• עידן ירון

יורם שקולניק: כיצד לשרוד במעצר ובמאסר


מודעה הקוראת לשחרור "האסירים היהודים הפוליטיים", ובכללם יורם שקולניק

מעצר ומאסר

מייד לאחר האירוע, יורם נלקח לתחנת המשטרה בחברון, שם החלה חקירתו המשטרתית. לאחר מכן שהה למעלה מחודשיים בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים. יורם בילה את רוב תקופת מעצרו, כחמש שנים – לפני המעבר לבית הסוהר מעשיהו, שבו תנאי המאסר נוחים יותר והאסירים נהנים מיציאה לחופשות – באגף שומרי מצוות (או אגף לשומרי מסורת – לש"מ) בבית הסוהר איילון. יעדי אגפים אלה, על פי שירות בתי הסוהר: "בניית קהילה דתית של אסירים בבתי הסוהר, העשויה להיות [בעלת] השפעה חיובית על חבריה ולאפשר להם הזדמנות לשנות את דפוסי התנהגותם, תוך הסתייעות ברבנים ובאברכים אשר משמשים כמודל להזדהות, להפנמת ערכים ולנורמות חיים חדשות; קיום מסגרת בעלת שפה ואורח חיים הדומה לאורח חיים המתנהל בקהילה הדתית/המסורתית; זאת כדי להכשיר את האסיר החפץ בשיקום דתי לחיי הקהילה הדתית אליה יבקש להשתייך לאחר מאסרו". באגפים אלה, "שמירת השבת והחג, השתתפות בתפילות הציבור ושיעורי התורה וההרצאות הכלליות מהווים תנאי סף להימצאות של האסיר [בהם]".


ציפיות שהתבדו

בשיחה איתי, יורם מסביר: "לא ביצעתי פשע על רקע פלילי מקובל – אינני נרקומן, אנס או שודד – אלא מעשה על רקע אידיאולוגי-ביטחוני. לפיכך, קיוויתי להבנה ולתמיכה. הציפיות שלי לגישה אוהדת מצד חוקרים, הנהלת המעצר והמאסר, או לפחות מצד סוהרים – בשל סוג העבירה שביצעתי וטיבה – התבדו במהרה.

מייד לאחר האירוע, הוכּיתי בהלם בשל היחס שקיבלתי מהמתנחלים שהיו במקום, ש'השתלטו' עליי בכוח הזרוע ושמרו עליי בצורה עוינת עד להגעת המשטרה. גם השוטרים שעצרו אותי גילו קשיחות-יתר, והתייחסו אליי כמו מחבל פלסטיני. לא שמעתי מילות עידוד כמו 'כל הכבוד' או 'יהיה בסדר'. במקום זאת, כפתו אותי באזיקים, 'בהתאם לנהלים'. בסופו של דבר, דובר במחבל המצויד ברימון יד, ולא באזרחים חפים מפשע (כמו שקרה באירועים מסוימים המערבים פעולות "תג מחיר"). גם חוקר המשטרה התייחס אליי ללא שמץ של סימפתיה. במעצר קיבלתי אותן הזכויות כמו יתר העצורים, ללא כל הטבות או התחשבות מיוחדת: חמש דקות של שיחת טלפון אחת לשבוע; פגישה משפחתית קצרה פעם בשבוע; שינה על מזרן המונח על רצפת התא, בצפיפות רבה. עמדתי בפני אותן צרחות, אותן גערות, אותם איומים, אותן השפלות. סוהרים מסוימים התנהגו כלפינו כ'עבד כי ימלוך'. בבתי הסוהר קיבלתי יחס גרוע יותר מאשר רוב האסירים, בגלל המגבלות שהוטלו עלינו כ'אסירים טעוני הגנה', שיש צורך להחזיקם בנפרד מאסירים ערבים. היינו מנועים מפעילויות שונות מחוץ לאגף – בכלל זה חינוך ופעילות ספורטיבית, מסגרות הקשורות לעבודה ולפנאי ואירועים חגיגיים".


תנאי הכליאה

יורם תינה את צרותיו במכתב שהפנה לאשתו סיגלית (סיגי) בעת שהותו בבית הסוהר איילון: "אין זה סימפתי כלל להיות בבית הסוהר ולחיות בתוך הלכלוך, לשון הרע, הגסוּת, האלימוּת, האכזריוּת, האטימוּת, הטמטום והמנטליוּת השוררת כאן (של הסוהרים ושל האסירים כאחד) ששונָה משלי כרחוק מזרח ממערב. זה קשה וזה בעסה". הוא הוסיף: "אבל בעזרת השם יש לי הכוחות להתמודד עם זה".


