• עידן ירון

"חוזרים להר" עם רפאל מוריס

עודכן ב: 4 יונ 2019

רפאל מוריס, בן 23, הוא תושב אחיה למעלה מחמש שנים, ולאחרונה גם מזכיר היישוב. היישוב, השוכן ממזרח לשילה, הוקם ב-1997 כשכונה ראשונה של היישוב שבות רחל. התעסוקה במקום מבוססת בעיקרה על מטעים, יקב ובית בד.


רפאל מוריס

רפאל נולד בפסגת זאב, ובגיל ארבע עבר לרמת בית שמש שם בילה את ילדותו. ההורים הגיעו מאנגליה, ונפגשו בארץ, והוא גדל בבית דו-לשוני – דובר אנגלית ועברית. במשפחה שישה ילדים – שלוש בנות ושלושה בנים. ההורים דתיים‑לאומיים, האב משווק ציוד אלקטרו-אופטיקה. האחות הבכורה, שירה, היא אשתו של דניאל גלעד, ועברה איתו את המסלול – מגוש קטיף, עמונה, שבות עמי, מעוז אסתר ורמת מגרון, ואף בית השלום בחברון – דור לפני רפאל. אחות נוספת הייתה גם היא בגבעות, אבל בילתה בהן פחות. כולם היו בתנועת הנוער "אריאל", שנועדה ליצור שינוי בעם ישראל בכלל ובציונות הדתית בפרט, שמהותו הוספת קדושה בכל תחומי חייו של העם, בסיסמה "תורת חיים בעוז".


רפאל למד בבית הספר החרדי-הלאומי "אהבת ישראל", ואחר כך ב"ישיבת ירושלים לצעירים שעל יד מרכז הרב", הלאומית-הדתית ברוחו של הרב צבי יהודה קוק, והתחתן עם אביה לאחר סוף לימודי בית הספר התיכון. בתקופת בית הספר התיכון בילה פחות בבית הספר, ויותר בגבעות: "עשיתי את רוב בחינות הבגרות, אבל לא סיימתי, כי הייתי עסוק בדברים אחרים". בין היתר, שהה ביישוב הבלתי חוקי ברמת מגרון (כשנתיים, ימים אחדים מדי שבוע), ובגאולת ציון, ופעל למען כניסת יהודים לשכם וליריחו. לדבריו, "החיים היו מעניינים. זה עניין של מִשמעת עצמית. בלי מסגרת, בלי מבוגר אחראי. אין ועדות קבלה, התחלופה גבוהה והחיים דינמיים ביותר. גם כאשר כביכול לא עושים כלום, יש הרבה התעסקות בצורכי החיים הבסיסיים. במבט לאחור, החיים בגבעות קשים; כאשר אתה נמצא שם, זה דומה למשימה צבאית".


רפאל לא שירת בצבא: "הייתי מוכן לשרת, כמו שהייתי מוכן לשלם מיסים; אבל קיבלתי פטור מטעמי אי התאמה. היו לי תיקים בלי הרשעות. הגעתי לצבא עם נתונים גבוהים, ושאפתי לקרבי וצפונה. הזמינו אותי לקב"ן [קצין בריאות הנפש] בגלל התיקים – הפרת צו אלוף, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כניסה לשטח צבאי אסור, התקהלות אסורה, הפרות סדר, תקיפת ערבים... הוא הסתכל ברשימת התיקים ואמר: 'אני לא יודע מה אתה עושה כאן; המתן לצו גיוס'. במשך שנה המתנתי, אבל זה לא בא. ואז, לפתע פתאום – אבל בדיעבד באופן צפוי – הגיע הפתור. הבנתי שהשב"כ מעורב. היו לי בעבר כמה שיחות עם סוכני שב"כ. בדרך כלל, תוך כדי מעצר מגיע שב"כניק, יושב מולך ומתחיל לדבר. בשיחה הראשונה הוא הסביר לי: 'לא רוצים שיהרסו לך החיים'. זוהי שיחה ראשונה שהם עושים כמעט לכל מי שמגיע לגבעות – כדי להפחיד ולהזהיר. אחר כך עושים פוזות שהם יודעים דברים, לתת לך הרגשה שהם יושבים לך על החיים, שהם יודעים הכול – פתאום, נותנים לך את הציון האחרון שקיבלת במבחן בבית הספר...".[1]


"נוער הגבעות"

