• עידן ירון

הרהורים במוצאי יום העצמאות: המחלוקת על הדגל

לדגל משמעות ראשונה במעלה: בנימין זאב הרצל אמר: "בדגל אפשר להוליך בני אדם לכל מקום. למען הדגל בני אדם חיים, ועליו הם נהרגים". האם גם כיום מוסכמת על כולם אמירה זאת?


"שנה טובה", תש"י (הספרייה הלאומית)

ראשיתו של דגל הלאום בימי העלייה הראשונה, והוא אומץ כדגלה של התנועה הציונית מיום היווסדה ב-1897. דגל זה הועדף על "דגל שבעת הכוכבים" שהציע בנימין זאב הרצל בספרו מדינת היהודים (1896). הוא כתב שם: "אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה".


דגל התנועה הציונית נבחר באופן רשמי כדגלה של מדינת ישראל ב-28 באוקטובר 1948. באותה ישיבה סיכם זרח ורהפטיג, חבר מפלגת הפועל המזרחי, את הדברים: "הדגל חייב להיות מושתת על שלושה עקרונות: מסורת – וכאן ישרור הכלל כי העתיק יותר הוא המקודש יותר ויש להשתדל למצוא לו ביטוי בסמל. צריכה ללוות אותנו המחשבה כי לא יצרנו מדינה חדשה אלא חידשנו מדינה שהייתה קיימת בימים עברו; סמליוּת; פשטוּת. דגל התנועה הציונית יוכרז כדגל המדינה. אנו יורשי ההסתדרות הציונית ואנו רשאים להפוך את דגלה לדגל המדינה".


סעיף 1(א) ב"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949" קובע: "'דגל המדינה' – פירושו הדגל שמועצת המדינה הכריזה עליו ביום כ"ה בתשרי תש"ט (28 באוקטובר 1948) כעל דגל מדינת ישראל; או דגל, בכל גודל שהוא, שדמותו כדמות הדגל המקורי האמור, וכולל כל דבר שיש בו דמות דגל המדינה".


צורת הדגל נקבעה בהצהרה רשמית של מועצת המדינה הזמנית: "הדגל – 220 סנטימטרים אורכו, 160 סנטימטרים רוחבו. הרקע – לבן ועליו שני פסי תכלת כהה, 25 סנטימטרים רוחב הפס, נטויים לכל אורכו של הדגל מצלע אל צלע. הפס העליון – במרחק 15 סנטימטרים מצלע האורך התחתונה. באמצעיתו של הרקע הלבן, בין שני פסי התכלת ובמרחק שווה משניהם – מגן דוד עשוי שישה פסי תכלת 5.5 סנטימטרים רוחב האחד, המצטרפים לשני משולשים שווי צלעות, שבסיסותיהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל".


הפסים הנטויים לאורכו של הדגל לקוחים מהטלית המעוטרת בפסים – מה שמשווה לו משמעות דתית-לאומית מיוחדת. בחירת הצבעים מעוגנת במסורת יהודית עתיקת יומין של הטלית בעלת פתיל התכלת: "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טז, לח). דוד וולפסון – איש עסקים, מנהיג ועסקן ציוני ונשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית – ייחס לעצמו את עיצוב הדגל על פי הטלית, במהלך הקונגרס הציוני הראשון בבזל: "והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילותינו – טלית זו היא סמלנו. נוציא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול-לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".


סמל מגן הדוד שמשולב בדגל מצוי בתרבויות העמים מאז העת העתיקה; אבל זוהה במיוחד עם העם היהודי ועם היהדות בפרטי אומנות ובתשמישי קדושה.


"שניים אוחזין בטלית"



הבעיה שאנחנו ניצבים בפניה בישראל – כמו שהאמריקנים ניצבים בפניה בארצות הברית – היא ש"שניים אחוזים בטלית" וגורסים במפגיע: "אני מצאתיה". המחנה הקונסרבטיבי או הימני אומר "כולה שלי"; המחנה ה"ליברלי" או השמאלי אומר "כולה שלי".


התפיסות השונות המתייחסות אל הדגל, ובמידה רבה גם אלו המתייחסות לביזויו, עשויות להציע תמונה נאמנה של החברה הישראלית המבודלת והמסוכסכת. ה"כבוד" לדגל מגלה גוונים וגווני גוונים – מעבר לתכלת-לבן המסורתיים – בקרב השבטים השונים שמהם מורכּבת החברה הישראלית המפולגת והמסוכסכת.


בדומה למצב בארצות הברית, בעקבות מלחמת ווייטנאם – לאחר שלטון ארוך-שנים של קואליציית ימין, שבו הונהגה מדיניוּת הזרה לרוחם של רבים – התעוררה בישראל, בעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים, מחלוקת באשר לתפיסת הדגל.


הציניוּת, שהתעצמה והלכה בעקבות תהליכים פוליטיים וחברתיים עמוקים ונרחבים, הפכה את הדגל לגבי חוגים רחבים בחברה הישראלית לסמל של אובדן חלום ושל ייאוש צורב. מתוך אמונה כי העם והמדינה בגדו בערכים הדמוקרטיים הליברליים, ישראלים רבים – כמו אמריקנים לא מעטים – התקשו לאמץ לעצמם את הדגל. הוא נראה בעיניהם פתאום כמתנופף מעל ראשי המחנה הקונסרבטיבי או הימיני בלבד – בציינו לאומיות אם לא לאומנות; קולוניאליזם, ותמיכה ללא סייג במדיניוּת ממשלתית תוקפנית והזויה.


דגל ישראל מתנוסס מעל ראשי מפגיני תנועת "אם תרצו", ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור בירושלים (צילום: עידן ירון, ספטמבר 2017)

העיתונות הישראלית העידה על המצב הזה: "בכל הפגנה המזוהה עם הימין בשנים האחרונות כיכב לו גם דגל ישראל, לעיתים אפילו בהתרסה נגד השמאל. נדמה שדווקא הדגל – שאמור היה להיות נחלת הכלל, מוקד להסכמה רחבה, וסמל הזדהות של כל הפלגים – הופך יותר ויותר לכלי ניגוח פוליטי, מנגנון המזוהה עם השלטון הנוכחי, ולא עם מתנגדיו" (אתר "חדשות וואלה!", 11.5.2016).


