88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

סתימת פיות" לעומת "סתימת אוזניים" – המקרה של "מצעד הגאווה"

אוזניים להם, ולא ישמעו.

(תהלים קט"ו, ו')


על חופש הביטוי וחובת ההקשבה

מושכל יסוד הוא כי ראו להגן על חופש הדיבור באופן נחרץ, גם אם אתה שונא את מה שנאמר. מחויבות לדיבור חופשי כרוכה בהגנה על הדיבור שאינך מעוניין לשמעו, בה במידה – על דיבור שאתה מעוניין לשמעו. עיקרון זה מצוי בלב הדמוקרטיה, כזכות אנושית בסיסית, והגנתו היא סימן לחברה מתורבתת וסובלנית.[1]


לכל אדם אינטרס להיות מסוגל לבטא עצמו, וכן להיות מסוגל לשמוע את הביטוי החופשי של אחרים. בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האומות המאוחדות (1948) נכתב: "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות".


האם הזכות להביע דעות ועמדות כרוכה גם בחובה להקשיב להן?


כדי לבחון עניין זה, אתייחס להלן לדברים של הרב אליעזר (אלי) סדן, מייסד וראש המכינה הקדם צבאית "בני דוד" שבעלי. ספר שיעוריו של הרב – "ויהי ידיו אמונה" – כולל פרק בשם "חובת המחאה". הרב מדבר שם על "חובת המחאה, ההתנגדות, ביטוי העמדה ההפוכה, עריכת הסברה וקיום מאבק ציבורי" – למול תפקוד לא ראוי של המלכות.[2]


הרב סדן קבע בהקשר הזה: "בחברה המכבדת את עצמה יש לי הזכות להביע את עמדתי בכבוד ולצפות שגם יקשיבו לדבריי".[3]


מכאן עולה שאלה עקרונית מעניינת, המתייחסת לתפיסה הדמוקרטית בכלל ולחופש הביטוי בפרט: האם מעבֵר לחובה לאפשר את הדיבור נדרשת חובה או קיימת ציפייה להקשבה לכל דובר ולכל דיבור?


סוכן האף-בי-איי לשעבר מיכאל גרמן כתב כי במסגרת ממשלה חופשית, לכל אדם יש רשות דיבור; אבל לאיש אין רשות לכפות על אנשים להקשיב לו. ארגוני טרור מתאפיינים בדיוק בכך שהם כופים, באמצעות טרור, את ההקשבה על אחרים.[4]


הרב סדן עצמו סבור כי אמירת האמת אינה תלויה בכך שיקשיבו לה: "אפילו מי שחושב שהאוזניים אינן כרויות לשמוע, ודבר לא יועיל לשנות את העמדות המקובלות, אין הוא רשאי להישאר ספון בביתו ולהיאנח ולהיאנק; עליו לקום ולמחות, כי הוא נושא באחריות לכך שבעם ישראל תישמע האמת?".[5]


גם אם ה"אמת", שראוי-וראוי לתהות על קנקנה, מחייבת להשמיעה בכל תנאי, איש אינו ערב לכך שזו תישמע – בעם ישראל, או בעמים אחרים – ובוודאי שאיש אינו מחויב לשומעה.


הרב סדן זועק: "מי רשאי לומר שזה לא יישמע?". ובהמשך – בהתחשב בעמדה ה"ממלכתית" המנחה את פרנסי הישיבה – "אין זה אומר שאסור לנו לבטא בבירור את עמדתנו, גם כשהיא עמדה אופוזיציונית מבחינת הרוב המשטרי, גם אם היא דעת מיעוט, גם אם אנשים אינם רוצים לשמוע אותה. אבל למחות ולבטא את העמדה אנחנו מחויבים! לא נוכל ולא נרצה להתחמק מחובה זו".[6]


אין חולק על כך שכל מגזר, כל קבוצה – תהיה רוב או מיעוט – וכל יחיד במשטר דמוקרטי "זכאים" או אפילו "חייבים" להביע את עמדתם. עם זאת, עדיין עומדת השאלה: האם כל עמדה מחייבת האזנה הגוררת בהכרח "נעשה ונשמע"? האם אין לאדם זכות מלאה שלא להקשיב לדברים מסוימים – בעיקר כאלה הצורמים לאוזנו עד בלי די? האם אין לו לעיתים אפילו חובה מוסרית להתעלם מדברים כאלה מכל וכול, ולדחותם על הסף?


