• עידן ירון

מכתב גלוי לרב יגאל לוינשטיין – בעקבות פרסום החוברת "המשפחה שלנו"

עודכן ב: 20 יונ 2019

אני כותב דברים אלה בכאב מהול בחרדה לגבי גורלה של החברה הישראלית. תחושתי היא שחלק לא מבוטל מן התפיסות הרווחות במגזרים מסוימים בחברה הישראלית באשר ל"אחר" נובע מחוסר היכרות משווע או מדעות קדומות מושרשות שאין להן – במקרה הטוב – יותר מאשר גרעין של אמת.


הרב יגאל לוינשטיין בהפגנה נגד מצעד הגאווה (צילום: עידן ירון, אוגוסט 2018)

כיהודי חילוני – אקדמאי-אשכנזי-שמאלני ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, חלק מאותם "כוחות המנהלים את העולם הדמוקרטי המקדמים והדוחפים תפיסות עולם סוּפּר‑ליברליוֹת" (לוינשטיין, עמ' 4) – איני מכּיר איש מקרובי או מידידי שהחזיק אי פעם בתפיסה המגוחכת כי אין בנמצא ערכים שראוי לדבוק בהם וכי "שום דבר אינו טאבו ועל כן כל דבר ניתן לערעור" (5). לפיכך גם הטענה שאנו חיים ב"ואקום של ערכים" שבו אין אפשרות לחנך כלל – שהרי "הכול יחסי", ו"כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו" (14) – מצוצה מן האצבע.


באשר לסוגיה הבסיסית בדבר ה"אמת": ההיבט החשוב בעיניי אינו הטיעון השולי ש"אין אמת", אלא זה שקיימות "אמיתות שונות" ושאין לאיש או לקולקטיב כלשהו מונופול על האמת. כאן כמובן נעוצה המחלוקת היסודית בינינו, שהרי הרב מאמין באמת אחת שאין בלתה. לשם כך, איני נזקק לטיעונים פוסט-מודרניים דווקא. לדוגמה, המסמך המרכזי של הכנסייה הקתולית – שהרב ועמיתיו מתעבים כל כך – "נוסטרה אטאטה" (בעִתותנו), שנוסח בסיום מועצת הוותיקן השנייה (1965), מייחס כבר במבוא שלו כבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן, שכן הכנסייה רואה בהן "קרן אור של אמת המאיר את בני האדם כולם". סעיף 4 של המסמך, העוסק ביחס ליהודים, קובע: "הכנסייה אינה יכולה לשכוח שהיא קיבלה את ההתגלות של הברית הישנה באמצעות אותו עם, אשר אלוהים ברחמיו הרבים כרת עימו את הברית הקדומה. כן גם לא תשכח שהיא ניזונה מאותו עץ הזית הטוב שעליו הורכבו ענפי זית הבר של הגויים".


גישה מתנשאת ויומרנית כלפי הגויים – של אלה הדוברים בשם היהדות – לא רק שאינה ראויה אלא גם מעוררת שאט נפש. בהקשר זה, ביטוי כמו "ערכי [התרבות המערבית] אינם עולים בקנה אחד אפילו עם קריטריונים אנושים בסיסיים" מקומם במיוחד (4). ביטוי זה מעוצם עם הקביעה כי "בעולם המודרני שולטת כיום תפיסת העולם המערבית" (5). היגיון פשוט ילמדנו כי תפיסת העולם הגויית בכלל – בניגוד לזו היהודית, המגלמת באורח בלעדי את "האמת המוחלטת" – "שלילית" או "חשוכה" במהותה.


בהיבט זה צדק הרב לפחות באופן חלקי: אני מוכן "לקבל כל תפיסה כלגיטימית, כל עוד זו אינה טוענת שיש אמת מוחלטת ומחייבת". זאת כמובן בכפוף לכך – בניגוד יסודי להבנתו של הרב – שהיא עומדת באמות מידה מוסריות, מבוססות ומוצקות במידה רבה אם כי לא מוחלטות, המשמשות נר לרגליי.


נכון ציין הרב כי אני מפעיל את העיקרון הזה גם כלפי היהדות – יהדותי שלי, לא פחות מיהדותו שלו. ברור לרב שערכי התורה אינם מחייבים אותי כאדם חילוני, וככל הנראה גם לא יחייבו אותי בשארית ימיי. באמת ובתמים – בניגוד להנחתו של הרב בדבר מניעיי – איני נלחם כנגד היהדות וכנגד התורה, ומאמין כי "איש באמונתו יחיה". האמונה כי בכך אני "שומט בצורה החזקה ביותר את הקרקע מתחת לתפיסה היהודית, שהרי אם אין אמת מוחלטת אזי אין כל משמעות לתורה מן השמיים ולערכים אלוקיים שכל מהותם היא היותם מוחלטים ונצחיים" כמובן שאינה מקובלת עליי. מצער בעיניי שהרב מתנֵה את אמונתו ואת מאווייו שלו בכך שאני אשתנה מן היסוד ו"אראה את האור". האם הרב הרהר בכך שאולי עצם העובדה שהוא רואה בחיי חושך בלבד נובע ממגבלה תפיסתית שלו עצמו ולא בהכרח מתורת האמת של אלוהיו?