איתמר בן-גביר נואם בכנס של "עוצמה יהודית (צילום: עידן ירון, ספטמבר 2017)

בחסות הברית ההדוקה בין הדגל לבין התנועה הקונסרבטיסטית בארצות הברית או הימנית בישראל התגבשה תפיסה של פטריוטיזם שהליברלים או השמאל מתקשים ליטול בה חלק. הקושי של תומכי השמאל, המנסים להבין את תומכי הימין, נעוץ בכך שהם אינם רואים בהכרח עין בעין איתם את הקשר בין נאמנוּת, סמכוּת וקדושה לבין מוסר. הם חשים כי הדחף ההומניטרי והסוציאליסטי של המדינה החלוצית בעבר פינה את מקומו לפטריוטיזם לאומי מקומם ובוטה.


יש להביא בחשבון שכל עיון ביקורתי בעמדות של המחנה הקונסרבטיבי (הדתי והלאומי) בכלל, ובאלו של שוליו בפרט, עשוי לעורר תגובות נגד חריפות. בהתאם לעמדה הקונסרבטיבית – או שאתה מצדד במערכת הערכים המוצגת בפניך ללא תנאי, או שאתה מתייצב חזיתית נגדה. הטלת ספק בסמכות פירושה הוצאת עצמך במכוון אל מחוץ למחנה. עצם העובדה שאינך מסכים למשהו בפומבי אומר בבירור שאינך קונסרבטיבי, ולפיכך – שאתה שייך למחנה היריב. הקונסרבטיבים מאמינים שאין בנמצא "אופוזיציה נאמנה". הגישה הקונסרבטיבית תובעת שכולנו נדגיש את החיובי והמאחד, כפי שהיא מבינה אותם, ובוודאי שלא נגלה את ערוותנו ברבים.


באשר לסיכויי ההשפעה של דעות מנוגדות, אני מוּדע לכך שאדם ליברלי לא יוכל לשכנע אדם קונסרבטיבי באמצעות פנייה להיגיון (מה שנכון ככל הנראה גם לגבי הכיוון האחר). ההיגיון אינו רלוונטי לאדם הנאמן באופן מוחלט לאמונתו. ההבדלים המוסריים הקובעים את הזהות האישית עמוקים; לכן, במידה רבה, השיח שאנו מנהלים הוא בתוך כל מחנה – ובכך יש לכל היותר משום שכנוע המשוכנעים – ולא בין המחנות.


אטען כי, אחרי הכול, הסיפור של הדגל הישראלי – כמו זה של הדגל האמריקני – הוא סיפורן של חברה ומדינה המחפשות את דרכן בשדה המגנטי הטעון בין קטבים פוליטיים אידיאולוגיים רבי עוצמה. שני הקטבים שואפים למשוך אליהם את הדגל, בהבנה שזהו סמל רב-עוצמה. עם זאת, אני מזהה לאחרונה מגמה מדאיגה שבה, מתוך ייאוש או ויתור – בעוד שהמחנה הקונסרבטיבי אומר "כולה שלי", המחנה הליברלי אומר "חציה שלי".


פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שנודע כ"נביא הזעם של החברה הישראלית", זכור באמירתו החריפה: "לי אין שום עניין שדגל מדינת ישראל יתנופף מעל לקברה של רחב הזונה ביריחו או על קברו של חמור אבי שכם. השטחים הם סרטן האוכל בגוף המדינה".


עיתונאי הארץ גדעון לוי ביטא זאת היטב: "הרגשוֹת שלי כלפי הדגל מעורבים. אני רואה מתנחלים עוברים בכפרים פלסטינים, מחזיקים דגל ענק בכדי להתריס בשטח שהוא לא בריבונות ישראל. הדגל לא צריך להיות שם. הדגל הפך להיות שייך לימין הלאומני הקיצוני, שייך לאוהדי בית"ר ירושלים שמתעטפים בו במשחקים בסכנין, שייך לילדים שמתכסים בו באושוויץ מול המשרפות. מהיום שהדגל הפך להיות מזוהה עם הלאומנים הימניים, הקיצוניים והגזעניים, הוא חדל להיות הדגל שלי" (אתר "חדשות וואלה!", 11.5.2016).


התוצאה היא שרובּה ככולה של הטלית-הדגל עובר במפגיע לבעלות מחנה הימין, על חשבון מחנה השמאל.


סיפור הדגל עצמו מצביע על האפשרות לפרשנות ולפרשנות-מחודשת. יתר על כן, כפי שביטא זאת השופט העליון של ארצות הברית והתובע הראשי במשפטי נירנברג, רוברט ה' ג'קסון: "אדם מפיק מסמל את המשמעות שהוא משקיע בו; מה שנתפס אצל אדם אחד כנחמה והשראה, נתפס אצל אדם אחר כבוז ולגלוג".


משמעותו של הדגל – כמו זו של כל סמל אחר – אינה מצויה בו עצמו אלא בהקשר התרבותי שבו הוא מתקיים. הרב חיים מילר, סגן ראש עיריית ירושלים, כינה בריאיון רדיו (אוגוסט 1996) את דגל המדינה "מקל עם סמרטוט כחול-לבן עליו" – מה שאינו רחוק מתיאור עובדתי של הדברים. פנייה להעמידו לדין נדחתה על ידי היועץ המשפטי בנימוק של "חוסר עניין לציבור". גם עתירה לבג"ץ נדחתה, לאחר שהרב התנצל על דבריו. בית המשפט פסק כי "במקרה דנן, החלטת היועץ המשפטי סמכה על שני שיקולים מרכזיים: השיקול הראשון הוא מידת האיפוק המאפיינת את התביעה בשקלה הגשת אישום על עבירה הכרוכה בביטוי אסור. שיקול זה מהווה דוגמה מובהקת ליישומה של מדיניות תביעתית המשקפת איזון ראוי בין שמירת זכות חופש הביטוי לבין מגבלות שמטיל הדין הפלילי על ביטויים אסורים. השיקול השני הוא ההערכה כי בנסיבות העניין עלולה הגשת האישום לעורר, שלא לצורך, סערת רגשות נוספת בציבור. זהו שיקול המתמקד בנסיבות המקרה הנדון".


