88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

דיוקן – פרופ' הלל ויס: מקדש, סנהדרין ומלכוּת עכשיו – חלק א'

עודכן ב: 16 ספט 2019

סיפור חיים – מבט ממעוף הציפור

הלל ויס נולד אור לט' בניסן תש"ה (22.3.1945) – בלילה שבו הוצאו להורג אליהו חכים ואליהו בית צורי על רצח הלורד מוין בקהיר – להוריו שלמה טיבור בן יוסף (האב בחר בשם שלמה בן יוסף בעקבות הרוג המלכות הראשון) ודבורה לבית לוין (בת הרב הלל לוין, תלמיד חבר של הרב שמואל מהוליבר). למד בתיכון עירוני ב' צייטלין, רמת גן, במגמה תורנית והומנית (המורה לספרות ולתנ"ך הנערץ היה אוריאל סימון). חברו הקרוב לאורך השנים היה אריאל רוזן צבי – פרופסור למשפטים, שנודע בדעותיו השמאלניות. חניך בני עקיבא סניף רמת גן (תנועה שהגדיר אותה כ"'נוער החביב', אַדַני האומה, ענווי ארץ, גיבורי התהילה"[1]). ויס התגייס לצה"ל ב-1962 – ממקימי היאחזות "מעלה הגלבוע", גדוד 50 של הנח"ל, בארות יצחק.


ויס תמך לאחר מלחמת ששת הימים ב"תוכנית אלון", ולא ב"גוש אמונים". הוא ניהל רומן נעורים עם תנועת "עוז ושלום". התנועה נוסדה ב-1975 בחוג הרעיוני של האורתודוקסים המודרנים שביקשו לקדם ציונות דתית מתונה. התנועה עסקה בעיקר בניסיון להצדיק עמדה יונית מבחינה דתית. היא ייצגה את "האליטות הישנות" של הציונות הדתית, בייחוד אלו שבאו מחוגי האקדמיה וראו עצמם שומרים על ערכיה לנוכח האליטה החדשה של אנשי "גוש אמונים" שינקו מהאווירה ומהאידאולוגיה של ישיבת מרכז הרב. היא התגבשה כעמותה מייסודם של משה אונא, צבי ירון, מרדכי ברויאר, יוסף ולק, אריאל סימון ואביעזר רביצקי.[2]


כל זה לא מנע ממנו להגות את רעיון הגרעין להתיישבות במערב השומרון (1972); להיות מראשוני המתיישבים באלקנה (1977), ולהיאחז בה מאז ועד היום. ויס נשוי לתמר לבית חננוביץ', שניהלה במשך שנים רבות את הספרייה הציבורית באלקנה. לזוג חמישה ילדים ושמונה-עשר נכדים. ויס הקים את בית הקברות המקומי, כאשר דרש לקבור את אימו בשטח המיועד. הוא גם הגה את שמות הרחובות ביישוב, על פי "שיר השירים".


שינוי התפיסה הפוליטית והשלכותיו

ויס שינה את תפיסתו הפוליטית באופן רדיקלי בתחילת שנות השמונים. ב-1980, הוא השתתף בשלהי שביתת הרעב שהונהגה על ידי יושב ראש מועצת יש"ע, ישראל הראל. השביתה הוכרזה בשל הקפאת ההתיישבות ביו"ש על ידי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. היא נמשכה 42 ימים, ובעקבותיה התחילה בנייה מואצת באזור (שבו הוקמו עד אז שנים-עשר יישובים בלבד). דעתו הפכה נחרצת אף יותר עם "גירוש ימית" והריסת היישובים, ב-1982. הוא התרשם במיוחד מהתבצרות אנשי תנועת כ"ך במקלט, ואיום ההתאבדות שלהם. הם התפנו מרצון, בהוראת הרב מאיר כהנא, לאחר הריסת רוב בתי העיר.


סמוך לחתימת הסכם אוסלו, ב‑1993, ויס הקצין את התבטאויותיו נגד הממשלה. חודש לפני רצח רבין אף עתר לבג"ץ בקריאה להעמיד לדין את יצחק רבין ושמעון פרס על בגידה בארץ-ישראל ועל עבירות על חוקי המדינה בהסכמים המדיניים.[3] ב-1995 עתר – לבקשת עורך הדין המשפטן הווארד גריף, ביחד עם אחרים (וביניהם הסופר משה שמיר, פרופ' אריה זריצקי ופרופ' צבי אופיר) – נגד היועץ המשפטי לממשלה ומנהל מקרקעי ישראל בעניין הסכמי הביניים, שאחר מסעיפיהם (97ב) קבע שיש להעביר שטח ריבוני לידי הפלסטינים. אחרי שלוש שנים, הבג"ץ נדחה, אבל נותר – לדברי ויס – "בזיכרון ההרתעה".


ראש הממשלה יצחק רבין נרצח על ידי סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, יגאל עמיר, ב-4 בנובמבר 1995. ביום הלווייתו, ויס כתב: "רצח ושפיכות דמים, שהם גם הלבנת פנים, הם ההידרדרות האנושית הקיצונית ביותר, שאסור לה להתרחש לעולם [...]. ההימנעות משפיכות ד


העיתונאי רוביק רוזנטל סיפר לימים כי בתקופה שלפני הרצח, ובמידה שהלכה והתעצמה, "ויס הפך להיות הסמל האינטלקטואלי של העמדה שממנה צמח הרצח. כל מה שאמר התפרש כתמיכה במעשה הרצח או כהבנה לסיבותיו. הוא היה הולך ומכחיש, אבל משהו בדרך שבה כתב, ובעיקר דיבר, הגדיל את המשטמה. והיה לו בכך חלק. הוא לא רצה להקשיב. הוא לא רצה ליצור גשר. המרירות השתלטה על כתיבתו. הקו המקורי והמתוחכם שלו הפך ביזארי".[4]


לאחר רצח רבין, שר החינוך, התרבות והספורט אמנון רובינשטיין אמר במליאת הכנסת (7.2.1996): "שימו לב, בעיני העניין הזה, שאומרים על ראש ממשלה שהוא בוגד, מזמין רצח. למה הוא מזמין רצח? הוא בעצם יותר גרוע מכל האשמה אחרת. משום שאנחנו יודעים, שבגידה היא מוות, גם בחוק הישראלי, וצריך להביא אדם כזה לדין. אלא מה? כאשר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני, ובראשם פרופ' הלל ויס, אומרים שראש הממשלה הוא בוגד – מה הם אומרים? הרי אותו אי אפשר להעמיד לדין, הוא באמת כמו פטן [פיליפ פטן, מצביא ומדינאי צרפתי, שהצטיין במלחמת העולם הראשונה בקרב ורדן ומונה למרשל של צרפת. על סף מלחמת העולם השנייה התמנה לראש הממשלה. ביוני 1940 חתם על שביתת הנשק עם היטלר שבה הוסכם ששליש משטח צרפת יישאר בלתי כבוש. באוגוסט 1945 נשפט ונידון למוות באשמת שיתוף פעולה עם האויב, אולם גזר דינו הומתק למאסר עולם]. מה המסקנה העולה מדברי הסתה – הסתה היא מילה קלה מדי, מדברי ביב השופכין האלה? מה אומרים הפרופסורים האלה? הם אומרים, שצריך להטיל גזר דין מוות על ראש ממשלה, משום שאי אפשר לשפוט אותו, כמו שעשו לפטן. אז אל תגנו על זה".


