88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

בשבח החילוניות – פנייה בנימה אישית – דור שני

עודכן ב: 19 יונ 2019

ילדיי היקרים,



המסקנה העולה מקריאת סדרה של ספרים שראו אור לאחרונה בנושא ה"חילוניות", ומספרים אחרים שלא נס לֵחם, היא כי רבים חשים מבוכה בעקבות המצב שבו הם נתונים – הנתפס בעיניהם כנתון בין הפטיש החילוני לבין הסדן הדתי או המסורתי. הם מבקשים לפיכך "לצאת" ממצב זה, באמצעות מהלכים אקרובטיים המוצעים להם על ידי הוגים, מלומדים ומומחים שונים. לטעמי, במקום הניסיונות הפתטיים "לצאת מן המצב", אפשר פשוט "לא להיכנס אליו".


I

בעקבות מיכה גודמן


כאשר נקודת המוצא היא סוג של "עסקת חבילה" הכוללת מכלול תכונות ומאפיינים של החילוניות שנתפסים לכאורה ככרוכים זה בזה ללא-היתר – כמו אינדיבידואליזם, חומרנוּת, ניכור, בדידות, אובדן משמעות או תסמונת "העגלה הריקה" – ראוי לכם לדחות אותה בשתי ידיים. זיכרו כי תמיד תוכלו לברור לעצמכם את הפריטים שאתם מעוניינים בהם; שהרי עוצמתה של החילוניות נעוצה בדיוק בכך שאינכם נדרשים לקבל דברים בחזקת "כזה ראה וקדש", ואינכם כפופים לשום ציווי מגבוה.


יש הגורסים כי "כישלון החילוניות" נובע מכך שבני אדם שלא האמינו בישות גדולה מהם, ולא הרגישו מחוברים למסורת עתיקה מהם, נותרו ללא בלמים לרוע שקינן בהם, ושבעקבות זאת אמונתם באלוהים הוחלפה במאה העשרים באמונה באדם כאלוהים. גרסה זאת היא חסרת שחר. לא נוכחתי במהלך חיי שאנשים שחונכו על ברכי החילוניות ההומניסטית איבדו את הבלמים ונתנו דרור לרוע המקונן בהם. בבית אבי קיבלנו חינוך המושתת על "הומניזם מאמין", מבית מדרשו של מרדכי מרטין בובר, הגורס כי היות אדם מאמין פירושו היות אדם דיאלוגי. אבי – שהתחנך בעצמו ב"בית מדרש למורי עם" מייסודו של מרטין בובר, וניהל לימים את "מרכז מרטין בובר" באוניברסיטה העברית בירושלים – עסק לא מעט בהבנה בין‑אישית ובין-קבוצתית. בחזונו הוא ראה "שלום קטן" המקרב בין העם היהודי לבין העם הפלסטיני. האם האמונה באדם שספגנו בבית גרמה לנו לפתח תחושת גדלוּת שהביאה לסברה שאנו מידמים לאלוהים? רחוק מכך. הצניעות האישית וההכרה במגבלות התפיסה וההשגה האנושית היו תמיד נר לרגלינו.


באשר לטענה כי אחת האמונות העיקריות של החילוניות הנאורה היא האינדיבידואליזם (מעבר לקביעה הגורפת בדבר ייחודו של כל אדם וזכותו להיות ייחודי) – גם זו אינה מבוססת. בחילוניות שאני ספגתי, ואני מקווה שספגתם גם אתם – אהבת האדם, העם והארץ לא הייתה מבוטלת. היא הייתה חלק ממשי מהדי-אן-איי שלנו. סיסמתנו לא הייתה מעולם "אני ואפסי עוד". הזיקה לקהילה, ובמידה רבים גם לחלשים ולנזקקים בה, הייתה תמיד מבוססת ועמוקה.


מעולם לא חשתי שאורח החיים שניהלנו "העמיד את רצוננו הפרטי במרכז". לפיכך גם לא נפגעו חיינו המשפחתיים והקהילתיים. בניגוד לכך, הגישה החילונית ההומניסטית שאותה ספגנו העניקה מקום מרכזי לתרומה לקהילה ולחברה. לפיכך גם לא חשתי ואינני חש כי המסורת הדתית היא-היא זאת המביאה את האדם לפנות מקום בעולמו לאנשים נוספים. בביתנו ובמשפחתנו היה מקום כזה בשפע. הבית היה פתוח תמיד, ובאו והלכו בו גברים ונשים לרוב – מכל המגזרים, התרבויות, הדתות והלאומים.