יורם שקולניק, עם אשתו סיגי ובִּתם שלהבתיה בבית הסוהר

אלימוּת

יורם ציין במכתב לסיגי: "תופעות של אלימוּת נדירות פה. בשבוע שעבר היה פה מקרה יוצא דופן. הייתה מריבה על הטלפון, והגיעו לקללות ובהמשך – אחד רצה לדקור את השני. הפרידו ביניהם ולקחו כל אחד לחדר שלו. כעבור כמה דקות בא האחד ושפך על השני כוס תה רותח בפרצוף. מדובר באסיר שהוא גנגסטר אמיתי במובן השלילי ביותר של המילה – מדבר כמו עבריין, מתנהג כמו עבריין. הוא שונה מכולם פה בכך שהוא רואה עצמו כעבריין; זו דרך החיים שלו, זהו המקצוע שלו (לעומת כולם פה, שרואים את פשעיהם כמעידה, כנסיבות חיים קשות שהביאו אותם לפשע, והם מלאים חרטות ותשובה) [...]. ומה עבריין זה עושה באגף שלנו? אביו נפטר לפני כמה חודשים, והוא צריך מניין לקדיש. לכן ביקש העברה לפה".

לעיתים התרחשו אירועים שצבטו את ליבו של יורם. הוא כתב לסיגי: "סיפרתי לך שהבריחו [לאחד האסירים] חתול. הבעיה היא שהחתול הזה היה בסך הכול בן כמה ימים., עוד לא פתח את העיניים. [הוא] האכיל אותו בעזרת מזלף לטיפות אף. [בני עדה מסוימת] פה עשו [לו] בעיות, באומרם שחתול שחור מביא מזל רע. כעבור כמה ימים נמצא החתול מת. [הוא] בטוח שאחד [מבני העדה הזאת] הרעיל אותו".


שילוב אסירים ביטחוניים ופליליים

לדברי יורם, במכתב לסיגי: "צריך לפתוח אגף לביטחוניים בלבד: למה לנו להסתבך בדברים כאלה – לסבול מגנבות, מבדיקות סמים, מאלימות בנושא הטלפון, וכולי. אלה דברים ששייכים לפליליים ולא לביטחוניים. אצל הערבים לא מערבבים ביטחוניים ופליליים".

יוער כי בהתאם לכתבה בעיתונות שפורסמה בשלהי 2002, באגף שומרי מצוות שלושה מכל ארבעה אסירים הם עברייני מין. "לא רק ייסורי תשובה מושכים אותם לאגף, אלא בעיקר העובדה שבשאר אגפי בית הסוהר הם צפויים להתעללות קשה [...]. זו קבוצת האסירים הנרדפת ביותר בשב"ס. רבים מהעבריינים האלה הם קורבנות להצקות, להטרדות ולאלימות".

לפי עדותו של יורם, "שישה אסירים [פליליים] הועפו מהאגף בגלל בעיות שונות – שניים בגלל סמים, ושניים בגלל אלימוּת ואיומים".


חששות ראשוניים

יורם מספר: "לאדם נורמטיבי, שלא היה מעולם במעצר או במאסר, יש סטיגמות לגבי החיים בבית הסוהר. האסירים נתפסים בעיניו כאנשים קשים מאוד, מסוכנים וחסרי מנוחה; כמי שמסתובבים כארי בסוגר [...]. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך; נתקל בהתנהגות שאתה לא מכּיר".


נקודת הפתיחה

"העבירה שבגינה נעצרת היא נקודת פתיחה בלבד. השפעתה פוחתת במהרה, ואתה נבחן על פי התנהגותך בפועל. מה שעשית מחוץ לבית הסוהר לא יכפר על התנהגות שלילית בתוך בית הסוהר. בהתאם להתנהגותך, אתה צפוי להערכה ולאהבה או לדקירה. מה שעשית בתיק לא ימנע דקירה, אם בהתאם לקוד העברייני זה מגיע לך. לדוגמה, אחד המעשים שמקוממים יותר מכול את האסירים הוא הלשנה. אם אתה נתפס כמלשן, שום דבר לא יעזור. אם דיווחת להנהלת בית הסוהר והדבר נודע, אתה גמור".


זְמַנִּיוּת – "הכול לטובה"

יורם אומר: "מה שאִפשר לי לשרוד במעצר ובמאסר היה התחושה המתמדת שהמצב זמני – שעוד מעט אשוחרר, שהאבסורד יסתיים ואוכל לחזור אל חיק המשפחה. זו הייתה הגנה פסיכולוגית שליוותה אותי במשך כל השנים – או-טו-טו הדברים יסתדרו, ואחזור הביתה.

מעבֵר לכך, חיזקתי את התפיסה האמונית ש'הכול לטובה' – שהכול מצוי בהשגחה ובשליטה מלאה, ושאין מקריוּת בחיים".


"להסתדר עם אנשים"

יורם אומר בשיחה איתי: "אם אתה נחמד ויודע להסתדר עם אנשים, יאהבו אותך; אם אתה וַכחן ועקשן, ועומד על הכבוד האישי ועל הרצונות האנוכיים שלך, תמצא עצמך במהרה מסתבך בחיכוכים ובריבים – לפעמים עם אנשים מסוכנים. זה נכון בחיים בכלל, קל וחומר בבית הסוהר, שבו קיים חומר אנושי קשה.

ברור כי החיים מסביב לשעון בצפיפות ובדחיסות רבה עם אחרים מגבירים את המתחים. בכל מקרה, האופי שלך מתברר בסופו של דבר, כי קשה לעשות הצגות לאורך חודשים ושנים במגע יומיומי עם אנשים. אתה נדרש להרבה גמישוּת, הבלגה, וכן ותרנות.

