88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

מכתב גלוי לרב חיים נבון: על סתימת פיות ונכונות להידברות

במאמר שהרב חיים נבון פרסם לאחרונה הוא מתייחס ל"מילה החשובה שיצאה מהאופנה" – הלא היא "סובלנות".


הרב צווח – ובעניין זה, קולו נבלע בקולם של רבים מחבריו בציונות הדתית (המתפוררת להערכתו) – שהחברה שלנו מתאפיינת ב"סתימת פיות". הוא מייחס תופעה זאת "לאו דווקא למוסדות כפייה ממשלתיים", אלא למה שהוא מכנה "רודנות חברתית".


אני תמֵה על אמירתו של הרב כי "אני וחבריי הדתיים או השמרנים מרגישים שסותמים לנו את הפה בנושאים ערכיים", שהרי הרב הוא אחד האנשים המפורסמים והרהוטים ביותר במגזר, והוא מתבטא כמעט בכל מדיום אפשרי.


חמור בעניי הביטוי "האינקוויזיציה הליברלית הקדושה", שבו הרב משתמש, שאינו ראוי אף לאחרון הקיצונים במחנה. בכלל, לעיתים אני חש שבדברי הכותבים אין יותר מאשר רצף של סיסמאות, חלקן לפחות נבובות.


האם הרב ועמיתיו אמנם לא התבטאו בנושא הלהט"ב, וזוהי ההוכחה המובהקת לסתימת הפיות שלהם? שמעתי אותם בשנים האחרונות בעניין זה השכם והערב. לפיכך, הטענה כי בשיח הציבורי בישראל נשמעת "רק דעה אחת" אינה רצינית.


הרב טוען כי "חבריי אנשי השמאל מתלוננים שסותמים להם את הפה בנושאים מדיניים". להווי ידוע לרב שאני מתבטא בנושאים מדיניים, ומציג דעות ליברליות מובהקות, ללא חשש או תחושה של סתימת פיות. גם ב"פינות הקפה בעבודה" לא התקשיתי להביע את דעותיי, שהיו לא פעם שונות בתכלית מאלה של רוב עמיתיי. אודה, עם זאת, כי ההקשר היחיד שבו חשתי שבאמת ניסו לסתום את פי היה זה הפורמלי-הממסדי של המכללה האקדמית המסונפת לאוניברסיטת בר‑אילן שבה הרצתי במשך שני עשורים.


כאנקדוטה אציין כי, במוסד אקדמי האמור לחרות על דגלו את חופש הדעה, נקראתי להסברים אצל הראש האקדמי לאחר שתלמידים התלוננו – בעקבות דברים שאמרתי על תורת האבולוציה, שלא הובנו כהווייתם – שטענתי בפניהם כי "האדם יצא מהקוף". מעבר לכך, אחד מבכירי המוסד פנה אליי בחדר המרצים ושאל בלחישה האם חתמתי על עצומה פוליטית מסוימת. כאשר השבתי בחיוב, הוא סינן: "הרי אתה יודע שדעות כאלו לא מקובלות על הנהלת המכללה". השבתי לו שעם כל הכבוד להנהלה, דעות כאלו מקובלות עליי ודי לי בכך. ברור היה כי מכאן ואילך לא אזכה באהדה יתרה.


השאלה "מי שולט בשיח, ואת מי משתיקים?" נראית לי דמגוגית במידה רבה. אני דוחה בכל פה את טענת ה"רודנות". המאבק על השמעת דעה – ובוודאי על הקשבה לה – הוא חלק מהמשחק הדמוקרטי. גם לי ולרעיונותיי קשה "לחדור למדיה" של היום, ודי לחכימא ברמיזא.


אני סבור שאף לא אחד מן הצדדים "צודק" – לא הימין ולא השמאל. יתר על כן, איני חושב שמושג זה פורה לצורך הדיון בינינו. בעניין זה לפחות, "צדק צדק תרדוף" עשוי להביא למבוי סתום – שהרי כל צד דבק ב"צדקתו" שלו. ואולי הבעיה כרוכה בהנחת יסוד שעליה קיימת אי הסכמה עמוקה בינינו: האם "צדק" הוא אחד ואין בלתו, ועל הכול להתיישר לפיו, או שצדדים שונים – כמו "ימין" ו"שמאל" – עשויים "לצדוק" כל אחד מנקודת השקפתו הייחודית? הרב עצמו טען כי "באופן מפתיע, מושגים אלה [של 'ימין' ו'שמאל'] משמשים אותנו לבאר מחלוקות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות יותר ממאתיים שנה".


הרב הציע הבחנה בין "ימין" לבין "שמאל", ועמד על הזיקה בינה לבין "האמונה באלוקים"; אבל כל בניין הקלפים שבנה קורס למול ניסיוני האישי: כמובן שאני נוטה לקבל את המגבלות הבסיסיות המוטלות על קיומי, עמדה שהרב מייחס לימין בלבד. אני גם שואף בכל מאודי לחיות חיים ערכיים. איני מוצא קשר בין קביעות אלו לבין ההבחנה שהרב הציע. ההבחנה נעוצה כמובן בגורם אחר – הלא הוא עצם "האמונה באלוקים": כאדם חילוני, אני סבור – בעקבות הסופר יזהר סמילנסקי – כי למרות המגבלות הבסיסיות המוטלות על קיומי, אין לי את מי להאשים ואין לי אל מי לפנות. כל האחריות מוטלת עליי. האחריות ומחירה, האחריות וכאב בדידותה, אבל גם האחריות וריבונותה – שאני מקבל אותה בערבון מוגבל.


