88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

תופעת "הטרור היהודי": אלימות פוליטית של יהודים נגד ערבים – טיפולוגיה

עודכן ב: 17 מרץ 2019

"[הוא] נטל חמש מחסניות ואת רובה הגלילון של אחיו החייל ויצא מביתו. [הוא] כיוון את נשקו לעבר הפועלים והחל לירות לעברם אש אוטומטית, כשהוא מכוון את נשקו לשמאל ולימין, ועל ידי כך 'מרסס' אותם ביריות. במהלך הירי החליף ארבע פעמים מחסנית, וירה מהנשק 140 כדורים".

(פסק הדין של עמי פופר)


אלימוּת פוליטית

אהוד שפרינצק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ו"הכהן הגדול" של "אלימות פוליטית בישראל", עסק במגוון תחומים – בהם טרור, פוליטיקה קיצונית והימין הרדיקלי והקיצוני בישראל. שפרינצק הציג ארבעה מגזרים של אלימות: על רקע אידיאולוגי-מדיני; על רקע תחושת קיפוח עדתי; על רקע המתח שבין ערבים ויהודים בגבולות מדינת ישראל; על רקע הסכסוך שבין חרדים לחילונים.[1]

יחסי יהודים-פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון לא זכו להתייחסות כלל. לפיכך, בחינת האלימות בקו התפר שבין החברה היהודית-הישראלית לבין החברה הערבית-הפלסטינית מחייבת התאמות מסוימות של הדגם שהציע.

ברור שסוג הקבוצות האידיאולוגיות אליהן השתייכו האנשים המתוארים כאן נכללו במה ששפרינצק מכנה "תת-תרבות פוליטית אלימה", שבה "האלימות נתפסת כחלק אינטגרלי מן ה'רפרטואר' הפוליטי הלגיטימי, ושבה היא נקלטת כחלק בלתי נפרד מהסוציאליזציה הכללית". כמקובל, אלימות במקרה זה היא תופעה קבוצתית – לעיתים מדובר בקבוצה מאורגנת וממוסדת הנאבקת על כוח; לעיתים – מה שקרוב אולי יותר למקרה שלנו – בקבוצה חברתית בלתי פורמלית המופעלת על ידי תפיסת עולם מוגדרת.[2]

שפרינצק מחריג את האלימות שתוכננה ובוצעה על ידי "המחתרת היהודית" של שנות השמונים, וגורס כי זו "לא הייתה בעיקרה אלימות פוליטית, אלא אלימות דתית-משיחית-מיסטית".

אני נוטה שלא לקבל את הבחנתו בין שני סוגי אלימות אלו, ולהכליל את זו מהסוג השני כקטגוריית מִשנה של "אלימות פוליטית". שפרינצק עצמו מסייג את דבריו וקובע בהמשך כי "בכל זאת הייתה לאלימות זאת גם צד פוליטי ברור".[3]

שפרינצק זיהה את פוטנציאל הסיכון בעיקר בהתייחס לתנועת "חי וקיים" (מיסודו של יהודה עציון) ותומכיה, שאותם כינה "רדיקליזציה בשוליים". הוא התייחס לסכנה הכרוכה בשותפות של התנועה עם "דמויות רדיקליות במיוחד" – כמו הרב יצחק גינזבורג – שמבטיחה כי "למרות עיסוקיה האידיאו-תיאולוגיים [היא] עלולה להוות מוקד רדיקלי לפעילות עתידית, אם וכאשר יעלו על הפרק נושאים טעוני חומר נפץ".

שפרינצק הסיק: "ככל שמתעמקים בנושא מסתבר כי העם היהודי פיתח במשך אלפי שנות גלותו הוראות הלכתיות נוקשות ביותר נגד הפעלת אלימות, ואולי אפילו יותר מכך – מערכת פסיכו-חברתית של שליטה עצמית מרשימה ובלימה של כל התדרדרות למלחמת אחים. נוכחותו המתמדת של האיוּם הערבי הקיומי למדינת ישראל מנעה את נטישתה של מערכת זו בתקופתנו".[4]

אולם, האיוּם האחרון יוצר כשלעצמו אלימוּת לא מעטה. שפרינצק מסיק כי "בעבר תרם המגזר האידיאולוגי-מדיני את עיקר המתח הפוליטי במדינת ישראל, והיה אחראי לפעילות קיצונית ואלימה".[5] בכלל זה, יש להביא בחשבון גם את המגזר האידיאולוגי הדתי-המשיחי, ולהעניק לו משקל ראוי – אולי אף מרכזי – בניתוח ובהבנת הדברים.