רפאל מספר: "בשלב מסוים, אתה לוקח את הערכים שעליהם גדלת – ארץ-ישראל השלמה, שתי גדות לירדן, ופרצת ימה וקדמה – מחפש אחריהם ולא מוצא אותם. במקום זאת, אתה מוצא רק פוסט-ציונות. בסוף, מתגבש בך קו ברור מאוד: זו הארץ שלנו, והיא צריכה להיות 'מדינת היהודים' [...]. פתאום אתה מגלה אנשים שניצבים בחוד החנית של המאבק ['נוער הגבעות'], והולך שבי אחרי הפשטוּת, ההקרבה ומסירות הנפש".[2]


רפאל מפלח את "נוער הגבעות" לשניים. מצד אחד, "נושרים" שאינם באים מתוך מחויבות ערכית עמוקה, ובסופו של דבר "מתאדים"; מצד אחר, "אידיאולוגים", שהם לבדם מסוגלים לשרוד את התנאים הקשים. ברמת מגרון, רפאל בילה עם לא מעט מחברי הפלח השני – ביניהם אחותו שירה וחתנו דניאל גלעד, מאיר אטינגר, משה אורבך, בניהו מלט, עודד אבירם, עמירם בן אוליאל, עודד שפירא, שי רובינשטיין ואחרים.


"כאשר המערכת מתחילה להיכנס בך, או שזה מחליש אותך ואתה יורד מזה, או שזה מחזק אותך ואתה מעמיק את אחיזתך. מתוך זה שהמדינה משקיעה משאבים פסיכיים כדי להילחם בך, אתה מבין שאתה בחזית ההתיישבות, שאתה שליח ציבור. אתה לוקח את המאבקים למקום מאוד קיצוני, שגם המבוגרים לא יודעים להתמודד איתו. כאשר ניסו לגייס חבר'ה, הם אמרו: 'כמה שנים אתה משרת? – אני משרת כבר חמש שנים בגבעות'".


רפאל מוסיף: "מהר מאוד נוצר נתק מהמדינה. אתה מפסיק להכיר בה כי היא לא רק לא מכירה בך, אלא ממש נלחמת בך – היא נלחמת בי, ואני נלחם בה. לנוער זה הרבה יותר ברור. רבים מהם שונאים את המדינה ומאמינים שכדי להביא את הגאולה צריך להקים חלופה תחתיה".[3]


אשתו של רפאל, אביה – שבילתה את ילדותה בגבעת שמואל – החלה את פעילותה בגבעות יהודה ושומרון בגיל שש-עשרה, בעקבות זיקה למיכאל בן ארי (שדניאל, בעלה, היה הדובר שלו). תחילה, הם ניסו לייסד עלון לנוער הגבעות. בהמשך, רפאל ואביה פעלו למען כניסת יהודים להר הבית. לאחר תקופה מסוימת, נוצר קשר אישי ביניהם, ולא רק מסביב לפעילות משותפת. לשניים היה הרבה מן המשותף – שניהם היו למודי פינויים ברמת מגרון, וכן נעצרו לא מעט בעקבות פעילותם. רפאל נעצר מעל שלושים פעם, והוגשו נגדו שלושה כתבי אישום על הפגנות והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. גם אביה נעצרה לפחות פעמיים – פעם אחת לאחר שניסתה לירוק על חבר הכנסת אחמד טיבי, שעמד לצאת מפנל פוליטי; פעם אחרת כאשר נחשדה שריססה כתובת גרפיטי על קיר מנזר בעמק המצלבה.[4] לדברי רפאל, "היא נעצרה לחמישה ימים ושוחררה, כי יַשנה בדירה על יד מקום האירוע, ולכן השם שלה קפץ".[5]


התבססות

רפאל מספר: "עשינו חושבים, והחלטנו שאם רוצים להיות בקשר, זה למטרת חתונה. 'חבֵרה' זה פחות תופס אצלנו. יצאנו ל'דייטים' במשך כשנה – בתי קפה, פארקים, טיולים. התחתנו בבנייני האומה בירושלים; עם החתונה והקמת הבית והמשפחה, הזוג החליט "להוריד פרופיל" במידת מה. לדברי רפאל: "מצד אחד, בכל זאת צריך לעבוד גם על הזוגיות, וקשה לגור קבוע ברמת מגרון בשטח; מצד אחר, הזוגיות מאוד מסייעת, כי יש לך גב ואתה בא לפעילוּת עם הגב הזה". אביה הסבירה לגבי ההחלטה לעבור ליישוב אחיה: "אחרי החתונה רצינו מקום שקט יותר. זו גם גבעה אבל יותר מבוססת ואין כל כך חשש לפינוי. רצינו בהתחלה שיהיה יותר שקט. אם גרים במקום שכל הזמן יש פינויים ומעצרים זה יותר קשה וצריך בחודשים הראשונים להשקיע יותר בזוגיות".[6]