אומר מילים אחדות על המשמעות שיש להעניק לדעתי לדגל בסוף כתבה זו. בכל מקרה, אני סבור כי עיון מחודש בדגל ובמשמעותו עשוי לסמן בחינה מחודשת ורעננה של דרכנו המשותפת, לקראת עיצוב חזון ראוי ומבטיח.


היחס לדגל

הנפת הדגל כחובה חוקית

לפי "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949" (על תיקוניו), חלה חובה מוגדרת לגבי הנפתו והצבתו: "דגל המדינה יונף במקומות אלה: על המשרד הראשי של משרדי הממשלה ושל הרשויות והתאגידים שהוקמו בחוק; על הבניין שבו נמצאת לשכתו של ראש רשות מקומית; על בניין המנהלה של המוסדות להשכלה גבוהה". לפי תיקון מ-1997: "על הבניין הראשי או בחזית הבניין הראשי של מוסד חינוך מוכר [...]; על כל בנייני ציבור אחרים ובניינים של תאגידים המספקים שירותים לציבור". כמו כן, "דגל המדינה יוצב בלשכות שרים ומנהלים כלליים של משרדי הממשלה". על פי החוק, "העובר על הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שנה".


הנפת הדגל במגזרים שונים בחברה הישראלית

המגזר החרדי: בחלק מהמגזר החרדי קיימת התנגדות לדגל המדינה, בשל היותו סמל ציוני. בתגובה להוראת שרת החינוך לימור ליבנת במאי 2001 על אכיפתו של "חוק הדגל" – לפיו יש להניף את הדגל "על הבניין הראשי או בחזית הבניין הראשי של מוסד חינוך מוכּר" – אמר סגן השר משולם נהרי מסיעת ש"ס כי "חינוך מקנים ולא כופים. כל פעולה שיכולה להביא לחיכוך מיותר אינה רצויה".


המגזר הערבי: בחלק מהמגזר הערבי קיימת התנגדות לדגל ישראל, בשל היותו סמל ציוני ויהודי. בתגובה להוראה של שרת החינוך לימור ליבנת על אכיפתו של "חוק הדגל", יושב ראש מנהלי התיכונים הערבים ומנהל בית הספר התיכון בדבוריה, ד"ר מחמוד מסאלחה, אמר – בעמדה דומה להפליא לזו שהשמיעו הסיעות החרדיות – כי אין לכפות את הנפת הדגל. ביקורת של המשטרה אינה הדרך; יש לחנך את התלמידים לכך".


סלים מרעי, כוכב ריאליטי בתוכנית הטלוויזיונית "האח הגדול", אמר: "הדגל מייצג את העם היהודי במדינת ישראל, אבל הוא לא מייצג את כל אזרחיה. בתור פלסטיני אזרח מדינת ישראל, אני מרגיש שהוא לא מייצג אותי. הסמלים בדגל הם דתיים, סמלי היהדות, ואינם קשורים לדת שלי. מגן דוד הוא חלק מהמסורת היהודית, הדגל כולו הוא ברוח הטלית ויש שיגידו שהפסים משקפים את שני הנהרות, הנילוס והפרת והכמיהה של העם היהודי להקים מדינה על השטח הזה. יתרה מכך, כשאני רואה את הדגל, הוא מייצג בעיניי את הכיבוש, את השטחים מאחורי קווי 67, את המדינה היהודית, ולא את מדינת 'כל אזרחיה'. אומנם אני אזרח במדינת ישראל, אבל אני לא יהודי, ולסמלי הדגל אין משמעות בעיני".


באותה כתבה, דניאלה וייס – יו"ר תנועת נחלה להתיישבות – הבהירה אכן כי הדגל נוסך בה תחושת ביטחון בגלל ש"שני הפסים הכחולים הם ביטוי להבטחה האלוקית לאבות האומה על הגבולות העתידיים של מדינת ישראל – מדינה רחבת ידיים ובטוחה בין שני נהרות שופעי מים" (אתר "חדשות וואלה!", 11.5.2016).


הנפת הדגל במוסדות חינוך, הלכה למעשה: בסקר שנערך לקראת יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל (אפריל 2018), על ידי עמותת "עוז – תנועה ציונית לאומית", עלה כי דגל ישראל לא מונף במחצית ממוסדות החינוך המוכרים. במגזרים החרדי והערבי, הדגל לא מונף בכ-90 אחוזים מכלל מוסדות החינוך.


הנפת הדגל באירועים מיוחדים

יום העצמאות: חלק ניכר מהציבור היהודי רואה בדגל את הביטוי לעצמאות העם. רבים מאזרחי ישראל מניפים את דגל המדינה בחזית ביתם ועל מכוניתם ביום העצמאות.


בעיתונות צוין: "הנפת הדגל, הסמלית כל כך ליום העצמאות, הפכה למסר עצמו שיש המגייסים אותו לטובת פרובוקציות ואחרים משתמשים בו לתעמולה. התמימות פינתה את מקומה למעשה הפוליטי, וזה נוכח בכל הנפת דגל" (אתר "חדשות וואלה!", 11.5.2016).


יום ירושלים: ביום זה עורכים רבבות – רובם בני נוער המזוהים עם הציבור הדתי-לאומי – את "ריקוד הדגלים": צעדה עם דגלי ישראל ברחבי ירושלים והעיר העתיקה אל עבר הכותל המערבי, לציון שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. הצעדה מלווה בריקודים, בשירה ובהנפת דגלי ישראל. ראשיתו של המצעד במנהגם של הרב צבי יהודה קוק ותלמידי ישיבת מרכז הרב – החל ב‑1968 – לצעוד דרך רחוב יפו, בשירה ובריקודים, בשעות הלילה שלאחר סיום עצרת החג בהיכל הישיבה. ב-1974 יזם יהודה חזני, תלמיד הישיבה, הבאת תזמורת וצירופם של בני ישיבות תיכוניות לאירוע. מאוחר יותר הוחלט להעביר את האירוע לשעות היום, כדי לאפשר לאנשים נוספים ליטול בו חלק.