בדומה לכך, לא חשתי אי פעם שאנו "מתכנסים בתוך עצמנו", ולפיכך גם לא התעוררה בי כמיהה בלתי נכבשת להסתופף באוהלה של תורה – כמוצא ראשון, או כמוצא אחרון. לא במקרה אחותי הפכה לימים לעובדת סוציאלית, והיא מקדישה את חייה לעזרה לנצרכים ולנזקקים. הקשר המשפחתי ההדוק, והזיקה לאחרים הלוקחים חלק במפעל חברתי, לאומי ואנושי משותף, לא נפגע בשל ההוויה החילונית שלנו. ההפך הוא הנכון.


איני מתרשם מן הטענה ש"מחקרים שונים העלו כולם שאדם שבוחר בחיים חילוניים בוחר על פי רוב, מבלי משים, בחיים מאושרים פחות". זוהי, בכל מקרה, אינה ההתנסות שלי וכמיטב הבנתי גם אינה ההתנסות שלכם. ההנחה ש"מדד האושר" מגלה מִתאם גבוה ל"מדד הדתיוּת" (תהיה הגדרתם כאשר תהיה, וגם העניין הזה מכריע כמובן) משונה בעיניי. החיים האישיים והחברתיים אינם מתנהלים לפי מדדים חד-ערכיים כאלה.


מסיבות אלו ואחרות, מעולם לא חשתי שאני מצוי ב"מבוכה גדולה" בהקשר הזה. החיים המערביים המודרניים לא הרגישו לי מעולם "ריקניים", ומעודי לא חשתי "אובדן משמעות". בהתאם לכך, לא נקלעתי לדילמה מעין זו המחייבת הכרעה בין השתייכות הממלאת את החיים במשמעות לבין היושר האינטלקטואלי והחירות האנושית. חיי – המנוהלים, כפי שאני רוצה להאמין, מתוך יושר אינטלקטואלי ואף מתוך חירות אנושית מספקת, אם כי בוודאי לא מלאה – היו בכל זאת מלאי תוכן, עניין ומשמעות (במידה רבה, כמובן, גם בזכותכם ובזכות ילדיכם, נכדיי); זאת גם מבלי לשווֹת להם נופך "דתי".


אם אתקרב אל הדת בסתיו חיי, לא יהיה זה משום שאני מבקש להימנע מפחדים זהותיים ולפיכך נאלץ לחדש מגע עם יהדות. ייאמר גם שאיני מחפש "חילוניות אחרת" כלשהי. החילוניות שנפלה בחלקי – ואני מקווה שגם בחלקכם – טובה וראויה בעיניי, ואיני מרגיש צורך להציע לה תחליף, ודאי לא כזה שיש בו ויתור כפוי כלשהו שאיני רואה לו סיבה מוצדקת כלשהי.


מכיוון שמעולם לא חשתי בדידות קיומית – שהיא לכאורה, לדעת רבים, תנאי הכרחי של החיים בחברה הפוסט-מודרנית החילונית – ומכיוון שלא כמהתי מעולם להתנער ממסגרות לשם רכישת חירות אישית מופשטת או ממשית כלשהי – התנהלתי בנוחות בחיי הארציים. אני מוצא כי חיי השכליים-הרגשיים-ההתנהגותיים מאוזנים דיים, ולכן גם לא מתעורר בי צורך ממשי לחפש בנרות אחר "רוחניוּת" כלשהי. בכל מקרה, "גשמיוּת" לא הייתה מעולם הצד החזק שלי.


מכל הסיבות שמניתי עד כה, לא נזקקתי ואינני נזקק ל"סיפור היהודי הגדול מאיתנו והמרומם אותנו", שמציעים לי רבים משוחרי טובתי. סיפור הקמת מדינת ישראל וביסוסה, העמקת התרבות הישראלית והכללית, הקניית השכלה לציבור רחב וחתירה לחברה שוויונית וצודקת – כל אלה היו לי די והותר. מזדמן בחלקם של בני אדם מעטים שבמעטים להיות שותפים למפעל אנושי גדול ומפואר מהסוג הזה שבו אנו נתונים, ואני אסיר תודה על כך.


