• עידן ירון

דיוקן – פרופ' הלל ויס: מקדש, סנהדרין ומלכוּת עכשיו – חלק ב'

עודכן ב: 5 אוק 2019

הסנהדרין החדשה

ויס מזוהה לחלוטין עם "הסנהדרין החדשה", שהוא משמש כחבר בה וגם כדוברה. לדבריו, "בלא הסנהדרין הכפופה לריבונו של עולם בלבד אין קיום לעם היהודי או למדינת ישראל".[61]


ויס נמנה על יוזמי חידוש מצוות הסנהדרין בימינו, והוא מן הפעילים להמשך העשייה השוטפת של הסנהדרין בחיי היומיום. הוא הוסמך על ידי הרב צבי עידן (שהוסמך על ידי הרב האלברשטאם ז"ל, שהוסמך על ידי הרב אלישיב). ויס נמנה על חברי "בית הדין לענייני עם ומדינה" (שהוקם בתשעה באב תשס"ה, יום תחילת "גירוש גוש קטיף"), המסונף לסנהדרין ושבראשו עמד בזמנו הרב ישראל אריאל. ויס ישב ראש בישיבה הראשונה שדנה בהקמת הסנהדרין (ב' בסיוון תש"ס). הסנהדרין החדשה הוקמה בטבריה בתאריך כ"ח בתשרי תשס"ה, חמש שנים לאחר מכן.


כדי להנהיר את הדברים לקוראים שאינם מצויים בעומק העניין, אקדיש דברים אחדים ל"סנהדרין" בכלל, ול"סנהדרין החדשה" בפרט.


ראשית הסנהדרין

ראשית הסנהדרין בעצת יתרו חותן משה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו איתך" (שמות י"ח: כ"א-כ"ב).


משה רבינו קיבל את עצת יתרו חותנו כפשוטה, וקיים את דבריו: "וישמע משה בקול חותנו ויעש כל אשר אמר. ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, וייתן אותם ראשים על העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שמות י"ח: כ"ד-כ"ה).


מערכת זו שקיים משה היא ה"סנהדרין". כדברי חז"ל במדרש: "ומניין שהושיב משה סנהדרין על ישראל? דכתיב "ויבחר משה אנשי חיל", וגו'" (תנחומא שופטים א').


מצוות הקמת הסנהדרין

מצוות הקמת הסנהדרין בכל עיר בארץ-ישראל מפורשת בתורה, ככתוב: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק" (דברים ט"ז: י"ח).


מצוות הקמת בית הדין הגדול אינה דומה לשאר המצוות, שכן יש מצוות מיוחדות לפרט מסוים, ויש מצוות הכוללות את כל התורה כולה. כזו היא מצוות הקמת הסנהדרין, שתרי"ג מצוות התורה תלויות בה.[62]


סנהדרין גדולה

לפי הלכות סנהדרין: "קובעין תחילה בית דין הגדול במקדש – והוא הנקרא "סנהדרין גדולה", ומניינם אחד ושבעים (הלכות סנהדרין פ"א: הלכות א'-ג'; ספר המצוות, מצוות עשה קע"ו)".


תחומי סמכות הסנהדרין

הרמב"ם קבע כי סמכות הסנהדרין להורות, להכריע ולפסוק. הסמכות מוענקת לחכמים – מכוח מצוות תורה – מונעת אפשרות לחלוק על דבריהם מחלוקת בסיסית. לסנהדרין היושבת במקדש – ולה בלבד – מוענק תוקף לפרש, להכריע ולחדש.[63] ויס מבהיר כי לכל סנהדרין קטנה ולכל חבר בה ישנה חירות דעה מוחלטת.


מתברר שכל המצוות כולן הנידונות בשישה סדרי משנה מסורות בידי בית הדין הגדול בירושלים. בכך נתנו חכמינו ז"ל לבית הדין הגדול מעמד של בית דינו של משה רבינו, שהוא המקור המוסמך להורות במצוות התורה כולן. די להתבונן במשנה בתחילת סנהדרין (ב', א') כדי להיווכח שהסנהדרין מקיפה את הכול: דיני ממונות, דיני נפשות ודיני מלחמה, וכן ענייני הכלל והפרט. הסנהדרין בירושלים הם פרשני התורה בהמשך למשה רבינו, אך הם גם מתקני תקנות לחיזוק שמירת התורה בישראל.[64]


חידוש סמכות הסנהדרין

הרמב"ם הציע הלכה מאירה בדבר חידוש הסמיכה בישראל. לדעתו, אם תהיה הסכמה של חכמי ארץ-ישראל להסמיך חכם בראש, הוא יוכל להמשיך ולהסמיך אחרים, ובכך לחדש את מסגרת הסנהדרין. נראה כי די שראש הסנהדרין יהיה תלמיד חכם חריף ולמדן, שיכול להתמודד עם כל נושא הלכתי מתוך ספרות רחבה וזמינה.[65]


הרב ישראל אריאל הסביר כי שיטת הרמב"ם היא, כי חובה מן התורה בכל דור ודור לחדש את ה"סמיכה" ולהחזיר עטרה ליושנה בהקמת "בית הדין הגדול" כבימי משה רבינו וכזמן הבית. זה תוכן דברי הנביא ישעיהו (א': כ"ו), הקורא ומצווה להעמיד סנהדרין: "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה [...]. כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".


הרב צבי עידאן הבהיר כי "אי אפשר שתהיה גאולת ישראל עד שיחזרו סנהדרין לישראל בחזרת הסמיכה, ובזה יחזור לנו כוח התורה, רוחו של משה רבנו עליו השלום. ובזה תחזור לנו השכינה ויתחדשו לנו ניסים כימי יציאתו מארץ מצרים, והחולק על זה הוא חולק על הנביאים ועל קבלת חז"ל, ומוותר על דברי הנביא חייב מיתה כדאיתא (סנהדרין פ"ט), וכן העובר על דברי חכמים חייב מיתה כדאיתא (ברכות ד')".[66]


לדעת ויס, כדי להיחלץ מהידרדרות במדרון החורבן, ראוי להקים מוסד לאומי שיפוטי-תורני עליון, שיחרוץ משפטו ללא מורא בכל עניין ציבורי ובכל עניין פרטי, בין ביוזמת הפונים אליו ובין ביוזמתו". לפיכך, הוא קורא ל"העמדת משפט התורה כמשפט המחייב ומוסכם בארץ; הקמת בית הדין הגדול על פי תורת ישראל; הקמת בתי דין בכל עיר ועיר הכפופים לבית הדין הגדול; חידוש מצוות מינו שופטים ושוטרים.[67] כדברי ויס, לסנהדרין תהיה סמכות המלצה מיוחדת גם כלפי משפט המדינה.


