88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

שיחת היכרות ראשונה עם לריסה טרימבובלר-עמיר

ע' (עידן): אשמח מאוד לשמוע משהו על סיפור החיים שלך.


ל' (לריסה): נולדתי במוסקבה. עליתי ארצה ב-1989. חזרתי בתשובה עוד שם. זה היה די נדיר אז.


ע': איך זה קרה?


ל': הייתי בקשר עם קרובי משפחה שלי שהיו באחת הקבוצות שם. הם היו בקשר עם חב"דניקים. היו להם קצת חומרים יהודיים – אני זוכרת במיוחד את פרשת נוח של רש"י. זה היה ממש נדיר. היו עשרות בודדות של יהודים שהפכו לשומרי מצוות במוסקבה באותה התקופה.


ע': חיפשת אם כך, בשלב מסוים בחייך, להתקרב ליהדות. באיזה גיל התחיל התהליך הזה?


ל': זה התחיל בגיל אחת-עשרה או שתים-עשרה; אבל המשפחה שלי הייתה מאוד-מאוד רחוקה מהדת, כמו רוב המשפחות של היהודים ברוסיה. הם לא היו מבסוטים מזה. הם חשבו שאני צריכה להיות נורמלית, כמו כולם – ללמוד ולהתקבל לאוניברסיטה, לעשות קריירה ולהתקדם בחיים.


ע': היו צעירים נוספים בסביבה שעברו תהליך דומה?


ל': כן, כי למדתי בבית ספר מספר 57 – בית ספר מכובד מאוד, שהדגיש את לימודי המתמטיקה [יוקרתו של בית הספר הפכה אותו לאחד מבתי הספר התיכון המתקדמים ביותר במוסקבה. בית הספר שם דגש על מחקר וטכנולוגיה, ומוביל בעשרות השנים האחרונות בתחומי החינוך למכניקה ולפיזיקה ברוסיה כולה]. רוב הילדים שם היו יהודים, והיו גם כאלה שהתעניינו בנושאים האלה.


ע': אהבת תמיד מתמטיקה?


ל': מאז ומתמיד שנאתי מתמטיקה. פשוט שכנעו אותי ללכת לשם, בגלל שהיו שם הרבה ילדים יהודים, ממשפחות טובות. סבלתי שם נורא. היו שם ילדים חכמים שלמדו, פתרו חידות, ואני לא ידעתי במה להעסיק את עצמי. על אחד הקיר היה אלף-בית ביוונית, ובשני השיעורים הראשונים למדתי אותו בעל פה.


ע': סיימת תיכון שם, ואז?


ל': אז היה לי ויכוח חריף עם אימא שלי: אני רציתי ללמוד ספרות, והיא אמרה שזה לא פרקטי ולא מוביל למקצוע ממשי. היא אמרה שאנסה להתקבל ללימודי ביולוגיה, ואחר כך אולי אפנה לספרות; אמרתי בסדר, כי הייתי בטוחה שלא אתקבל – אבל בטעות התקבלתי.


ע': ואיך הרגשת שם?


ל'': בסדר... פחות מייאש ממתמטיקה, אבל בכל זאת מייאש. אני הומנית, כל החיים הייתי הומנית. תמיד הצלחתי למצוא את עצמי במקום הלא נכון.


ע': סיימת אם כן תואר ראשון שם?


ל': סיימתי בסופו של דבר תואר ראשון וגם שני – בהצטיינות – בביולוגיה; התמחיתי בתחום הפיזיולוגיה.


ע': ומה אז?


ל': ואז כבר הייתי נשואה...


ע': מה הסיפור?


ל': הסיפור הוא שבעלי לעתיד למד איתי בבית הספר התיכון. באוניברסיטה, הוא למד ספרות – מה שאני חלמתי לעשות...


ע': יהודי דתי?