טיפולוגיה של מעשי אלימות פוליטית

ענייני כאן הוא בקוטב הקיצוני יותר של האלימוּת הפוליטית המוחשית – המתחילה בפגיעה גופנית מתונה ומסתיימת בפגיעה קטלנית. שפרינצק מציע שתי הגדרות המתייחסות לקוטב זה:


אלימות ויג'ילנטית

אלימות המתבצעת על ידי יחידים או קבוצות של אזרחים מתוך תחושה שהשלטון אינו מספק להם את ההגנה שהם זכאים לה על פי חוק. אלימות זאת אינה מהפכנית ואינה קשורה בדרך כלל לניסיונות לערער את הלגיטימציה של המשטר; מה שמאפיין אותה הוא שכנוע עמוק שהממשלה וסוכנויותיה הביצועיות נכשלים באכיפת החוק או בהשתתת הסדר באזור מסוים [כמו "יהודה ושומרון"].[6] הוויג'ילנטי נוטלים את החוק לידיהם מתוך אמונה שהם עושים מה שהשלטון היה עושה אילו היה ממלא את חובתו היסודית. הם כופים את החוק על אחרים, ומשליטים צדק לפי טעמם.[7]

"אלימות ויג'ילנטית" היא תופעת שוליים (margins). כדברי האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס: "כל השוליים הם מסוכנים [...]. כל מבנה רעיונות הוא פגיע בשוליים".[8] ויג'ילנטיות אינה יכולה להתקיים לבדה אלא, ובאופן טיפוסי, ב"גבול" או ב"סְפָר" (frontier) – המרחבי, המבני או התרבותי – של עוצמת המדינה.[9] רמת היעילוּת של עוצמת המדינה משתנה בדרך כלל על פני הטריטוריה המדינתית, והלגיטימיוּת של סמכותה מוכרת באופן ברור יותר באזורים מסוימים בהשוואה לאזורים אחרים – לדוגמה, בתוך "הקו הירוק" בהשוואה ל"מעבר לקו הירוק". זרועו הארוכה של החוק אינה מגעת בכל מקום באותה עוצמה. באזורים שבהם עוצמת המדינה מדולדלת באופן משמעותי, או מעוררת התנגדות – כמו ב"יהודה ושומרון" – מתקיימת איכות של "גבול" או "סְפָר".[10]

בדומה לאנרכיזם (המילה "אנרכיה" באה מהמילה היוונית anarkia, שמשמעה – מנוגד לסמכות או ללא שלטון, ארגון או ממשלה) הוויג'ילנטיוּת רואה עצמה לעיתים קרובות כמחליפה של המדינה, ולו לזמן מוגבל, לצורך השלטת סדר. בניגוד לאנרכיזם, הוויג'ילנטיוּת ביקורתית כלפי התפקוד המעשי של המדינה, ופחות מכך כלפי המדינה עצמה.[11]


טרור

פעולה פוליטית שיטתית המשלבת שלושה רכיבים: הפעלה של אלימות חריפה; הפעלת האלימות הזאת נגד אזרחים שאינם מעורבים ישירות בלחימה; התייחסות לאלימות הזאת כמעשה סמלי – ככלי להעברת מסר מעורר אֵימה לציבור גדול או לרשות כלשהי שאינם נפגעים ישירות ממעשה האלימות.[12]

טרוריסטים מתייחדים בכך שהם פועלים ללא סמכות, מתוך גילוי בוז מופגן כלפי רשויות למיניהן. הם "נוטלים את החוק לידיהם". הטרוריסטים מכוונים את אלימותם כלפי אזרחים רגילים הנבחרים סלקטיבית – אנשים שבכל אמת מידה סבירה לא ראוי להרוג אותם או לפגוע בהם. למעשה, לטרור שתי מטרות: מטרה מיידית וישירה, שהיא בעלת חשיבות משנית (לדוגמה, אזרחים תמימים), ומטרה בלתי ישירה, שהיא בעלת חשיבות ראשונית (לדוגמה, רשויות המדינה).[13]