הרב סדן מקווה כי בסופו של דבר – אף כנגד מה שנראה כ"קיר אטום" – המסר יחלחל בצורה כזאת או אחרת: "כאשר ידעו שיש קבוצה קטנה, שבנחישות ובהתמדה מדברת, מלבנת, מעמיקה ומעלה אמת פנימית גדולה בעם ישראל, אי אפשר שהדבר לא יותיר רושם".[7]


מי יתקע לידו שכך אכן יתרחשו הדברים? מהו ההיגיון הצרוף שעליו מתבססת קביעה זאת?


הרב סדן מבין שלא כל "אמת" נשמעת, ושלאופן הניסוח יש חלק בעניין זה: "צריך גם לדעת לומר את האמת באופן כזה שתישמע ותתקבל על אוזני אחרים. יש לומר את הדברים ברמה של דבר הנשמע. דבר הנשמע הוא לאו דווקא דבר המקובל ומוסכם על ידי השומע, אלא הכוונה שהוא נשמע הגיוני ובר הבנה, שניתן להבין כל טיעון, גם אם אינך מסכים איתו".[8]


הרב מכּיר אם כן בדברים שנאמרים אבל לא נשמעים. באשר לדברים הנשמעים, הוא מניח – הנחה הנשמעת מופקעת במידה רבה – שדברים בעלי היגיון יישמעו יותר מאשר דברים חסרי היגיון. האם אכן ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו שזהו מצב הדברים? בעידן שמתאפיין ב"פוסט‑אמת", דברים אלה בוודאי נשמעים מופרכים מיסודם – סוג של "פייק ניוז".


בשלב הזה, הרב מדבר על אוכלוסייה מוגדרת שהוא מכנה אותה "אינטליגנטית". לדבריו, "דברים שנשמעים הם דברים שבעקבותיהם יכול אדם אינטליגנטי לומר: אני מבין, גם אם איני מסכים איתך. יש בעמדה שלך היגיון, יש בה עקביות, יש בה דרך".[9]


אולם מכך לא השתכנעתי כלל וכלל שבני אדם – יהיו אינטליגנטים ככל שיהיו – משתכנים דווקא מ"דברי הגיון", מטוּב השכל של הדובר ולא מטיב הרגש שלהם עצמם; על אחת כמה וכמה, כאשר הדברים ה"הגיוניים" של צד אחד נשמעים חסרי היגיון ומופרכים מיסודם באוזניו של צד אחר.


הרב ממשיך: "לומר דבר שאינו נשמע, פירושו שאותן אוזניים השומעות לא רק שאינן יכולות להסכים עם הדברים אלא אינן מסוגלות לתפוס שקיים בהם היגיון כלשהו, הם נשמעים להם משונים וחסרי מובן. דברים כאלה – מוטב לא להשמיע. אולם אין ספק שאם נשוב ונעמיק ונעסוק בבירור משנתנו – נמצא גם את הכוחות והכישרונות שידעו לבטא את הדברים כראוי".[10]


אני תוהה: מדוע עלינו לסבור – מתוך היכּרות קרובה עם המצב האנושי – שבני אדם ישמעו רק דברים שיש בהם היגיון, וידחו בהכרח דברים אחרים? האם הכלל ש"מוטב לא להשמיע דברים לא הגיוניים" נכון בכל מקרה? מהו לדוגמה מעמדן של קביעות "אמוּנִיוֹת" בעניין זה? האם הן מושתתות בהכרח על היגיון מוצק ומבוסס הנענה ל"שכנוע", מעבר ל"כזה ראה וקדש"?


