88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

"טוב למות"?

היו ששאלו אותי מדוע אני חש אי-נוחות באשר לייחוס תכונה של "גבורה" לי עצמי או לאחרים.


מעבֵר למשמעות הערכית של מושג ה"גבורה" בתרבותנו – זיקתו האמיצה לגבריות (משורש גב"ר), אבל קודם כול לה' שהוא "גיבור מלחמה" – אני נזכר בדבריו של הפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו במסתו הפשיזם הנצחי: "מנקודת המבט הזאת כולם מחנכים לאור הגבורה. ה'גיבור' הוא דמות יוצאת דופן בכל מיתולוגיה; אבל באידאולוגיית הקדם-פשיזם הגבורה היא הנורמה. פולחן הגבורה הזה שייך במישרין ל'פולחן המוות'".


אני סבור כי "טוב לחיות בעד ארצנו"; לא בהכרח "למות בעדה".


הביטוי של יוסף טרומפלדור בתל חי נובע אולי מהפסוק באודה השנייה של המשורר הרומי הורטיוס: "כמה מתוק ומכובד למות בעד המולדת", או "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לָאָדָם, כִּי יָמוּת בְּעַד הַמּוֹלֶדֶת!" (בלטינית: "dulce et decorum est pro patria mori").


ביטוי זה בוודאי שאינו מקובל עליי. אם מקובלת עליי גרסה כלשהי שלו, הרי זו גרסתו של משורר המלחמה האנגלי הגדול וילפרד אוון. בשיר "Dulce Et Decorum Est", אוון מתייחס אל הביטוי הזה כ"שקר הנושן" שבשמו צעירים רבים הלכו אל מותם באותה מלחמה: "ידידי, אל תאמר בלהט מרומם כל כך / לילדים נלהבים לתהילה נואשת כלשהי / את דבר השקר הישן: 'כמה מתוק ומכובד למות בעד המולדת'".


מקובלת עליי עמדתו של הרמב"ם כי מידת ה"גבורה" מסמנת את שביל הזהב בין שני קצוות לא טובים: בקצה האחד – "רוך הלב"; בקצה השני – "מסירה לסכנה". כל מה שאני מבקש הוא להתריע מפני נטייה לא מאוזנת לכיוון הקוטב השני, מבלי להביא בחשבון את זה הראשון. אני קורא אם כן – בעקבות הרמב"ם – למתינות, סבלנות וסובלנות בכל דרכינו ואורחותינו.


יש לאמץ את הבנתו של הרמב"ם כי "הזהירות היא תכונה ראויה, בהיותה מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין היעדר הרגש וההנאה. הזהירות היא מפעולות הטובות, ותכונת הנפש, אשר תתחייב ממנה, הזהירות – היא מעלת המידות".


אני מזהה בעניין זה גם עם דבריו של דוד בן-גוריון, בעצרת נוער על קברם של טרומפלדור וחבריו (1943), על רקע הידיעות הראשונות על מותם של לוחמי מרד גטו ורשה:


"לא למות באנו הנה. לא טוב למות. טוב לחיות. צימאון החיים, אהבה לחיים הביאה לכאן את הצעיר הגִידם מפטרבורג. אהבת חיים גדולה הביאה אותו לארץ הזאת. ואם הוא אמר – והוא אמר זאת ברגע שאדם מביע את האמת העמוקה ביותר, כי הוא אמר זאת לפני מותו – 'טוב למות בעד ארצנו', הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים. מפני שכדאי לחיות".


במקרים של התמודדות קיומית, אנו צריכים להיות נכונים למות לשם הגנה על כל היקר לנו, ולא לגלות "רוך הלב" מוחלט. גם אז, איננו מוסרים את חיינו לסכנה בחדווה או בהתלהמות, ובוודאי שלא בחוסר אחריות. אנו עושים זאת בשל אחריותנו לערכים אחרים, נעלים ויקרים יותר, ולא לשם קידוש מולך המוות.


אני מזכיר בהקשר זה בצער רב את סיפורו של מח"ט חברון, אל"מ דרוד ויינברג, שנהרג בנובמבר 2002 – לאחר שחש למקום פיגוע ב"ציר המתפללים" בחברון, וכאשר יצא מרכבו נפגע מכדור ומת מפצעי תוך זמן קצר.


יש להדגיש למפקדי צה"ל ולחייליו כי "חתירה למגע" אינה צריכה להיעשות מתוך "מסירה לסכנה" ללא שיקולי זהירות מתאימים (שיש בהם יסוד בריא של "רוך הלב"). כדברי בן-גוריון, "אנו נקראים להתכונן ולא למות – לחיות, אבל גם להילחם".


רבבות הלוחמים בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, שהגיחו חשופי חזה מן החפירות בפקודת מפקדיהם רק כדי להיקצר על ידי מכונות ירייה של האויב, לא תרמו דבר וחצי דבר ב"גבורתם" זאת לקידום המטרות של לאומיהם או של האנושות כולה.


מוות אינו ערך – סוג של גמול על חיי גבורה; הוא עשוי להיות, לכל היותר, עובדת חיים מצערת.


* הכתבה מבוססת על: וילפרד אוון – בנג'מין בריטן, רקוויאם המלחמה: טקסטים וכתבים (ערכה, תרגמה והוסיפה הדמות והערות: רנה ליטוין). רעננה: אבן חושן, 2009; אומברטו אקו, הפשיזם הנצחי. תשע נשמות, 2019; הרמב"ם, שמונה פרקים, ד'.

20 צפיות