הקווים המשותפים בין "טרוריסטים" שונים יוצרים מעין "דמיון משפחתי" ביניהם. מהספרות הפסיכולוגית הנרחבת מתבלטים שלושה מאפיינים: ראשית, טרוריסטים רואים את העולם בצבעי שחור-לבן; שנית, הם מזדהים עם אנשים אחרים מקהילתם; שלישית, הם שואפים לנקמה.[14] יצוין כי למושג "נקמה" עצמו עשויות להיות משמעויות שונות. כך לדוגמה הרב מאיר כהנא הבהיר כי "רבים מתקשים לאמץ את המושג הזה כמושג יהודי – למרות שללא ספק הוא כזה. הסיבה לכך היא מפני שהתרבות המערבית רואה בו מושג שלילי ואף מתועב. אלא שמי שלא מקבל את המידה הזו מפני שה'מצפון' האישי שלו מסמן לו אחרת – לא יכול לדעת את ה' ולא לאמץ את התורה, גם אם הוא רוצה לקבל את כל המושגים שבתורה מלבד מושג אחד – הוא כופר בתורה כולה".[15]


"פקודה למניעת טרור": "ארגון טרוריסטי" הוגדר בסעיף 1 ל"פקודה למניעת טרור, התש"ח-1948", כ"חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי אלימוּת לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה". "חבר בארגון טרוריסטי" הוגדר כ"אדם הנמנה עליו, וכולל אדם המשתתף בפעולותיו [...]". סעיף 7 לפקודה קובע כי כדי להוכיח שחבר אנשים מסוים הוא ארגון טרוריסטי, די להוכיח ש"מטעם אותו חבר אנשים או בפקודתו ביצע אחד או יותר מחבריו [...] מעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו [...], או שחבר אנשים נטל על עצמו אחריות למעשי אלימוּת כאלה".[16]

בית המשפט העליון עמד על התכלית החקיקתית של הפקודה בפרשת ג'בארין: "הפקודה מתמודדת עם טרור מאורגן, ולא עם מעשי אלימות הננקטים על ידי יחידים. היא מטפלת בסיכון הטמון בהתחברותם יחד של חבר בני אדם הנוקטים בפעולותיהם מעשי אלימות המסכנים חיי אדם. התארגנויות מסוג זה, אם אין גודעים אותן בעודן באִבן עלולות להתפשט כסרטן בגוף החברה, לסכן את יסודותיה וייתכן אף לחבל ביסודות המשטר".[17]

"כדי להוכיח, בכל דיון משפטי שחבר אנשים מסוים הוא ארגון טרוריסטי", על פי הפקודה, "יספיק להוכיח כי מטעם אותו חבר אנשים או בפקודתו ביצע אחד או יותר מחבריו בכל זמן שהוא [...] מעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או איומים במעשי אלימות כאלה" (סעיף 7).

בפסק הדין שהתייחס ל"מחתרת היהודית" שפעלה בשנות השמונים נכתב: "בשאלה 'מהו ארגון טרור לעניין הפקודה?' אין מחלוקת על כך שהפסיקה קראה לתוך ההגדרה שבפקודה שני יסודות נוספים: האחד הוא שמאחורי מעשי האלימות שעושה הארגון מניע להטיל אֵימה ופחד, ובמילים אחרות – המעשים כשלעצמם אינם אלא אמצעי להשגת מטרה של הפחדה [...]; השני הוא שאנשי הארגון אינם פועלים מטעמים אישיים אלא מתוך מניעים אידיאולוגיים".[18]


"חוק המאבק בטרור": "חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016" החליף את "פקודת מניעת טרור, התש"ח-1948". על פי ההגדרה שם, "ארגון טרור" הוא "חבר בני אדם בתבנית מאורגנת ומתמשכת, שמבצע מעשי טרור או פועל במטרה שיבוצעו מעשי טרור, ובכלל זה חבר בני אדם כאמור שעוסק באימונים או בהדרכה לביצוע מעשי טרור או שעושה פעולה או עִסקה בנשק לביצוע מעשי טרור, בין שהוכרז ארגון טרור [...] ובין שלא". "חבֵר בארגון טרור" הוא "אדם שנמנה עם ארגון טרור, ובכלל זה – מי שנוטל חלק פעיל בפעילות של ארגון טרור". "מעשה טרור" מניח כמה הנחות יסודיות: הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידיאולוגי; במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת; במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם (סעיף 2).