סימוני שלי ושל רעיי כ"אויב" – ש"השפעתו עלולה להיות הרסנית יותר מאשר 'אויב' תרבותי גלוי שהצורך להיאבק נגדו ברור מאליו" (8) – לא רק מעציב אלא מדאיג ביותר. הוא מעכיר את היחסים בינינו ומעורר ספקות לגבי האפשרות לקיים שיח ואף לשאוף לחברה מלוכדת המגלה סולידריות המבוססת על סובלנוּת וכבוד הדדי.


***


אין כל יסוד לטענתו של הרב כי "התנערנו מהשאיפה למצוא ייעוד וצדק בעולם", וכי "במקום זאת התמסרנו למימוש המטריאליסטי של חיי הפרט" (18). המטריאליזם לא היה מעולם הצד החזק שלי או של משפחתי. מעולם לא רדפנו אחרי עושר, שאפנו לקריירה מזהירה או ביקשנו ליהנות מפרסום ואהדה ציבורית. ברור לכול כי "תפיסה אגוצנטרית כזאת משפיעה לרעה על חיי המשפחה" (18), ולכן אין חלקנו עימה. הנה, כי כן, עוד בסיס להסכמה בינינו.


אנו מעוניינים, אולי לא פחות מכבוד הרב ועמיתיו, בתיקון האדם והחברה; אם כי בצורה אחרת – "ליברלית‑רדיקלית" יותר, לפי הגדרתו. אני שותף לתחושה כי לאדם נודע ייעוד מוסרי וכי עליו להתאמץ ולממש אותו לטובתו ולטובת החברה כולה; אבל מקורו של ייעוד זה לא נתפס בעיניי בהכרח באופן זהה לזה של הרב. אני שמח בחלקו של הרב על כך שהוא יודע אל נכון מהי "השליחות האלוקית" ומהו "הייעוד האלוקי" (19), וכי הוא מנסה להגשימם בחייו; אני נעדר לצערי הבנה נשגבה כזאת.


***


הרב מציין כי "בהיעדר ערכים ואמיתות מוחלטות, ה'אנוכיות' הולכת ומתגברת והמעגלים השונים בחברה מתפרקים והולכים". הוא מאמין כי אנו מחונכים לעסוק בעיקר בעצמנו, מתוך תפיסה המלמדת כי "המיצוי האישי הוא מטרת-העל של החיים", ולפיכך איננו יכולים "לצאת מן האנוכיות אל הכלליות" (13).


דברים אלה רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. להווי ידוע לרב, העומד בראש מכינה קדם צבאית מפוארת, שאני – בניגוד לרבים אחרים, ואף למגזרים שלמים בחברה הישראלית – מעורב עמוקות כקצין במשך ארבעה עשורים וחצי, ועד עצם היום הזה, בהגנת על המולדת במסגרת שירות חובה, קבע ושירות מילואים (בעשרות השנים האחרונות – בהתנדבות המלווה תמיד בנכונות להיקרא לדגל ולתרום את חלקי הצנוע למאמץ הכולל).


עם חברים (במרכז) (יוני 2019)

***


הטענה כאילו היכולת לקיים חיי זוגיות הרמוניים מותנית באופן בלעדי ב"תפיסת היסוד הערכית של בני הזוג", שהיא בהכרח "תורנית" (10), בוודאי משוללת כל יסוד. האמן לי, כבוד הרב, שגם במשפחה חילונית – ואף בזיווג שבו קיימים פערים ניכרים ברקע התרבותי – אנו משכילים לגשר על פערים ולבנות חיים משותפים המבוססים על הקשבה, ענווה ומוכנות לוותר תוך קיום הפריה הדדית והשלמה (9, 11).


תמוהה בעיניי טענתו של הרב כי אנו מניחים ש"אין לאיש חלק מהותי בהתפתחותה של אשתו, ושאין לאישה חלק מהותי בהתפתחות בעלה, אלא כל אחד מהם חי ומתפתח בפני עצמו"? (12). הדברים נשמעים לי, על פניהם, כשטות מוחלטת. כמובן ש"אין צורך להכביר מילים עד כמה תפיסה זו פוגעת בבניין הזוגיות והמשפחה" (12), שהרי כל העניין מופרך מיסודו.


***


לגבי ההבדלים בין האיש והאישה – אניח לזה הפעם ואעדיף חוסר ודאות על פני ודאות מוחלטת העשויה להיות שגויה מיסודה בשל קריאה או הבנה מוטעית של "טבע" האדם – יהיה זה "הטבע הגברי", ה"טבע הנשי" (20) או כל "טבע" אחר – ושל דרכיו וכיבושיו. למרות השכלתי הנרחבת במדעי החברה וההתנהגות, אני נזהר מקביעת מסמרות בעניינים אלה.