רפאל ואביה מוריס (2014)

ראשיתה של אחיה היה כאשר משפחות אחדות מתושבי שבות רחל החלו לטעת עצי זית במורדות הגבעה השוכנת כקילומטר וחצי מזרחית ליישובם, ביוזמת יוסי שוקר. שוקר ז"ל הקים את אחיה כיישוב הראשון על טהרת העבודה העברית: "ערבי שיגיע יחטוף כדור בראש, כי הוא ייתפס כמחבל: אין כניסה של ערבים ליישוב".[7]


כאשר הזוג הגיע למקום, היה "המשפחה העשרים-ושש". כיום גרות ביישוב כשישים משפחות. לדברי רפאל, "אם בעבר היישוב אחיה היה בחזית ההתיישבות, היום הוא מצוי בעורף החזית. נוער הגבעות הוא זה הבוחר את החזית. במרוצת השנים, אנשים הגיעו להתיישב בו לא רק בשל האידיאולוגיה, אלא בשל איכות החיים".[8]


לרפאל ואביה יש היום שלושה ילדים: חירות ציון, אברהם יאיר [דמות מופת], הראל בניה [אחד משמות המזבח, חייל של דוד]. אביה לומדת קלינאיות תקשורת באוניברסיטת אריאל.


תנועת "חוזרים להר"

"חוזרים להר" ממקדת את פעילותה בנושא הר הבית והגברת המודעות בדרישה להקים את בית המקדש השלישי. התנועה הוקמה בחנוכה לפני כשש שנים, כיוזמה של כמה נערי ונערות גבעות – ובראשם אביה ורפאל מוריס – שפעלו לקידום ההתנחלויות ביהודה ושומרון והחליטו להפנות את מרצם לנושא המקדש. ראשיתה של התנועה, כפי שמספרת אביה מוריס, בצעדה להר הבית בסיסמה: "הורדת הצלם מן ההיכל".[9]


רפאל מספר: "באמצע שמינית, אשתי ואני הקמנו תנועה. חיפשנו עצמנו בקרב הפעילים, ולא מצאנו. לקחנו את האידיאולוגיה של 'נוער הגבעות', והפנינו אותה לכיוון הר הבית – בלי פשרות, בלי להתייפייף. לאחר ההקמה, נשאבנו לזה מהר מאוד. דיברנו עם יהודה גליק, והתברר לנו שגישתנו לעניין שונה בתכלית".[10]


בכתבה עיתונאית שפורסמה באוקטובר 2016, רפאל סיפר: "התחלנו לגשש ולהרגיש את השטח ושמנו לב שהרבה מדברים על בית המקדש והר הבית אבל אין מעבֵר לזה שום דבר; אין מעשים ואין פנייה לנוער, שזה עיקר היעד שלנו לפעילות מעשית – הפגנות, מחאות והעלאת המודעוּת לנושא – ולקחנו את זה על עצמנו". הוא הוסיף: "בשונה מרוב תנועות הר הבית שעוסקים במקום תפילה ובזכות התפילה ליהודים בהר לצד המסגד – אנחנו לא שואפים לשם. אנחנו מדברים על בית המקדש כמו שצריך, לא ליד מסגד אלא כמו שכתוב במקורות. ברור שאשמח אם יהיה חופש פולחן ליהודים בהר ומקום תפילה כפתרון זמני אבל זו לא המטרה שלנו ולא לשַם אנחנו שואפים. מבחינתי, זה המשך ברור לדרכה של הציונות". אם קוראים כתבים של מקימי המדינה רואים שהיה ברור להם שזו מדינה יהודית, שיהיה בה בית מקדש ושנכבוש את כל ארץ-ישראל. משיקולים פרקטיים, הם הסתירו זאת ולמעשה החלום שלהם נשכח. עמלוּ על מדינה דמוקרטית והעניין היהודי שבמדינה נדחק הצידה. אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם בהר הבית, שיהיה חופש פולחן ליהודים ובזה ייגמר הסיפור, אלא שואפים להקמת בית מקדש".[11]


התנועה פועלת על בסיס התנדבותי, ואין בה עובדים בשכר. התנועה מממנת את פעילותו מתורמים קטנים שתורמים בדוכני התרמות הפזורים מעת לעת ברחבי הארץ. לפי רפאל, בעבר היו כמה תורמים כבדים, כהגדרתו, שהתעניינו בתרומה מכובדת, אך שירות הביטחון הכללי מנע זאת. "כל תורם גדול, והיו כמה, שב"כ הרים להם טלפון והזהיר אותם שלא יתרמו והם נעלמו".