"ריקוד הדגלים" ברחובות ירושלים (צילום: עידן ירון, יום ירושלים 2018)

הפגנת נגד (צילום: עידן ירון, יום ירושלים 2018)

במאי 2015 נדונה בבג"ץ עתירה למניעת מעבר הצעדה ברובע המוסלמי. בעתירה נכתב: "ניסיון העבר מוכיח כי במעבר ברובע המוסלמי נוצרים גילויי אלימוּת מילולית ופיזית וגזענות של מי מן הצועדים כלפי מוסלמים, וכן גרימת פגיעה לתושבי הרובע המוסלמי הנתקלים בקשיי מעבר, ונאלצים לסגור את עסקיהם בעת התהלוכה. נטען גם לאוזלת יד של הרשויות בטיפול במאיימים על ערבים, כגון בקריאות 'מוות לערבים'". לפיכך, העתירה ביקשה למנוע את המעבר של הצעדה ברובע המוסלמי. בתשובה לעתירה נמסר מטעם העמותה המארגנת כי היא "מתנגדת לכל גיליי אלימוּת ותומכת באכיפה כנגד עבריינים, וכי הרבנים המנהיגים אותה עומדים בקשר עם המשטרה לצורך הדבר. נטען גם כי לתהלוכה מצטרפים לעיתים אנשי שוליים, שדרכם אינה מקובלת על מארגניה, והם מבקשים אכיפה נגדם". בג"ץ פסק "לא בלב קל" שלא להיענות לעתירה. השופטים הציעו קריאה משותפת של המשטרה והרבנים "שתכלול אמירה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים נגד אלימוּת מילולית וגזענות, לרבות 'מוות לערבים', שהיא חציה ברורה של הקו האדום הפלילי, ונגד אלימוּת פיזית וונדליזם, לרבות קריאת אכיפה פלילית".


המסעות לפולין: במסעות בני הנוער לפולין, כמו במסעות אחרים של משלחות ישראליות, דגל הלאום מופיע במלוא רוממותו בכל מקום שבו כללי הטקס מאפשרים זאת. המסר הכללי מתבטא בדברים הבאים: מניפים את דגלי הלאום כדי לומר "עם ישראל חי". אני נזכר בדבריה של אחת מרכזות השכבות בעת עדות של ניצולת שואה: "בטקסים, אנחנו סוג של דגל מהלֵך, ולכן צריך לבוא עם כחול-לבן. אנחנו עם מאוד לאומי".


התעטפות בדגל ישראל, משלחת בני נוער לפולין (צילם: עידן ירון, מרס 2015)

תלמיד בישיבה תיכונית סיפר: "אנחנו צועדים במחנה ההשמדה טרבלינקה. אני מחזיק בידי דגל ישראל ומניף אותו מעלה-מעלה, ממש מותח את היד הכי גבוה שאפשר, שיראו... ממש מסירות נפש, ממש כמו תלמיד ישיבה ששוקד על אותה שורה לא מובנת בגמרא, שעות על גבי שעות. כבר היד כואבת, ואני מתעקש, שיראו כמוני עוד חמישה או שישה דגלי ישראל, כל אחד מתעקש להחזיק עד הסוף – שיראו! אנחנו הולכים בגיא צלמוות, אוחזים בדגלי ישראל, זועקים בשתיקה – ה' הוא המלך".


הצעות חוק בתקופת ממשלות הימין האחרונות

הנפת הדגל בכל מוסדות התרבות והספורט: שרת התרבות והספורט מירי רגב הורתה למנכ"ל משרדה במאי 2016 לגבש הצעה ולפיה כל מוסדות התרבות והספורט בישראל, שנבנו במימון המדינה, יחויבו להניף את דגל ישראל. הצעתה אמורה הייתה לחול גם במגרשי כדורגל, באולמות הספורט, בתאטראות ובהיכלי התרבות.


אנשי ציבור לא יוכלו להשתתף באירוע שבו לא יונף דגל ישראל: חברי הכנסת מהליכוד אורן חזן, נאוה בוקר ויו"ר הקואליציה דוד ביטן, ולצידם הח"כים עמאר ועודד פורר מישראל ביתנו, יזמו חוק לפיו מארגנים שלא יניפו את הדגל ייקנסו באלפי שקלים, וייאסר על אישי ציבור להגיע לאירועים של אותם מארגנים לתקופה של חצי שנה.


הצבת דגל ישראל על רכב השרד המוקצה לחברי כנסת: חבר הכנסת אורן חזן הכין הצעת חוק שתחייב חכ"ים להציב את דגל ישראל על רכב השרד שהוקצה להם על ידי הכנסת.


ביזוי הדגל

סעיף 5 של "חוק הדגל" קובע: "הפוגע בכבוד דגל המדינה או בכבוד סמל המדינה, או גורם לפגיעה בכבודו, או משתמש בו באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודו, דינו – מאסר עד שנה אחת או קנס עד שלוש מאות לירות או שני העונשים כאחד".


מקובל להניח כי "ביזוי הדגל" פירושו הפגנה שמטרתה לגלות בוז, שנאה או מחאה כלפי המדינה. דרך נפוצה לביזוי הדגל היא שרפתו; דרך אחרת היא דריכה עליו או עשיית צרכים עליו. הפגנה שכוללת את שרפת דגל ישראל נראית מדי פעם במגדי החרדי, כמו במגזר הערבי-פלסטיני.


חרדים שורפים בגל ישראל בחגיגות ל"ג בעומר, בשכונת מאה שערים בירושלים (צילום: נועם רבקין פנטון, מאי 2017)

הפגנה שכוללת עשיית הצרכים על הדגל נראית מדי פעם במייצגים אומנותיים – כמו במקרה של נטלי כהן וקסברג. באוגוסט 2014 פרסמה כהן וקסברג סרטון בשם "קקי במקום דם", שבו היא מצולמת ביחד עם חברתה כשהן עושות את צורכיהן על כ-40 דגלי מדינות שונות, בהם גם דגל ישראל והדגל הפלסטיני, על רקע יצירה מוזיקלית של שופן. חודש לאחר מכן פרסם "הצל" את הסרטון בפייסבוק, וקרא לתומכיו להתלונן במשטרה. מפקד משטרת תל אביב, ניצב בנצי סאו, הגדיר את הסרטון "בוטה באופן קיצוני", והורה לעצור את כהן וקסברג בחשד לביזוי סמלי דת ופגיעה ברגשות הציבור. לאחר החקירה היא נלקחה למעצר בית, השופט אסר עליה לגלוש באינטרנט במשך שלושים יום, והוחרמו המחשב, הטאבלט והטלפון הנייד שלה.