כדי שלא "נרושש את השיח הציבורי, שכבר אינו זירה להחלפת דעות, אלא זירת תעמולה", אני קורא לרב להידברות אמת. אם אכן יש גם בצד שלו נכונות לסובלנות, הבה נשוחח ביושר ובכנות וננסה לברר את מרחבי ההסכמה והמחלוקת בינינו, כדי להגיע ליתר הבנה אם כי לא בהכרח להסכמה.


אני שב ומדגיש כי "פלורליזם" אינו מזוהה בעיניי עם חוסר עמוד שדרה ערכי. "רלטיביזם" צרוף הוא עמדה קיצונית שמעטים אם בכלל מחזיקים בה. אני מדבר – ממש כמוך – על שיח עמוק במישור הערכי.


אני מגנה מכל וכול, ממש כמוך, אותם "קנאים, הרודפים במשטמה את יריביהם הרעיוניים", יהיו אלא מצידו האחד של המתרס או מצידו השני. את המלחמה הזאת נוכל לנהל יחדיו.


בדומה לכך, אני מתנגד ממש כמוך לפתרונות המושתתים על סינקרטיזם – צירוף של רעיונות, אמונות, עקרונות ומנהגים שונים, ולעיתים אף מנוגדים, ומיזוגם לשלמות אחת (כמו שילוב של חנוכייה ועץ אשוח). עם זאת, לעיתים נדרש שקלול תמורות – בעיקר כאשר ערכים חיוניים מתנגשים זה בזה. הדוגמה המובהקת היא אולי זו שבין "חירות" לבין "שוויון". הרב מציין כי הפרוגרסיבים שמים דגש על "חירות", אבל אני נוטה דווקא להעדיף את ערך ה"שוויון". הגשמה אישית בלתי מבוקרת היא בעלת ערך פחוּת בעיניי מאשר הבטחת הזדמנויות שוות לכול. זאת ועוד, אני סבור שערך זה מבחין יותר מכול בין "ימין" לבין "שמאל" בעולם בכלל ובישראל בפרט.


ה"אמת" שלי – אותם ערכים שאני "נוצר לליבי", כהגדרתך – קשובה ואף פתוחה להשתנות. אני מאמין שכל דיאלוג צריך להתבסס על הנחה זאת. כניסה לדיאלוג שבו אתה מעוניין לשנות את האחר, ובו-בזמן להימנע בכל מחיר משינויך שלך, אינה מקיימת את המהות הסגולית הזאת.


באשר לחלופת השיח שאתה מציע, מתעוררות בי ספקות ניכרות, שהרי אתה פותח את הדברים בקביעה: "אני חושב שיש אמת אחת" [אולי, בניסוח מדויק יותר, "אני מאמין..."]. האמת הזאת, למיטב הבנתי, נתונה מראש, מוחלטת וקבועה. כאשר מתווספת לכך האמירה "אני חושב שאני צודק ואתה טועה", ידי נרפות עוד יותר. אני תוהה, בעקבות הדברים: האם יש טעם או תוחלת להידברות בינינו, מעבר לניסיונות "שכנוע" הדדי, שהם עקרים בעיניי?


בסופו של יום, אני מציע שלפני שנעמיק את השיח בינינו, נברר לעצמנו כמה מושגי יסוד שגם לגביהם קיימות לתחושתי אי הבנות מסוימות – כמו "פלורליזם", "הידברות", "חיפוש מכנה משותף", "סובלנות".


אעיר, לפני שנעמיק בחקר הדברים, כי "סובלנות" מחייבת "סבל" – הצורך לסבול דעות והשקפות, כמו התנהגויות, שמנוגדות מהותית לאלו שלך. הסובלן אינו אומר, בניסוח שלך, "דבריך הם שטויות מסוכנות, אבל אם נריב על זה כל היום – חיינו כאן יחדיו יהפכו לגיהינום". הוא מכיר בזכותך לדבוק בדעותיך, ומכבד בכל מקרה את מעמדך המוסרי הבסיסי – מבלי כל שאיפה כמוסה "להילחם בכופרים באמצעות כוח".


הסבל אכן הכרחי כדי להיות אדם סובלני, בה במידה שהייסורים הכרחיים כדי להיות אדם מוסרי. עם זאת, בסבל אין די. יש בו טעם רק אם הוא מוביל לחיים מלאים ומשמעותיים יותר – תורם להזדמנויות השגשוג של היחיד, כמו ליכולתו לתרום לשגשוגם של אחרים.


ברגע שחיינו יישלטו על ידי אמת אחת, ולא על ידי ריבוי אמיתות, החיים לטעמי יהיו מדולדלים ואפורים – "חסרי גוון" וללא "קול פעמונים", כפי שאתה עצמך היטבת לתאר זאת.


לסיום הדברים, ובתקווה להמשך השיח, אני מסכים מכל לב לדבריו של מחבר הספר "שעיצב יותר מכול את ההכרה בשמרנות כזרם רעיוני במאה העשרים", הלא הוא ראסל קירק, ש"ההיסוס לקבוע תיאוריות מוחלטות [כמו זאת באשר לקיום האל ובאשר למשמעות בריאתו] נובע מצניעוּת לנוכח המוחלט, ולא מיוהרה לנוכח יקום חסר משמעות".

40 צפיות