לדעת הרב באב"ד, חידוש מסגרת הסנהדרין בימינו מבטא את רחשי הלב של שאיפותיו הנצחיות של העם לחדש ימיו כקדם. תקומת מערכת משפט בעלת אופי הלכתי-לאומי של כלל ישראל – הסנהדרין – גורמת להשבתו של העם היהודי למעמד האידיאלי הרצוי והמצופה ממנו. הסנהדרין, הנבחרת על ידי העם ומנהיגָה אותו, מביאה לאחדותו. זהו גוף אחד ויחיד המאחד את כל העם על ידי נבחריו, והמסוגל להכריע בכל נושא ובכל תחום – הכרעה מוחלטת, שתתקבל על כל העם וללא היסוס כהכרעת הרוב וכמצוות התורה. גוף הלכתי זה יוכל להכריע – מעבר להיבטים ההלכתיים השגרתיים – גם בנושאים לאומיים. מכאן שהדת היהודית תפרוס את כנפיה על פני כל תחומי החיים – האישיים והלאומיים, בבית ובחוץ, בעיר ובמדינה. הסנהדרין תהיה אחראית לפרשנות החוק והמשפט ולאכיפתו.[68]


הרב אריאל כתב כי "עלינו לחפש את הסיבה לכישלון היכולת להקים סנהדרין, ולמצוא את הדרך הנכונה להקים סנהדרין מחדש. מתברר כי הרצון לקיים מצווה זו על ידי גדולים וטובים בדור היא גם הסיבה להשהיה המתמשכת בהקמתה; זאת מפני ספיקות וחששות שמא תקום סנהדרין שלא כהלכה. חששות אלו מביאות לפלגנות המתמשכת זה דורות, ולביטול מצווה גדולה זו מישראל".


חידוש ה"סמיכה" בעיר צפת (רח"צ) וההתפתחויות לאחריה

בשנת רח"צ (1538) הוציאו חכמי צפת את "איגרת הסמיכה", שבה הודיעו לכל ישראל שחידשו את ה"סמיכה" לסנהדרין בעיר צפת. עשרים-וחמישה החכמים הסמיכו את רבי יעקב בירב (מהר"י בירב, 1541-1474) כ"סמוך" וכ"ראש הישיבה", לפי ההלכה של הרמב"ם. האיגרת היוותה "קריאה גדולה" לחכמים בארץ-ישראל להמשיך את מעשה ה"סמיכה", כדי לקיים את מצוות "שופטים ושוטרים תיתן בכל שעריך".


רבי לוי בן חביב (הרלב"ח, 1541-1480) – ראש חכמי ומנהיגי ירושלים במהלך עלייתם של מגורשי ספרד ופורטוגל – שלא היה שותף לדיונים ולשיקולים שהניעו את חכמי צפת לחדש את ה"סמיכה", היה בן פלוגתה של רבי יעקב בירב. ויכוחם בנושא חידוש ה"סמיכה" נודע בשם "פולמוס הסמיכה הראשון". הרלב"ח מחכמי צפת לבטל את החלטתם; זאת, למרות שמעשה ה"סמיכה" ובחירת ה"סמוך" על ידי חכמי צפת יצאו כבר לפועל. הרלב"ח טען כי אין ה"סמיכה" כשרה אלא אם נעשתה תוך משא ומתן "פה אל פה" בין כל חכמי ישראל. חכמי צפת איבדו את מהימנותם מלדון ב"סמיכה", כי הם נגועים בדבר מפני כבודם, ולפיכך פסולים מלדון במינוי של עצמם; לעומתם, הרלב"ח וחבריו כשרים לדון.


למרות ההתנגדות הספיק מהר"י בירב לסמוך ארבעה רבנים: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך; רבי משה מטראני (המבי"ט); רבי משה קורדובירו (הרמ"ק); רבי יוסף סאגיס – תלמידיו שהיו ראשי ישיבות בצפת. לאחר שוך הפולמוס, שארך למעלה משנה, והשתתפו בו כל חכמי ארץ‑ישראל, סמך רבי יוסף קארו, תלמיד הרב שנסמך על ידו, את רבי משה אלשיך, שהסמיך בתורו את רבי חיים ויטאל. שרשרת הסמיכה המשיכה עד לאמצע המאה השבע-עשרה, אך המוסמכים נמנעו מלייחס לסמיכתם תוקף הלכתי ממשי, בשל התנגדותם של חלק מן הרבנים.[69]


מאז המחלוקת בצפת התחברו חיבורים רבים בשאלת חידוש ה"סמיכה". היו ששללו אותה מסיבות שונות, והיו שחייבו אותה (בהתאם לשיטת הרמב"ם ולדעת מהר"י בירב). הרב אריאל טען כי "ככלל, נראה שדברי הרמב"ם בעניין חידוש ה'סמיכה' על ידי חכמי ישראל מקובלים להלכה על האחרונים. לדעתם, ראוי לקיים את מצוות 'שופטים ושוטרים' כמאמרה. עם זאת, במה שנוגע למעשה, קיימת רתיעה, ויש מן המחברים המגיעים למסקנה כי מצווה גדולה זו אינה אלא בגדר 'הלכה – ואין מורין כן' (מנחות ל"ו: ב')".[70]