פרופ' למשפטים מאוניברסיטת תל אביב אייל גרוס כתב בעקבות המקרה הזה כי החקירות המשטרתיות של וקסברג מעידות על פוגעניוּת החוק הקיים. המשטרה ראתה בתיק "תיק חשוב"; אבל החקירה הייתה אקט מיותר שהתאפשר בשל הוראת חוק מיותרת. הוא הזכיר כי המועצה החוקתית בצרפת קבעה ב‑2003 כי החוק האוסר על ביזוי הדגל לא יחול אם מדובר במעשה אומנותי או בהפגנה פוליטית; מועצת המדינה קבעה ב‑2011 כי תקנה נוספת האוסרת את ביזוי הדגל לא תחול על ביטויים פוליטיים, אומנותיים ופילוסופיים.


במרס 2016 המשטרה זימנה לחקירה את האומן אריאל ברונז, לאחר שבאירוע רשמי בחסות "ועידת ישראל לתרבות" של עיתון הארץ נעץ בישבנו דגל לבן. מייד לאחר המקרה קראה תנועת "אם תרצו" להגיש תלונה במשטרה ולבקש את אכיפת החוק של ביזוי הדגל. שרת התרבות מירי רגב גינתה את ברונז בצורה חריפה, ומשרדה הגיש נגדו תלונה במשטרה באשמת "פגיעה בכבוד דגל המדינה".


החמרת הענישה

מליאת הכנסת אישרה ביולי 2016 את הצעתה של ח"ב נאוה בוקר להחמיר משמעותית את העונש החל על מבזֵי דגל המדינה – עונש מאסר של שלוש שנים (במקום שנה), וגובה קנס של 58,400 ש"ח (במקום 300 לירות) לפי החוק הישן.


נאוה בוקר, הליכוד, הסבירה כי "הצעת החוק הוגשה עם תחילתו של גל הטרור ובעקבות קיום הפגנות תמיכה המוניות הנערכות בהקשרים שונים במרכזי היישובים הערביים בישראל ובמרכזי הקמפוסים בכמה מהאוניברסיטאות המובילות בארץ. במהלך הפגנות אלו המפגינים שורפים דגלי ישראל, ומייד לאחר מכן שבים לשגרת חייהם כאילו דבר לא השתנה. את פעולת שרפת דגל המדינה אפשר לפרש כפעולה המוכיחה שאותו אדם מתנגד להמשך קיומה של מדינת ישראל. הצעת החוק מבקשת להפסיק את המצב האבסורדי הזה, ולאפשר ענישה אפקטיבית ומחמירה נגד כל מי שפוגע בדגל המדינה".


ח"כ זוהיר בהלול הכריז בדיון במליאת הכנסת, כי הוא מתנגד לפגיעה בחופש הביטוי, וסובר ששנה היא עונש מידתי. מאמר מערכת בעיתון הארץ בכותרת "פולחן הדגל" ציין כי "ההצעה להחמרה בענישה על ביזוי הדגל מצטרפת לשורת הצעות מביכות של מחוקקים מהקואליציה, שעוסקים בקדחתנות בפולחן לאומי. ההצעה מגלמת גם תפיסת מציאות בינרית, מסוכנת ואנטי‑דמוקרטית של מארג החברה בישראל" (הארץ, 24.3.2016).


דגל פלסטין

הנפת דגל פלסטין – בצבעי שחור, לבן, ירוק ואדום – ששימש גם כדגל אש"ף, נאסרה על ידי ממשלת ישראל מייד אחרי מלחמת ששת הימים (1967), מתוך הגדרתו של אש"ף כארגון טרור.


זכורים לי ימים לא מעטים, במסגרת פעילות צבאית שגרתית, שבהם התרוצצנו בעיירות וכפרים ברחבי יהודה ושומרון כדי לוודא שהתושבים יסירו כל דגל פלסטין שנתלה על גג בית, עץ או עמוד חשמל.


מאז החתימה על הסכמי אוסלו (1993), האיסור להניף דגלי פלסטין בוטל. באותה שנה, בתשובה לעתירתו של ח"כ יהלום, כתב מפכ"ל המשטרה דאז, רפי פלד: "בעקבות הסכם השלום, אין ארגון אש"ף מהווה ארגון טרוריסטי, ולפיכך הנפת דגל אש"ף אינה מהווה עבירה".


בכתבה בעיתונות (2001) עלתה השאלה: "האם מותר להניף את דגל אש"ף?". התברר כי "פרקליטות המדינה עדיין שומרת לעצמה את האופציה להגיש כתבי אישום נגד אנשים המניפים דגלי פלסטין, ומעניקה גיבוי משפטי לשוטרים הדורשים להסיר את הדגל; זאת, למרות שאש"ף התנער רשמית מהטרור, ולמרות שישראל הכירה בו רשמית כנציג העם הפלסטיני והיא מקיימת עימו משא ומתן. עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין דבק בעמדת קודמו יוסף חריש שלא לפתוח בהליכים פליליים נגד המניפים את הדגל הפלסטיני, בגלל חוסר עניין לציבור" (הארץ, 11.5.2001).


למרות ההחלטה להתיר הנפת דגלי אש"ף או פלסטין – לפחות למעשה, אם לא להלכה – המצוד אחרי הדגלים נמשך. כך לדוגמה הוכרז ביולי 2014 על "מבצע הסרת דגלי פלסטין בשועפת": "עובדי עירייה רבים, מנופי ענק ועשרות שוטרים ואנשי אבטחה – הכול בשביל להוריד את דגלי פלסטין מהגגות".


עובדי עיריית ירושלים בפעולה בשועפת (צילום: ציפי מלכוב, 30.7.2014)

ב-2015 התקבלה בעצרת האומות המאוחדות החלטה בעד הנפת הדגל הפלסטיני במטה הארגון. בסוף ספטמבר של אותה שנה, הונף הדגל לראשונה מחוץ למטה האו"ם.


חברת הכנסת ענת ברקו, ליכוד, יזמה הצעת חוק (2018) שבה נקבע כי אזרחים שיניפו במהלך הפגנה דגל של מדינת אויב שאינו ידידותי לישראל – כמו דגל פלסטין – יועמדו לדין פלילי ויהיו צפויים לשנתיים מאסר.