פעילות התנועה מופנית בעיקר לבני נוער, והיא כוללת בין היתר הרצאות במוסדות חינוך, סיבוב שערים בירושלים למי שאינו עולה להר הבית בשל האיסור ההלכתי, וסיורים בהר עצמו.


על פי תיאורו של רפאל, השפעת פעילות התנועה רחבה וניכרת. "גם במקומות חילוניים, אפילו אם לא מסכימים עם אופן הפעילות, ישנה הזדהות עם עצם המאבק. ככה זה כשמתקיים מפגש פנים אל פנים. גם בציבור החרדי רואים שינוי גדול ומספר החרדים שעולים להר הולך וגדל משמעותית".


"חוזרים להר" – רפאל מוריס בשיחה עם עידן ירון (צילום: ששון תירם, 6.3.2019)


לדברי רפאל, "אם רבני הציבור החרדי וחלק לא מבוטל מרבני הציבור הדתי-לאומי התנגדו בעבר נחרצות לעלייה להר הבית מבחינה הלכתית, היום הדברים נראים אחרת. רבנים שלפני עשר שנים היו נגד באופן מוחלט, היום גם אם לא יתירו לעלות אומרים שיש על מי להסתמך בנושא".


כשם שלנוער הגבעות אין דמויות תורניות שעל פי הנחייתם הם פועלים, כך גם לתנועה "חוזרים להר". הפעילים מחליטים באופן עצמאי על אופי הפעילות ורק בשאלות הלכתיות הם מתייעצים עם רבנים – כמו דב ליאור, ישראל אריאל או מנחם מקובר.[12]


רפאל אומר: "שנה אחרי החתונה, הבנו שצריך להקים צוותים ולהאציל סמכויות. הפכנו את התנועה למסודרת הרבה יותר, ואנחנו הוגדרנו כיושבי הראש שלה. היום אני עוסק ברמת הרעיונות והמיזמים, ולא בניסוח טקסטים או בתפעול שוטף".[13]


באשר לפתרון הצפוי לגבי עתיד הר הבית: "בסוף תהיה מלחמה. אין שום הבדל בין ערבים ביהודה ושומרון וערבים בישראל. יש לספח את יהודה ושומרון, ולהציע לערבים תושבוּת. הם יוכלו להיות תושבים ישראלים – כפי שחזה כהנא בשעתו – מבלי זכויות פוליטיות לבחור ולהיבחר. מי שיוכיח את נאמנותו יוכל לחיות בקִרבנו. לדעתי, רוב הערבים יישארו ויצהירו על נאמנות. זה לא האידיאל הגדול, אבל נוכל לחיות עם זה. בכל מקרה, הם יהיו תושבים זמניים, ולא בעלי הבית; ויוכלו לבחור לקבל פיצויים ולהגר מכאן".[14]


רפאל מוריס באזכרה לרב מאיר כהנא (צילום: עידן ירון. ירושלים, אוקטובר 2018)

מעצר, מעקב וחקירה, משפט

מעצר

רפאל אומר כי "בגבעות – לפחות ככל שמדובר בבנים – כשרואים אותך עוצרים אותך. אחרי כל אירוע שמתרחש בסביבה, אתה נעצר. כאשר יש חיכוכים עם הערבים – ואלה בסופו של דבר בלתי נמנעים כאשר אתה גר בגבעות – רוב הסיכויים שתסיים בתחנת המשטרה, מבלי קשר לאופי האירוע. התחושה הייתה שתמיד ניתפס כאשמים – מייד מכניסים אותך לניידת ודורשים שתסביר מה קרה. הערבים הגיעו והתנפלו עליך, ואתה אשם; עכשיו תוכיח את חפותך".[15] רפאל מעיר: "עד למקרה של מאיר אטינגר, לא היו מעצרים מנהליים. כאשר נערכים משפטים, אין לך שום דרך להתמודד עם מידע סודי שמביא השב"כ".[16]