עמדתו של ויס הקצינה אף יותר בעקבות המאבק ופינוי יישובי גוש קטיף באוגוסט 2005,[5]


רקע אקדמי

לימודים אקדמיים

ויס למד ספרות עברית וספרות כללית אצל ברוך קורצוייל באוניברסיטה בר-אילן, ובמקביל התמחה במשפטים בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב. ויס הוא בעל רישיון לעריכת דין. במשך שנות לימודיו כתב בעיתון סטודנטים בשם "בת קול", בעריכתו של מייסדו הראשון, אריאל צבי רוזן (בין השאר, ראיין את ראש הממשלה, דוד בן-גוריון); לאחר סיום תפקידו של רוזן צבי, קיבל לידיו את מלאכת העריכה. ויס התמחה אקדמית ביצירת עגנון (תזה: "הדום הכיסא וכיסוי הדם", בהנחיית יוסף דן והלל ברזל).


הוראה

ויס לימד באוניברסיטה בר-אילן במשך למעלה מארבעה עשורים, ושימש כראש החוג (1985-1982). הוא שינה את מהות החוג ושמו ל"ספרות עם ישראל". ויס משמש פרופסור אמריטוס לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר‑אילן. היה ראש החוג להוראת הספרות ב"מכללת אורות ישראל" (2014-1990). פיתח קורס מתקדם באוניברסיטה הפתוחה, ולימד שם שלושים שנה.


הישגים אקדמיים

ויס פרסם שבעה ספרים ומאות מאמרים (מהם כמאה בכתבי עת אקדמיים בארץ ובחוץ לארץ). הוא פיתח את רעיון המיפוי, הפירוק וההרכבה של הטקסט הקלסי הרב-שכבתי הממוחשב. כמו כן חילץ את המאגר היהודי העולמי הממוחשב ("פרויקט השו"ת") של אוניברסיטת בר-אילן ממצבו הטכנולוגי הירוד (החל מ-1978), מה שאִפשר חיפוש מתוחכם יותר של מילה או צירוף מילים, וכן יזם הקמת ועדת היגוי מתאימה למיזם. ויס פיתח את המודל המפורט הראשון לחיפוש והבנייה של טקסטים ביצירת עגנון, והקים מהדורה ממוחשבת של כתביו. החל מ-1980, פיתח מודל למיפוי תלת-ממדי שנועד לפירוק, למיפתוח ולניתוח טקסטים, שהוא יישם אותו על יצירת עגנון וכן על פרקי תנ"ך. ב-1987 יצא לאור ביוזמתו (וכפרי עבודתו של פרופ' ראובן מירקין, על בסיס הארכיטקטורה שלו) התקליטור של כל כתבי עגנון. הוצאת שוקן רכשה מאוניברסיטת בר‑אילן את המהדורה המוגהת האלקטרונית.


ויס העמיד סיפורים רבים של עגנון, כחלק ממהדורה מדעית, ופרסמם מאמרים מתאימים. בעקבות אלה הוא נחשב לאחד ממובילי החוקרים של יצירת עגנון. ב-2013-2011 היה ויס ראש המרכז ליידיש. במסגרת זאת יזם כנסים רבים, וביניהם כנס על ספרות היידיש בברית המועצות. הוא כתב את מגילת מוסקבא (ההיסטוריה הניסית של יהדות רוסיה והינצלותה מהשמדה עם מותו של סטלין). כמו כן יזם כנס מסכם של ספרות עם ישראל, שפירותיו ראו אור בקובץ Around the Point (בעריכת רומן כצמן), שיצא לאור בהוצאת קיימברידג', ובו מסת פתיחה שלו, המתארת את הספרות היהודית האקטואלית בכל השפות. ויס ערך את כתב העת ביקורת ופרשנות במשך עשרים שנה, וכן ספרי כינוס של מחקרים אקדמיים חדשים על יצירות ביאליק, אצ"ג ועגנון. ויס ממשיך גם היום לעסוק בכתבי עגנון; כתב לאחרונה מאמר על הרומן אורח נטה ללון.


תרומה תְכנית

במישור התכני, ויס התייחס בהרחבה לביטולם ולשלילתם של גיבורים וגבורה בספרות העברית, והראה כיצד מוצגות בה בעיקר דמויות של א-גיבורים או גיבורים מתוסכלים. הוא הציג תנועה ספרותית שלמה המאיינת כל גבורה או שוללת אותה מעיקרה. במרכז ספרות זאת, שנכתבה בהמשך לחיבורי דור התחייה, ניצבות להבנתו העקרוּת והאין‑אונות המאפיינת את הזיוף הציוני. ויס הרחיק לכת וגרס כי הספרות הזאת חושפת את פשיטת הרגל המוחלטת של ההוויה הישראלית בכלל ושל הציונית בפרט. לתפיסתו – המנוגדת להוויה הפוסט-הציונית-החילונית המשתקפת בספרות אותה הוא מבקר – מעשי הגבורה של הבנים משמעותיים כל זמן שהם מצטרפים למעשי הגבורה וקידוש השם של עם ישראל בכל הדורות;[6] מכוונים להזדהות ולא לשנאה עצמית.


בדומה לחוסר ההתמודדות הראויה עם גיבורים ועם גבורה, בספרות העברית אין לדעתו התייחסות מתאימה לתופעת המשיחיוּת. במקומה, הספרות הזאת מעמידה את השיגיון. להבנתו, מהלך זה פירושו התנכרות לחיזיון ההומני המרכזי של העם היהודי. יוצא מתפיסות כאלה כי היהודי החילוני-ההומניסט-הליברלי אינו מאמין כי יש לו זכות לאומית מוחלטת על הארץ, גם על חשבון זולתו, וכי מטרת הקיום היהודי מקדשת את כל האמצעים. לפיכך גם אין הוא יכול לחייב באופן מוחלט את כל התופעות המצטברות בהגשמתו של מהלך ההופך את מדינת ישראל לתכלית בפני עצמה.[7]


חיכוכים עם עמיתים ועם ראשויות האוניברסיטה

מעמדו של ויס באוניברסיטת בר-אילן עורר לא פעם סערות פנימיות וחיצוניות. כך לדוגמה באוגוסט 2007 חתמו 60 מרצים על עצומה בעקבות "הקללות בחברון" (ראו להלן), שבה הכריזו כי הם "דוחים בתוקף ובשאט נפש את דברי הבלע והמשטמה שהשמיע פרופ' ויס נגד קצין בכיר בצה"ל. אנו תומכים בחופש הביטוי והמחאה, אך מתקוממים נגד שיבוש ואלימות מילולית שלוחת רסן". נשיא האוניברסיטה, פרופסור משה קווה, אמר כי "דבריו [של ויס] מנוגדים לערכי אוניברסיטת בר-אילן. ממשלת ישראל והחברה חייבות להגן על אנשי צה"ל ועל משרתי הציבור".[8]