גבולות הפעולה שלך מחייבים אותך להפעיל שיקול דעת ולהבין את התוצאות הצפויות. כאשר עתרתי כדי לעבור לחדר ללא מעשנים, העתירה התקבלה ללא קושי מיוחד. כאשר הגשתי עתירה כללית שלפיה בית הסוהר כולו נחשב לשטח ציבורי, ולכן אסור לעשן בו ויש להימנע ממכירת סיגריות בתחומו, היו מי שתפסו זאת כחציית גבולות. אסירים שרפו את מיטתי, וקצין המודיעין של בית הסוהר חשש לחיי".

יורם ציין במכתב לסיגי: "בבית הסוהר איבדתי את האמון בבני אדם. כל מה שמספרים לי אני מקבל בערבון מוגבל. כל דבר שמסבירים לי, ישר אני לוקח בחשבון שמשקרים לי. עד כדי כך השקר טבוע בהם – נורא ואיוֹם".

עם זאת, הוא מִתוודה בפניי: "החלטתי שאני לא שופט אף אחד מהעצורים או האסורים. כולם מכחישים את המעשה שבגינו הגיעו לבית המעצר או לבית הסוהר, ואין לי כלים לשפוט בעצמי מי דובר אמת ומי משקר. גם אם ביצעו את המעשה, מי אני שאשפוט את הרקע והנסיבות שלו". אחר האסירים שישב איתי פגע בילדים רבים – אחד המעשים שמעוררים התנגדות חריפה יותר מכול בבית הסוהר. במסגרת סיועי לאסירים בכתיבת מכתבים ועתירות, הוא נתן לי לקרוא את התיק שלו. מצאתי שם חוות דעת המציינת במפורש כי הוא אינו שולט במעשיו, והתייחסות לכך שבלית ברירה שלחו אותו לבית הסוהר, בהיעדר פתרון מוסדי הולם. הרבה מהאסירים שנחשפתי לסיפורם עברו במהלך חייהם סבל וייסורים בל יתוארו. מתוך תפיסה זאת, העדפתי את מידות החסד והרחמים, ונקטתי דרכי שלום ולא דרכי מלחמה עם אסירים אחרים.

בשביל לשרוד עליך לזכור שאתה נמצא גם עם אנשים מסוכנים – כמו סוחרי סמים, נרקומנים, עברייני אלימוּת קשה. צריך לדעת לא להיכנס לעימותים איתם. עם זאת, צריך להימנע ממצבים שבהם תהפוך לסמרטוט, תגיע למצב שבו תנוצל לרעה או תהפוך לסנג'ר [אדם המבצע משימות ומטלות שהוטלו עליו מלכתחילה על ידי אדם אחר].

הקושי גובר שבעתיים בשל הצורך להסתגל כל פעם מחדש לאנשים אחרים. אנשים נכנסים לבית הסוהר ויוצאים ממנו, והתחלופה באגף בכלל ובחדר בפרט עשויה להיות גבוהה. מעבֵר לכך, גם כאשר האוכלוסייה נשארת יציבה, מתעוררים תמיד אירועים לא צפויים, ולא תמיד הדברים מתנהלים לפי ההיגיון, המוסר או תפיסת העולם שלך. מכיוון שאין לך ברירה, ואתה לא יכול להימנע ממגע עם אנשים מסוימים, עליך להתמודד גם עם אלה שלא לגמרי בריאים בנפשם, קריזיונרים או בעלי קווי אישיות שליליים בעליל.

מעבר ליחסים עם האסירים, עליך לדעת להסתדר עם הנהלת בית הסוהר ועם הסוהרים. ככלל, סוהרים נתפסים על ידי האסירים כאנשים שלא מסתדרים בחוץ, כ'עבריינים עם מדים' ולא כ'אנשי חוק'. רבים מהם אכן ראויים ליחס כזה. גם כלפי רשויות בית הסוהר עליך ללמוד להרכּין ראש, ולא להתעמת חזיתית". כאשר אתה מגיע לעימות איתם – ויהיה זה אפילו בנושא חוקי, כמו הגשת עתירות – הם רואים בכך פגיעה אישית ומתנכלים לך. הם 'מתהפכים עליך', 'נכנסים בך' – שוללים את זכויותיך: מעבירים אותך בדיקות סמים משפילות; משגעים אותך בחיפושים תכופים, כולל בחצות ליל; לוקחים לך ציוד מותר, כמו ספרי קודש או בגדים אזרחיים; פוגעים בביקוריך; מכריחים אותך לצאת לעבודה במפעלים, ולעיתים גם מעבירים אותך לבית סוהר אחר".


בניית קואליציות

"בבית הסוהר קיימים מעמדות; זה לא משהו מוסדר, פשוט – החזק שורד. החזקים משתלטים על מוקדי הכוח המעטים שמצויים בידי האסירים – הטלפון (חסרי מעמד יידרשו לדבר בשעות יקרות, או להימנע מדיבור כלל), האוכל (חסרי מעמד יזדקקו לשאריות בלבד או להשלמות מהקנטינה), וכדומה.