רפאל מציין כי המעצר הראשון שלו היה בניסיון כניסה לקבר יוסף בשכם, בסוג משחק של "חתול ועכבר" בין הנערים לבין כוחות הביטחון. הוא מסביר: "מעצרים זה לא סוף העולם; כמה ימים וחוזרים הביתה. זה כמו שבן אדם רגיל יוצא למילואים, זו חלק מההקרבה למען ארץ-ישראל שאנחנו מוכנים לקחת על עצמנו [...]. המעצר קשה יותר למי שנמצא בחוץ מאשר למי שנמצא בפנים".[17]


"כאשר המעצר עטוף באידיאולוגיה, קל לעבור אותו – הייעוד מאוד ברור, המחויבות גבוהה". לדבריו, "החוויה עשויה להיות מאוד שונה, בהתאם לנסיבות: אם אתה לבד, היא עלולה להיות מדכאת מאוד; אם אתה עם חברים, היא עשויה להפוך לבילוי משעשע. בבית המעצר, כאשר מתברר שביצעת מעשה על רקע אידיאולוגי, אתה זוכה להערכה ונמצא ברף העליון של העבריינים [...]. מי שיושב נתפס כגיבור בקרב הנוער. במידה מסוימת, הוא מוכּר כחלל שנפל בקרב. הרבה פעמים שואלים בגבעות 'כמה תיקים יש לך?'. יש הערכה למי שפעל ויש לו יותר תיקים. כשנפגשים חבר'ה, לפעמים מספרים זיכרונות – לכולם יש עשרות סיפורים".[18]


לדבריו, "כאשר אתה רווק ויושב בגבעות, תנאי המעצר יכולים להיות נוחים יותר מאשר בחיים בשטח. היו חברה שהיו מגיעים ועושים מקלחת בסבבה, במשך שלוש שעות. לעומת זאת, כאשר אתה נשוי ואב לילדים, כל מעצר שלך הופך לסיפור".[19]


רפאל נעצר בפברואר 2015, לאחר שכוחות משטרה פשטו על בתי ארבעה פעילי "חוזרים להר", שערכו תרגול של הקרבת קורבן פסח, כשבידי השוטרים צווי מעצר.


רפאל נחקר באוקטובר 2015 בחשד להסתה ולשידול לדבר עבירה, בעקבות יוזמת תנועתו "חוזרים להר" – שזכתה לכותרת "נעצרת – ניצחת" – לעודד עליית יהודים להר הבית באמצעות תגמול כספי למי שייעצר בגין תפילה בהר.


מעקב וחקירה

בפברואר 2016 הופתעו הורים של פעילי תנועת "חוזרים להר" לקבל שיחות טלפון מנציג שירות הביטחון הכללי. בתנועה סיפרו כי איש שב"כ דיבר עם ההורים וניסה לגרום להם להשפיע על ילדיהם שיחדלו מהפעילוּת סביב הר הבית בכלל ובתנועה בפרט.


רפאל טען אז כי "שיחות הטלפון להורים מעידה על חוסר האונים של השב״כ והמשטרה כנגד הפעילות המבורכת של פעילי התנועה. המשטרה ניסתה פעם אחר פעם למנוע את פעילות התנועה על ידי מעצרים, אך נחלה כישלון פעם אחר פעם בבתי המשפט בניסיונות להרחיק את הפעילים מהר הבית ומהעיר העתיקה, ולאחר הכישלון במניעת הפעילות החוקית והלגיטימית של התנועה פנו במשטרה לדרכים לא לגיטימיות, כמו הרחקות מנהליות מההר וניסיונות הפחדה של הורי הפעילים בשיחות הטלפון המדוברות". הוא הוסיף: "פעילות התנועה הולכת וצוברת תאוצה בתקופה האחרונה, וניסיונות המשטרה והשב״כ למנוע את הפעילות היא זו שמחזקת את הפעילים להמשיך ולפעול במשנה מרץ".[20]


באוקטובר 2016 פורסם: "שב"כ עוקב אחרי [חברי תנועת 'חוזרים להר'] מקרוב".[21] באשר לחקירה בעקבות המעקב, רפאל מספר כי שוטרים מן השורה, "לא ממש יודעים לעשות מניפולציות חקירתיות; לעומת זאת, ימ"ר ושב"כ מתוחכמים יותר. הם מנוסים ב'תרגילים', ובגדול – אנחנו לא מאמינים למילה שהם אומרים. כאשר מגיע לחקירה שב"כניק, הוא המוקד של האירוע. כולם מבצעים מה שהוא אומר". הוא מספֵּר: "לפעמים, קיימנו 'פגישות' בינינו, כדי לראות מתי הם יבואו ומה הם יודעים – כסוג של משחק או שעשוע. כאשר עושים משהו ממשי, לא מביאים את הטלפונים הניידים; אם תופסים לך את הנייד, אתה בבעיה".