בעצומה מקבילה שפורסמה ברשת האינטרנט נאמר: "אנו סטודנטים מאוניברסיטת בר-אילן וממוסדות אקדמיים אחרים, וכן אזרחים שוחרי חירות הביטוי, קוראים בשם חופש הביטוי והחירות האקדמית, לכל המערכות, שלא לנקוט בשום צעדים נגד פרופסור ויס בשל דעותיו ודבריו. בין אם אנו מסכימים או שאיננו מסכימים עם התבטאותו של פרופסור ויס בזמן אירועי השוק בחברון, דבריו נאמרו כאזרח, מחוץ למסגרת עבודתו באוניברסיטה ולא צריכות להיות לכך השלכות לעבודתו. דרישת מערכת הביטחון מנשיא אוניברסיטת בר-אילן להשעות את פרופ' ויס, זו שערורייה! סכנה גדולה אורבת לחופש האקדמי אם נאפשר את התערבות הצבא במה שמתרחש בתוך כותלי האקדמיה! תפקידה של האקדמיה הוא להיות הקול הביקורתי ולחנך לחשיבה עצמאית ויצירתית ולא צייתנית ומקובעת .אם האקדמיה תתחיל ליישר קו בהתאם לדרישות הצבא – נידרדר במדרון המסוכן של הידמות למדינה דיקטטורית. אקדמיה שכפופה למנגנוני המדינה והביטחון – מגיע לקץ תפקודה המיועד והופכת לקישוט חסר חשיבות. אחד מהמאפיינים הבסיסיים של מדע, כמו גם אחד הצרכים המהותיים להתפתחותו ושגשוגו, הוא חופש אקדמי וחופש ביטוי. חופש ביטוי למרצים הוא הכרח, כדי להנחיל לסטודנטים את ההכרה שהחברה מאפשרת חופש דעה וחופש בחירה בין דעות שונות. אנו קוראים לנשיא אוניברסיטת בר-אילן – פרופ' משה קווה ולראש וועדת הבדיקה – פרופ' יעקב נאמן, לא להיכנע ללחצים משום גורם ולא לפגוע בשום דרך בהעסקתו או בתנאי העסקתו של פרופ' ויס ולא לאנסו לחזור בו מדעתו. פרופ' ויס הוא מרצה וחוקר בעל שיעור קומה האהוב על תלמידיו היהודים והערבים כאחד. אסור לכופף את הרוח החופשית של החשיבה, אסור לאקדמיה לוותר על עצמאותה, זהו תפקידה החברתי! האקדמיה היא סמל חירות הדעה והביטוי, אל תהרסו את הסמל שלנו!!!".


ב-2014, ויס כתב פוסט שבו ציין בין השאר, בפנייה לאבו-מאזן, שטען שישראל עוסקת בג'נוסייד: "אתם לא עם, להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה, והיא תקוים בסופו של דבר". דוברות אוניברסיטת בר-אילן הגיבה על הדברים וקבעה שהם "מגונים וחמורים מאוד, וחובה על כל בן תרבות – יהודי ולא-יהודי, דתי ולא-דתי – לגנו אותם. קריה להרוג בני אדם היא לא יהודית ולא מוסרית".[9]


ויס הסביר בדיעבד כי "הסיפור עם אבו‑מאזן, שאמר שאנחנו עוסקים ברצח עם, 'הביא לי את הסעיף'".[10] בהמשך טען: "לא כתבתי שיש להשמיד את העם הפלסטיני, אלא שאין עם כזה, ולכן אי אפשר להשמידו. ערביי ארץ-ישראל המערבית והמזרחית אינם אספסוף ככל שהם מקבלים את המסגרות החוקיות של הבעלים שהוא עם ישראל לבדו. המסגרת החוקית היא חוקי התורה בלבד המיוצגים על ידי בית דין חוקי בישראל שאמור להיות הסנהדרין ככל שהוא מקובל. אם אין מסגרת כזאת אנו ממלא נידונים הן הצד המתקיף והן הצד המותקף להשמדה הדדית". הוא מסביר כי "מדובר בקבוצת בני אדם מלאכותית, ולא בישות אורגנית". לדבריו, "מדינת ישראל אינה יכולה להציע לערבים דבר במצב של איבה. סטטוס של הגנה עשוי להיות מוצע להם רק מדין התורה".


התמודדות עם המערכת המשפטית

"מצעד הגאווה"

שבועיים לפני "מצעד הגאווה" (2006), ויס התראיין ב"ערוץ 1" של הטלוויזיה הישראלית בנושא המצעד, וענה לשאלות הכתב. במהלך הריאיון אמר בין היתר: "כל אמצעי קנאי, כמו של פנחס, כשר כדי לטאטא את הזוועה הזו מעיר הקודש ירושלים". לאחר תהליך ארוך וממושך, הוא זוכה מכל אשמה.[11]


"קללות בחברון"

באוגוסט 2007 פינו כוחות צה"ל והמשטרה שתי משפחות של יהודים – וביניהן משפחת בתו של ויס – שהתיישבו בחנויות השוק הסיטונאי בחברון; זאת תוך כדי עימותים, הפרות סדר ויידוי אבנים. במהלך הפינוי ניגש ויס אל אחד הקצינים הבכירים שהשתתפו באירוע [המיוחס לאל"מ יהודה פוקס, מפקד החטיבה המרחבית יהודה], וצעק לעברו, לדברי כתב האישום: "אנחנו נעלה לשלטון ואנחנו נשפוט אותך בדיוק כמו במשפט נירנברג. אנחנו נהרוג אותך, ואנחנו נתלה אותך על עץ גבוה שכולם יראו. אימך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים". ויס עצמו מכחיש שאמר דברים אלה, וטוען שהושמו בפיו. בכל מקרה, לאחר יותר מעשור בית המשפט קבע בהכרעת דינו כי הקושי הראייתי הבסיסי במקרה זה הוא שיוך דבריו כלפי אל"מ פוקס ולא כלפי אדם אחר במדים שזהותו לא ידועה. לא הוצגה ראיה כי ויס ידע מיהו מח"ט חברון בעת הזאת. ויס זוכה מאשמה.[12]


בסמוך למקרה – ולאחר שנודעה לויס זהות המוטעית של הקצין – הוא שלח מכתב התנצלות אישי למח"ט חברון, אל"ם יהודה פוקס, שבו כתב בין השאר: "אני מרגיש חובה להתנצל בפניך על ההתפרצות הבלתי נשלטת והפוגענית ומטר הקללות שהוטחו כלפיך. גם בלהט הרוח הייתי צריך לשלוט בעצמי ולמצוא רסן לפי".[13]


בג"ץ – "בית נבלים"

באפריל 2012 הורשע ויס על ידי לשכת עורכי הדין, לאחר שאמר באירוע בחברון באוגוסט 2007 כי "בית המשפט העליון הוא בית נבלים, שצריך לפזר אותו בחוק או בכוח". בניגוד להתנצלות כלפי מח"ט חברון ומשפחתו, ויס סירב להתנצל על דבריו כלפי בית המשפט העליון,[14] ועומד על דעתו בעניין זה עד היום. בעקבות הרשעתו ב"התנהגות שאינה הולמת ובפגיעה בכבוד המקצוע", ויס כתב בעלון ארץ-ישראל שלנו: "כפי שנוכחנו בפרשת בית המכפלה בחברון, בית המשפט העליון קשר קשר נגד העם היהודי עם האויב. בהתנהלותו גורם בית המשפט למסע אנטישמי עולמי נגד העם היהודי, חמור אף יותר מהמסע האנטישמי ערב השואה באירופה". הוא הסיק: "בית המשפט הזה חסר כל תוקף. הוא עוין, וכפי שכבר ציינו משפטנים אחרים – בבג"ץ יושבים מחבלים. יש להעמיד בית משפט של כלל ישראל על פי התורה ולהעמיד סמכות חלופית לבית המשפט העליון שאינו מייצג את העם היהודי אלא את התאווה החולנית להתבוללות ולחיסול העם היהודי".[15] ויס קבע כי בבג"ץ מצוי "הרשע ומקור החורבן. אויב העם היהודי בתחום המשפחה, המעמד האישי, הגיור, כבוד האדם, שבת, ארץ-ישראל ודיני המלחמה".[16]