ל': הוא חזר בתשובה אחרי שהיכרנו ולפני שהתחתנו. אני הפגשתי בינו ובין האחרים. הוא היה די רחוק מכל זה, למרות שהתעניין בענייני דת – היה אינטלקטואל כזה.


ע': והתחתנתם במהלך התואר השני שלך?


ל': כן, כן.


ע': ואז?


ל': ואז עלינו ארצה, בתחילת 1989, בראשית גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר.


ע': ולאן הגעתם?


ל': הגענו לירושלים, כי היו כאן קרובי משפחה ששמרנו על קשר איתם כל השנים. הם עזרו לנו. עלינו ביחד עם אימא ועם סבא וסבתא שלי. מאז עלייתנו אנחנו גרים בירושלים.


ע': וכשהגעתם לכאן, מה עשיתם?


ל': התחלנו בלימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית.


ע': באיזה תחום?


ל': הוא בתחום שלו, בספרות, ואני עברתי סוף-סוף להומניסטיקה – לתוכנית לימודים בתחום "היסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדע".


ע': המעבר ממדעי הטבע למדעי הרוח חייב אותך בהשלמות?


ל': כן, המון-המון השלמות. אחר כך עברתי לתחום של הפילוסופיה של ימי הביניים. את עבודת הדוקטורט כתבתי בנושא: "מחלה בהגות היהודית והמוסלמית של ימי הביניים: מכשול או סיוע בהשגת התכלית האחרונה?". לשם כך למדתי גם ערבית ספרותית.


ע': וכתבת דברים נוספים?


ל': כתבתי כמה מאמרים, ובמקביל הקדשתי את מיטב זמני לכתיבת רומן היסטורי על סוריה במאה העשירית. הרומן פורסם בשפה הרוסית, בכמות מצומצמת של עותקים, ותורגם לעברית על ידי בעלי הנוכחי, יגאל עמיר.


ע': כמה ילדים יש לכם?


ל': הגעתי ארצה בחודש השביעי להיריון, ונולדה לי כאן הבת ראשונה. יש לנו ארבע ילדים מהנישואים הראשונים, שלוש בנות ובן. כיום, יש לי חמישה ילדים – אחד משותף לי וליגאל.


ע': ומה קרה אז לגבי הנישואים.


ל': אני מעדיפה שלא להיכנס לפרטים... הגענו למסקנה שאנחנו לא מתאימים. למרות שאני מאוד מעריכה אותו, אנחנו ביחסים מאוד טובים ומשתפים פעולה בהרבה תחומים. כל השנים שיתפנו פעולה גם בכל הקשור לחינוך ילדים. התגרשנו בתחילת שנות האלפיים. הילדים היו אצלי כל השנים.


ע': ומה עשית לאחר סיום הדוקטורט?


ל': אחרי סיום הדוקטורט עשיתי פוסט-דוקטורט מחקרי באוניברסיטה העברית. במקביל עבדתי בכל מיני מקומות, כולל בהוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, שם עסקתי בהכנת קורסים בשפה הרוסית.


ע': ולאחר מכן?


ל': לאחר מכן יצרתי קשר עם יגאל עמיר, וכאשר הדבר התפרסם, זה שם קץ לכל הקריירה שלי.


ע': מתי התחיל הקשר ביניכם, איך זה קרה?


ל': כל השנים הייתי עסוקה בגידול הילדים. הבנות שלי היו קטנות, ביליתי הרבה בבית וכתבתי את הרומן ההיסטורי שלי. בתקופה הזאת הייתי מאוד רחוק מכל עיסוק פוליטי. ואז, פתאום, התחילו ההפגנות והמהומות בעקבות הסכמי אוסלו [סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין, החל מאוגוסט 2003]. נשאבתי כל כולי פנימה.


ע': מה היו העמדות הפוליטיות שלך אז?