חידוש ה"סמיכה" וכינון הסנהדרין בטבריה, תשס"ה

תהליך הקמת הסנהדרין התמשך על פני שנים. בשלב הראשון הוסמך ה"סמוך" הראשון – הרב דב לבנוני זצ"ל (נפטר בכ' באב, תשע"ט), מזקני חב"ד, חוקר המקדש ומחבר ספרים – על ידי הרב משה הלברשטאם זצ"ל; בשלב השני (תשס"ד) נערך כינוס של כמאה מחברי הסנהדרין בירושלים; בשלב השלישי (תשס"ה) נערך כינוס של הסנהדרין בטבריה, במעמד שבעים ואחד חברים; שם חודשה ה"סמיכה" בציבור גדול, והתקיימה המצווה במעמד מיוחד. הרב אריאל סיכם: "דומה שאין תלמיד חכם, גדול ככל שיהיה, שיכול לעצור את התהליך, שכן ההחלטה התקבלה במעמד שבעים ואחד חכמים, ודבר פשוט הוא שאין חכם יחיד יכול לבטל דברי בית דין, בוודאי לא כאשר מדובר בבית דין של שבעים ואחת. אמנם קרה בעבר שקם הרלב"ח והבעיר את אש המחלוקת סביב שאלת חידוש הסנהדרין [...], אך הנה עברו עשר שנים לכינון הסנהדרין בטבריה, וטרם קם חכם בר סמכא לערער על חידוש המצווה. מעתה הרשות בידי הסומכים לסמוך ולהעמיד דיינים לסנהדרין למאות ולאלפים, והדבר מקרב את הרגע שבו תוקם סנהדרין בלשכת הגזית בירושלים [מושב חכמי הסנהדרין במקדש]".[71]


פעילוּת הסנהדרין החדשה

הרב ישראל אריאל העיר כי "מחבר ספר שיבוא לסקור את פעולות הסנהדרין [החדשה] והדיונים במהלך [השנים מאז חידושה] יצטרך להתגבר על חומר רב, שכן – במהלך שנים אלו קיימה הסנהדרין דיון מדי שבוע בשבוע; זאת ברשימה של נושאים העומדים על הפרק". בעבר, עבודת בית הדין התחלקה לוועדות שונות – ביניהן: ענייני בני נח; נושאים שוטפים; משפט בינלאומי; ענייני עם ומדינה, ועוד. בין הנושאים שנידונו בבית הדין העוסק בבעיות שוטפות: מעמד הנוכרים בארץ‑ישראל; פעילות הנצרות והמיסיונרים בארץ; התערבות בג"ץ בפעילות בתי הדין הרבניים; הטרור המתגבר וחולשת הממשלה; חיוב מחאה נגד מצעד התועבה; החלפת שבויים; בני נוח וקבלת שבע מצוות; שנאת ישראל והאנטישמיות המתגברת בעולם; בדיקת עמדות החרדים בעניין הסכם אוסלו וגירוש קטיף; מלחמת מצווה והגיוס לצה"ל, ועוד.[72]


לדברי הרב אריאל, "האתגר הניצב לפנינו הוא מקיף ומעמיק. סקירת פעילות הסנהדרין [החדשה] תעלה כי אפשר להתחיל לפעול כסנהדרין למרות ההתנגשות הצפויה עם מערכת המשפט והשלטון בישראל". עם זאת, "אין זו דרך קלה, ובחלק מן המקרים ננקטו צעדים על ידי השלטונות עד כדי חקירות משטרה, מעצר בפועל וכן איומים במשפט על 'המרדה' ובתי סוהר".[73]


ויס אומר: "הסנהדרין חי וקיים ובועט ומחייה את התורה שבעל פה יומם ולילה. מזה כמעט חמש‑עשרה שנים הוא דן מדי שנה בעשרות נושאים ששום בית דין יהודי בישראל אינו עוסק בהם. פסקי הדין של הסנהדרין מעוררים תשומת לב רבה בארץ ובעולם".[74]


מראשי הסנהדרין החדשה

הרב יואל שוורץ – אב בית הדין; הרב ישי באב"ד – דיין דובר; הרב דב שטיין – מזכיר; הרב אהרון יצחק שטרן – רב הר ציון; הרב ישעיהו הולנדר – שר החוץ של הסנהדרין; הרב עזרא טפר – חבר ההנהלה; פרופ' הלל ויס – דובר. כמו כן: הרב מאיר הלוי חקק, הרב יוסף ברגר, רב הר ציון הרב אלדד שמואל, הרב שמשון אלבוים (שעזב בחודשים האחרונים).


מיזמים בולטים בניצוחו של הלל ויס ועמיתיו בסנהדרין החדשה

ירושלים – בית המקדש ומתחמיו

ירושלים: לפי תפיסתם של ויס ועמיתיו, העצמת ירושלים היא עניין לאומי מרכזי המתבטא בפרטי יומיום והקשור גם להעדפות כלכליות שונות – לתכנון העיר ולהיותה דגם ממורכז לשאיפות הרוחניות והפוליטיות של העם היהודי במדינת ישראל ובארץ-ישראל.


לפי חזונם, ירושלים תהיה עיר עלייה – קודם כול ליהודים, ואחר כך לעולי רגל אחרים; עיר עם הפנים לכיוון המקדש. לצורך זה מוצע להקים "מִנהלת עלייה לרגל". המִנהלת עתידה לעסוק בגיבוש התכנים של העלייה לרגל; בארגון העלייה לרגל מהארץ ומחוץ לארץ; באירועים, טקסים וחוויות מגוונות; בהתוויית מסלול מוכר לצורך העלייה לרגל.


תוכנית ירושלים שעולה בחזון מתייחסת להקמת עיר מטרופולינית שליבה במקדש, הכוללת שישה מיליון נפש. הגרעין שבו נמצא המקדש וחצרותיו משתרע על פני שטח של שלושת אלפים אמה – קילומטר וחצי על קילומטר וחצי. התוכנית מתעלמת מן הטופוגרפיה הקיימת. ליבת העיר מורמת ממנה – דוגמת ירושלים של מעלה – באמצעות שבעה גשרים, בחלקם שקופים, שרוחבו של כל אחד מהם הוא 250 מטר. הגשרים מצטרפים בצורת מגן דוד אל המרכז שעליו בנוי המקדש, כאשר המזבח והארון מחוברים אל השיתין במקומם בהר הבית הקיים.