מאבק למען הר הבית

ויס הגיש כעשרה בג"צים, רובם קשורים לענייני הר הבית. למרות שאלה נדחו בפועל, הם הביאו להבנתו הישגים ממשיים. כך לדוגמה, במאי 2019 בג"ץ דחה עתירה נגד החלטת משטרת ישראל לסגור את מתחם הר הבית לביקורים ביום ירושלים, במהלך עשרת הימים האחרונים של חודש הרמדאן. לטענת העותרים, פרופסור הלל ויס ועמותת מקדש בציון, זו הפעם הראשונה בשלושים השנים האחרונות שהר הבית ייסגר ליהודים ביום זה. המשטרה התחייבה בבית המשפט כי תעשה "כל שניתן כדי לאפשר ליהודים לעלות להר הבית כל השנה, לרבות ביום ירושלים; זאת בכפוף להערכת מצב".[17] בפועל, הר הבית נפתח לרווחה. לדברי ויס, הייתה זאת הפעם הראשונה שבג"ץ קיבל את עמדת היהודים בעניין הר הבית. בג"ץ זה יצר נורמה מאתגרת לפוליטיקאים שגרמו לפתיחת הר הבית בתשעה באב.


הזדהות פוליטית

ויס אומר כי לא קיבל חינוך כהניסטי, אבל הוא מעריך מאוד את פדרמן וחבריו, ואוהד את דרכם. הוא אומר כי אף הצביע בבחירות פעמיים במטרה להכניס את ברוך מרזל לכנסת.[18]


ויס הקים את תנועת "נאמני ארץ", ביחד עם הרב שלום דובער וולפא (ראש "המטה העולמי להצלת העם והארץ", שנועד להצביע על "הסכנה הכרוכה במסירת שטחים מישראל למדינות ערב והרשות הפלסטינית"; וכן ראש מפלגת "ארץ-ישראל שלנו", ביחד עם ברוך מרזל, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה-18 במסגרת רשימת "האיחוד הלאומי" והכניסה את נציגה ד"ר מיכאל בן ארי לכנסת), יחד עם הנשים החילוניות רותי איזיקוביץ וענת לבני, ואחרים. התנועה חתרה ל"הקמת משטר עברי בארץ‑ישראל".


משלחת "נאמני ארץ" – שכללה את ויס, וולפא ואחרים – ערכה ב-2010 ביקור היסטורי באירופה, בגרמניה ובבלגיה כדי להציג את "הסכנות החמורות הנודעות לעולם החופשי באם תקום מדינה פלסטינית". ויס דיבר שם על משמעות היישובים ביהודה ושומרון, ערש האומה היהודית; על בעלות עם ישראל לדורותיו בשטחים אלה שניתנו מאלוקי ישראל ושירשנו מאבותינו, ועל מעמדנו על פי המשפט הבינלאומי והחלטת האומות בוועידת סן רמו (1922), שהכלילה את הגדה המערבית בארץ-ישראל השייכת ליהודים. הוא הזהיר שאחיזת האסלם ביהודה ושומרון וירושלים תיתן עידוד להתפשטות המוסלמים באירופה, וקרא לעשות – לטובתם האירופים עצמם – כל מה שאפשר כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית.


דבריו של ויס עלו בקנה אחד עם הדברים שנכתבו ב"אמנת ארץ-ישראל", שבה הוא ועמיתיו הצהירו: "אנו דוחים את הלגיטימיות של רעיון ההסכמה להקמת מדינה פלסטינית על ידי נציגיה היהודים של מדינת ישראל. אין למדינת ישראל נציגים, זולת נציגים יהודים ואחרים המקבלים את העקרונות שלהלן: מדינה פלסטינית יכולה לקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל, ומדינת העם היהודי יכולה להתקיים רק על חורבותיה של הרשות הפלסטינית; אנו קוראים למאבק מזוין עד לניצחון המוחלט והסופי על הרשות הפלסטינית וכל מי שמתייצב עימה; תכלית המאבק המזוין הוא כינונה של מדינה יהודית בכל שטח שייכבש – מן הנהר, נהר הפרת, ועד נחל מצרים; בראש המדינה היהודית יעמוד מלך, סנהדרין ובית מקדש".[19]


שיא הפעילות של ארגון "נאמני ארץ" היה הכינוס שנועד לייסד את "הרשות היהודית בארץ‑ישראל" ביישוב נופים (ספטמבר 2011). בכינוס השתתפו הרב וולפא, פרופ' ויס, אריה סתיו, יהודה עציון, עו"ד אביעד ויסולי, מיכאל בן-חורין, הרב ישראל אריאל, נוהא חשאד (מדענית אטום מקהיר), ועוד. הם דרשו להחיל ריבונות ישראלית מלאה על כל שטחי יהודה ושומרון. במסמך שהוכן לקראת האירוע נקבע: "הרשות היהודית תפעל בכל דרך לגיטימית לסיכול ניסיונות של השלטון למסירת נחלות בארץ‑ישראל לידי גורם זר. הרשות תילחם בפעולות השלטון להריסת מבנים ביהודה ושומרון, ותעשה כל שיש לאל ידה לבנות מחדש מבנים שיהרסו". עוד נקבע כי "הרשות היהודית שוללת את כל פסקי בג"ץ והרשות השופטת כולה שעניינם שלילת זכויות היהודים ושלילת זכות ההגדרה העצמית הבלעדית של העם היהודי, וכן כל פסק המנוגד לתורת ישראל. מאידך תקים הרשות היהודית מערכת משפט יהודי ביהודה, שומרון ובנימין". לגבי התושבים הערבים ביהודה ושומרון, המסמך קבע: "הרשות היהודית פונה לתושבי ארץ‑ישראל שאינם יהודים, הגרים במרחבי ירושלים העתיקה והשכונות, ובכל יהודה, שומרון ובנימין – והרוצים להישאר במקומותיהם, לקבל עליהם את העקרונות והתנאים הבאים: להצהיר כי ארץ-ישראל כולה, מנהר פרת ועד נחל מצרים, היא ארצם של בני ישראל, העם היהודי המהווה רצף ישיר של אבותיו שעמדו בסיני, ובראשם משה רבינו אדון הנביאים, שנתן לנו את תורת ה'; לקבל עליהם את שבע מצוות נוח, שהעניק להם משה רבנו מפי הגבורה, במעמד הר סיני".[20]


במאי 2012, ויס השתתף בכנס של הפרלמנט האירופי בבריסל שעסק ב"תהליך השלום במזרח התיכון", ונשא את הרצאת הפתיחה. הוא חתם את דבריו במילים: "יחזרו הערבים והמוסלמים הלאומנים לבית גידולם, ויחזרו היהודים לבית גידולם, כפי החלוקה שחילק אברהם אבינו עליו השלום את הארץ בינו ובין לוט, בינו ובין ישמעאל ובינו ובני הפילגשים. האמת והשלום אהבו למען שמו באהבה".[21]


