• עידן ירון

"פרויקט המאה": מי נאור ומי חשוך?

ריינהולד ניבור (1971-1892) היה תאולוג אמריקני פרוטסטנטי, שביקש לקשור בין האמונה הנוצרית לבין הפוליטיקה, הדיפלומטיה והמציאות בת זמננו. בשנות השלושים של המאה העשרים הוא שימש כמנהיג מרכזי של הפלג הרדיקלי במפלגה הסוציאליסטית האמריקנית.


לא בכדי, ספרו החשוב של ניבור נקרא: בני האור ובני החושך. כתאולוג פרוטסטנטי, הוא השפיע על פוליטיקאים, אנשי רוח, פילוסופים, משפטנים, סטודנטים, אומנים ובעלי מקצועות חופשיים, יותר מאשר על תאולוגים מקצועיים. רבים מהמשתייכים למחנה הליברל-דמוקרטי בארצות הברית של שנות החמישים של המאה העשרים ראו בו מנהיג רוחני.


ניבור ראה הן אור והן חושך בשני המחנות הניצים. בניגוד לרוב הפרשנים, ניבור ראה בנאציזם ובפשיזם [ולענייננו היום, נוסיף את הפופוליזם-האוטוריטרי] לא רק סכנה התוקפת את המשטר הדמוקרטי-הליברלי מבחוץ, אלא גם סכנה פנימית האורבת בלב ליבה. בני אדם חייבים לקבל על עצמם תמיד אחריות קיומית לתופעת "החיה הנאצית", משום שהיא נמצאת בכל מצב היסטורי, ובנסיבות מסוימות עלולה להתפרץ מעל לפני השטח. מהבחינה הקיומית, איש אינו מחוסן מפני הנאציזם, הפשיזם והפופוליזם-האוטוריטרי, ולכן חובה על כל אדם לקחת אחריות ללחום ולהיאבק נגד הסכנה הפנימית והחיצונית ולדכא אותה.


אולם, להבנתו שלו – כמו להבנתי שלי – אין להפוך את המלחמה למסע צלב של כוחות הטוב והאור נגד כוחות הרע והחושך. שום מחנה אינו מייצג את הטוב המוחלט, והרגשה של שלמות – כפי שנודעת בקרב חוגים מסוימים בישראל – עלולה להביא לשחצנות כל-יכולה ולצדקנות עצמית רגשנית – מִרשם בטוח למעשי עוול.


ניבור סבר כי רגישותו של האדם לצדק מאפשרת את הדמוקרטיה, אבל נטייתו של האדם לאי‑צדק מחייבת אותה. האמונה שהאדם יכול לפתור את בעיותיו במהלך ההיסטוריה היא אוטופיה מסוכנת והשגיאה הגדולה ביותר של "בני האור". לדברי ניבור, אפשר לראות ב"בני האור" וב"בני החושך" שני כוחות מתנגשים המצויים בנפשו של כל אדם, בקרב כל קבוצה אנושית, מערכת פוליטית, ארגון חברתי, שיטה כלכלית ואידיאולוגיה באשר היא. אנו יכולים להשתמש בכוח באורח יצירתי ובונה, בשירות הצדק – ובכך תהיה תהילתנו; אבל אנחנו יכולים גם לנצלו לרעה באורח הרסני, בשירות העצמי (העצמי של היחיד, או ההשלכה שלו על חיי האומה) – ובכך יהיה קלוננו.

ניבור הסיק כי אין לראות בדמוקרטיה אידיאל מוחלט שאינו חשוף לסכנת השחתת הדרך הפנימית הקיימת בו, אבל גם אין להתייחס אליה בספקנות קיצונית ששוב תיצור ריק ערכי ותזמין התקפות אנטי-דמוקרטיות הן מכיוון העריצות והן מכיוון האנרכיה. מה שנדרש מאיתנו הוא בניית אמצעי ביטחון כדי להבטיח שיחיד או קבוצה כלשם לא יצברו עוצמה רבה מדי. ניבור ראה הכרה בשני הצדדים של המצב שבו אנו שרויים באיזונים ובבלמים בין הרשויות השונות – המחוקקת, השופטת והמבצעת – הבנויים לתוך החוקה של ארצות הברית והמאפשרים לכל רשות לשמש ככלב שמירה על האחרות, כדי שרשות כלשהי [במקרה שלנו: הרשות המחוקקת, בעיקר ביחס לרשות השופטת ובמידה מסוימת גם הרשות המבצעת] לא תבלע את האחרות.


הליברליזם שבו האמין ניבור – שהוגדר בעצמו כ"אופטימיסט פסימיסטי" – היה ביקורתי, ללא דוֹגמה, שמתקיימות בו אמות מידה המבוססות של צדק ועל הגינות, והוא מותיר את העתיד פתוח להתנסות, לשיפור ולהפקת לקחים בלתי פוסקת. ליברליזם כזה מאפשר לחברה לתפקד בהגינות יחסית, תוך ביקורת עצמית מתמדת, ועל ידי כך להכיל בצורה כלשהי את הסתירות ואת הפרדוקסים הבסיסיים של האדם. עם זאת, יש לזכור תדיר כי כוח המצוי בידי שלטון חסר אחריות ובלתי מבוקר הוא המקור העיקרי לאי‑צדק ולחוסר שוויון בסיסיים.