מפת מרכז ירושלים בימי בית שלישי

התכנון הכולל יוצר עיר תחתונה במקום שבו מצויה ירושלים העתיקה של היום, בדומה למנהרות הכותל. הכוונה היא לחפות את העיר מתחת לגשרים; זאת מבלי ליצור צל ולפגוע באור ובאוויר הקיימים. בסיס הגשרים באזור משכנות שאננים במערב ועד הר צופים והר הזיתים במזרח; ומרכס טיילת שרובר בדרום ועד רכס מלון הייאט בצפון. הגשרים מחברים את הר הבית גם מעל עיר דוד ומעל אבו‑תור, וכן מכיוון הר הצופים והר הזיתים, ותוך התגברות על סוגיות הלכתיות – מעל הר הזיתים, ככל הנדרש לצורכי פרה אדומה ושער שושן.


לפי עוצמת המלחמות שתהיינה והפרות הסכמים – תוך הבאה בחשבון של קטסטרופות פוליטיות ואקולוגיות, כגון פיגוע אטומי, שואה או מלחמה קשה, שעשויים להקל על קידום התוכנית והרחבת היקפה – יסופחו לירושלים בית לחם, אבו-דיס ואל-עזריה, וכך גם רמאללה. לצורך זה יירשמו הקרקעות היהודיות, יידרש פינוי והסדר של קרקעות עליהם השתלטו נכרים שלא כדין; יחוקק חוק נגד הפטריארך. העיר המטרופולינית תשתרע משילה בצפון ועד חברון בדרום; משפלת לוד ושער הגיא במערב ועד יריחו במזרח – אליפסה בקוטר שלושים על עשרים קילומטרים.


העיר העתיקה וכל מה שמתחת לעיר העליונה – בכלל זה הרובע המוסלמי, שייך ג'ראח וכן ואדי ג'וז – ישופצו בתכלית הפאר וההדר, תוך פינוי האוכלוסייה לפי הצורך עד להשלמת העבודות ושיכונה מחדש לפי התכנון המחודש של אזורי המגורים, השדרות והגנים. תתוכנן בנייה לגובה, ויתקיימו זו לצד זו שכונות מעורבות ושכונות יהודיות.


תכנון העיר יחייב דרכי גישה נאותות; גישור ובניית עיר עליונה מהר הזיתים והר הצופים ועד שער יפו. יוקמו חניונים באזור הרובע היהודי ובאזורים אחרים, הכוללים עשרים אלף מקומות חנייה; זאת מלבד תחבורה ציבורית חד-מסילתית. ההגעה לעיר תתאפשר גם באמצעות שדות תעופה, מהשפלה ומעטרות, ותחבורה ייעודית למתחם המקדש (באוגוסט 2019 התפרסמה מפה בתערוכה של האדריכל יורם גינזבורג והאומנית נועה ארבל כהן, בהנחיית פרופ' ויס)..


המקדש: ויס ועמיתיו חותרים להעצמת הנוכחות של המקדש ולהכנת מצוותיו בתורה שבכתב ובעל פה במעגל השנה ובחיי היומיום, גם בהיעדרו הזמני ולקראת בניינו. לשם כך מוצע להקים "רשות מקדש" – ישות המשתרגת ברחבי תבל ובפרט בארץ-ישראל, הממלאת את תפקידי המקדש, לרבות תפקיד המשפט. לשם כך יוקם צוות


רעיוני-תורני-מדעי-אומנותי-אדריכלי-הנדסי, שמתפקידו להציב את השאלות וההתניות להקמת בית המקדש בזמננו ולהציע פתרונות ראויים. הרשות תבדוק את ההנחות הפוליטיות והחברתיות, הרוחניות והפסיכולוגיות שלפיהן תיתכן הקמת בית מקדש. כמו כן תחקור את ההנחות התכנוניות, האדריכליות וההנדסיות.


על פי התוכנית, המקדש עצמו ייבנה כמערכת המסוגלת לקלוט בימי השיא כשלושה מיליון עולי רגל מדי יום, הנעים בהרחבה ממבואיו ומוצאיו, כאשר הגרעין בנוי ברוח הנביא יחזקאל. המקדש מיועד לעבודת הקורבנות, לפחות קורבנות ציבור ככל שיגזור או יורה נביא, וכמשפט הסנהדרין.


התוכנית תחייב שורה של צעדים מצד ממשלת ישראל: הממשלה תצהיר כי זכויות היהודים בהר הבית ומימושן הם מזכויות היסוד של העם היהודי; הממשלה תמסד את הוכחת הזכויות גם באמצעות רישום והצגה של ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות היסטוריות ומסמכים שאי אפשר לערער עליהם; הממשלה תקבע כי הכחשת זכויות היהודים בהר הבית היא הכחשת זהותו של העם היהודי, ניסיון למחוק את הלגיטימיות שלו, וכי זו פעולה מלחמתית שכמוה כהכחשת השואה וכל סוגי ההכחשות שבאות לבסס זכויות שקר ולבסס עילות למלחמה באמצעות זכויות שקר; הממשלה תדאג מיידית לזכויות הפולחן היהודי במגבלות הפוליטיות הקיימות, שהראשונה שבהן היא זכות התפילה; הממשלה תפתח את שער השבטים לכניסת יהודים הן לגבי תפילת נשים והן לתפילות אחרות בחלק הצפוני של הר הבית, שהוא תוספת להר המקודש, וכן תפתח פתח לתפילה באזור אורוות שלמה מכיוון שערי חולדה שהוא תוספת להר הבית; הממשלה תודיע כי הר הבית אינו חאראם אל אקצה, ולמרות שהיא מכבדת את המקומות הקדושים למוסלמים, הכוונה היא למסגדים בלבד ולא למרחב הר הבית. היא תקבע כי אין מתן היתר להשתלטות של הוואקף על הר הבית; הממשלה תורה במפורש למשטרה לכבד את החלטות הממשלה, החלטת הכנסת ובתי המשפט, ולהימנע מפרשנות וממדיניות עצמאית; הממשלה תצהיר כי היא רואה בהתנכלות המשטרה לחברי כנסת ומניעתם מחופש גישה חופש תפילה וחופש פולחן עבירה על חוק החסינות; הממשלה תצהיר כי היא רואה בהקרבת קורבן פסח, על פי הוראת הרבנים, מעמד לאומי ריבוני של העם היהודי המבסס את הזכויות המהותיות של היהודים בהר הבית. מדינת ישראל תאפשר לקיים מצוות ציבור על הר הבית, תוך התחשבות בבני דתות אחרות.