טרור יהודי ופלסטיני – קווי דמיון ושוני: ככלל, "הטרור היהודי" ו"הטרור הפלסטיני" אינם שונים מהותית זה מזה. סנגורם של שלומי וירדן – מחברי "מחתרת בת עין" – הסביר כי מבחינות רבות, "זוהי תמונת ראי של החברה הפלסטינית. גם שם וגם אצלנו מתעוררת התחושה שיש לבצע פעולות נקם ויש כאלה היוצאים לבצען הלכה למעשה".

כרמי גילון – לשעבר ראש השב"כ – כתב: "כמי שחזה מקרוב בפעילותם של טרוריסטים מכל הצבעים והמינים, בעיניי – חמא"ס, דעאש ואנשי המחתרת היהודית הם כולם היינו הך. הדבר היחיד המבדיל ביניהם הוא הדת: אלה מוסלמים, אלה יהודים".[19] התובעת, עו"ד אירית באומהורן השוותה את הטמנת שקית הברגים בעגלת התופת שהכינו גיבורינו ל"אכזריות ולרשעות מעשי הטרור של החמאס", וכינתה את המבצעים "תמצית הרוע".[20] חוקר שב"כ אמר לאחד המעורבים: "לקיחת החוק לידיים וביצוע פיגועים נגד ערבים [...] תפגע במפעל ההתיישבות באיו"ש ותסמן אותך ואת חבריך כחבורה של פורעי חוק או טרוריסטים שההבדל בינם לבין אלה שפעולותיהם מכוונות נגדם קטן מאוד".[21]

השופטים שישבו בדין במשפטיהם של חברי ה"מחתרת בת עין" פסקו: "בענייננו אין מדובר בארגון שחבריו ביקשו להקדים את הרשויות במלחמה בטרור הפלסטיני ועשו דין עצמי בנטילת החוק לידיים אלא בקבוצה טרוריסטית קיצונית ומסוכנת שהחליטה לבצע פיגועי נקם נתעבים בחפים מפשע, תוך אימוץ שיטות הטרור של הרוצחים השפלים הפוגעים בנו".[22] במקום אחר: "במעשיהם ביטאו הנאשמים רצון לרדת לשפל המדרגה המוסרי שאליו ירדו הטרוריסטים, המוכנים ליטול חיים של אנשים חפים מפשע, קטנים כגדולים, נשים וגברים, רק בשל היותם יהודים. המעשה שהנאשמים חפצו לעשות היה מעמיד אותם, ואולי את הציבור הישראלי כולו, בדרגה שווה עם המעשים הנפשעים שעושים טרוריסטים פלסטינים".[23]

עם זאת, קיימים גם הבדלים משמעותיים בין טרוריסטים מוסלמים ובין טרוריסטים יהודים. כך לדוגמה, בניגוד לטרוריסטים מוסלמים הרואים במרטיריוּת הזדמנות להגיע למעמד מיוחד, וקוראים למות קדושים,[24] חברי "המחתרת היהודית החדשה", כמו טרוריסטים יהודים אחרים, לא התכוונו למצוא את מותם באירוע, וקיוו שלא לשלם מחיר בעטיו.[25]

אלוף (מיל') יעקב עמידרור – לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי וראש חטיבת המחקר באמ"ן – השווה בתחילת 2019 בין טרור יהודי ופלסטיני וטען כי "הנזק שילדי הטרור היהודי גורמים גדול יותר מהנזק של הטרור הערבי; כי הטרור היהודי מעמיד בספק את עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל".


טרור ויג'ילנטי

אציע כאן לשלב את שתי ההגדרות, ולהתייחס לתופעה של "טרור ויג'ילנטי". זהו לטעמי המכנה המשותף של רוב פעולות האלימות הפוליטית הקיצונית של יהודים נגד ערבים (לפחות ביהודה ושומרון). פעולות אלו נבעו ברובן – כתנאי מרכזי – מתואנה שמערכות אכיפת החוק אינן ממלאות את תפקידן ולפיכך יש "ליטול את החוק לידיים". הן כוללות את כל הרכיבים של "טרור" שהוצעו לעיל. עם זאת, בניגוד לאלימות ויג'ילנטית, הן עשויות להיות מכוונות גם לערעור הלגיטימציה של המשטר.