תחושת החסֵר שלי אינה נובעת מן הצורך למצוא מפלט מניכור, מתחרות ומבדידות דווקא, אלא הרבה יותר מהצורך שגם אחרים – שגורלם לא שפר עליהם בהיוולדם למשפחה או לקבוצה "לא נכונה", או בהיקלעם לנסיבות חיים מאתגרות, מגבילות ותלותיות – ידעו חיים של רווחה ותקווה.


יוצא מכך שאיני רואה צורך ממשי לאזן את החוויה המערבית באמצעות השראה יהודית. מאפייני החוויה המערבית שאחדים מההוגים, המלומדים והמומחים מצביעים עליהם – כמו אינדיבידואליזם מוקצן או חומרנות מהפנטת – אינם חלק מתפיסת עולמי ומאורח חיי בכל מקרה. לכן, מִכלול תופעות מסוג זה אינן מצטברות בחוויה שלי, ולפיכך גם אינן מביאות בהכרח לקריסה אל תוך עצמי.


עליי לומר ביושר, מתוך צידוד ב"חילוניות" שאינה מכוונת "להכעיס" ואפילו לא להשביע צרכים או מאוויים "לתיאבון" – שהרי אני מזדהה עם הקביעה שהחילוניוּת, בדומה לדתיוּת, רצופה חובות הרבה יותר מאשר זכויות – שלא בוער בעצמותיי הפתרון שעליו ממליצם רבים מידידיי בחברה הישראלית: לאמץ את המסורת העתיקה תוך דקדוק בקלה כבחמורה, ותוך נטילת חלק בתפילות ובטקסים הממוסדים. מה שכבר אימצתי עד כאן נראה לי די והותר, לפחות לצרכים שלי. מרדכי בר-און העיר במסה "מבחן ערכים", המופיעה בשלהי חיבורו הקצר של אומבטו אקו הפשיזם הנצחי: "גם אבי היה אדם חילוני, אולי אפילו אתאיסט. למרות זאת, הוא הקפיד לקדש על היין והחלות בערבי שבת. הוא עשה זאת לא משום שנצטווה בידי האל, אלא כדי להמשיך מסורת יפה שירש דרך אביו מדורות של יהודים". גם שמירת המסגרת של החגים, שאנו מקיימים בביתנו, יפה וראויה בעיניי.


הדילמה המחייבת לכאורה לבחור בין מצב ספקני המרוקן את עולם ממשמעות, לבין קנאות המחריב עולם זה, אינה נראית לי מציאותית ובוודאי שאין לה ערך מעשי. מי שמתייצב מולה יחוש בהכרח מבוכה עמוקה.


באופן ישיר ובכנות מלאה – וללא כוונה מתריסה – עליי להציב את השאלה המשמעותית ביותר בעיניי: מדוע עליי להתמלא באותה "מסורת יהדות" דווקא שיש מי שמטיף לי לקבלה – בעיקר זו הטקסית-הממוסדת? הבה נניח, לצורך הדיון, שאיננו מסתפקים בתשובות הפורמליות או הפרוצדורליות לשאלה הרת גורל של אימוץ "אמונת אבותינו" – כמו זו ש"היא פשוט שלנו", ש"אנו צמאים לקשר עם העבר" או ש"אנחנו עוד חוליה בשרשרת אינסופית של אלפי שנים, מדור לדור, מאמינים בני מאמינים" – כמשבצות ריקות, שכל אחד נדרש למלאן בהתאם להקשרי חייו המזדמנים. תשובות כאלה רווחות לא רק בקרב "אנשי אמונה", אלא גם בקרב "אנשי מחקר אמוני". הן אולי טובות ויפות, אבל אינן מספיקות בעיניי. מה שאני מחפש הן תשובות בעלות ערך סגולי, שבהן ורק בהן טמונה המשמעות העמוקה.


II

בעקבות אביעד קליינברג


בהמשך להרהוריי אלה, אדגיש כי איני רואה צורך ממשי לעסוק באפולוגטיקה – בדברי הצטדקות, ובוודאי שלא בדברי חנופה. אני מסכים עם ההנחה הבסיסית כי האמונה נותנת משמעות וטעם לחיי רבים, אבל מכאן לא משתמע בהכרח כי אלה המשמעות או הטעם היחידים והבלעדיים.