אם אתה לא זוכה לתמיכה מקבוצות או מאנשים בעלי מעמד, אתה עלול להיות חשוף לפגיעה. צריך ללמוד לבנות קואליציות. בדרך כלל, אתה לא עומד לבד מול האחרים. אם יש באגף אסירים ביטחוניים יהודים נוספים, שחלקם אנשים קשוחים יותר ממך, אתה יכול להיתלות בהם. לדוגמה, בבית המעצר במגרש הרוסים היה איתי בחדר טירן פולק [פעיל ימין, ובעבר אחד מראשי כ"ך], שמעמדו היה טוב והוא פרס עליי את חסותו. קואליציה כזאת ליוותה אותי מהיום הראשון בבית הסוהר. אתה יכול ליצור קואליציה גם עם אסיר פלילי 'רגיל' שאוהב ומעריך אותך – לדוגמה, בגלל שאתה אדם דתי או אידיאולוגי רציני, או בגלל שאתה מסייע לו ולאחרים.

קואליציות עלולות להיות גם מקור לצרות. ברגע שמידרנו עצמנו יותר מדי כאסירים ביטחוניים בניגוד לפליליים, ויצרנו תחושה שאנו מתנשאים עליהם, התפתחו מתחים והתגלעו התנהגויות שליליות משני הצדדים. המצב הגיע לאיוּם על חיי ילדיי ועל כך שישימו רעל באוכל שלי מצד אנשים שהאמנתי שהם מסוגלים לכך – אותם אנשים שקודם לכן העריכו ואהבו אותי, ולפתע פתאום התהפך ליבם.

עליך להחליט בכל שלב אם אתה מצטרף לחזקים; יוצר קואליציה נגדית – במטרה להיות הגנגסטר הגובר – ומנצח או מת, או מרכִּין ראש ומנסה לעבור את תקופת המאסר בשלום. אני עצמי – שנהניתי מתמיכה של קואליציה חזקה, שכללה את האסירים הביטחוניים היהודים –העדפתי ככלל להרכין ראש במקום להיאבק על פירורי זכויות שאפשר להשיג בבית הסוהר.


התמודדויות מעשיוֹת

"מעבר לנושאים מהותיים הכרוכים ביחסים אנושיים, בית הסוהר מציב בפני האסיר אתגרים והתמודדויות מעשיים לא מעטים. האסיר הדתי נדרש לקיים מאבקים מתמידים על שעות תפילה, כשרות המזון והזכות להחזיק ספרי קודש. באגף שומרי מצוות היו אסירים פליליים בודדים שחבשו כיפה מחוץ לכותלי בית הסוהר – זאת בניגוד לרוב-רובם של האסירים הביטחוניים. הראשונים נדרשו להסתגל – מתוך הסכמה לתנאי הסף – לאורח חיים דתי ביסודו: השתתפות בתפילות ובשיעורי תורה שעות אחדות מדי יום, כיבוד השבתות והחגים. מבחינתי, שיעורי התורה שנמסרו על ידי מתנדבי אגודה חרדית חיצונית היו בסיסיים ביותר. הפריעה לי מאוד הכפייה של רשויות בית הסוהר להשתתף בשיעורים, והעונשים שהוטלו על מי שנעדר מהם. חשתי השפלה בשל שלילת החירות שמתחדדת כאשר כופים עליך מעשה כלשהו, בעיקר מעשה דתי. עם זאת, הגעתם של רבנים לאגף מדי יום הפיחה משב רוח רענן. הרבנים עצמם היו סימפתיים, נחמדים ותומכים. אני עצמי סייעתי לאסירים אחרים שבקשו להתקרב ליהדות, ואף העברתי שיעורים לכל המעוניין מדי ערב.

כגבאי, התמודדתי עם מצב שבו סידורי התפילה בבית הכנסת היו ישנים ובלויים, מאֶלֶף הוצאות שונות. כל אסיר החזיק בידו סידור אחר, וכתוצאה מכך התעוררו ויכוחים על נוסחים, והתפילות שובשו. כמו כן, אסירים רבו ביניהם לגבי החזנות, הקריאה בתורה וברכת הכוהנים – כל אחד פסל את מִשנהו בשל אופי התיק שבגינו הוא יושב.

כמו כן, היה עליי לנהל מאבקים מתישים, ובכלל זה עתירות משפטיות, כדי לזכות בחפצים בסיסיים הנדרשים כדי לקיים את אורח החיים הדתי – יין לקידוש (שלא אושר) או נרות שבת.

החדרים באגף כללו מיטות לאסירים אחדים (משניים, במצב המועדף, ועד לעשרה) שבהם ארון קטן לכל אחד; מטבחון, שירותים ומקלחת. ברמה הבסיסית ביותר, האסיר נדרש להתמודד עם קשיים פיזיים כמו צפיפות ודוחק, ורמת סנטריה נמוכה.