מבחינה מבנית-ארגונית, הדמיון המהותי בין קבוצות שונות של "טרור ויג'ילנטי" רב למדי. מיכאל גרמן – לשעבר סוכן סמוי של האף-בי-איי, שפעל בקרב בקבוצות טרור – כתב כי הנהגת ארגון המצהיר כי אינו כפוף לממשלה ולרשויות השלטון והחוק היא עסק מורכּב. המנהיגים עשויים להיות מזוהים במהרה, להיעצר או אפילו להיהרג, ובכך תונחת מכה קשה על הארגון. כדי לפתור בעיה זאת, קבוצות שונות פיתחו אסטרטגיה שנקראת "התנגדות ללא מנהיגוּת". בהתאם לאסטרטגיה זאת, כל היחידים והקבוצות פועלים באופן עצמאי אלה מאלה, ולעולם לא מדווחים למטה מרכזי או למנהיג אחד, ואינם נדרשים להכוונה ולהנחיות. בהתאם לשיטה זאת, היחידות האופרטיביות מכוּנוֹת "תאי פנטום" [תאים הנתפסים כחזיון תעתועים, דמיון או אשליה], ופועלות בהתאם ליוזמתן בהתאם למטרות הכלליות של הארגון שמוצגות על ידי המנהיגים. המנהיגים מעולם לא מוציאים פקודות אופרטיביות לתאים או ליחידים כלשהם. הסדֵר זה מאפשר למנהיגים להיוותר ללא פגע ככוח המניע האידיאולוגי ולעיתים גם הארגוני הניצב מאחורי האלימוּת. תפקיד המנהיגות הוא פשוט להפיץ את האידיאולוגיה. תאי הפנטום עושים את הפעילות החתרנית המתבקשת. הם רואים עצמם כ"חיילים". כאשר הם יוצרים את תאי הפעילות, הם מחפשים מגויסים בעלי תכונות של חיילים – אנשים שיהיו מוכנים לסכן את חיים כדי להגן על עקרונות של צדק; שיש להם עבר נקי ושהם מהימנים, בעלי יכולת ומכווני משימה. הם מקיימים מִשמעת אופרטיבית כמו-צבאית. הם ממודרים, וחולקים מידע רק על בסיס "הצורך לדעת". בדרך כלל, יש להם קשר ישיר מוגבל עם מנהיגי התנועה או הארגון, אולם הם קוראים על פרסומיהם [עלונים, ספרים], ובמיוחד את המסרים האינטרנטיים שלהם [המופיעים בבלוגים, בהתכתבות אלקטרונית ובאתרים שונים]. באמצעות אלה, הם מתעדכנים ואף מבטאים את תמיכתם בארגון או בתנועה.[26]