ל': בבחירות הראשונות שבהן השתתפי, ב-1992 [הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, שהביאו למִפנה בחברה הישראלית. הממשלה – בראשות יצחק רבין – הביאה לשינויים משמעותיים בתחם המדיני, ובניהם חתימה על הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן] הצבעתי מפד"ל. אם "מפלגת מימד" הייתה פעילה אז, הייתי מצביעה לה ["מימד" הייתי מפלגת מרכז-שמאל ציונית. היא התמודדה לראשונה בבחירות לכנסת ב-1988, אך לא עברה את אחוז החסימה. אחר כך התמודדה שוב רק ב-1999]. הייתי אז יותר בשמאל מאשר בימין, וכך גם בעלי.


ע': ואז חל מפנה בהשקפת עולמך?


ל': לאחר התחלת תהליך אוסלו, והפיגועים שבהם נרצחו יהודים רבים, מצאנו את עצמנו במקום אחר. הייתי בהלם, ממש בהלם. במשך שנים הייתי מנותקת לגמרי. חייתי במאה העשירית, ברומן ההיסטורי שלי הרבה יותר מאשר במציאות הממשית.


ע': מה בעיקר השפיע עלייך באותה התקופה?


ל': היו לנו חברים רבים מההתנחלויות, והתחושה הייתה שהפקירו אותם ושהייתה הסתה קשה נגדם. זה כאב לי מאוד. בנימין [ויניקוב], בעלי, היה חרד לזכויות אדם. הוא היה בצבא – שלב ב' [שבו לוקחים חלק אנשים מבוגרים יחסית, בעיקר עולים חדשים] – והתרשם מהפגיעה בזכויות הערבים. לפתע פתאום ראינו שיש פגיעות דומות, לא פחות חמורות, מצד ערבים כלפי יהודים. חשבנו אז ששמאל זה זכויות אדם, והבנו שאין בכך אלא צביעוּת.


ע': את מתארת חוויה של התפכחות?


ל': הייתה תחושה של אסון – של פיגועים בדרכים, בכבישים... כאשר אני מחליטה לעשות משהו, אני נכנסת לזה עמוק-עמוק. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מעורבת בתנועת "זו ארצנו" [ארגון פוליטי שהוקם ב-1994, מתוך כוונה ליצור גל מחאה ציבורי נרחב נגד יישום הסכמי אוסלו. מייסדי הארגון דגלו במדיניות של מרי אזרחי בלתי אלים]. אז כבר הייתי במקום של "ימין חזק".


ע': תפיסת העולם שלך השתנתה מיסודה?


ל': ברוסיה התרגלנו לחשוב שחשיבה בשחור-לבן היא פרימיטיבית. פה, פתאום התגבשה אצלי תפיסת עולם חדה של שחור [שמאל] לעומת לבן [ימין].


ע': היה פתאום ברור לך מי הטוב ומי הרע, וזה עשה סדר בעולם שלך?


ל': כן, הבנתי מייד. אני נורא קונפורמיסטית. תמיד רציתי להשתייך למשהו, וסוף-סוף – זה קרה.


ע': הזהות שלך התבררה לפתע פתאום; זה גם אפשר לך להתחבר למציאות בארץ?


ל': מאוד התקדמתי בעברית בשנים האלו...


ע': וגם בקשרים חברתיים?


ל': בדיוק כך; אבל לצערי זה לא נמשך הרבה זמן: מאוד התאכזבתי מ"הלבנים", לא מה"שחורים" [כלומר, מהימין הפוליטי]. מצד אחד, אנשים דיברו על אסון כבד, אבל מצד אחר הם המשיכו ב"עסקים כרגיל". התחושה הייתה שתפקיד האופוזיציה הוא רטורי, שיש לשלם מס שפתיים – לדבר ולהכריז שזה אסון, ולהסתפק בזה... זה מה שהתברר אחרי ה-4 בנובמבר [1995].


ע': מה חשבת אז?


ל': חשבתי שאם זה אסון, אי אפשר לצאת להפגנות ואז לחזור הביתה כאילו כלום לא קורה.