כנסת ישראל תידרש לחקיקה מתאימה המסדירה את מעמד המקדש בפרט וירושלים בכלל: חקיקת המשנה תפרט את סדרי הר הבית, תוך היערכות לבניין המקדש. צעדים נוספים ייעשו לשם העמדת המודעוּת והחינוך לקדושת הר הבית כקניין הרוחני והפיזי המרכזי בחיי האומה, שהוא המקום המיועד להקמת בית המקדש השלישי – תקוות האומה ומשאת נפשה, כל ימי קיומה. כמו כן, יאסרו ביקורים על הר הבית שלא למטרות פולחן ותפילה. יובהר כי לנוכרי אסור להיכנס למקום המקדש, אבל לא יימנע מהם בפועל לבקר בהר הבית במקומות המקודשים להם. יעשה כל הנדרש לטיפוח תפילת יהודים בהר הבית, תוך מורא המקדש. כמו כן יוקמו בית כנסת ובית מדרש לבית הדין הגבוה על הר הבית. יוענק תוכן למעשי חקיקה ראשיים הקשורים בירושלים – כמו הריבונות ו"חוק יסוד ירושלים" – באמצעות חקיקת מִשנה ודאגה לביצועה. החוק ייעגן את גבולות ירושלים רבתי. ייקבע מעמדם המוניציפלי המחייב של ערביי ירושלים וסביבתה. יהודים יעודדו לגור בירושלים באמצעים שונים ומגוונים של מתן העדפות על פי חוק. כלכלת ירושלים – כולל תיירות, מסחר ותעשייה וטכנולוגיה עילית – תטופח. החיים הלאומיים והדתיים בירושלים יאורגנו. ירושלים תתוכנן כעיר עלייה לרגל. תושלם באופן מזורז, בעדיפות ארצית ראשונה במעלה, תוכנית התחבורה העירונית והסביבתית, ובהתאם תוגבר ההשקעה במערכות תחבורה רב-קומתיות ובסדרי חנייה הולמים, תוך התחשבות בשמירת הפרטיות ובאיכות החיים של תושבי ירושלים. יתוכננו אתרים מרכזיים בירושלים, ובפרט באזור העיר העתיקה כאזורים רב-מפלסיים. רחבת הכותל תקורה. מדינת ישראל תאפשר ותעודד יהודים לקיים חופש הפולחן בהר הבית. יחוקק "חוק מעמד הַקְהֵל", שבו קורא נשיא המדינה בתורה במוצאי השמיטה, בהר הבית, במקומות המותרים, או ברחבת הכותל, לפני קהל רב מישראל. יחוקק "חוק מיסים" שיוקדשו לטיפוח ירושלים.


לקראת בניית המקדש הוכנו במשך שנות דור כלים פיזיים ורוחניים רבים – בעיקר בראשות הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש". אלה כוללים: מנחות, חלות, לחמי תודה, שמן זית, יין, מטבע; מחצית השקל; בגדים, תכשיטים, קופות צדקה; פרוכות, מפיות, מפות, ועוד ועוד.


כמו כן, מתקיימים לאורך השנה ובהתאם ללוח המקדשי "תרגולים", שנועדו ללימוד מצוות המקדש, להדגמתן, להכנתן, לקיומן ולהנחלתן כחלק בלתי נפרד מההכנה להקמת בית המקדש. אלה כוללים לימוד תורני הלכתי ואגדי, לפי תפיסת חז"ל ראשונים ואחרונים, לרבות לימוד היסטורי, ארכיאולוגי וכל לימוד אחר. השאיפה היא להעמיד באופן ציבורי מרומם את המצוות המנויות בתורה בהקשר המקדש כמצוות חיות וקיימות הנעשות מדי שנה ברמות שונות של הכנה לקראת המקדש. המדובר במצוות דאורייתא ודרבנן, כאשר הציבור מורגל ומתורגל בהן ומשתתף בקיומן באירועי המקדש עוד בטרם זה קם בפועל.


עמותת המקדש התמחתה במשך שנים בהפקת אירועי מקדש, בהובלת כוהנים בראשות הרב ברוך כהנא. חידוש עבודת הקורבנות – בתרגול תוך בירור הלכות, יישומן, פיתוח נהגים, מנהגים, הרגלים שיש להם זיקה למקדש – כולל חריש, זריעה, קציר, מסיק, בציר בטהרה, הכנת לבוש, בגדי כהונה, בגדי שרד ללווים, מאכל, משקה, תפילות, פיוטים, חיי בית וחיי קהילה, ועוד.


בין התרגולים הבולטים שהונהגו לאורך השנים: קורבן פסח (החל מ-2012, שמונה פעמים); קציר העומר והכנת קורבן העומר (החל מ-2014, שש פעמים); שבועות, אסרו חג (החל מ-2013, שבע פעמים); יום פטירת אהרון, א' באב, חידוש משמרות כהונה ולווייה (החל מ-2013, ברציפות); קורבן תמיד (החל בי"ד באלול השנה, במכון המקדש); תקיעת שופר המקדש וראשית השנה, ספירת שמיטה ויובלות (מאז 2016); סדר העבודה, יום כיפור (התקיים פעם אחת, ב-2017); ניסוך המים (החל ב-2014, בשיאו תהלוכה של אלף בני אדם ב-2016); מסיק לשמן המנורה, הדלקת מנורת המקדש וחנוכת המזבח (מאז 2014); שעיר ראש חודש (חד-פעמי ב-2015); מחצית השקל (ראש חודש אדר); קידוש החודש בראייה (חד-פעמי, ניסן תשע"ז); פסח שני (שלוש פעמים).


יער המקדש: לקראת ט"ו באב תשע"ו, פרסמו ויס ועמיתיו את רעיון "יער המקדש". עיקרו: כל הצומח בכדור הארץ מכוון כלפי המקדש, כמו כל הבריאה. המיקוד הוא בארץ-ישראל, בנטיעת עצי פרי, כל עץ מאכל ובשבעת המינים.