ויס תמך במשה פייגלין, עד שזה הקים את מפלגת "זהות" (מרס 2015). לדעתו – כמו לדעת מוטי קרפל ואחרים – "'זהות' היא בלוף, והשימוש במילה 'ליברליזם' מתועב ובלתי נסבל".[22]


עמדות אידיאולוגיות

היחס לדמוקרטיה הליברלית

לדברי ויס, "חוגי בית המשפט העליון, אשר הטביעו את המטבע המסולף מעיקרו שהטביע את מדינת ישראל, 'מדינה יהודית דמוקרטית', סילפו את מהות מדינת ישראל מעיקרה; זאת כאשר השתילו את המילה 'דמוקרטית' כבת זוגה ההומו-לסבית של ה'יהודית', וגרמו לגילוי עריות קולקטיבי".[23]


ויס גרס: "ישראל אינם מעוניינים בשלטון ככל הגויים המייצג את הזיוף והנביבוּת הדמוקרטית [...]. איננו רואים בדמוקרטיה לכשעצמה, כמו בשלטון החוק לכשעצמו, ערך-על". לדעתו, "האליטות המדברות בשמו של העם היהודי בוררות לעצמן סיסמאות המייצגות ערכים מדומים כמו 'הדמוקרטיה הליברלית', שהיא 'האורתודוקסיה של ההתבוללות המואצת והיזומה'". הוא סבור כי "הדמוקרטיה, כהתגלמותה כאן בפועל, הפכה למכשיר מניפולטיבי של אוליגרכיות הקשורות ביניהן בקשר של תלות הדדית כדי להנציח את שלטונן. אוליגרכיות המשפט, הממון, התקשורת, המדע, האמנות והספרות וגם אוליגרכיות הדת הרשמית. הציבור, או העם, מהווה כלי משחק בידי כוחות שהם עצמם משועבדים, מרצון ומאונס, לכוחות פוליטיים חיצוניים, המנצלים את הסיסמאות הדמוקרטיות לצורכי דיכוי העם היהודי".


היחס למוסדות השלטוניים הנוכחיים

בעקבות הכוונה לחדש את הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, ויס כתב: "הכנסת והממשלה אינם רלוונטיים". הוא דרש להקים לצידם ביהודה ושומרון ישות יהודית עצמאית, שתימנע מתשלום מיסים למדינת ישראל.[24]


חלופה משטרית

לדעתו של ויס, "דמוקרטיה ללא מלכות אינה אלא אנרכיה המתחפשת לחוק".[25] במקום המשטר הדמוקרטי-הליברלי, ויס קורא להקים "מדינה יהודית שבראשה יעמדו מלך, סנהדרין ובית מקדש"; או – בניסוח אחר – "מלכות דמוקרטית: דמוקרטיה היודעת והקובעת את חוקיה במבנה היררכי, סמכותי ומוניסטי למדי, ביודעה כי מעליה ובתוכה שרוי מלך".[26]


מדינה יהודית – הכוללת את עשרת השבטים, ככל שיזוהו – היא לטעמו "המדינה היחידה הלגיטימית בארץ-ישראל לגבולותיה המקראיים, כשאזרחיה היהודים, הם לבדם בעלי זכות ההגדרה הלאומית העצמית בארץ-ישראל". המשטר המיוחל הוא "נשיאותי, הבנוי על עקרון הפרדת הרשויות ומבחין בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת; מטפח סמכות שלטונית ריכוזית, הנתונה לביקורת דמוקרטית מתמדת (נשיא או מלך הנבחרים על ידי העם)".[27]


ויס מדגיש כי "הפתרון נמצא בתורה: 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו' (דברים י"ז, ט"ו). לא מלך ככל הגויים, אלא מלך שספר התורה בחיקו שהכותב אותו הוא גם מפרש אותו מול הרשות השופטת. הכוהנים, הלווים והשופט אשר יהיה בימים ההם. הפרדה ומיזוג ותלות הרשויות זו בזו היא הדרך המשתמעת מן התורה".[28]


זכויות אדם – שוויון

ויס סבור כי מערכת המצוות, ולצידה דמויות המופת התנ"כיות, היוו מקור השראה לזכויות האדם בכל הדתות המונותיאיסטיות, ולספר החוקים של כל האומות.[29] לעומת זאת, הוא יוצא בתוקף נגד "הסכנה לקיום התרבות האנושית כתוצאה מהאאוטינג הפוליטי של מה שמכנים 'זכויות האדם'". הוא קורא "לחדד את ההבחנה בין זכויות האדם כזכויות הפרט לבין זכויות הלאום היהודי".[30]


ויס כתב: "לא קשה להיווכח כי הפרשנות הרווחת של זכויות האדם בישראל נדחפה על ידי מוטיבציה ליברלית שהתנאי המוקדם לה הוא התעלמות מזיקתו של היהודי לארצו, ובצידה התעלמות מהעובדה שעוינותו של הערבי הלאומני הופכת אותו לאויב. בעצם שלילת הנחות היסוד הללו, לא זו בלבד שנפגע המהלך התקין והמוסרי של שמירה אמיתית על זכויות האדם בישראל, אלא שזה הפך לכלי שרת בידי השמאל לקידום מטרותיו הפוליטיות".[31]


ויס יצא נגד אנשי אקדמיה "הומניסטים", המקדמים מושגים כמו "זכויות אדם", במסגרת "מסכת פסאודו-פילוסופית פרזיטית, שבה הם מרעילים את עולם המחשבה והרוח".[32]


הסנהדרין החדשה, בהנחייתו של ויס, ציינה כי המתנגדים לִבנות ולזהות את מדינת ישראל כמדינה יהודית ממשיכים לפעול במלוא כוחם כדי להפילה בידי אויביה, כשאחד הכזבים הבאים להפיל את המדינה ואת העם היהודי היא הניסיון הנואל להבנות זהות חדשה למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית שוויונית לכל אזרחיה ותושביה, שהיא אך ורק צורת שלטון של הכלי. ממשלה של המדינה אינו מהווה ערך ככל שהוא בא ליצור שוויון בין יהודים לנכרים במקום ששוויון זה אינו מתבקש ואינו אפשרי, כמו הרעיון המזיק של חלוקת הארץ בין יהודים לערבים כשתי מדינות לשני עמים".