ע': מה הייתה הצפייה שלך, מה רצית שייקרה באותה התקופה?


ל': אני לא יודעת... ציפיתי להפגנות יותר המוניות, לכך שהעם יקום וימחֵה.


ע': ואז הגיע היום הגורלי של ה-4 בנובמבר...?


ל': באותו הזמן, אני חשבתי שזה "מה זה לא יעזור". אם נדמה לך שהייתי בין אלה ששמחו – אני לא. חשבתי שזה מעשה של ייאוש. הבנתי את המניעים של הבחור שעשה את זה, אבל לא חשבתי שזה יביא תועלת כלשהי. באותו ערב, הבחור עצמו לא כל כך עניין אותי. קצת ריחמתי עליו – בחור צעיר שחשב שהוא פועל כדי להציל את כולנו...


ע': מה שינה אם כך את דעתך?


ל': מה ששינה אצלי הכול היה מה שקרה אחר כך: פתאום הכול התהפך; פתאום אנשים שדיברו על רבין כבוגד – כן, ממש כך – התחילו להלל אותו. התברר שבעצם היו לו כוונות טובות. הסתכלתי עליהם, על האנשים שהובילו את המאבק, ולא האמנתי למראה עיניי... איפה אתם כולם? התאכזבתי עמוקות – ואז הופיע בן אדם [יגאל עמיר] שלא היסס ועמד על האמת שלו.


ע': התחלת לגלות בו עניין?


ל': כן, החל במשפט, מתוך קריאת עיתונים. כל השאר ברחו, והוא קם ואמר: כן, אני עשיתי את המעשה! ראיתי מישהו שלא משנה את עורו, שלא מתפתל, שלא משקר או מנסה להקל על עונשו. הוא היה יכול לעשות את זה בקלות, אבל במקום זה לקח את מלוא האחריות על עצמו. הוא משך את כל השנאה אליו. אנשים ציפו שיגיד: הרבנים הסיתו אותי, ביבי נתניהו הסיט אותי בנאום על המרפסת [ב-5 באוקטובר 1995 נערכה הפגנה בכיכר ציון שבירושלים, שבה השתתפו ראשי מחנה הימין. הם קראו לבטל את הסכמי אוסלו ולהוריד מהשלטון את ראש הממשלה יצחק רבין. על מרפסת הנואמים עמדו שלושה מראשי הליכוד באותה התקופה: אריאל שרון, בנימין נתניהו ומשה קצב]. זה מה שציפו ממנו. אילו היה עושה כך, הוא לא היה מקבל יחס חמור כל כך; אבל הוא לא התפתה ולא התנהג בהתאם לציפיות.


ע': והערכת את זה?


ל': מאוד. ובגלל זה התחלתי להתעניין בו...


ע': מצאת בו איש אמת?


ל': כן, אבל צריך לזכור שהיחס החיובי שלי כלפיו לא התחיל במעשה עצמו, אלא באומץ הלב שלו ובעמידתו האיתנה אחרי המעשה.


ע': מתי ואיך נפגשתם לראשונה?


ל': זה לא היה כל כך פשוט. החלטתי עם בנימין לבקר אצל משפחת עמיר, כדי להביע את תמיכתנו. חשבנו שבני המשפחה הם קורבנות חינם. שמענו על התנאים הקשים של האחים [יגאל וחגי עמיר] בכלא, והצענו לקנות להם ספרים. ברוסיה, בנימין ואני פעלנו בסיוע לאסירים פוליטיים. באופן טבעי, המשכנו בפעילות דומה גם כאן. יגאל עמיר נמצא בבידוד מוחלט. היו לו רק כמה ספרי קודש. כך התחיל הקשר שלנו עם המשפחה... את היתר נצטרך להשלים בשיחות הבאות.


ע': תודה רבה שהקדשת לי מזמנך בימים עמוסים אלה.


ל': אשמח להיפגש ולהמשיך לשוחח אחרי הבחירות.

44 צפיות