המקדש אינו רק בית עבודה לקורבנות, בהמה ועוף, אלא גם מקום כינוס והקטרה למנחות ממנחת עני וקורבן עצים ועד מנחת העומר, מנחת שעורים ושתי הלחם, לחמי תודה ושולחן לחם הפנים, צמחי הקטורת מעשה יומיום.


מצוות הנטיעה היא מכוח מעשה ה' בגן העדן. מוטלת חובה על כל האדם לטעת ולשמור, לעובדה ולשומרה. מכוח המצווה בכניסתנו לארץ ירושתנו ונחלתה, "והיה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".


עוד מלפני הרעיון של "יער המקדש", ויס ועמיתיו השתדלו בנטיעות שנה שנה בעקבות נוער הגבעות, בעונות שונות בהר ובגיא, בנגב ובערבה משום כיבוש ארץ-ישראל: נטיעות בגבעת גל בחברון – קריית ארבע ובחוות פדרמן, ובערבה בבאר צופר; והעיקר – נטיעת גפנים, תאנים, זיתים במעלה שלמה שליד כוכב השחר, המיועדת לשמן למקדש למנורה ולמנחות, ליין נסכים.


"יער המקדש" מייצג את היום השלישי של הבריאה, שבו נבראו כל הצמחים שבעולם. במקדש – אלה השולחן ולחם הפנים. הרעיונות הנבואיים המופעים ביחזקאל, בזכריה, בישעיהו ובהושע, ועוד כהנה וכהנה, מעלים פעם אחר פעם את הצומח המושקה מן המעיין שייצא מן המקדש לעתיד לבוא וירווה את ים המלח כים החיים; זאת כהמשך לדימויים בספר בראשית על נהר היוצא מעדן שתכליתו, מלבד יופיו: "והיה עלהו לתרופה", כתכלית הצומח, מלבד יופיו. הוא מכוון לשימור האקולוגיה והצומח בכלל ביקום.


בט"ו באב הביאו בני זתוא משבט יהודה (עזרא ב', ט'), ועימהם מי שטעה בשבטו והעם בכלל, קורבן עצים למזבח שלא פחתו משני גזירים, כאשר היחיד תרם; זאת כנגד הצדוקים שאמרו כי קורבן עצים אינו מן התורה. כדי לקרב את המקדש, ויס התייחס לעצים ולצמחים בכלל הקשורים למקדש, לצומח ולמנחה – בעיקר קורבן היחיד שיהיה לעתיד לבוא. מכאן התפתח המיזם של נטיעת "יער המקדש", הכולל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר. ויס ועמיתיו התייעצו בעניין זה עם מומחים בעלי שם.


יער המקדש המוצע הוא אתר של אלפי דונמים, שבו מרוכזים כל הצמחים הקשורים למשכן – למקדש שלמה ולבית השני, כמו גם לאזכורים או רמזים המכוונים כלפי הבית השלישי. הסמיכות של המקדש ליער מצוי אם כן במקורותינו. "בית יער הלבנון" (מלכים א, ז': א'-י"ב), הוא בית הקיץ של המלך שלמה, שמידותיו גדולות מבית המקדש עצמו. זהו לעיתים כינוי למקדש וכינוי לבית המלכות, הארמון ובית הקיץ הצמוד לקריית המקדש.


בבניין הבית הראשון העץ הבולט היה ארז הלבנון, ואילו במשכן היו עצי שיטים עומדים ובמקדש העתיד התימורה. גם היום אפשר לקדם, לדעת ויס, מפעלי נטיעה טיפוסיים לקרן הקיימת, שיתמכו ביער כבימי הבית השני.


היער המתוכנן, שאפשר לשוטט בו שעות רבות, ישמש גם כגן בוטני רחב ידיים ומלא חממות רב‑קומתיות. הוא אמור להיות אתר חוויתי צפוף, המשרה במוקדו הוד והדר והכולל חורשות וקרחות יער, ובריכה שבה מקדש מעץ שמהווה אתר לימודי על נושאי המקדש, וכן מקום תצוגה לתערוכות קבע ולתערוכות מתחלפות. באחד מאגפיו יוקם אתר כנסים. במסגרת הפעלולים והמייצגים יישמעו בשבילים, לרצון עולי הרגל ובאזניותיהם, מזמורי תהלים בביצועים עילאיים. עצי היער ירננו וימחאו כף, ושירת העשבים תישמע בנגינת לוויים וכלי מקדש. היכולת לשלב במינון נכון בין אותנטיות לבין פוסט-מודרניות, בין קיטש לבין קלסיקה, היא שאלה של טעם. זהו אחד האתגרים העומדים בפני המתכננים.


ליער יסונף מרכז מחקר, בדומה למכון וולקני, לצורך חקר צמחי המקדש, איכותם והשבחתם. המרכז יעסוק גם במדע שימושי, ופירותיו המחקריים-היישומיים יתמקדו בצומח בנושאי המקדש: מִנחות השעורה והחיטה; סוגי שמן הזית ושמנים אחרים; סוגי הגפן וגידולה, כמו גם שמנים אתריים, בשמים, סמים על פי פיטום הקטורת ועוד; תיעוד על ביכורים ורמתם, הן מבחינת בשלותם והן מבחינת יופיים; הפקת וקלי וכרמל, סולת; פרחי נוי שמשמשים לעיטורים, כמו שושן. המרכז ייצר ידע, לרבות פטנטים וידע מסחרי, שיאפשר גידולים עתירי הון כמו בשמים נדירים הנזכרים בסממני הקטורת הפזורים בארצות רחוקות ואקזוטיות.


"יער המקדש" וגנו הבוטני יסתייע בבתי גידול טבעיים מתאימים בכל חבלי הארץ: מינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל – הגפן, התאנה, הרימון והתמר, וכל שבעת המינים. כמו כן, בבתי גידול ברחבי העולם, באותם המקומות שבהם אפשר לגדל באופן טבעי צמחים שיש בהם צורך למקדש – כל מה שהוא אלפא לסולת ולשמן וליין. כך יעשיר היער את הארצות שבהם קיימים גידולי הפלא, כמו ערב הסעודית שממנה יביאו לבונה; או סמנני קטורת שיגיעו מאינדונזיה, טיבט, ערב הסעודית ותימן.