מכיוון שאיני מתכוון בכל מקרה להיכנס לג'ונגל העבות של הטיעונים על אודות "קיום האל" ועל אודות "המשמעות או היעדר המשמעות של הדת", איני נזקק ל"מדריך" כלשהו כדי למצוא את דרכי בסבכיו; בוודאי שאיני נזקק, לצורך פילוס דרך זאת, למצ'טה גדולה ומאיימת.


עצם קביעת העובדה כי תפיסת עולמו של האדם הדתי "עדיפה מבחינה מוסרית וזהותית" על זו של מי שאינו דתי, אינה צריכה לגרום לנו חיל ורעדה. עלינו להיות שלמים עם דרכנו ועם תפיסותינו, ולא לחוש כעלים נידפים ברוח. גם אם אחרים סבורים שאנחנו "חלשים מוסרית" או ש"התפרקנו מערכים", אין סיבה שזהותנו וישותנו תקרוס.


מכיוון שאיני רואה טעם להיכנס לוויכוחי סרק עם אנשים "מאמינים", איני מרגיש צורך כלשהו להצטייד מראש ב"תשובות" לשאלות מכשילות שיפנו אליי ב"רגע האמת" – שאיני בטוח שיש כזה (לפחות בתחום הקביעות הנורמטיביות, אם לא באלה הדסקריפטיביות). לכן גם איני מוצא עצמי במבוכה – בהגדרת "מילון אבן-שושן": בלבול, אובדן עצות, אי ידיעה כיצד להגיב על דבר מה או איך להיחלץ ממנו". כבר שניתי לעיל: מי שאינו נכנס למלכוד אינו נדרש להיחלץ ממנו.


אני מסכים עם הקביעה כי רוב המאמינים אינם טורחים לעסוק בהוכחות לקיום האל. בדומה לכך, לי כאדם לא-מאמין בוודאי שאין עניין להגות בשאלות כאלה שאיני סבור שאמצא להן תשובות בימי חלדי. כשם שאיני חש צורך להתנצל בפני המחזיקים באמונות דתיות, כך גם איני חש צורך ממשי לבקר את הדת ואת הדתיוּת, ובוודאי שלא את האדם הדתי. בעניין זה מקובלת עליי הגישה הגורסת: "איש באמונתו יחיה"; זאת כל עוד לא נחצה "קו התיחום" הבובריאני – קרי, "לעשות את מיעוט הרע שאנחנו מוכרחים לעשות, כדי שנוכל לחיות; ואת מירב הטוב שאנחנו מצווים לעשות כדי לנסות לחיות את החיים הרצויים".


III

בעקבות רם פרומן


איני חש כלל שאני שייך לשבט נרדף שהרוב – המורכב מדתיים, מסורתיים וימנים העומדים לצידם – צר עליו. לכן גם איני חש כל צורך להיאבק על שמירת זהותי לנוכח לחצים חיצוניים. ההתמודדות מול "תחושת המצור" בוודאי שאינה צריכה להביא אותנו לקדש תופעות תרבותיות בחברה הישראלית שאינן בהכרח חסרות ערך אבל בוודאי זולות. בניגוד לכך, אל לנו להסס לאמץ – בדרכנו ובסגנוננו – נכסי צאן ברזל של התרבות היהודית.


איני חש כל סכנה קיומית למיעוט החילוני שאנחנו נמנים עליו – כל עוד זה שומר על בריאותו הנפשית והרוחנית. חרדה אינה מתכון מומלץ לחיים, ובוודאי שלא רצוי להתמכר לה. גם "הדתה" אינה מאיימת עליי כפי שמשתמע מנבואותיהם של רואי השחורות. כפי שאנחנו איננו מתנהלים ב"חשכה", אל לנו לייחס התנהלות כזאת לאחרים. המאבק התרבותי על עתידה של החברה הישראלית צריך להתקיים לאור היום ובאופן מכובד ובוודאי גם מכבד.