מי שמכּיר את מסמך "מלכות הזדון" שמיוחס למשה אורך, ימצא בן מאפיינים דומים. בסעיף "דרכי המצוות" נאמר: "דבר ראשון ראוי ורצוי לכבוד ה' יתברך שבכל מקום ומקום היה תא של יהודים שמחים, מכיוון שאין סיכוי כל כך להקים מחתרת רצינית ומאורגנת בשלטון הזר הזה ששולט כאן, אז המטרה פשוט להקים תא בכל יישוב/גבעה/עיר/ישיבה/אזור וכולי; ובעזרת השם עוד תא ועוד תא ויהיה אור גדול כאשר יש תא מבודד וחזק אין כל כך סיכוי לעלות עליו. ממה מורכב תא? מכ-5-3 חברים שמחליטים שזהו!! והם לא יכולים לשבת בשקט ובצד כשהסיטרא אחרא פה חוגג, ומחליטים לקום ולעשות מעשים. אפשר להתחיל במעשים קטנים, העיקר זה לדעת שגם קצת זה טוב! ולהתחזק מכל דבר קטן! העיקר בחברה של התא: הרצון לקידוש ה' באמת; לדעת לשתוק בחקירות; התחזקות עד כמה שאפשר בשמירת מצוות; לשמוח בלי סוף. אז איך בונים? אתה החלטת שלך נמאס, צריך לחפש חבר נאמן ירא שמיים שיחסת בעניין, ולדבר איתו קצת על זה לקלוט את הראש, לבדוק אם יש לו אומץ וכולי. ובסוף לקחת אותו 'לשוח בשדה' ולהציע לו את התוכנית להתחיל לקדש שמיים. כפי שכתוב בחוברת, או כפי שעולה במוחם הקדוש, וכך לחשוב ביחד על עוד מועמד (למרות שאפשר שתא היה מורכב משני אנשים, רק בדרך כלל עדיף שלושה אנשים). כמובן שכדאי וחשוב לבקש על זה מה' שישלח חברים טובים ושמחים ושיהיה תא טוב! לאחר שהורכב התא אפשר להתחיל בפעילות. רצוי להתחיל בדברים קטנים, ולאט לאט לעלות רף, למרות שלא חייבים., ואפשר להישאר תמיד על אש נמוכה. חשוב מאוד! שלאף אחד לא יהיה מושג על הקשר הזה! וקל וחומר שאם יש קשר בין חברי התא, אז שאף אחד לא ידע באיזה נושאים. כמובן שאם חלק מחברי התא עשו מצווה, אין סיבה שאחרים מחברי התא ידעו אותה. פשוט אסור לספר! וכמובן שעל החברים האחרים מוטלת החובה לא לחקור זאת ולברר".


"תג מחיר" – פוליטיקה חוץ פרלמנטרית

פעולות "תג מחיר" נתפסים בדרך כלל כמקרי "טרור ויג'ילנטי" קלסי.[27] לטעמי, המקרים המובהקים של פעולות "תג מחיר" אינם נכללים בהגדרה זאת, מכיוון שהם אינם מוגבלים למקום או לאזור נתון, אלא מכוונים לזירה הפוליטית הציבורית. הם דומים יותר למה ששפריצק מכנה "פוליטיקה חוץ פרלמנטרית". זהו טיפוס של פעולה פוליטית שאינו מונחה ונשלט על ידי מרכזי הכוח הממוסדים, אינו מתרכז סביב הממשלה והכנסת, ואינו מתנהל לפי כללי הדמוקרטיה המקובלים. "פוליטיקה חוץ פרלמנטרית" מעוררת לעיתים קרובות שימוש באלימות, ולעיתים אף מתדרדרת לפעולות מחתרת ולטרור.[28]


אידיאולוגיה של אלימות

לרוב הקבוצות המפעילות אלימות אין "אידיאולוגיה של אלימות": תפיסת עולם ומִשנה סדורה הרואה באלימות פוליטית חלק בלתי נפרד מהתנהגות הקבוצה, מודה בקיומה ומפארת אותה. כאשר הן נזקקות לה, הן מצדיקות אותה במושגים שונים – כמו אלה הוויג'ילנטיים.[29]


[1] שפרינצק 1995: 11.


[2] שפרינצק 1995: 4.


[3] שפרינצק 1995: 78.


[4] שפרינצק 1995: 110, 135.


[5] שפרינצק 1995: 141.


[6] Sprinzak 1991: 93


[7] שפרינצק 1995: 8-7; Sprinzak 1986: 18.


[8] Douglas 2002: 145


[9] Pratten & Sen 1988: 423


[10] Abrahams 1998: 24


[11]Abrahams 1998: 15-16


[12] שפרינצק 1995: 8.


[13] Primoratz 2013: 2, 15


[14] Richardson 2006


[15] בני הנביאים – ביטאון ישיבת "הרעיון היהודי" כפר תפוח – לנוער", שבט תשנ"ו: 2.


[16] ת"פ 216/039.


[17] דנ"פ 8613/91.


[18] ת"פ 203/84.


[19] גילון 2017: 41.


[20] חדשות ynet, 24.9.2003.


[21] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של איציק פס, 20.7.2017.


[22] ת"פ 216/03.


[23] פ"ח 5034/02.


[24] סיון, אלמונד ואפלבי 2004: 13, 14.


[25] ראו אשכנזי 2018: 149-148, 153.


[26] German 2007


[27] Weisburd 1984


[28] שפרינצק 1995: 7.


[29] שפרינצק 1995: 8.

31 צפיות