משפט

רפאל נתפס בערב חג הפסח 2016, יחד עם תשעה פעילי תנועת "חוזרים להר", שניסו להתקרב למתחם עם גדיים כדי לקיים את מצוות קורבן הפסח. בית משפט השלום בירושלים שחרר את רפאל למעצר בית, בניגוד לבקשה של המשטרה להאריך את מעצרו.


בתנועה תקפו בחריפות את המשטרה, ואמרו כי "הפניקה שבה נמצאת המשטרה והאמצעיים הדורסניים שבהם היא משתמשת כמובן לא ירתיעו את פעילינו מלהמשיך להגיע ולדרוש על פי חוק את זכותם וחובתם להקריב את קרבן הפסח". חברי התנועה אמרו עוד: "אנו משתאים נוכח השקרים היוצאים מפי דוברות המשטרה חדשות לבקרים על 'חופש הפולחן לשלוש הדתות הנשמר בעיר העתיקה'. כאמור, חופש הפולחן הנשמר הוא של המוסלמים והנוצרים בלבד, ואילו זה של היהודים נרמס".[22]


בעיתונות הוסבר כי "קורבן הפסח הוא זכר לזבח השה שעליו הצטוו אבותינו ערב יציאת מצרים, ובדמו סימנו את בתיהם כדי שאלוהים יפסח על בתי היהודים בצאתו להכות בבכורי מצרים. מאז היה לפסח לדורות, ובאמצעותו זכר העם את צאתו משעבוד לחירות. חובת קורבן פסח חלה על כל יהודי, אבל משעה שחרַב בית המקדש בטלו הקורבנות ועימם גם קורבן הפסח. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית, סבורים יותר ויותר שיש חובה לחדש את מנהג קורבן פסח, גם אם בית המקדש טרם נבנה".[23]


בתחילת אוקטובר 2016 הוצאו נגד שני פעילים מרכזיים בתנועת "חוזרים להר" – היו"ר שמשון רפאל מוריס והרכז יאיר מרדכי קהתי – צווי הגבלה, שאסרו את כניסתם לירושלים בתקופת חגי תשרי. הצווים ניתנו על ידי שירות הביטחון מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום לצורך "הבטחת ביטחון המדינה, שלומו של הציבור וקיומו של הסדר הציבורי".


בעתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – שהוגשה באמצעות עו"ד יצחק בם – השניים לא רק ביקשו לבטל את הצווים אלא לקבוע באילו מקרים נעשה שימוש בצווים מסוג זה. בין השאר טענו בעתירה כי התקנות המדוברות מיועדות למנוע ולהרחיק פעילי טרור ולא לצורך "השתקה של פעילות פוליטית בלתי-אלימה". עוד טענו כי תקנות אלו לא נקלטו במשפט הישראלי לאחר הקמת המדינה, ולכן "השימוש בהם לא מקובל".


השופטים – דנציגר, עמית וזילברטל – דחו את העתירה בקבעם כי "ענייננו בהר הבית, מקום נפיץ ורגיש, שניתן להמשילו לחבית חומר נפץ שאך ממתינה לזיק קטן על מנת להצית תבערה גדולה". הם הציעו פרפרזה מן החומר הסודי שעל בסיסו הוצא צו ההגבלה: "הנך פעיל דומיננטי ומרכזי בתנועת 'חוזרים להר', שהנה תנועה הפועלת ברוח אידאולוגיה קיצונית המקדמת, בין היתר, פעילות פרובוקטיבית בהר הבית ובסביבתו. הערכת גורמי הביטחון הנה כי פעילות התנועה בכלל ופעילותך בפרט עלולה להביא להתלקחות תבערה רחבת היקף על רקע לאומני, עד כדי פגיעה בנפש. לאחרונה הצטבר בידי גורמי הביטחון מידע ממנו עולה חשש ממשי כי אתה עלול לנצל את שהותך בעיר ירושלים על מנת לקדם פעילות פרובוקטיבית במהלך חגי תשרי, באופן שיהיה בו כדי לעורר סיכון ממשי לביטחון".[24]