מנתוני ממשלת ישראל מתברר כי בין השנים 2015-2011 נעצרו על ידי המשטרה 96 אזרחים בחשד להנפת דגל פלסטין, כשנגד 45 מהם הוגשו כתבי אישום.


אולם השאיפה של הציבור הערבי-הפלסטיני להביע את תחושותיו הלאומיות באמצעו הדגל נכחדה מן הארץ.


דגלים פלסטינים מתנופפים מעל שער שכם, העיר העתיקה בירושלים (צילום: עידן ירון, ספטמבר 2015)

באירועים מסוימים בגבולות מדינת ישראל, הנפת דגלי פלסטין הפכה לחיזיון נפרץ.


תהלוכה לציון יום הנכבה, באדמות הכפר חוביזה בוודאי ערה (הארץ, 9.5.2019)

המגמה הרצויה – מ"הדרת כבוד" ל"כבוד סגולי"

בחגיגת "יום הקוממיות", במלאות שנה להקמת מדינת ישראל, הוכרז כי בחג הרשמי "תוצא קריאה לקהל על חובה להרים דגל מעל כל בית בכל המדינה". עוד נכתב כי "יינתנו הוראות מדויקות על צורת הדגל".


האם במדינת ישראל של סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, אנו מעוניינים בהכתבוֹת כאלו? האם החלטות מסוג זה צריכות להיות קולקטיביות או יחידניות במובהק?


בסקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2005) התברר כי ברוב מדינות המערב שנסקרו, החקיקה הקיימת מסדירה את דרכי הנפת הדגל הלאומי והצבתו בבניינים ציבוריים; אבל היא אינה קובעת חובה פוזיטיבית – מפורשת או מהותית – לעשות זאת. זאת ועוד, ענישה בגין אי מילוי ההוראות בדבר החובה להניף את דגל או להציבו קיימת בחלק מהמדינות בלבד.


עמדתי היא שבכל הקשור לדגל – כמו בתחומי חיינו האחרים – יש לשים דגש על זכויות ולא על חובות. לצורך ניתוח מגמת השינוי הרצויה לגבי מעמדו של דגל הלאום ולגבי ביזויו, אציע לעשות שימוש במונחים המתייחסים לסוגים שונים של "כבוד", אותם הגדירה חוקרת המשפט, המגדר והתרבות, והפמיניסטית אורית קמיר: "הדרת כבוד" (honor) מצד אחד, ו"כבוד סגולי" (dignity) מצד אחר. חברת הדרת כבוד היא חברה של חובות; חברת כבוד סגולי היא חברה של זכויות.


הדרת כבוד נתפסת כרכוש, כמשאב, כנכס המקנה לבעליו מעמד חברתי ורום מעלה. בעולם של הדרת כבוד, אובדנה לזולת מחייב את הנפגע להשיבו על ידי פגיעה בהדרת כבודו של הפוגע.


תרבות כזאת מחויבת פעמים רבות גם להדרת כבוד קולקטיבית [לדוגמה, יהודית-לאומית] ביחסיה עם חברות אחרות [לדוגמה, ערבית-פלסטינית]. היפוכה של הדרת הכבוד היא בושה, קלון השפלה – תחושה חריפה של ביזיון. השבת הכבוד מחייבת הפגנת מעשים בוטים ואף קיצוניים. זוהי דינמיקה של גמול, שבחלק מהמקרים לובשת צורה של נקמה לִשמה.


מגן דוד וקריאה ל"נקמה!", על קיר הבית השרוף בדומא (יולי 2015)

לעומת זאת, כבוד סגולי מציין את הערך הליברלי, האוניברסלי והמאופק, שנועד לקבוע רף תחתון להתנהגות חברתית. התרבות הנגזרת מכך היא זו של זכויות. בהקשר שלנו, עומדת לכל אזרח הזכות להשתמש בדגל – כביטוי אישי או קבוצתי – מתוך דאגה וסולידריות הדדית.


הקושי בחיוב בענייני הדגל – כמו בענייני הסמל וההמנון – כרוך באופיים הלאומי, הציוני‑היהודי, המובהק. כפי שנכתב בעיתונות: "החברה הישראלית מורכבת מציבור גדול שאינו רואה בדגל כלי קדוש: חרדים, ערבים וגם מי שמעדיפים ביטויים פנימיים ועמוקים יותר לקשר שלהם עם ארצם". נקבע קטגורית: "אין קשר בין אזרחות ובין הזכויות הנלוות לה לבין היחס לחפץ" ("פולחן הדגל" מאמר מערכת הארץ, 24.3.2016).


מהותה של הסובלנות היא גילוי הבנה והיעדר אפליה כלפי יחידים וקבוצות "אחרות" – בלי הבדל דת, גזע ומין; זאת גם אם הם אינם מסכימים עם אמונותיהן והתנהגויותיהן. ראוי שנגלה סובלנות לא רק כלפי הדגלים שלנו, אלא גם כלפי דגלם של אחרים.


המקרה האמריקני כמודל לחיקוי

הכבוד שהאמריקנים מגלים כלפי הדגל הלאומי שלהם הוא קיצוני בהשוואה למדינות אחרות. בארצות הברית נוצרה תופעה יחידה במינה: הדגל כדת, כדת אזרחית, כחפץ מקודש שהפך לאיקונין – אולי אפילו לתחליף של קדושת הצלב, הנהוגה במדינות נוצריות אחרות.


אירוע שהרעיד את אמות הספִּים בארצות הברית – למרות שהיו אירועים דומים לו בעשורים קודמים, שלא זכו לעניין ציבורי מיוחד – היה שרפת דגל הלאום האמריקני על ידי גרגורי לי ג'ונסון, פעיל קומוניסטי מהפכני. מעשהו נגד את החוק במדינת טקסס, שאסר בזמנו את השחתת הדגל. האירוע התרחש בזמן כינוסה של ועדת הרפובליקנים בדאלס, טקסס, במהלך הפגנה נגד משטר רייגן (1984). המפגינים שעמדו לצידו של ג'ונסון קראו: "אמריקה – אדום, לבן, כחול – אנו יורקים עליך".