מכיוון שהחילוניות אינה בנויה – באופן מהותי ועקרוני – כמערכת סדורה, סגורה ומסוגרת, של תפיסות ומנהגים – בדומה לזו הדתית – איננו מוכרחים לשאול את עצמנו באופן כפייתי: "מהי 'חילוניות'?". החילוניות אינה מחייבת אותנו לגזור על עצמנו גזרות קדומות כלשהן, או לאמץ ערכים מוגדרים. היא מציינת שחרור מן הצורך המעיק לקבל קורפוס מוגדר כלשהו של ציוויים ולהכפיף עצמנו אליהם מבלי יכולת הרהור או ערעור. חילוניות היא חופש מדוגמטיזם ואפשרות – הלכה למעשה – לבחון תבונית כל מומנט בחיים, ללא צורך להיות מוכרע על ידי כוח עליון כלשהו. מי שנוטה לאמץ את התפיסה של "מנוס מחופש", ואינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות הנובעת מהפעלת שיקול דעת מוסרי עצמאי, בוודאי שאינו ראוי להצהיר על עצמו כאדם "חילוני".

IV

בעקבות ז'או פול סארטר


האדם האקזיסטנציאלי המודרני לפי סארטר חיי חיים שבהם "הקיום קודם למהות". הוא יוצר את עצמו ללא הרף באמצעות פעולה. הוא עצמו אינו אלא חירותו. אף לא אחת מהרשויות הישנות יכולה לשחרר אותו מנטל החירות. עליו לבחור את בחירותיו כאילו הוא בוחר בשם האנושות כולה ונושא את כל נטל האחריות לדרך שבה נוהג המין האנושי.


לחילוני, כדברי יזהר סמילנסקי, "אין מי להאשים ואין אל מי לפנות. כל האחריות עליו. האחריות ומחירה, האחריות וכאב בדידותה, אבל גם האחריות וריבונותה". לפיכך גם עליו להירתם למאבק לשוויון, לצדק חברתי ולמניעת סבל – זאת מבלי להסתמך על כל כוח עליון שיבוא לעזרתו.


V

בעקבות קוואמי אנתוני אפיה


אני רואה את ערכי הגרעין של המסורת הליברלית כשנויים במחלוקת: ליברלים אינם מסכימים לגבי המשמעות של חירות, שוויון, אחווה וכדומה. הם מתווכחים על משמעותם לגבי החיים החברתיים והפוליטיים. המסורת הליברלית – כמו כל המסורות האינטלקטואליות – אינה גוף דוקטרינרי אלא מערכת של מחלוקות. עם זאת, מוסכם כי קיימת אכן מסורת ליברלית – גרעינית לפחות.


VI

בעקבות יובל נח הררי


החילוניות היא תפיסת עולם הנותנת לאדם חופש בחירה רחב. עם זאת, האדם החילוני זקוק גם הוא לקוד ערכי מסוים שינווט אותו בנפתולי חייו.


בהקשר זה, ראיתי לנכון לאמץ לעצמי מתוך בחירה גרעין ערכי מסוים – שאני ממליץ גם לכם לאמצו – הלא הוא זה ה"ליברלי". אימוץ הגרעין הזה מתייחד בכך שהוא מאפשר, מעצם טיבו, לקיים את הבחירה הזאת ממש. הוא מבוסס על ההנחה שבכוחנו, כבני אדם תבוניים הנוטים מיסודם לטוב, לקיים הכרעות מוסריות כ"סוכנים חופשיים" – שיש ביכולתם לחכוך בדעתם ולהבחין בין טוב ורע. אני סבור כי כל אדם מחונן ביכולת, או בכשירות מוסרית, אשר חלק ממנה הוא הכושר לפתח תחושה של צדק, כמו גם תפיסה כלשהי של הטוב.


VII

בעקבות אמנון רובינשטיין


הבחירה החופשית כרוכה בחירות אנושית, אולם זו אינה אנוכית דווקא. היא מחייבת חמלה הנובעת מהכרה עמוקה בסבל הנפוץ בעולמנו. חירות ושוויוניות אינן מנוגדת בהכרח לתפיסה של ייחודיוּת. כחילונים, אנו יכולים בהחלט להיות גאים בעמנו, בארצנו ובתרבותנו. כמוכן, אנחנו יכולים להכיר בחשיבות ההגדרה העצמית ובמרכזיות מדינת הלאום הדמוקרטית. עם זאת, עלינו להימנע מהתחושה שהעם שלנו הוא עליון על עמים אחרים, ובוודאי שלא להפלות על רקע כלשהו קבוצות מיעוט באשר הן.