רפאל הגיב: "בעתירה נגענו בשאלות מהותיות בשימוש בתקנות אלו, והשופטים לא התייחסו לזה. הם פשוט מפחדים והם מעדיפים לאפשר שימוש בטכניקות של חומר חסוי וצווים מגבילים כדי שארגונים כמו שב"כ ימשיכו לפעול באפלה. בית המשפט לוקה בשמאלנות והאמון של רבים בבית המשפט הוא כל כך נמוך לאור העובדה שברור שהוא פועל על פי שיקולים פוליטיים ולא משפטיים נטו". רפאל שלל את אמירת השופטים כי "הר הבית הוא חבית חומר נפץ", ופרס את האני מאמין שלו: "הר הבית הוא לא חבית חומר נפץ אלא חבית של חומר גלם, והכול תלוי באופן שבו אנחנו תופסים זאת. ברגע שהמדינה מתייחסת לכל פוסט שערבי מעלה בפייסבוק ומתרגשת מזה זו הבעיה. הטענות של הערבים הן לא ספציפיות בנוגע להר הבית אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל. אם נפסיד את הר הבית, נפסיד בסוף הכול".


בתגובה לדחיית העתירה אמר בא כוחם של השניים, עו"ד יצחק בם, כי "מדובר בהחלטה פחדנית שאינה מתמודדת עם הטענות המרכזיות שנטענו בעתירה. היא אינה מסבירה כיצד ייתכן שבמדינה המתקראת דמוקרטית בית המשפט העליון מתיר צעדים מנהליים נגד פעילים פוליטיים בלתי‑אלימים לשם דיכוי פעילותם הפוליטית".[25]


"תג מחיר"

בדילמה שבין לרשת לבין להוריש, בין התיישבות לבין מלחמה בערבים, רפאל בוחר באפשרויות הראשונות. לדעתו, "תג מחיר" הרס את הגבעות: "לא שיש לי בעיה אידיאולוגית עם התופעה, אבל המחיר ששילמנו בעקבותיה יקר מדי. הפגיעה בכלי רכב או בערבי היא בעלת ערך פחות מאשר עתיד ההתיישבות; זה עניין של עלות-תועלת. 'תג מחיר' סימן אותנו כ'פעילי טרור', ובכך איבדנו את הלגיטימיות שלנו. מבחינתי, זה עושה לנו יחסי ציבור לא טובים [...]. ה'חיילים' לא מושפעים מאידיאולוגיה; הם לא מבינים מה ההשלכות: 'אם אלך לכפר, אשרוף רכב, אז הם יפחדו ממני'. זו חשיבה קלסית של ילד בן חמש-עשרה. הם קצת 'חיים בסרט'; לא רואים את התמונה הכללית".


לדבריו, "המחלקה היהודית בשב"כ מנסה לכבות שרפות עם בקבוק בנזין. היא יכולה בהחלט למגר את 'הטרור היהודי'. 'תג מחיר' נעשה על ידי אנשים שהם מכּירים. דומא הייתה פדיחה עצבנים שלהם. כמה עשרות סוכנים יושבים על קבוצת של שלוש-מאות חבר'ה. פשוט אין להם אינטרס לחסל את התופעה, אחרת לא תהיה להם עבודה והם לא יזכו במשאבים הרבים המוקצים לשם כך על ידי המדינה.[26]


טיפול ב"נוער הגבעות"

בנוסף לתפקידו כמזכיר היישוב, רפאל משמש רכז נוער – איתור באזור בנימין. רפאל אומר: "לימים הבנתי שיש כלים ממסדיים שאפשר לנצל אותם. מדינת ישראל על כל רשויותיה היא כלי, לא קודש ולא חול – היא יכולה להיות נגדך או למענך, ואפשר לנצל אותה. איפה שאני יכול להשתמש בה, זה טוב; איפה שלא – אין לי בעיה אידיאולוגית לתקע פגיון בגבה. אני בקשר עם ארגונים ממלכתיים וציבוריים, אבל קשה לי עם זה. לראות דגל ישראל – שבשמו דרסו אותי – זה ממש קשה".[27]


"אני עובד עם נוער הגבעות. הנוער נמצא פה ויש לו כוחות עצומים לקדם תהליכים בעם ישראל ולכן מישהו צריך לקחת עליו אחריות ולתת לו את הליווי המתאים. ההתייחסות הראשונית אליי מצד הנוער היא של חוסר אמון, כי אני מגיע מהמערכת – מהממסד. נדרש תהליך ארוך כדי לזכות באמון אישי מצידם. אני שם על השולחן את העובדה שאני מתפרנס גם מכספי המועצה: 'זה המיזם, אלה המטרות שלו, ומה שתגידו – אני אתכם'. הנוער נוטה שלא לקבל תקציבי מדינה או רשויות ממלכתיות שונות, ולכן רוב רובו של התקציב שעומד לרשותי אינו מנוצל".[28]