שלום

ויס הכריז בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים – במאמר סרקסטי, ששיקף להבנתו את התחושה הציבורית באותה התקופה – כי רכש רפלקס מונתה: כאשר הוא שומע שלום, הוא מחפש מהיכן תכה הסכין. תהליך השלום הפך אותו, כעדותו, לשונא שלום: "איני רוצה לשמוע את המילה שלום. איני רוצה שמישהו יברך אותי בשלום, אני אויב שלום, איני רוצה משא ומתן עם אף אחד על שלום. קשה לי מאוד להתפלל שלוש פעמים ביום ולחזור, 'הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל', כי ללא הרף אני שומע: עליו השלום, עליו השלום, עליו השלום". הוא המשיך: "המילה שלום הפכה למכוערת מהמילה מלחמה, ובוודאי מהמלחמה עצמה".[33]


מעבֵר לעמדה בסיסית זאת, ויס היה שותף בכנסים שונים עם נציגים ערבים (פלסטינים, ירדנים ומצרים). ב-1995, שבועיים לפני רצח רבין, הוא השתתף בכנס בכפר מיקלטון שבאנגליה, וב-1998-1997 – בכנס בנואיבה שבסיני. בכנס במיקלטון, שמטרתו המשתמעת הייתה "חיסול ההתנחלויות", והשתתפו בו יהודים וערבים, ויס מסר נייר המבטא את עמדתו לגבי הדרך האפשרית היחידה להשגת שלום, והקריא אותו: "הפתרון הטכני לסכסוך עם ערביי ארץ-ישראל הוא החלת סמכות-העל של העם היהודי בארץ-ישראל על כל שטח המוחזק בידי יהודים. כפי שיש עדיין חוק שבות ליהודים, חייב להיות חוק שבות הקרקעות, הוא חוק שבות העם לארצו, היא ארץ-ישראל המובטחת מנחל מצרים ועד הפרת. לכן כל שטח שנרכש או נכבש על ידי יהודים הופך באופן אוטומטי לשטחה של מדינת היהודים. העם היהודי אינו יכול להיות כובש זר בארצו שלו. רק לאחר החלת הריבונות רשאית סמכות-העל, היא מדינת היהודים, לקצוב את סמכויותיהם של ערביי ישראל מעבֵר לזכויות הפרט שלהם [...]. לערביי ארץ-ישראל יש שתי אפשרויות פתרון עיקריות, היכולות להתקיים במקביל, כאשר כל אזרח ערבי יכול לבחור אחת מהן. הקמת פרלמנט פונקציונלי ברשות סמכות-העל, שאין לו סמכויות אוטונומיות בנושאי ביטחון ותשתיות יסוד [...]; לחלופין, רשאים כל הערבים להצביע לכנסת באמצעות מפלגות יהודיות בלבד, שאינן תובעות בדרך ישירה או משתמעת את חיסול מדינת ישראל כמדינת היהודים".[34]


במסגרת פעולת הסנהדרין, הוצאה "איגרת לאומה הערבית" (2018), אשר מצביעה על מקומה ותפקידה במקדש, שקראה לנציגיהם: "אחינו בני ישמעאל, האומה הערבית הגדולה, בחסדי צור ישראל וגואלו, בורא העולם ומנהיגו הננו לבשר כי נשמעים פעמי משיח ובניין המקדש על הר המוריה בעיר ירושלים במקומו הקדוש מתבקש. אנו היהודים מבקשי המקדש פונים אליכם להרים נדרים ונדבות כעולה בדברי הנביא ישעיהו [...] על מקומכם החשוב והנכבד בעניין המקדש. מכוח זאת אנו סמוכים ובטוחים שתבחרו בשלום ונמצא דרכים לאהוב ולכבד איש את אחיו ולהתרחק מכל דרכי איבה". דברי ישעיהו המצורפים: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ. כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר. מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס', ד-ח).


ב"חוקה לישראל", שחיבר ויס, הוא קבע בין היתר כי "עם ישראל חייב בכבודם של בני ישמעאל, אחיו הבכור להגר ואברהם אבינו, ובני אחיו עשו, כל עוד אלה אינם חורגים מעמדם ומזכויותיהם, הן זכויות אדם והן זכויות 'אחים' בני האבות המוכרות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ואינן כוללות זכויות ירושה בארץ-ישראל, זו הארץ המובטחת והמיועדת לבני ישראל, הם היהודים בלבד". הוא הוסיף שם לגבי התושבים הלא-יהודים המתגוררים במדינת ישראל, כי אלה "יוכלו לעסוק בפיתוח תרבותם כרצונם ובאופן חופשי, כל עוד לא יעשו בתרבותם ובעולמם הרוחני, הדתי והפוליטי שימוש למלחמה במדינת היהודים ובתרבותה או יתגרו ביהודים באשר הם יהודים. תושבי ארץ-ישראל שאינם יהודים הם בעלי זכויות וחובות אדם שנברא בצלם אלוקים. שוויון הזכויות שלהם דומה לשוויון זכויותיהם של התושבים הקבועים שאינם מבני הלאום ההיסטורי (אך גם אינם אויבים) בשאר מדינות העולם. התושבים שאינם יהודים יוכלו לבחור ולהיבחר לסנט במסגרת מושבים המיועדים לאזרחים שאינם יהודים, על פי לאומיותם לבית הנבחרים העליון. תושבים קבועים נוכרים בתחומי מדינת ישראל יוכלו לבחור ולהיבחר לכנסת, היא הבית התחתון, במסגרת המפלגות המותרות בארץ. נוכרי המגדיר עצמו אזרח-תושב והנוהג כאזרח-תושב אין להונותו ויש לכבדו. נוכרי המגלה עוינות למדינה היהודית המאופיינת כאן, דינו כדין אויב על כל המשתמע מכך. אין לדרוש שלומו וטובתו ואין לפתוח לו בשלום תחילה. זכות ההצבעה שלו לכנסת תישלל".[35]


התיישבות

בעצרת "ארץ-ישראל שלנו", ויס אמר: "מדינת היהודים משתרעת בכוח ותשתרע בפועל, תוצאת המאבק הנוכחי, על פני כל גבולות ההבטחה האלוקית, שהיא ברית נצחית ושלמה שאיננה ניתנת למחילה ולשינוי, מנהר פרת הנהר הגדול ועד לנחל מצרים. לפיכך, התגרות אומות העולם וממשלת ישראל בעם היהודי ובריבונו כדי לגזול ממנו את ארצו היא בלתי ישימה. התגרות זאת מביאה על העולם היעדר שלום, ריב ומדון, חורבן ומלחמה. את אשר יורישך כמוש אותו תירשו ולא את נאות יעקב [...]. יהודה ושומרון וירושלים שלאחר שחרורה ואיחודה הם חבלים מיושבים [על ידי ערבים ויהודים]. היהודים הם שינהלו את חייהם בניהול עצמי ככל שיוכלו, החל מעצרת זאת וככל שמדינת ישראל תסרב לתמוך ולסייע בריבונות היהודית המלאה ביהודה ושומרון, על הר הבית ובירושלים, ובכל מקום שבו דורכת כף רגלינו, כף בני ישראל בארץ-ישראל, לנו הוא ניתן מאת ה' צבאות. אנו קוראים לתושבי יהודה ושומרון ויושבי עיקר ירושלים לקיים בפועל את הריבונות היהודית שניתנה מאת ה' בכל מקומות מושבותיהם. נפלה לידינו זכות והזדמנות היסטורית לתקן את ליקויי מדינת ישראל היקרה שניתנה לנו לאחר אלפיים שנות גלות. ככל שהמדינה, האמורה להיות מדינת היהודים, שוכחת את יעודה להנחיל את ארץ-ישראל לעם ישראל ונוקטת במהלכים הפוכים למכור את הארץ לאויבינו ולגרש את עם ישראל מארץ-ישראל, לא נוכל להחריש ולשקוט עד למילוי, חלילה, של זדון הלב והחולשה שמביאה הממשלה על העם היהודי, אסון ומלחמה".[36]