הרב סדן מרחיק לכת וקובע כי "גם אנשי שמאל קיצונים ביותר, או כאלה הרואים עצמם כאנטי‑דתיים, כל זמן שהם ניצבים מול חלק באומה המבטא את נאמנותו לתורה, לאומה, לתרבות הישראלית ולארץ-ישראל – זה מחייב אותם להתייחס אל התופעה הזאת ולשאול את עצמם כל הזמן: מה יש לי לומר על הסוגיות האלה? מצב זה כשלעצמו עשוי לבלום הידרדרות, לרסן אותה, ובכל אופן להוות מעין משקל נגד".[11]


בהקשר זה, תהיותיי גדלות והולכות: מדוע ביטוי של ציבור אחד – המנוגד באופן יסודי להשקפות העולם ולדרך החיים של ציבור אחר – "מחייב" את האחרון באופן כלשהו? האם מכאן נובע שהם יתייחסו לעניין "כל הזמן", כמי שכפאם שֵד? מדוע ביטוי "נאמנות לתורה" – שיש שאינם מקבלים את סמכותה, אף שהם מכבדים את ערכה – צריך להותיר בהכרח רושם כלשהו על "אחרים"? האם נודע לדברים בהכרח משקל כלשהו – ולו משקל נוצה?


המקרה של "מצעד הגאווה"

ב-2018 יצאו לראשונה ראשי המכינה הקדם צבאית בעלי וחניכיה להפגין נגד מצעד הגאווה שנערך בירושלים. הקריאה שנלוותה לצעד חריג זה הייתה: "נגמרו הימים שבהם שתקנו".


הרב יגאל לוינשטיין, שותפו של הרב סדן במכינה בעלי, יצא נגד "זכות השתיקה" וקרא לפעולה: "ישנו מיעוט קטן אך קולני ואַלים מילולית, המכנה עצמו 'ארגון הלהט"בים', שמעודד סטייה ועיוות של הנטייה המינית [...]. כל בעל לב אדם נורמלי, כל מי שלב יהודי בקרבו וכל אדם שאכפת לו ממדינת ישראל היהודית, לא יכול לשתוק לנוכח השפלות המוסרית שיש בניסיון לקדם חוק כזה הרומס את המוסר היהודי שהוא אור לגויים בקדושת חיי המשפחה".


הרב לוינשטיין בהפגנה נגד מצעד הגאווה, גשר המיתרים, ירושלים (צילום: עידן ירון, 2.8.2018)

הרבנית ד"ר לאה ויזל, כיום ראש מדרשת בר-אילן לבנות, כתבה: "בשם ליברליזם ודמוקרטיה, הנגועים לא אחת בצביעות, לא נותרה שום משמעות לחופש הביטוי. חופש ביטוי נועד להביע דעות מסוג מסוים בלבד, ועדיף שיעלו בקנה אחד עם תפיסות ליברליות-שמאליות. כבר אסור להתווכח, אסור להביע עמדות שמקדשות את מוסד המשפחה המסורתי, זה שיש בו אב ואם, אסור לדבר בגנות ערבוב בין המינים בשטח אש ואף אסור להדיר נשים מטקסי סליחות בכיכר העיר. התחושה הזו של סתימת פיות וכפייה כוחנית של ערכים ליברליים על קבוצות מיעוט לא נולדו היום".[12]


הלל גרשוני העלה באתר "מידה" את הטענה – הפרדוקסלית מיסודה – כי "השתקת דעות היא פרקטיקה דתית מקובלת שמטרתה לשמור על האורתודוקסיה ולמנוע כפירה. בקהילות דתיות ההשתקה החברתית היא דבר שבשגרה. אולם אימוץ הפרקטיקה הדתית על ידי אנשים המגדירים עצמם ליברלים היא עניין משונה ביותר: כל גאוותה של ההשקפה הליברלית היא על חופש הדעות שהיא מעניקה. אם גם הליברליוּת כוללת השתקת דעות, הרי שהיא הופכת עצמה לעוד דת".[13] (אני ממליץ לקרוא את הדברים שוב, כסוג של "מבחן היגיון" לעת מצוא).


לקראת מצעד הגאווה שנערך השנה, ראשי תנועת "חזון" קבעו: "תם עידן סתימת הפיות. הציבור הנורמלי זכאי לומר את האמת הפשוטה ללא שיאיימו עליו באלימות וישתיקו אותו".[14]


נוכחתי בהפגנת הנגד של תנועת "חזון", בסמוך לבית המשפט העליון שעל גבעת רם. אעיד שלא מצאתי שם כל איוּם ובוודאי שלא שמץ של השתקה. להפך, הדברים נכתבו ונאמרו בקול גדול – לעיתים, בקול גדול וגס מדי לטעמי. בכל מקרה, לא מצאתי שהציבור הדתי שמר על שתיקה דווקא. ההפך הוא הנכון – הוא השמיע את עמדתו אל כל גבעה רמה, ותחת כל עץ רענן.