ככלל, איני טיפוס מפונק, והסיבּוֹלת שלי גבוהה. עם זאת, בימים הראשונים של המעצר לא הלכתי כלל לשירותים – שבמקום דלת, הם סגורים בשמיכה בלבד, דבר המעורר בעיה של צניעות – אבל כמה אפשר להתאפק... בצינוק, אין דלת כלל בין החדר לבין השירותים, ונודף מהם ריח רע שאינו מאפשר תפילה, אכילה או שתייה – פעילויות המחייבות ברכה. בחדרים הרגילים, אין אסלה אלא חור ברצפה – עניין מביך ואף מאתגר פיזית. המקלחת ממוקמת מעל החור המוביל למערכת הביוב, והתחושה לא נעימה.

הקושי הגדול הוא היעדר הפרטיוּת. בבית הסוהר איילון, שבו התנאים נוחים יותר, הייתי נועל עצמי ומסתגר בבית השימוש, רק כדי להיות מעט עם עצמי, לא לראות אנשים אחרים ולהירגע; אבל גם שם היו מי שצבאו על דלת השירותים מבחוץ, ותבעו את פינויים.

בחדר עצמו שורצים מקקים ועכברים – או, למעשה, עכברושים ענקיים – ובשמיכות מקננים 'בקבקים', פשפשי מיטה, שעקיצתם גורמת אי נוחות רבה".


חסרון הדור

"הדור שלנו חסר מיומנויות שהיו עשויות לסייע לו לשרוד טוב יותר בבית הסוהר: מיומנות כתיבת מכתבים או יומן, ומיומנות קריאת ספרים. מיומנויות אלו אינן רווחות עוד כיום. בני הדור הצעיר רגילים שהכול מתנהל במסכים, וכאשר אלה ניטלים מהם – מצוקתם גדולה.

כתיבת מכתבים עשויה להיות עיסוק מספק ומשחרר. באמצעות מכתבים, אתה יכול לתקשר עם משפחה וידידים בחוץ, להביע מחשבות ולהעביר רגשות החורגים משיחות מזדמנות בטלפון או מביקורי משפחה קצרים. עם זאת, אין זה אמצעי פשוט: הן מכתבים יוצאים, הן מכתבים נכנסים, עברו צנזורה קפדנית. לעיתים, הם 'הלכו לאיבוד' מחוסר אִכפתיות או מהיעדר רצון טוב.

ניהול יומן הוא מעשה תובעני; הייתי בין היחידים שניהלו יומן אישי. עשייה כזאת דורשת התבוננות 'חיצונית' על מצבך ומצבם של אחרים, וריחוק מסוים שמעורר קושי במציאוּת החיים האינטנסיבית של בית הסוהר. תיעוד ביומן מחייב נטייה מסוימת – אישיוּת ייחודית. עליך להצטייד בנייר מתאים ובכלי כתיבה, להביע את עצמך בחופשיות כביכול – אבל בכל רגע עלולים לקחת את הדברים, לבדוק ולצנזר אותם ואפילו להחרימם.

באגף שלנו התקיימו חוקים שונים מאשר באגפים האחרים של בית הסוהר. בהחלטה פנימית של רב בית הסוהר, נאסרו טלוויזיה, די-וי-די ועיתונים בכלל. עתירה שהגשתי להתיר עיתונים דתיים לא התקבלה.

באשר לספרים – תופעת הקריאה נדירה למדיי. גם מחוץ לבית הסוהר, מעטים מורגלים בקריאת ספרים. רוב האסירים אינם 'מלומדים' הקוראים להנאתם דרך קבע ספרות יפה או ספרי עיון למיניהם. אנשים במצוקה, שמבקשים להתחזק בתנאים המעיקים של בית הסוהר, קוראים בדרך כלל תהלים. באגף עצמו מצויה ספרייה בסיסית של ספרי קודש, אבל כל ספר נוסף מחייב הזמנה מבחוץ ואישור מיוחד – הליך ארוך ומייגע.


יורם בבית הכנסת, אגף שומרי מצוות

ביקורים

"הביקורים הם מפלט זמני מהחיים בבית הסוהר, ומציעים אפשרות להתאוורר ו'לחזור לחיים'. עם זאת, רובם המוחלט של האסירים רווקים או גרושים – מערכות זוגיוֹת אינן מחזיקות מעמד לאורך זמן כאשר הבעל נתון בבית הסוהר שנים ארוכות – ולעיתים גם ילדים ובני משפחה אחרים מנתקים, מסיבות שונות, את היחסים עם האסיר. לאסירים מסוימים, שחלקם הגיעו מחוץ לארץ, לא היו ביקורים כלל; הם היו עריריים וגלמודים ממש.

הביקורים נמשכים חצי שעה או שעה. לפעמים הביקורים 'פתוחים', והאסיר נמצא ביחד עם המבקרים ללא מחיצה; לעיתים 'סגורים' – כמצב רגיל לגבי אסירים מסוימים, וכעונש לאחרים – והאסיר והמבקרים מופרדים על ידי רשת ברזל. ביקורים סגורים גורמים צער גדול לאסיר, לאשתו ובמיוחד לילדיו. גם בביקורים פתוחים וגם בביקורים סגורים נמצא במקום סוהר שמתצפת, מאזין ומפריע. לעיתים, ביקור נקטע בשל תרגיל, ספירה או "מצב חירום".