אפשר לתאר את שיטתו של ניבור כ"דיאלקטית" – כרוכה ביצירת זיקה בין מה שנראה תחילה כטענות ניגודיות, כמו זאת שהפשיזם נולד מהליבה של הדמוקרטיה הליברלית. מקס הורקהיימר (1973-1895) ועמיתו תאודור אדורנו (1969-1903) – מראשי אסכולת פרנקפורט, וממגבשי התיאוריה הביקורתית – השתמשו באותה שיטה ממש. הם התריעו בספרם הדיאלקטיקה של הנאורות (1944-1939, פורסם רשמית ב-1947) כי בקִדְמָה התרבותית מצויות נטיות המאיימות להסיגה לאחור; זוהי גם הסיבה לכך שבמקום להגיע לפסגות הומניסטיוֹת נאצלות, העולם שקע שוב ושוב בברבריוּת. הנאורות שאפה מלכתחילה לשחרר את בני האדם מפני הפחד ולרומם אותם כאדונים; אבל קרקע הנאורות כולה – המוגדרת כ"התקדמות החשיבה" – מזוהמת על ידי קרינה של נצחנוּת הרת אסון. הנאורות שאפה להסיר את המיתוס מן העולם, אולם גם שורשיה שלה מעוגנים במיתוס: "המיתוס הוא כבר נאורות; הנאורות חוזרת למיתוס". אֵימי הנציונל-סוציאליזם אינם סטייה של ההיסטוריה המודרנית אלא היו מושרשים עמוקות במאפיינים היסודיים של הציביליזציה המערבית. ההרס העצמי של התבונה המערבית מעוגן בדיאלקטיקה היסטורית ועובדתית של השליטה על הטבע החיצוני, הטבע הפנימי והחברה. הפשיזם הוא צורה שעוצבה על ידי חזרתו של טבע מודחק.


חוקר השואה יהודה באואר (1926- ) מתרגם את הדברים למציאות ימינו. לדבריו, אנו מצויים בעיצומו של גל אנטי-ליברלי ולאומני מובהק, ההולך ומתעצם. ישראל של נתניהו משתלבת היטב במארג התנועה האנטי-ליברלית הגלובלית: הממשלה הימנית מתמקדת במתקפה על בית המשפט העליון; גורמת להתגברות המגמות הדתיות ובעיקר המשיחיות, ובכך היא מתחברת למשטרים ימניים קיצוניים ברחבי תבל. המגמה הזאת מביאה לכך שישראל ניצבת על הגבול בין משטר דמוקרטי-ליברלי לבין משטרים בעלי חזות דמוקרטית חיצונית בלבד, כאשר התוכן נעשה פופוליסטי, אוטוקרטי ואי‑ליברלי יותר ויותר. לכן גם נוצרת ברית בין הממשלה הישראלית והפלגות המרכיבות אותה לבין ממשלות ותנועות ימין פופוליסטיות-אוטוריטריות ברחבי העולם.


ליברליזם מחויב להגנה על המיעוטים מכל הסוגים – פוליטיים, חברתיים, דתיים, מגדריים ועוד – ושואף לפתרון מוסכם של משברים בינלאומיים. יודגש כי העיסוק כאן אינו מכוון לליברליזם ובוודאי שלא לניאו-ליברליזם במישור הכלכלי, המקדם אינטרסים של בעלי הון קפיטליסטים, וכן אינו מכוון לשיטות הפרטה המרוקנות מתוכן את האחריות החברתית להגנה על האוכלוסייה הרחבה ובעיקר על החלשים שבה. העיסוק כאן מתמקד, בעיקרו של דבר, ב"תורת המשטרים" והשלכותיה הפוליטיות-החברתיות.


באואר מבהיר כי הרושם הוא שהתפתחויות אלו של עליית האנטי-ליברליזם הן מחזוריות בעולם המערבי, לפחות מאז המהפכה הצרפתית. המהפכה חרתה על דגלה את חירויות האזרח, אבל מייד לאחר 1789 החלה לפעול העריצות של הגליוטינה. מתחים מבניים דומים התגלו שוב ושוב במהלך העת החדשה, ומדי פעם ניכרו בבירור התפרצויות מעל לפני השטח של סנטימנטים אנטי‑דמוקרטיים ואנטי-ליברליים.


* הכתבה מבוססת על: יהודה באואר, העם המחוצף בכפר הגלובלי. בנימינה: נהר ספרים, 2019; ריינהולד ניבור, בני האור ובני החושך (עורך: אייל נווה, תרגום: אהרן אמיר). ירושלים: שלם, 2004; Max Horkheimer and Theodore W. Adorno, Dialectic of Enlightenment: Philosophical Fragments. Stanford: Stanford University Press, 2002; Robert McAfee Brown (Ed.), The Essential Reinhold Niebuhr: Selected Essays and Addresses. New Haven: Yale University Press, 1986.

31 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0