"כיבוש" הוא לטעמו "מצוות עשה הן בארץ והן באישה";[37] לפיכך אין לו דבר וחצי דבר עם שיח מזויף בין יהודים לערבים: יש להבהיר ראשית לכול "מיהו הגוזל ומיהו העושק; מיהו הכובש ומיהו הנגזל. למי שדבֵק בכתוב בתורה, הדברים ברורים ופשוטים".[38]


"נערי הגבעות" הם לדעתו "קדושי עליון, מנהיגי האומה".[39] בפסק דין של "הסנהדרין החדשה" – שבו ויס ממלא תפקיד מרכזי – שהתכנסה לנוכח הוצאת צווי מעצר מנהליים וצווי הרחקה בעקבות האירוע בדומא, פרסם בית הדין דברי תמיכה וחיזוק: "אשריכם שנתפסתם במאבק הבלתי מתפשר למען כיבוש וירושת ארץ-ישראל כתורה ומצווה".[40]


אלימוּת

ויס מתנגד עקרונית לאלימות.[41] להבנתו, "'הסתה' פירושה קריאה לנמענים מסוימים 'קומו ועשו כך וכך', ולא אמירה כללית". ויס מבהיר כי אינו מתנגד לאלימות מילולית. בעיניו, הערכה או תיאור או תיוג אינם הסתה. באשר להתבטאותו ביחס למצעד הגאווה (אוקטובר 2006) – שבהן גרס כי "כל אמצעי כשר לטאטואו [...], כולל מעשה פנחס" – הוא מסביר: "אם אני אומר ש'כל אמצעי כשר', זוהי הערכה שהמעשה המילולי הוא אלים במידה כזו שהתגובה ההולמת היא שקולה לו".[42]


ויס התייחס לברוך גולדשטיין – שרצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם, ב"אולם יצחק" שבמערת המכפלה – כ"צדיק יסוד עולם", וטען כי "הפרשה שלו עדיין מצריכה חקירה".[43]


ויס מצדד ב"סנהדרין חובלנית", בהנחה ש"אם אתה לא מעניש אתה רק מזמין את הרצח הבא".[44]


היחס לצה"ל

לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006), ויס כתב: "הצבא הפך לזרוע נכה ומושחתת של פוליטיקאים שהחליטו שההגמוניה של הדתיים בצבא ובהתיישבות, ואולי גם בתחומים אחרים, מסוכנת מדי לתפיסה הפוסט-ציונית".[45] לדברי ויס, "בסך הכול צה"ל הוא צבא מתועב. מדיניות מפקדיו מזמינה למעשה עוד ועוד רצח".[46]


ב-2005, ויס אמר: "כל עוד מדברים על התנתקות, וכל עוד כופים על חיילים דתיים לשרת ביחידות עם בנות, עלינו לעשות התנתקות מגֵן שהיא זריקת גט פיטורין למדינה [...] לומר שאנחנו מתביישים במדינה, שאנחנו מקיאים ממנה. היא מחללת את השם ומשפילה את המושג יהודי. אין לנו ברירה אלא לומר להם: המדינה הזאת אינה המדינה שלנו וחוקיכם אינם חוקים – רגל של חייל דתי לא צריכה לדרוך ביחידה בה משרתת חיילת. קודם כל צריכים לעזוב את הצבא. הדתיים צריכים להגיד שכל עוד יש חייל משלנו שיתקל בחיילת אנחנו לא משרתים. ראשית הם צריכים לעזוב. זה הרבה לפני ההתנתקות ואם אתה שואל למה זה בא לנו ההתנתקות, כי לא עמדנו על שלנו בגיוס עם בנות".[47]


הקוד האתי של צה"ל ומוסר המלחמה היהודי

ויס מבקש להתאים את הקוד האתי של "צבא ישראל" – בניגוד ל"צבא ההגנה לישראל" – ליעדים הערכיים שלו, מתוך מודעוּת לסכנות הנשקפות לעם היהודי, למעמדה של ארץ-ישראל ולמדינת ישראל כמדינת היהודים בראייה היסטורית. כמו כן, הוא תובע לבטל את ערך "טוהר הנשק".[48]


לדעתו, "הצבא לא מזהה את האויב. מה שעשה אלאור אזריה, הוא תיקן את הצבא".[49]


ויס קרא למאבק מזוין עד לניצחון המוחלט והסופי נגד הרשות הפלסטינית וכל מי שמתייצב עימה. תכלית המאבק: כינונה של מדינה יהודית בכל שטח שייכבש.[50] הוא רואה במלחמה זאת "מלחמת דת" מובהקת.[51] ויס כתב: "כשפרצה האינתיפאדה, היא מלחמת הר הבית, ויהודי יפו, נצרת ועכו החלו לפרוע בערבים, שמחתי מאוד. זה מוכיח שיש עם שמכיר בערך של עין תחת עין, שן תחת שן, מכה תחת מכה. זה מוכיח שיש עם נורמלי, ולא חבורת סריסים".[52]


לדעתו של ויס, "רק מי שמקבל את עקרון הנקמה, עקרון המידה כנגד מידה, שהוא עקרון הצדק הבסיסי, הוא בגדר עם".[53] לדבריו, "הנקמה היא כבוד האדם".[54] ב-2002, לפני הטבח במלון פארק והיציאה למבצע חומת מגן, ויס פרסם מאמר בשם "דרישת נקמה!". הוא הצביע על "האמת הפשוטה והחרוטה כי היהודים בכל מקום בו הם נמצאים כיחידים וכציבור, בארץ ובחוץ לארץ, חובתם להגן על עצמם כיהודים במחיר חיי זולתם". הוא הסיק: "מי שדיבר רמות על קדושת החיים ובכך נמנע מלהרוג את אויבו, מי שטוען כי הוא לא ינקוט שיטות ודרכים של אויבו ולא ירד לרמה שלו, רחוק מאוד מהרמה המוסרית של אויבו. הוא גזען מתנשא הנחות מאויבו עשרת מונים; הוא אחראי לכך שהפך את אויבו לחיה צמאת דם; הוא גידל אותו לכך, ליבה את יצריו והשלה אותו בניצחונו. ועל כך ייתן את הדין כשציון במשפט בוגדי אוסלו תיפדה. הרי הכול יודעים: כל זמן שהיהודי לא יכה [...], אין לנו תקנה [...]. קוּם התנערה עם חֵלֵכָה! תהיה ידך בעורף אויביך ויעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עֵשו והייתה לה' מלוכה".[55]


במסגרת "החלטות ועדת הסנהדרין לענייני המלחמה (ג' באב, תשס"ו) – הודעת ועדת המלחמה מטעם נציגות הסנהדרין בעניין מלחמת בין המצרים", שבראשה ישב ויס, מופיעה קביעת היסוד: "הסנהדרין בין שאר תפקידיה היא המועצה הלאומית המוסמכת לעסוק בדיני המלחמה ובהוראת למדינה בנושאי מלחמה. מלחמה היא עניינה המובהק של הסנהדרין". הוועדה פסקה כי "המציאות הקשה [נובעת] בין השאר מאשמת אימוץ מוסר מעוות שכפינו על עצמנו. לפיכך, מכאן ואילך לא ירחם מפקד או חייל על אויבו, ובוודאי לא על אזרחים המשמשים מגן למחבלים, ולא יעשה חשבונם של האויבים על חשבון חיי לוחם צבא ישראל או אזרח הנמצא בסכנה; יש להשמיד כל איוּם וכל מסייע במלחמה ללא סיכון מיותר של חיילינו ואזרחינו; יש להרוס כל האמצעים הכלכליים המסייעים בידי האויב; אין לרחם על לוחמי אויב שלא נכנעו; אין להירתע מגירושה של אוכלוסייה עוינת ומלהורישה ומלנחול את ארצה. 'כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים'".


