• עידן ירון

יצאתי מהארון... ואז הגיעה לורי גוטליב

ייחודו של הספר של לורי גוטליב בכך שהוא מציג, מזווית אישית וחושפנית, את נקודת המבט של המטפלת עצמה. מנקודת מבט כזאת, יכולתי לזהות כמה קווי דמיון בולטים בין מטפלת לבין אנתרופולוג. אציג להלן בקצרה כמה מהתובנות שהגעתי אליהן, תוך המרת ההתייחסות למטפלת לזו של אנתרופולוג, וטיפול – לזו של מחקר.


מסתבר כי בכל אחד יש משהו מעורר חיבה. כאשר אתה משתתף בסיפורים ובחוויות המכוננות של אחרים, בפחדים ובמאבקים שלהם, אתה מתחיל פתאום להבין אותם, להסתדר איתם. מצאתי משהו מעורר חיבה בכל אדם שחקרתי, כולל בחור שניסה לרצוח מישהו.


אנתרופולוגים מתמודדים עם האתגרים של חיי היומיום בדיוק כמו כל אדם אחר. ההיכרות הזאת נמצאת בשורש הקשר שאנו יוצרים עם זרים שנותנים בנו אמון להפקיד בידינו את הסיפורים הרגישים והסודיים ביותר שלהם. ההכשרה שלנו העניקה לנו תיאוריות, כלים וטכניקות; אבל מתחת לניסיון הזה, שהרווחנו בעמל רב, ניצבת העובדה שאנחנו יודעים בדיוק כמה קשה להיות בן אדם. מכל התעודות על כישוריי כחוקר, המשמעותית ביותר היא זו המציינת את חברותי מן המניין במועדון המין האנושי.


העיסוק שלי – מחקר – הוא להביט. החוקר מציב מראה מול הנחקרים, אבל גם הנחקרים מציבים מראה מול החוקרים. מחקר רחוק מאוד מהיות עניין חד-צדדי; הוא מתרחש בתהליך מקביל. מדי יום הנחקרים שלנו מעלים שאלות שעלינו לחשוב עליהן ביחס לעצמנו. אם הם מצליחים לראות את עצמם ביתר בהירות מבעד לשיקופים שלנו, אנחנו יכולים לראות את עצמנו ביתר בהירות מבעד לשיקופים שלהם.


יש דרכים רבות לספר סיפור, ואם למדתי משהו כחוקר, הריהו שרוב הנחקרים הם מה שהחוקרים מכנים "מסַפרים לא מהימנים". זה לא אומר שהם מוליכים אותך שולל במתכוון. העניין הוא שלכל סיפור יש זוויות רבות, והם נוטים להתעלם מאלו שאינן מתיישבות עם נקודת המבט שלהם.


לספר למישהו שאתה אנתרופולוג מוביל לא פעם לשתיקה מופתעת, שלאחריה באות שאלות מוזרות; אבל אני מבין מאין התגובות האלו באות. הכול מתחיל בפחד – להיחשף, להתגלות במערומינו. האם תראה את מה שאנושי בהוויה שלי? ברגע שהם שומעים שאני אנתרופולוג, אני עובר התמרה למישהו שעלול לחטט בנימי הנפש שלהם.


רצוי שהאנתרופולוג יספר אמת. אובדן אמון הוא דבר שקשה יותר לתקן. כשעושים זאת היטב, חשיפה-עצמית עשויה לגשר על פני המרחק מהנחקרים, ולעודד פתיחוּת רבה יותר.


קיים מיתוס שאנתרופולוגים, כאנשי מדע בכלל, הוכשרו לשמור על ניטרליות; אבל איך אפשר? אנחנו בני אדם, לא רובוטים. אבל – אם נקבל את תפיסתו של פסיכואנליטיקן נודע – אנו צריכים לגשת לנחקרים שלנו ללא זיכרון וללא תשוקה. עלינו להימנע מכך שהתפיסות או האג'נדות המוקדמות שלנו יַטו אותנו מן המסלול.


אחרי הכול, יהיה אווילי להכחיש שמחקר עוסק ביצירת התקשרות עמוקה עם בני אדם, ואחר כך – היפרדות מהם.

195 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0