לצורך הקמת "יער המקדש" הוחל בנטיעה ברחבי הארץ: עצי תמר בערבה; ארזים, תאנים ורימונים באזורי ההר בחברון – קריית ארבע; גפנים ועצי זית באזור בנימין; קינמון בגינות פרטיות.


כמו כן הועלו רעיונות לטעת "יער ילודים", כבימי בית שני שבהם היו נוטעים ארז לשמו של כל תינוק שנולד, ושיטה – לשמה של כל תינוקת. כשאלה היו נישאים, היו כורתים להם מוטות של חופּה מעצים אלה.


מטבעות לציון שבעים שנה למדינת ישראל

ויס יזם כבר ב-2000 הטבעת מטבעות "מחצית השקל", שהופקו שלוש שנים (תש"ס-תשס"ג). אחרי חמש-עשרה שנה, ארגוני המקדש, בניצוחו של הלל ויס, חזרו להפיק סדרת מטבעות של מחצית השקל (במשקל 9.8 גרם כסף). לפי הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א'), מצוות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל מדי שנה. התרומה נועדה למלאכת המשכן – לכלל צורכי המקדש, הכלים והקורבנות.


מטבע היובל הוטבע בשנת תשע"ז. סדרה חדשה נפתחה במטבע שמצידו האחד ציור המקדש ומצידו האחר צורתם של נשיא ארצות הברית טרמפ ושל המלך הפרסי כורש השני, וכן אזכור הצהרת בלפור. לדברי ויס, הכוונה הייתה להראות שלֵב העולם נמצא בכיוון המקדש; כמו כן, להביע הוקרה למנהיגי עולם לא-יהודים שרוממו את ירושלים (אדר תשע"ח).


מטבע נוסף הוטבע לכבוד שבעים שנה למדינה, וכהכרת תודה על ההכרזה של הנשיא טרמפ בדבר העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. לדעת ויס, הכרזה זאת מניעה תהליך שבשיאו יחודש בניין המקדש.[75] עשרים אלף אלפי מטבעות כאלה נמכרו ברחבי העולם.


בעקבותיו הוטבע מטבע לקראת "קונצרט הבריאה", המסמל את הקשר בין שירת הבריאה ובין שירת הלווים בבית המקדש. מצידו האחד הוטבעה סוכת דוד; מצידו השני – דוד המלך המשורר ברוח קדשו על מעלות בניין המקדש.


מטבע מיוחד הונפק להבעת הערכה לשגרירת ארצות הברית באומות המאוחדות, ניקי היילי, כהוקרה על מנהיגותה ותמיכה העקיבה במדינת ישראל.


מטבעות מתוכננים: מטבע דוד לחג השבועות של שנת השבעים, מיועדת להיות מצופה זהב; מטבע שלוש מעות לצורך כל הפעולות הפולחניות של המקדש; מטבע בינלאומי שיישא אולי את סמל שבעים האומות. המטבע תיוצר בציפוי זהב.


מטבע מתוכנן נוסף נועד לציון הניצחון הקרוב של ארצות הברית על איראן. הסנהדרין החדשה קראה לעם הפרסי לרכוש בהמוניו את מטבע הניצחון. כמו כן, עתיד לצאת מטבע "תלת מעין" – "זכרון קרבן חולי".


קונצרט הבריאה העולמי

הקונצרט נערך ביום כ"ה באלול תשע"ח – יום הבריאה לפי מסורת ישראל כדעתו של רבי אליעזר. ביום הזה ציווה ה' "יהי אור – ויהי אור". חזנים, פייטנים, נגנים ומקהלה גדולה, בניצוחו של ד"ר מרדכי סובול (ז"ל), הובילו את המהלך ברחבת דוידזון, הנמצאת בחצרות בית המקדש למרגלות הכותל הדרומי. הקונצרט עוצב כתפילה יהודית דתית, לפי כללי ההלכה. (לאחר ביצועו, הוא כתב כי הוא רואה בו "פריצת דרך וחידוש עילאי") הוזמנו אליו כל אומות העולם, כדי לקיים את חזון ישעיהו ונביאי תרי-עשר: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".



הקריאה להשתתפות התייחסה ל"כל הברואים", ובמסגרתה כל שבעים האומות נקראו להשתתף בתפילה "למען שלומן וטובתן ולהגן עליהן מכל נגע ומלחמה, שנאה ואיבה, ולהשרות שלום ביניהן בתוך אומתם, בינים לבין ישראל ובינם לבין בוראם". באותה קריאה, האומות התבקשו להתחייב: "אנו עמים, אומות, נציגי מדינות ויחידים הנלווים אל עם ה' [...], הננו להצהיר בהתאם לחוקי התורה שנתן ה', אלוקי ישראל ובורא העולם ומנהיגו למשה נאמן ביתו, עבדו ונביאו במעמד הר סיני, ולפי נביאי ישראל וכל ספרי התנ"ך על רצונו להילוות אל עם ה', הוא עם ישראל, המכונה העם היהודי אל המקום אשר בחר ה' למקדשו בהר המוריה בירושלים, מקום אבן השתייה, ארון הברית שהיה ניצב עליה ומזבחו, מזבח כפרה, מקום עקדת יצחק, על פי הנבואה: 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים' (ישעיהו נ"ו, ז'), כולנו ביחד וכל אחד וחוד נאספים למען שלום ואהבה, להתפלל יחד עם ישראל בחצרות בית ה' לבורא עולם למען שלום היקום ומרומיו ומלאכי שרפיו, שלום כל הבריאה, ובמיוחד כדור הארץ, ושלום בין העמים ובין הבריות ובין איש לאשתו, ולזכות בברכת אברהם 'ומברכיך ברוך'". בין הקרואים שהשתתפו בתפילה וחתמו על "איגרת הצהרת האומות הנלוות לעם ה'" היו נשיא הונדורס וסגן נשיא גואטמלה, וכן נציג מקסיקו.