האסיר מצפה לביקורים בכיליון עיניים במשך כל השבוע – כחמצן לנשימה. הביקורים משמעותיים במיוחד לגבי כל מי שנשוי ובעל משפחה, ולגבי כל מי שמבקש להכּיר אישה לצורכי נישואין. אחת ההתעללויות הקשות ביותר באסיר היא ביטול ביקורים.

לקראת הביקור, במהלכו ואחריו מתעורר מתח רב. כאשר הביקור נגמר, ולא מיצית אותו או הגעת למצב של חילוקי דעות או מחלוקת לא פתורה, התחושה קשה ומעיקה. צריך לזכור שלאשתי לקח שעתיים-שלוש להגיע לבית הסוהר, ולעיתים היה עליה להמתין מחוצה לו במשך שעות ארוכות, בכל תנאי מזג האוויר. התסכול היה גדול.

בִּתנו שלהבתיה הייתה בזמן כניסתי לכלא בת שנה ורבע בלבד, והשנים שעברו עליה במהלך שהותי שם היו טראומטיות ביותר. השפעתן על נפשה הרכּה לא פגה עד היום.

ההחלטה מי יגיע לביקורים הייתה גם היא מורכּבת. העדיפות שלי הייתה כמובן קודם כול לאישה, ואחר כך לבת ובהמשך גם לילדים האחרים. הרצון לפרטיוּת עם האישה הוא עז, ולפעמים העדפתי להתבודד איתה (עם או בלי התינוקת-הילדה). בדרך כלל, בביקורים אפשר להביא עד שלושה מבוגרים, ולכן העדפתי לפעמים גם את נוכחות ההורים, האחות או הסבתא. המשפחה המורחבת – דודות, בני ובנות דודים, וכדומה – יכלה להגיע לעיתים רחוקות בלבד. לפעמים הצלחתי 'להשחיל' גם חבר לרפואה".


חברוּיוֹת

"קשה לדבר על יחסי 'חברוּת' אמת בבית הסוהר. עם חלק מהאנשים – איתם יש לך מכנה משותף רחב מספיק – אתה 'מסתדר'; עם חלק – לא. לפעמים אנשים נמצאים בצמידות זה לזה, אבל לא תמיד ברור מהו המכנה המשותף ביניהם – לעיתים הוא אפילו שלילי או נצלני. היחסים ההדדיים מתקיימים, מתוך מניעים שונים, בנקודות זמן מסוימות, ועשויים להשתנות בהמשך. ברוב המקרים, אני מעריך שעם השחרור הקשר ניתַּק".

בחירת השותפים לחדר נעשית לעיתים קרובות על ידי האסירים עצמם, באישור הנהלת בית הסוהר. במקרה שלנו, האסירים הביטחוניים שהו בדרך כלל במשותף בחדר אחד, ואליהם נוספו אסיר אחד או שניים פליליים. לעיתים שרתה הרמוניה בין השותפים לחדר; לעיתים – היחסים היו מתוחים. חוסר התאמה עורר קשיים מיוחדים, והיה צורך לטפל בעניין בעצה אחת עם מפקד האגף. הנהלת בית הסוהר שיתפה פעולה בדרך כלל, כי הייתה מעוניינת במיעוט חיכוכים ותקריות לא נעימות.

באשר ליחסים מחוץ לכותלי בית הסוהר, החברויות שרקמת קודם לכן הולכות ונשחקות. תנאי הביקור, כפי שהסברתי, לא מאפשרים לשמור על קשר ממשי אם חברי עבר. אני נכנסתי לבית הסוהר בתקופה מעצבת – עם סיום הישיבה, שבה היו לי חברים רבים, הנישואים והקמת המשפחה. זוהי תקופה משברית בכל מקרה, על אחת כמה וכמה כאשר אתה מתנתק באופן פתאומי לשנים רבות. אתה מוגבל גם בקשרי טלפון ומכתבים, ומעדיף להקדיש את האנרגיות הגופניות והנפשיות – ככל שיש לך כאלו – למשפחה הקרובה. לא פלא שמאז שחרורי מבית הסוהר ועד היום אין לי כמעט חברים אישיים קרובים.


בילוי הפנאי

"סדר היום באגף שומרי מצוות – המתחיל בתפילת שחרית משותפת, ומסתיים בנעילה החדרים בשעות הלילה המאוחרות – עמוס למדי. בין התפילות, השיעורים, הלימוד המשותף, הארוחות, הספירות התמידיות, נותר לאסירים פנאי מוגבל. כאשר הדבר מתאפשר – ומוצאים פרטנר מתאים – אפשר לשחק במשחקים שונים. אני העדפתי שחמט, משחק מורכּב המחייב ריכוז גבוה, שלא תמיד מצאתי לו עמיתים ראויים.