גרגורי לי ג'ונסון שורף את הדגל האמריקני (1984)

בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק בעניינו של ג'ונסון (1989) – ברוב של חמישה נגד ארבעה – כי חוקים שהיו קיימים ב-48 בארצות הברית, ושאסרו את השחתת הדגל, עומדים בניגוד לזכות החוקתית לחופש הביטוי. השופטים פסקו כי אי אפשר להגביל את תוכנו של הביטוי הפוליטי רק בשל כך שהחברה מוצאת אותו פוגעני, גם כאשר הוא מערב את הדגל. בפסיקה זאת, בית המשפט הכשיר למעשה את השחתת דגלי הלאום כביטוי של מחאה פוליטית.


ביוני 1990, שנה בדיוק אחרי המקרה של "ג'ונסון נגד טקסס", התקיימה הצבעה בבית הנבחרים האמריקני שסתמה את הגולל על תיקון החוקה. במשך שנים-עשר החודשים שחלפו מאז המקרה, המחלוקת על השחתת הדגל הייתה אחת המחלוקות הפוליטיות הלוהטות ביותר בארצות הברית.


ב-2006 ניסו הרפובליקנים בסנט להעביר תיקון לחוקה שיאסור את שרפת הדגל וביזויו, ללא הצלחה.


גם בתחומי האומנות מוצגות מדי פעם בארצות הברית יצירות שנתפסות על ידי חוגים שונים כהשחתת הדגל או ביזויו".


ג'וזפין מקספר, "ללא כותרת (דגל 2)", מוזיאון ספנסר לאומנות, אוניברסיטת קנזס (2018)

השאל החוזרת ונשנית: האם חל כאן הכלל – "לכלכת? – שילמת!".


מסקנות

מחקרים שנערכו בעקבות פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית לא העלו עדויות לכך שהמקרים הספורים של ביזוי הדגל הלאומי איימו באופן כלשהו על ערכו הסמלי. יתר על כן, התברר כי מקרים של השחתת הדגל לא גברו בעקבות החלטת בית המשפט. דווקא המתנגד הגדול להחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית במקרה ג'ונסון, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (2005-1986), השופט השמרן ויליאם רנקוויסט, צפה את העתיד טוב מכול באומרו: "לא רבים במדינה שרפו דגלים, אבל עתה – לאחר שהמעשה הפך לחוקי – יהיו הרבה פחות אנשים שיעשו זאת".


לעומת זאת, האיסור על השחתת הדגל או על ביזויו כאמצעי להפגנת מחאה פוליטית שקטה מובן כיום בחוגים רחבים כפיחות ודאי בערכו הסמלי של הדגל – לפחות לשם ייצוג חירות פוליטית. שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ויליאם ברנן, הידוע בדעותיו הליברליות, סיכם עניין זה באומרו כי החלטת בית המשפט במקרה של ג'ונסון ביססה את הקביעה שאם קיים עיקרון שעומד כסלע איתן ביסוד התיקון הראשון של חוקת ארצות הברית, הרי הוא זה הקובע שהממשל אינו יכול לאסור ביטוי של רעיון רק בגלל שהחברה מוצאת שהוא פוגעני או לא-מקובל. השופט העליון של ארצות הברית רוברט ה' ג'קסון אמר דברים ברוח דומה, במהלך מלחמת העולם השנייה: "אלה המתחילים בחיסול כפוי של דעות מתנגדות, ימצאו עצמם במהרה מחסלים גם את המתנגדים עצמם". לדבריו, "האחדה כפויה של דעות משיגה רק אחדות של קברים".


מבחינה טכנית, אפשר לחלל חפץ רק אם הוא זוכה למעמד של קדושה. קדושה מתגלה באופן המובהק ביותר בהקשר הדתי. בעניין זה, ח"כ זוהיר בהלול העיר בצורה בוטה בדיון במליאת הכנסת: "קצת מוזר שבמדינה נאורה, אחת הנאורות בעולם, הופכים את הדגל לאלילוּת; זה מופרך, קנטרני ומכעיס. זאת מדינה דמוקרטית שיש בה חופש ביטוי. עוד מעט נגיע לידי כך שאם לא מנשקים את הדגל בוקר-בוקר אנשים ייענשו".


מעמד הקדושה המיוחס לדגל מתגלה גם בהקשר הפוליטי – בעיקר בזה הפשיסטי. זכורה אמרתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "בהיעדר תכנים רעיוניים ונפשיים אחרים, העם הזה מתלכד מסביב לדגל, לצבא, לעוצמה המדינית, לגבורת המלחמה והכיבוש – הערכים הפשיסטיים".


נראה כי ההתייחסות לדגל מידמה בתרבות הנהוגה במדינתנו – תרבות של הדרת כבוד – להתייחסות אל אישה המתנאה בבתוליה. תמימותה של האישה – ואולי גם תמימותו של הדגל – היא מקור סכנה פוטנציאלית מתמיד להדרת הכבוד הגברית. הגברים אמונים על הבטחת הכבוד באמצעות גילוי אומץ אקטיבי ואגרסיבי. אליק רון, ניצב (דימ') במשטרת ישראל, איתו ניהלתי ריאיון עומק בעקבות "אירועי אוקטובר 2000" – מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, שבמהלכן נהרגו 12 מפגינים ערבים אזרחי ישראל, וכן ישראלי אחד שנפגע מיידוי אבנים – ביטא היבט זה בצורה המובהקת ביותר: 'אני יהודי קנאי: אתה שורף את הדגל, אני אוריד לך את הראש. אני יהודי קנאי למדינה הזאת; אני מוכן לאבד, להרוג ולשרוף כדי להבטיח את מדינת היהודים'".


נראה כי ההתייחסות לדגל מידמה בתרבות הנהוגה במדינתנו – תרבות של הדרת כבוד – להתייחסות לאישה המתנאה בבתוליה. תמימותה של האישה – ואולי גם תמימותו של הדגל – היא מקור סכנה פוטנציאלית האורבת תמיד להדרת הכבוד הגברית. הגברים אמונים על הבטחת הכבוד באמצעות גילוי אומץ אקטיבי ואגרסיבי. אליק רון, ניצב לשעבר במשטרת ישראל, שניהלתי איתו ריאיון עומק לאחרי "אירועי אוקטובר 2000", ביטא היבט זה בצורה המובהקת ביותר: "אני יהודי קנאי: אתה שורף את הדגל, אני אוריד לך את הראש. אני יהודי קנאי למדינה הזאת. אני מוכן לאבד, להרוג ולשרוף כדי להבטיח את מדינת היהודים".