***


השד הפוסט-מודרני לא אחז בנו בהכרח וכפה עלינו להשיל כל ערך – ובכלל זה "היהלום שבכתר": "ערכי המשפחה הקדושה והטהורה". אם כך, אין להניח שמוסד המשפחה, בהיותו אבן היסוד של החברה, הולך וממתערער "מכוח תפיסה זאת" (23) דווקא.


אני עצמי רואה חשיבות מרכזית במשפחה כערך וכמוסד, ומקיים משפחה נרחבת ומלוכדת משלי, שהיא משוש חיי ומקור נחמתי וגאוותי.


אני חש כי יש משום עזות מצח בטענה כי משפחתי מעורערת בהכרח, "שהרי עולם הערכים הוא אחד הגורמים המרכזיים שסביבו מתלכדת חברה או משפחה: אידאלים, אמונות ותפיסות עולם הם ה'דבק' המאחד את החברה וכור ההיתוך המגבש את הזהות שלה. מכוחם נבנית המוטיבציה לחיות ביחד זה לצד זה ולהתמסר איש למען רעהו" (7).


האם כוונת הרב היא כי משפחתי חסרת "דבק" כזה, וכי לכן אינה יכולה לגבש זהות משלה ולחיות ביחד מתוך נאמנות ומסירות הדדית? אני מקווה שמשמעות דבריו אינה כזאת, שהרי אני רואה בכך לא רק חוסר כבוד אלא גם חוסר הבנה בסיסית ואולי אף תהומית של תפיסות עולמינו ושל אורחות חיינו. שיטתנו בוודאי אינה גורסת כי "ככל שהאדם ישקיע יותר בביתו ובמשפחתו כך 'תיגזל' ממנו האפשרות להצליח בחיים" (22). כידוע לו היטב, ביחסי זוגיות ומשפחה תקינים ומאוזנים ההפך הוא הנכון, ואין להוציא מכלל זה את הציבור החילוני.


מעבֵר לכך, איני מוצא לנכון להתייחס כלל לטענות סרק שפלות כמו אלו המייחסות לנו חיים לא מוסריים, לא מתוקנים וחסרי רוחניוּת, הסובבים סביב "סיפוק צרכים והנאות" מתוך "כניעה לנפש הבהמית" (14, 18). האם אכן כבוד הרב התכוון לומר לי דברים בוטים ומכוערים כאלה?


***


אני מבין שהעיסוק של הרב ועמיתיו בעניינים אלה מכוון, בעיקרו של דבר, לגונן על הקהילה שלו מפני תהליכי שינוי מסוימים שהוא צופה בהם בדאגה כנה ואולי אף בחוסר אונים. מכאן ברורה לי גם אמירתו כי "אם חפצֵי חיים אנחנו, צריכים אנו להגן על עצמנו מפני ההשפעות השליליות הללו" (22).


כסוציולוג וכאדם חושב, אני נדרש לומר לכבוד הרב כי אני סבור שלפחות חלק מהשפעות אלו הן בלתי נמנעות. כך לדוגמה הרב היטיב לאפיין את עולמנו שבו "הטכנולוגיה והמדיה מאפשרות להעביר כמויות אדירות של מידע ממקום למקום בזמן אפסי" (4). שליטתו של הרב ועמיתיו בטכנולוגיה כזאת מזערית, והדור הצעיר נמצא בעקבות צריכתה במקום אחר, בלתי צפוי ובוודאי בלתי נשלט.


מבחינה זאת, מובנת לי גם "מלחמת המאסף" שנועדה "להיות ערניים ודרוכים לשמור על כללי הצניעות ועל גבולות ברורים כדי לשמור על המערכת המשפחתית" (17). תחושתי היא – כשירות המוצע לרב ולעמיתיו מתוך אהבת חינם, המושתתת על התיקון הנדרש לשנאה האופפת אותנו – כי היכולת שלהם לשמור לאורך זמן על מנהגים מסוימים, כמו ה"הפרדה" המגדרית, מוגבלת אם בכלל; אבל, בעניין זה, ימים – ובעיקר הנשים, ולאו דווקא הגברים השלטנים – יגידו.


***


בחתימת דבריי אציין כי אם כבוד הרב התכוון בכלל לפנות גם אל ה"אחר", ולא לקיים דיון פנימי סגור וממודר, במטרה שזה יתקן את דרכיו – הרי שלא רק שהוא עשה שירות דב לעניין זה, אלא עורר תחושת מיאוס ומדנים.


אני קורא לרב לשקול מחדש את דרכיו.


אשמח מכל לב לסייע לו ולעמיתיו בחיפוש משותף זה, לטובת החברה הישראלית כולה.

190 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0