בעניין זה, יורם כתב לסיגי: "בחדר שלנו יש שני רוסים [...]. מאז שאני פה אני מחפש מישהו לשחק איתו שח. פתאום אמרתי לעצמי: רוסים! הם בטח יודעים שח. קצת אחרי שחשבתי על זה הם שאלו אותי אם אני משחק שח. שיחקנו, ניצחתי פעמיים. בפעם השלישית, התחלתי לפחד. לא כדאי לעצבן אותו. אחרי שקבר מישהו חי, מי יודע מה יעשה לי באמצע הלילה בעקבות ההשפלות החוזרות ונשנות מתוך כך שניצחתי אותו... בסוף, ניצחתי אותו בכל זאת".

אחרים שיחקו בעיקר שש-בש – אולי המשחק הנפוץ ביותר בבית הסוהר. בתקופות מסוימות, היה באגף שולחן פינג-פונג, אבל רוב הזמן לא היה תקין. חלק מהאסירים מבלים בפעילוּת גופנית או במשחקי ספורט; חלקם מתהלכים בחצר הלוך ושוב בחוסר מעש או מתוך שאיפה לחלץ עצמות.

לא עם כל האסירים אפשר לשוחח שיחת חולין; לעיתים אין לך מכנה משותף כלשהו עם אנשים מסוימים. לעומתם, יש כאלה שמבסוטים לפגוש מישהו 'נורמלי' או 'נורמטיבי', והם עשויים לעוּט עליך ולהרבות בשיחה. אני הקדשתי את עיקר זמני לעזרה – שימשתי מעין עובד סוציאלי. רבים פנו אליי בבקשה לעצה טובה ביחסים עם בנות זוג, בנים ובנות, בני משפחה אחרים; לסיוע בכתיבת מכתבים לקרובים ולידידים; לכתיבת בקשות להנהלת בית הסוהר; לניסוח מסמכים לעורכי דין; להכנת עתירות לבתי משפט; להגשת פניות לנשיא המדינה, לפוליטיקאים ולאנשי ציבור, לרבנים ועוד. ישבתי בפינה שקטה, כמו בתוככי בית המדרש, שם פגשתי ביתר נינוחות את האסירים הנזקקים לסיועי, או התהלכתי עם אנשים מסוימים לאורך החצר ולרוחבה, והקשבתי לצרותיהם ולמצוקותיהם. הטיפול בהם תבע הרבה מזמני הפנוי – מעבר לעתירות רבות שהגשתי בעצמי, ולניצול הזמן לתפילה וללימודי קודש".


"פתיחת דף חדש" בבית הסוהר

יורם כתב לסיגי: "אין מקום טוב יותר לאדם שמחליט באמת להשתקם, להשתנות ולפתוח דף חדש, למחוק את העבר מאשר בית הסוהר. זהו מקום אידאלי. לשם כך צריך כמובן להיות באגף תורני, ולִרצות להשתנות, להיות בעל אופי חזק ועוד. האדם בבית הסוהר מתנזר למעשה מכל תאוות העולם הזה: אכילה, נשים, כסף, כבוד, ביגוד יפה, הנאות מהעולם הזה, וכולי. ההתנזרות הממושכת (ואמנם, בעל כורחו כביכול של האדם) מכל התאוות האלו הופכת עם הזמן לטבע שני. זה הולך ונעשה קל יותר – 'מרעיבו – שבע; משביעו – רעב'.

תאוות האכילה היא אחת התאוות החזקות אצל האדם [...]. והנה מגיעים לבית הסוהר, ונאלצים להסתדר עם הזבל ששב"ס מספק [...]. ואין אישה שתבשל בשבילנו ואין זמן וחשק, אז מסתפקים באוכל בסיסי. כך אדם אוכל במשך שנים, רואה שאפשר להסתדר בלי אוכל משובח, ומתרגל להסתפק במועט.

וכך בכל תאווה ותאווה. תאוות הנשיוּת – במשך שנים אדם לא רואה אישה, ואם הוא לא קורא עיתונים ולא רואה טלוויזיה – יש לו הזדמנות משמיים להתנקות, להיטהר ולהזדכך מתאוות הנשים, הרהורים רעים וכיוצא בזה. כמובן שצריך אופי חזק ורצון כביר, אך זו ההזדמנות. בחוץ אפילו האדם הצדיק ביותר חייב להיכנס לעיר לפעמים – לעשות סידורים, לנסוע באוטובוס, להיכנס לבנק, להתארח אצל השכנים, וכדומה. הוא רואה בעל כורחו מראות לא צנועים, או אפילו סתם מראות של נשים שגורמים לו בלגן בראש. פה בבית הסוהר אין כל זה, וממש אפשר להגיע לטהרה נפלאה. אני אישית לא יודע איך אני אצא החוצה מפה. לצאת מפה החוצה זו ממש ירידה רוחנית נוראה. היום, אני לא רואה עצמי הולך ברחוב עם כל הפריצות שיש. אני אפילו לא רוצה לראות נשים צנועות וחסודות; לא רוצה לדבר איתן בכלל; לא רוצה אפילו להגיד להן שלום; רוצה להינעל בבית רק איתך ולא להיחשף לכל הטומאה. פה זה טבעי, אין ברירה. בחוץ זה לא מסתדר עם סדר החיים.