ביזוי הדגל בפני עצמו הוא מעשה שאינו מזיק באופן ממשי לבני אדם. במקרה של ג'ונסון, שום אדם לא נפצע – למרות שאחדים מן הצופים במעשה העידו כי רגשותיהם נפגעו. מעשים מעין של ג'ונסון הם סבילים מטיבם, אינם אלימים כשלעצמם, ואין בהם כדי להסית למעשי אלימות.


זאת ועוד, אם נקבל את עמדתו של פרופ' אייל גרוס, הרי ש"כבוד יש בראש ובראשונה לבני אדם, וחלק מכבודו של אדם באשר הוא אדם הוא האפשרות שלו להתבטא – הן למטרות פוליטיות והן למטרות אומנותיות". בהתאם לכך, "אפשר לחוש רגשות שונים כלפי סמלים, אך קידושו של סמל באמצעות חקיקה על חשבון חופש הביטוי הופכת [כפי שמעידים המקרים השונים שהיינו עדים להם בארצות הברית כמו בישראל] לכלי נגד מחאה פוליטית ויצירה אומנותית".


לפיכך, איני מקבל את דבריו הנמלצים של השופט מישאל חשין – בפסק הדין של תיאודור אורין – כי "דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם והן, אנחנו וילדנו. וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו". מסר דומה עולה ממערך שיעור שהופק על ידי משרד החינוך, הנושא את הכותרת: "הדגל שבתוכי והדגל שמחוצה לי"; זאת כאילו הדגל והאדם הם בשר אחד, ולפיכך משתמע שפגיעה באחד כמוה כפגיעה ממשית באחר – ולא היא.


למיטב הבנתי, ראוי לעבור ממדיניוּת של הדרת כבוד למדיניות של כבוד סגולי, ולראות בשימוש בדגל – ואולי גם בשימוש-לרעה בו – זכות ולאו דווקא חובה שנגזרת מהסיכוי שכבודו יחולל ובכך גם "בעליו" יבוזה.


לאחר שינוי תפיסה כזה, נוכל אולי גם לוותר על "נקמת הדם", ואולי אפילו על "נקמת הדמים", המתחייבת מהפגיעה בדגל הלאום.


כמה מקרים "נפסיד" אם ננקוט גישה כזאת? מנתוני משטרת ישראל מתברר כי מ-2012 עד אמצע 2016 נפתחו 75 תיקים בגין עבירות של השחתת דגלים – זאת טרם ההחלטה על העמדה לדין, ובוודאי טרם הרשעה; כלומר, כ-17 תיקים בממוצע מדי שנה.


הנה מקרה טיפוסי שמצא את דרכו להעמדה לדין ואף להרשעה: עאדל אמסיס (צעיר ערבי מרמלה) הואשם כי במאי 2014, סמוך ליום הזיכרון וליום העצמאות, קשר עם ענבל סיני (פעילה בארגון "אנרכיסטים נגד הגדר") לבצע עבירה של פגיעה בדגלי מדינת ישראל, בדרך של ריסוסם בצבע אדום. הם פגעו באופן זה בשני דגלים.


פגיעה בדגלי מדינת ישראל על ידי עאדל אמסיס וענבל סיני, יפו (צילום: הארץ, 23.1.2016)

שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, ד"ר שאול אבינור, התייחס למקרה במלוא החומרה. הוא קבע כי "הרגישויות המיוחדות הקיימות בחברה הישראלית מצדיקות הפללת מעשים מהסוג של פגיעה בכבוד הדגל, משום שמדובר במעשים המתאפיינים בביזוי ובהשפלה של הרבים". הוא גזר על אמסיס, בגין עבירת "פגיעה בדגל" – בנוסף לעבירות "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו", "התנגדות למעצר", ו"קשירת קשר לעוון" – מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים, וקנס כספי בסך 2,000 ש"ח. מסתבר כי הצפיפות בבתי הסוהר לא גברה, בעקבות מעשה זה, וקופת המדינה לא התעשרה.


אחרית דבר

מעניין אם ככל שמדובר במסעות אקסטרה-טרסטריאליים – המתעלים לחלל החיצון, ואינם משוקעים בטריטוריות הארציות השנויות במחלוקת, ובארצות הדמים על פני כדור הארץ – קיים קונצנזוס בציבור לגבי מעמדו של הדגל?


ניל ארמסטרונג על קרקע הירח: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" (יולי 1969)

דגל ישראל נושק לירח (אפריל 2019)

נספח

מהארכיון הפרטי





* הכתבה מתבססת על: דוד וולפסון, "כיצד נולד הדגל הלאומי", ספר המועדים: 432; עידן ירון, מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין. הוצאת סטימצקי (בתהליך); עיתון רשמי מס' 23 מיום י' בחשוון תש"ע, 12.11.1948: 62; אורית קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם. ירושלים: כרמל, 2004; אורית קמיר, כבוד אדם וחווה: פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי. ירושלים: כרמל, 2007; רון תקווה, "חובת הנפת הדגל הלאומי והצבתו בבניינים ציבוריים: סקירת החקיקה בישראל ובכמה מדינות מערביות. ירושלים: הכנסת – מרכז המחקר והמידע, אוגוסט 2005; Bruce Fleming, Why Liberals and Conservatives Clash. New York: Routledge, 2006; George Lakoff, Moral Politics: How Liberals and Conservatives Think. Chicago: The University of Chicago Press, 2016; Jonathan Haidt, Can't We All Disagree More Constructively? New York: Vintage Books, 2012; Robert Justin Goldstein, The Flag: The Great 1989-1990 American Flag Desecration Controversy. Kent, Ohio: The Kent State University Press, 1996; Woden Teachout, Capture the Flag: A Political History of American Patriotism. New York: Basic Books, 2009.


פסקי דין: בג"ץ 8507/96, תיאודור אורין נ' מדינת ישראל ואחרים, 7.1.1997; בג"ץ 3079/15, עמותת עיר עמים נ' מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל, 11.5.2015; ת"פ 42062-04-10, מדינת ישראל נ' יחיאל חזן, 17.5.2011; ת"פ 11125-05-14, מדינת ישראל נ' אמסיס, 14.9.2016, 14.7.2017.


ריאיון אישי: ניצב (דימ') אליק רון, 18.7.2007.

97 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0