בינואר 2019 נמסר כי נסגר המיזם של משרד החינוך שנועד להעמיק את זיקתם של נערי הגבעות למדינה ולהכינם לקראת שירות בצה"ל. כארבעים עובדי תוכנית שליווי לנוער הגבעות ביו"ש, שהחלה לפעול מתוקף החלטת ממשלה לאחר אירועי דומא פוטרו מתפקידיהם בסוף 2018, בשל אי חידוש התקציב למיזם. התוכנית פעלה בארבעה מעגלים – גבעות, חוות, גבעות צומחות ("דור שני" בגבעות) ומסגרות לימוד ובהן "פרי הארץ", "נחליאל", "כוכב השחר" ועוד.


במשרד החינוך הסבירו כי תוכניות "היל"ה", "כנפי רוח" ו"הרועה העברי" ימשיכו לפעול, אבל אחד הבכירים הודה כי אף לא אחת מהן מצליחה להעניק טיפול משמעותי וסיוע לצעירי הגבעות.


רפאל מוריס, מדריך שטח בתוכנית, אמר שהוא העובד היחיד במיזם שלא פוטר: "המועצה ממשיכה להעסיק אותי באופן פרטי, כי מבינים את החשיבות הגדולה של הפעילות שלנו. כרגע עוד לא ברור מאיפה יושג התקציב. זה אבסורד ששום גורם חיובי ומיטיב לא מתייחס לחבר'ה האלו, שיש בהם המון יכולות. אפשר להסכים אידאולוגית, או לא להסכים, אבל לרובם המוחלט יש מסירות נפש. הם צריכים יחס שהוא לא רק שלילי, ומה שהמשטרה עושה לא עובד ואף מזיק. ללכת ראש בראש איתם לא יוביל לשום מקום טוב. כמו שכל נער דורש יחס מיוחד ומותאם אליו, גם הם דורשים יחס שונה. יש משבר אמון בינם ובין מוסדות המדינה, אבל אנחנו מאמנים שזה דבר שאפשר לתקן וצריך לתקן, בעזרת הכְוונה וליווי של מבוגר מיטיב. שמענו המון תגובות מנערים שהצטערו על ההחלטה הזו. סוף-סוף המדינה התחילה להתייחס אליהם בחיוב, לעודד אותם ולעזור להם – לא בכוונה להוציא אותם מהגבעות, אלא לחזק את היכולות שלהם בעזרת תוכנית לימודים, קורסים מקצועיים ותוכנית פרטנית. עכשיו מה הם אומרים לי? 'אנחנו היינו כאן לפני הפרויקט ונהיה אחריו'. ההחלטה הזאת היא יותר מכה למדינה מאשר להם".[29]


"שער הרחמים" – רפאל מוריס בשיחה עם עידן ירון (צילום: ששון תירם, 6.3.2019)


[1] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018; 11.10.2018.


[2] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018.


[3] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[4] אתר חדשות וואלה!, 20.4.2014.


[5] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[6] אתר חדשות וואלה!, 20.4.2014.


[7] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[8] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[9] ריאיון אישי, אביה מוריס, 11.10.2018,


[10] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018; 11.10.2018.


[11] אתר חדשות וואלה!, 23.10.2016.


[12] אתר חדשות וואלה!, 23.10.2016.


[13] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[14] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018.


[15] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[16] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018.


[17] אתר חדשות וואלה!, 20.4.2014.


[18] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 17.8.2018.


[19] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018.


[20] אתר אקטואליק, 2.2.2016.


[21] אתר חדשות וואלה!, 23.10.2016.


[22] אתר ערוץ 7, 30.3.2018.


[23] מעריב, 26.4.2016.


[24] בג"ץ 8026/16, שמשון רפאל מוריס ויאיר מרדכי קהתי נ' מפקד פיקוד העורף, 19.10.2016.


[25] אתר חדשות וואלה!, 23.10.2016.


[26] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018.


[27] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 14.8.2018: 11.10.2018.


[28] ריאיון אישי, רפאל מוריס, 11.10.2018.


[29] מקור ראשון, 27.1.2019.

241 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0