תאוות הבגדים – יש כאלה שנעצרים על יד כל חלון ראווה ויוצאות להם העיניים; מקפידים תמיד לקנות את המודה הכי חדשה, את הפירמות הכי יקרות. מוציאים כל שנה אלפי שקלים על בגדים. פה יש תלבושת אחידה. בגדי אסיר שמזכירים את השואה. אף אחד לא הולך מהודר.

תאוות הכסף – בחוץ יש אנשים שכל חייהם סובב סביב צבירת הון. קמים בבוקר, עובדים 18 שעות, אוכלים ומתגלחים באוטו מחוסר זמן, וחוזרים הביתה מאוחר אחרי שהילדים כבר ישנים; אין זמן, כוח ועצבים בשביל האישה, מתקלחים והולכים לישון. וכך יום אחרי יום. צוברים עוד ועוד כסף [...]. אין אדם נפטר מהעולם וחצי תאוותו בידו, ואין לו אפילו הזמן ליהנות מכספו. כשהוא מתעורר בגיל הפנסיה, ורוצה להתחיל ליהנות מהחיים – כבר אין לו כוח לעשות דברים. ופה – כולם מרוויחים אותו דבר – כמה מאות שקלים בחודש. ואין אפשרות לשעות נוספות. אתה מתרגל להסתפק במועט.

כבוד – אין לך מבוזה ומושפל יותר מהאסיר. שוללים ממנו את כל תאוות החיים, מחליטים בשבילו מתי לישון, מתי לקום, מה לעשות; קובעים לו את סדר היום, צועקים עליו, שוללים ממנו זכויות יסוד ללא שום היגיון, משתמשים בכוח נגדו ללא הצדקה, משקרים בבתי משפט ומאמינים כמובן כי הם מייצגים את החוק, מענישים אותך ללא עוול בכפך, מתייחסים אליך כאל בהמה. כולך נתון בידיהם, אינך יכול לקבוע את גורלך, לעשות דברים שאתה רוצה. כבודך רמוס עד עפר.

אדם חכם ישמח בזה; יֵדע לנצל את המצב להפיק מכך תועלת רוחנית ומוסרית. במקום לקטר, להתלונן ולהתבכיין, להשלים עם המצב ולדעת איך להרוויח ממנו.

הקדוש ברוך הוא כבר גלגל אותנו לפה, ואין מה לעשות. הייתה לו מטרה בכך. כנראה ידע שבחוץ לא נוכל לתקן את דרכינו, אז הוא הכניס אותנו לחממה פה, מנותקים מכל התאוות בעל כורחנו. זו הזדמנות חיינו לקפוץ במדרגות כלפי מעלה, להפוך לאנשים אחרים. אשרי מי שזוכה לנצל את ההזדמנות שהקדוש ברוך הוא נותן לו בחייו".


"לנצל את ההזדמנות" הטמונה בבית הסוהר

"השהות הארוכה בבית הסוהר היא הזדמנות לעבודה עצמית, להתפתחות אישית ולצמיחה רוחנית. אם לא היית עד לאותו הזמן אדם חברתי, זהו הזמן לעבוד על הנקודה הזאת – להיות נחמד, לוותר, לעזור ולתמוך, לעשות מעשים טובים יומיומיים.

אפשר לנצל את השהות בבית הסוהר ללימוד תורה, להכשרה מקצועית, ללימודים גבוהים, לקריאה ולהרחבת אופקים. יותר מכול, יש להימנע מבטלה – שסופה שעמום, בכייה על מר גורלך, דכדוך וריב ומדון עם אחרים.

אחד העיסוקים שחיזק אותי – ואני מציע אותו גם לאחרים – הוא 'עבודת המידות'; קריאת 'ספרי מוסר' ו'סיפורי צדיקים' (לא בהכרח דברים 'כבדים' כמו דף גמרא), וניסיון לחיות חיים טהורים. כאשר אינך צריך לרדוף אחרי פרנסה וצורכי קיום, הזמן אינו חסר; נדרשת רק הירתמות נפשית, מה שאכן לא פשוט בשל הרגשת הבדידות, המצוקה והסבל הטבעיים למצב שבו אתה נתון. אחרי הכול, גם מאחורי סורג ובריח אתה יכול להיות בן חורין: 'עבד השם הוא לבדו חופשי' [רבי יהודה הלוי]".


"חזרה לפשע"

"לגבי 'אסירים ביטחוניים יהודים', הסבל והמחיר ששילמו בתקופת המעצר ובית הסוהר – על הניתוק האישי והמשפחתי, ועל חוסר היכולת המלאה למימוש עצמי הכרוכה בה – מספיקים להם בדרך כלל. לאחר המעשה או המעשים שעשו – לעיתים קרובות מתוך אמונה עמוקה או אידיאולוגיה יוקדת – הם חוזרים לחיים מהוגנים ולא נקלעים למאסר נוסף. בית הסוהר נותר מאחוריהם, כזיכרון – אולי גם כפצע – והם עושים הכול כדי לשקם את חייהם ולפצות על הזמן האבוד".

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0