הפגנת הנגד למצעד הגאווה של תנועת "חזון" (צילום: עידן ירון, 6.6.2019)

האם היה בהכרח מי שהקשיב לדברים – מעבֵר לאלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה? לסברתי, מעטים – אם בכלל. עמדתי על אחת הסיבות הבולטות לכך בכתבה קודמת, המתייחסת לבוטוּת ולזילוּת של הצגת הדברים: https://www.idanyaron.com/post/events5.


מנגד, ראוי לשמוע – אם כי לא בהכרח להקשיב – לדבריו של אורי בנקי, אביה של שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה לפני ארבע שנים, כאשר ישי שליסל דקר שישה צועדים, ובכללם פצע למוות את שירה, שטרם מלאו לה שש-עשרה שנה: "אם הטוב ישתוק ויישאר בבית – הרוע ירים את ראשו. אשר על כן, אל תשבו בבית, אל תותירו את המטלה לאחרים, עשו את המאמץ וצאו לתמוך בחופש, בסובלנות ובמרחב ציבורי מתון ומכיל".[15]


ישי שליסל עצמו דרש גם הוא את חופש הביטוי, ולדאבון לב גם זכה לו. במהלך חודש יולי 2015, לקראת מצעד הגאווה, הוא "התבטא בהזדמנויות שונות, באמצעי התקשורת ועל דרך של תליית מודעות, נגד קיומו של המצעד, בהיותו מנוגד לחוקי התורה". במודעות שהפיץ נאמר: "בעוונותינו הרבים שוב רוצים הרשעים לעשות מצעד של תועבה דווקא בעירו של המלך ממ"ה הקב"ה למען טמא את מקדשו ולחלל את שם קודשו [...]. לכן נראה שחובה לכל יהודי למסור נפשו למכות ולמאסר ולענ"ד אפי' לסכנה, ולהתחבר יחדיו לעצור ולבטל את החילול השם הגדול, למען קדושת שמו ית'. ולכל הפחות להשתתף בעצרת המחאה המתוכננת באותה השעה".[16]


על רקע זה, תלמיד ישיבת הסדר בשם "שמואל" כתב: "אני קורא לכם, בכל כוחי וליבי: חרדים, דתיים ומסורתיים. בואו לצעוד איתנו ולמחות בקול אחיד וברור נגד הפגיעה הנפשית והפיזית, הפרטית והציבורית אשר חווים להט"בים מדי יום ביומו. מדובר בהצלת נפשות פשוטו כמשמעו ומאבק עיקש על החזרת האור והתקווה לחייהם של האנשים הסובבים אתכם".[17]


אני תקווה שדבריי אלה לא נפלו על אוזן ערלה, וגם אם כן – לא אדון אתכם לכף חובה.


[1] Warburton, Nigel, Free Speech: A Very Short Introduction. Oxford: Oxford University Press, 2009: 1


[2] אלי סדן, ויהי ידיו אמונה: שיעורים בנושא חברה, מדינה ודמוקרטיה שניתנו בבית המדרש "בני דוד" בעלי. עלי: ישיבת "בני דוד", תשס"ב: 153.


[3] סדן, תשס"ב: 153.


[4] Mike German, Thinking Like a Terrorist: Insights of a Former FBI Undercover Agent. Washington: Potomac Books, 2007


[5] סדן, תשס"ב: 159.


[6] סדן, תשס"ב: 166.


[7] סדן, תשס"ב: 162.


[8] סדן, תשס"ב: 162.


[9] סדן, תשס"ב: 153.


[10] סדן, תשס"ב: 164.


[11] סדן, תשס"ב: 165.


[12] אתר כיפה, 23.3.2017.


[13] הלל גרשוני, "שלא תעזו לומר מילה על להט"ב", אתר מידה, 2.3.2017.


[14] כל העיר, 4.6.2019.


[15] כל העיר, 4.6.2019.


[16] תפ"ח 44503-08-15, מדינת ישראל נ' ישי שליסל, 19.4.2016.


[17] אתר וודג', 2.6.2019.

37 צפיות