בפסק דין של "בית דין לענייני עם ומדינה", בעניין "נוהל שכן" (נובמבר 2010) – שבו ישב ויס, ביחד עם הרב אריאל והרב ברוך כהנא – נקבע בין השאר: "במהלך מלחמה מותר לבצע כל פעולה הדרושה למהלך המלחמה ולהצלת ישראל, גם אם פעולה זו תפגע בחייהם של 'אזרחי' אויב, לרבות נשים וילדים". לפיכך, "אסור לחייל להשתהות ולהתמהמה, לחפש חלופות לביצוע משימתו – מתוך כוונה שלא לסכן את 'אזרחי' האויב, שכן השתהות כשלעצמה מסכנת חיי ישראל. שופט או מפקד הנותן הוראה או פסק דין המורה לחוס על אוכלוסיית אויב מסכן בכך את חיילי ישראל, דינו דין 'רודף', ומבחינת ההלכה יהיה צפוי להעמדה לדין כ'רודף' לכל דבר".[56]


היחס כלפי "החטיבה היהודית בשב"כ"

ויס כתב: "אמנם אין להכחיש שאנשי השב"כ עושים לילות כימים כדי להסיר מעל עם ישראל פצצות מתקתקות ואנו כמובן חייבים להם את חיינו, ובזכות זאת הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ללא חשש ממערכת המשפט התומכת והנתמכת באינדוקטרינציות ממומנות [...] ומוגנות בינתיים מתביעות אישיות. שיכרון החושים וההצלחה הזמנית מוליכים לביטחון יתר כי שירותי הביטחון הם מעל הכול [...]. הנה ימים באים, וניגש הקוצר בזורע הבלהות. כבוד האדם וחירותו אכן ינצחו את החושך. מי שהיום חש מוגן יחוש את נחת זרועה של ההיסטוריה במשפטה ללא רחם. להיכן הגיע העם היהודי משניתנה לו מדינה! מדינה חילונית דמוקרטית, הרודפת את יהודיה הדתיים".[57]


ויס סבור כי "בספר השחור של העם היהודי, שמותיהם יהיו חקוקים באותיות זהב".[58] לדבריו, "מבחינת השב"כ, הסנהדרין היא אבי אבות הטומאה".


ויס כתב: "בעיניי ובעיני חבריי, זו חטיבה מיותרת לגמרי שנועדה כולה להעליל עלילות דם, לענות ולעוות משפט. הם עושים את זה בשקיקה". ויס ציין: "אני עדיין מתפלא שלא עוצרים אותי. אני מצהיר שוב ושוב שאני מזדהה עם הרעיון של מלכות ישראל, ועם הדברים שמוביל וכתב מאיר אטינגר. אני מחכה ומחכה שיבואו לעצור אותי, ושום דבר לא קורה".[59] בשיחה אישית הוא מוסיף: "למה עוצרים אותו ולא אותי? אני אומר אותם דברים, ואני חושב שאני יותר מסוכן ממנו. הם חושבים שאני לא מסוכן – זה מעליב אותי. יש לי כנראה כמה הגנות – של גיל, ושל סטטוס".[60]


[1] אתר nrg, 28.8.2006.


[2] דרור גרינבלום, מגבורת הרוח לקידוש הכוח: כוח וגבורה בציונות הדתית בין תש"ח לתשכ"ז. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016; אלי הולצר, חרב פיפיות בידם: אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית. ירושלים: מכון שלום הרטמן – אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למשפטים, 2009.


[3] הארץ, 26.1.2004.


[4] אתר העין השביעית, 1.5.1999.


[5] ריאיון אישי, 10.10.2018.


[6] הלל ויס, דיוקן הלוחם: על גבורה וגיבורים בסיפורת העברית של העשון האחרון. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1975.


[7] הלל ויס, עלילה: ספרות הכיליון הישראלית. בית אל: ספריית בית אל, 1992.


[8] אתר ynet, 13.8.2007.


[9] הארץ, 21.10.2014.


[10] אתר mako, 20.10.2014.


[11] ת"פ 8174-08, פרקליטות מחוז ירושלים נ' הלל ויס, 15.8.2017.


[12] ת"פ 8174-08, פרקליטות מחוז ירושלים נ' הלל ויס, 15.8.2017.


[13] אתר Ynet, 11.9.2007.


[14] אתר ערוץ 7, 22.4.2012.


[15] אתר "וואלה!", 16.5.2012.


[16] אתר nrg, 28.8.2006.


[17] אתר ynet, 16.5.2019.


[18] ריאיון אישי, 18.10.2018; הלל ויס, 2003: 12.


[19] ויס 2003: 75.


[20] אתר ערוץ 7, 1.9.2011.


[21] אתר News1, 18.5.2012.


[22] ריאיון אישי, 10.10.2018.


[23] עתר ערוץ 7, 7.10.2010.


[24] אתר ynet, 14.11.2010.


[25] הלל ויס, דרך המלך: מדיניות – ספרות – תיעוד. אריאל: מרכז אריאל למחקרי מדיניות ואסטרטגיה. 2003: 11, 40, 80.


[26] הלל ויס, 2003: 12, 13, 75, 76.


[27] הלל ויס, 2003: 176.


[28] אתר Jokopost, 24.1.2018.


[29] הלל ויס, 2003: 132.


[30] שיחה בעקבות הערך "הלל ויס", באתר "ויקיפדיה"; הלל ויס, 2003: 183.


[31] הלל ויס, 2003: 136-135, 183.


[32] אתר news1, 21.12.2010.


[33] הלל ויס, 2003: 19.


[34] דבר ראשון, 30.10.1995.


[35] ויס 2003: 175-174, 179.


[36] אתר "בחדרי חדרים", 28.12.2010.


[37] אתר nrg, 28.8.2006.


[38] אתר News1, 18.5.2012.


[39] אתר nrg, 28.8.2006.


[40] אתר ynet, 24.8.2015.


[41] ריאיון אישי, 18.10.2018.


[42] שיחה בעקבות הערך "הלל ויס", באתר "ויקיפדיה".


[43] אתר nrg, 12.11.2008.


[44] ריאיון אישי, 18.10.2018.


[45] אתר nrg, 12.11.2008.


[46] ריאיון אישי, 18.10.2018.


[47] אתר חדרי חדרים, 27.1.2005.


[48] הלל ויס, 2003: 185.


[49] תאגיד כאן, 17.8.2017.


[50] הלל ויס, 2003: 75.


[51] הלל ויס, 2003: 165.


[52] ראו אתר mynet, 1.7.2010.


[53] הלל ויס, 2003: 169.


[54] ריאיון אישי, 18.10.2018.


[55] "לכתחילה", 22.3.2002.


[56] ישראל אריאל, סנהדרין הגדולה. ירושלים, 2014: 1120.


[57] אתר ערוץ 7, 13.6.2018.


[58] אתר nrg, 28.8.2006.


[59] אתר ynet, 23.8.2015.


[60] ריאיון אישי, 18.10.2018.

63 צפיות