VIII

בעקבות שלומי ששון


מכיוון שעייני איני צרה באדם הדתי, ומכיוון שדרכיו והתנהלותו זרים לי במהותם, איני חש גם עניין ממשי לבחון שאלות מסוג: מה מביא אותו לבית הכנסת? במה הוא שם את מבטחו ומאין הוא שואב ביטחון במעשיו? על שום מה יצפה את ציפיותיו וממי? מדוע הוא מייחס לטקסיות הזאת את תחושת הקודש? מדוע הוא חושב שיש באמת דבר כזה – קודש?


נראה לי שכל התשובות לשאלות אלו – טריביאלי ככל שהדברים נשמעים – מתנקזות באמונה ובביטחון בשם, אלוהי ישראל. תפיסת החילוניות הרציונליסטית ותפיסת האמונה הדתית אינן מצטלבות אלא מקבילות, ואין כל אפשרות לפסוח על שתי הסעיפים.


מכיוון שהחילוניות שלי היא מוטבעת ומורגלת – אם כי לא בהכרח יומיומית – איני רואה צורך לבטא אותה באמצעות גילויים אידיאולוגיים ואקטיביסטיים, תוך מאבק בדמונים כלשהם; בוודאי לא לשייך עצמי ל"שוליים הרדיקליים" של הצד החילוני. כמוכן, איני רואה סיבה לדבר בשם "אתוס חילוני". החילוניות – לא פחות מן האמונה הדתית – היא גדולה ונעלה מכל "אתוס".


החיבור בין חילוניות לבין ערכים ליברליים והומניסטיים טבעי לי כל כך עד שאיני חש צורך "להמציא אותו" או להצדיק אותו. לשם כך, איני חש מחויב לאמץ "חילוניות עקרונית". "עקרונות" בכלל מסמנים לגבי עניין שיש להטיל בו ספק, כיסוד-מוסד של חילוניות ליברלית בריאה.


כאמור, איני מרגיש כל צורך ב"מאבק" בכוחות זדוניים, בוודאי שלא מתוך צורך אקטיביסטי הנובע מהשאיפה להזין ולחזק את הערכים החילוניים שאני מצדד בהם. אין לי צורך ב"אתוס חילוני" כדי שיספק לי תחושת שליחות או שיאדיר בעיניי את הערכים שאני דוגל בהם. "האדרה" בכלל אינו מושג שאני נוטה להשתמש בו. בדומה לכך, איני חש צורך להיפגש עם אקטיביסטים נוספים ולפעול ביחד איתם כדי לחזק את הביטחון החילוני שלי. ביטחון זה אמיץ דיו, וחיזוקו עשוי להוביל רק לדוגמטיזם ולקשיחות, שאני מתנגד להם באופן מהותי.


בהתאם לכך, איני רואה כל היגיון בהקמת "ארגונים חילוניים". ברור לי, לעומת זאת, ההיגיון של הקמת ארגונים פוליטיים – דוגמת אלה החותרים לליברליזם שוויוני. ארגונים כאלה צריכים להיות חוצי מגזרים, ולשלב ידיים בין חילונים, מסורתיים ודתיים. "ארגון חילוני" חשוד בעיניי בחוסר כבוד ראוי ל"אחר" – במקרה הזה, לכל מי שאינו מקבל את תפיסת חבריו ה"לא-דתיים". עמדה כזאת אינה מקובלת עליי, בדיוק בשם ערכי הליברליזם השוויוני שאני נותן מבטחי בהם. הגישה של אקטיביזם "מתגונן" מול הדת – הנובעת מתוך תחושת חוסר אונים אל מול הדתיים ומול כוחם הפוליטי – בוודאי פסולה בעיניי. מדוע עלינו למצוא עצמנו בעמדת התגוננות או – לעניין זה – בעמדת מִתקפה. טוב לנו באשר אנו.


IX

בעקבות ג'ון רולס


עמדתי לגבי פעילות בתחום הפוליטי, והימנעות מעימות בין חילונים לדתיים, מושתתת במידה רבה על משנתו של הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס – בעיקר בספרו ליברליזם פוליטי. דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה, מתוקף ערכיה היא, להתיר אכיפה של אמונות וערכים מהסוג המגולם בדוקטרינה מקיפה, כמו זאת הדתית; אולם מאחר שגם עקרונות הליברליזם נשענים על דוקטרינה גרעינית כלשהי, שאינה מקובלת על כלל האזרחים, עליה למצוא לתיאוריה הציבורית שלה בסיס שאינו דוקטרינרי, או מטפיזי, אלא פוליטי.