חנוכת מזבח כשר לעבודת המקדש

בחנוכה תשע"ט (10.12.2018) נחנך מזבח אבן כשר לעבודת המקדש, והודגמה הקרבת זבח עולה בהרכב מלא של כוהנים, בניצוחו של הרב ברוך כהנא. במעמד השתתפו רבנים ומנהיגי ציבור (כמו משה פייגלין), וכן שגריר גואטמלה בישראל.



תוכנית השלום הכללית של הסנהדרין

ויס מבהיר כי השלום בעולם הוא משימה כללית, שאינה כרוכה במאבק בין ישראל ערבים דווקא. הסנהדרין החדשה מציעה שלום כלכלי, כשם שיוסף היה המשביר לכולם במצרים. לדבריו, "אי אפשר להשיג שלום אלא דרך ירושלים, דרך המקדש". בכל מקרה, "השלום הוא עבודה".


הסנהדרין החדשה, בשיתוף ארגון שבעים האומות, הציגה תוכנית כלכלית לשלום אזורי ועולמי. נקודת המוצא לתוכנית זאת היא כי נהר אחד יוצא מגן עדן, ומתחלק לארבעה ראשים. בהתאם לכך, הוצעה תוכנית רכבות המושתתת על החזון הזה. תוכנית המסילות העולמית היא התוכנית הכלכלית והמעשית שדורסת את האיבה ופורצת את הדרך לשלום. תוכנית הגלובליזציה של התחבורה כוללת את כל כדור הארץ. זהו מהלך הפוך למגדל בבל, שממנו נפרדה כל הארץ. המסילות יחצו את כל הגבולות. גם החבלים הנידחים מחוברים במערכת הגיונית ומדרגית. אפשר לשנע משא ובני אדם, ביעילות מרבית, ממקום למקום. לשם כך נדרשת היערכות של האנושות כולה.


תוכנית הרכבות של הסנהדרין, בהנחייתו של פרופ' ויס, מקורה במינוי שקיבל מטעם משרד התחבורה לוועדת היגוי שפעלה שפעלה בשנים 2002-1992 מטעם שר התחבורה, משה קצב. המנדט של הוועדה: גיבוש עקרונות למסילות ברזל אזוריות, שיהוו בסיס לתשתית מסילתית ביהודה ושומרון, שיבססו את הקשר התעבורתי בין תחומי הקו הירוק לבין ישראל. הוועדה תקן בחשבון מצב של שלום שייכון בין ישראל לארצות ערב, ועימו קשר מסילתי יבשתי לארצות השכנות. הסעיף הרלוונטי שממנו פותחה התוכנית של הסנהדרין: "הצעה לקשר מסילתי טרנס-יבשתי, דרך ישראל, עקב מיקומה הגיאוגרפי".


ויס מסביר כי התוכנית המקצועית משותתת על הרעיון של "שרשרת האספקה" – רשת לוגיסטית של ארגונים, אנשים, פעילויות, מידע ומשאבים המעורבים באספקת מוצרים או שירותים מהספק ועד ללקוח. ניהול שרשרת האספקה כולל את כל הפעילויות הכרוכות במיקור, רכש, עיבוד וניהול הלוגיסטיקה. הרעיון שעומד ביסודו הוא להביא למזעור העלות הכוללת של מערך האספקה. כמובן, התוכנית כולה תחייב תקינה קפדנית שתחייב את כל השותפים.


גרעינה של תוכנית התחבורה הוא במסילות מאל-חמה בגבול סוריה אל ירדן, אילת, מכה וערב הסעודית, עם חיבור למצרים. מעבר לכך, חיבור בין-יבשתי של שתי מסילות אלקטרו-מגנטיות דו-כיווניות למשאות ולנוסעים, שעליהן ינועו "רכבות קליע" במהירות של 500-300 קמ"ש. כמו כן יוקם שדה תעופה בינלאומי באזור יריחו – צומת אלמוג. תחבורה אוטומטית תנייד את עולי הרגל משדה התעופה לירושלים, בנפח של מיליון נפש ליממה. גבולות ירושלים יורחבו למטרופולין. ערים ערביות תוכלנה להצטרף אליו מבלי לפגוע בריבונותה של העיר. ירושלים הקדושה תתוכנן כעיר עליונה – עיר המקדש לעולי הרגל, שתכלול תחבורה נפרדת. במקביל תתוכנן העיר האזרחית החילונית, שתאכלס חמישה מיליון נפש.


בנוסף למערך הרכבות במזרח התיכון תתוכנן מסילת ברזל למטרות מסע מדרום אמריקה – ממיצר מגלן ועד לצפון אלסקה, מיצר ברינג. המסילה תסתעף לרוסיה ואף לזו של הכדור המזרחי. תוכנית כלכלית מקבילה תעסוק בשיקום אמריקה הלטינית ודרום אמריקה.


ויס מציין כי "בתוכנית השלום הכלכלית טמון יתרון והנאה לכל הבריות, לערבים ולכל מי שייהנה מהמסילות הללו שהן עורקי חיים לעולם. ההגנה עליהן תביא שלום ותמנע מלחמות".


[61] אתר nrg, 28.8.2006.


[62] ישראל אריאל, 2014: 7, 13.


[63] ישי באב"ד, הסנהדרין: הסמכות והחידוש. ירושלים: תפילין בית א-ל, תשס"ה: 41-40.


[64] ישראל אריאל, 2014: 13, 14, 16.


[65] ישי באב"ד, תשס"ה: 71, 86.


[66] צבי עידאן, ספר עשות משפט. ירושלים, תשנ"ח: ג'.


[67] הלל ויס, 2003: 60, 424.


[68] ישי באב"ד, תשס"ה: 107-103.


[69] ישראל אריאל, 2014: 891-890, 960.


[70] ישראל אריאל, 2014: 987.


[71] ישראל אריאל, 2014: 1068, 1089.


[72] ישראל אריאל, סנהדרין הגדולה. ירושלים, 2014: 1091-1090.


[73] ישראל אריאל, 2014: 1092.


[74] מקור ראשון, 7.6.2019.


[75] אתר ערוץ 7, 21.2.2018.

193 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0