ברור כי היחיד אינו חייב לקבל עקרונות ליברליים כלשהם. הליברליזם אינו יכול בעת ובעונה אחת להיות נאמן לאוטונומיה המוסרית של היחיד, המשמשת לו נקודת מוצא, ולהיות בעל מעמד ציבורי מחייב האוכף אוטונומיה זאת על כלל החברה.


יש להחיל את עקרון הסובלנות על השיטה הליברלית עצמה, כפי שעיקרון זה חל על שיטות מוסריות, דתיות ומטפיזיות אחרות. פירוש הדבר הוא שיש ליישם בחברה את עקרונות הליברליזם, כמו עקרונות דתיים או מוסריים-מטפיזיים אחרים, רק בגבולות "עקרון הסובלנות".


חברה דמוקרטית מודרנית היא חברה ששורר בה פלורליזם של תפיסות – יהיו אלו חילוניות, מסורתיות, דתיות או חרדיות – ואין לצפות, במסגרת עקרון הסובלנות, להאחדה של התפיסות העקרוניות והבלתי מתיישבות של כלל האזרחים. ליברליזם פוליטי הוא זה המעוגן בחוקה דמוקרטית ובעקרונותיה, אבל אין הוא דורש מהאזרח אמונות ליברליות אלא מכיר בזכותו לעצב לעצמו את אמונותיו, ובכך הוא גם מחיל על עצמו את עקרון הסובלנות.


X

בעקבות מייק איגנטייף


הערכים הליברליים מובנים שלא כהלכה אם הם נראים כ"דת אזרחית". גרעין הערכים הללו אינו אמונה, מסוג האמונה הדתית; ובוודאי שאינו מטפיזיקה. הפיכתו לאמונה או למטפיזיקה משמעה הפיכתו לסוג של עבודת אלילים: הומניזם הסוגד לעצמו. הרעיון של עבודת אלילים קורא לכל המאמינים, דתיים וחילוניים כאחד, לגלות צלילות דעת; הוא תובע מהם להכפיף את התלהבותם, את צדקנותם העולה על גדותיה לבחינה ובדיקה מדוקדקות ומתמידות.


חילונים צריכים להישמר נגד תחושת בוז כלפי אמונות דתיות ואחרות, בהנחה שהתבונה האנושית מסוגלת להעריך את תוכן האמת של אמונות מתחרות. לתבונה החילונית אין יכולת כזאת. הומניזם שסוגד לאנושי, שמתגאה בהיות אנושי, שגוי באותה מידה שאמונות דתיות מתיימרות לדעת מהן תוכניותיו של האלוהים ביחס לבני האדם. הומניזם שאינו נגוע בעבודת אלילים הוא כזה המסרב להציע טענות מטפיזיות שאינו יכול להצדיקן. העוצמה של אתיקה חילונית צרופה טמונה בהתעקשותה על כך שאין תכליות "מקודשות" שעשויות להצדיק את השימוש הלא-אנושי בבני אדם.


* הכתבה מבוססת על: שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוקטייל משמש.תל אביב: ספריית אופקים - עם עובד,2019; מיכה גודמן, חזרה בלי תשובה: על חילוניות אחרת ועל דתיות אחרת. חבל מודיעין: דביר, 2019; יובל נח הררי, "האמת החילונית", ידיעות אחרונות, 31.8.2017; יזהר סמילנסקי, "עוז להיות חילוני", בתוך: יעקב מלכין (עורך), תרבות היהדות החילונית: הגות חדשה בישראל. ירושלים: כתר, 2006; רם פרומן, הדרך החילונית. ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2019; אביעד קליינברג, מדריך לחילוני: איך לא להאמין בלי להתנצל. הוצאה עצמית, 2019; אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים. חבל מודיעין: דביר, 2019; ג'ון רולס, חוק העמים (תרגום מאנגלית: שחר פלד, עריכה מדעית: יצחק (נבו). תל אביב: רסלינג, 2010; שלומי ששון, החילוניות החדשה: אידיאולוגי, פילוסופיה, אקטיביזם. תל אביב: רסלינג, 2019; Kwame Anthony Appiah, The Ethics of Identity. Princeton: Princeton University Press, 2005; Michael Ignatieff, Human Rights as Politics and Idolatry. Princeton: Princeton University Press, 2001.

99 צפיות