• עידן ירון

"המהפכה האמונית" של מוטי קרפל: הרהורים על "נוער הגבעות", "תג מחיר", הרב יצחק גינזבורג

מוטי קרפל נולד בחיפה (1953), למד בבית הספר הריאלי ושירת בצה"ל בסיירת אגוז ואחר כך כקצין בשריון. למד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ולאחר שחרורו משירות הקבע התמסר ללימודים. בשלב מסוים בלימודיו, נחשף לספרו של הראי"ה "אורות הקודש", והפגישה עם הספר הייתה זרז חשוב בתהליך חזרתו בתשובה בגיל 27.

קרפל למד במכון מאיר ובישיבת במרכז הרב. בתקופת הפינוי, הוא התגורר ביישוב עצמונה. ב‑1993, בתקופת הסכמי אוסלו, היה קרפל לסרבן הגיוס הראשון בישראל שסירב לשירות מילואים בשל מדיניותה של ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין. קרפל השתתף בניסיונות לעלות להר הבית ולהתפלל. בתחילת שנות התשעים הקים, ביחד עם יהודה עציון וחיים נתיב, את תנועת "חי וקיים". ב-1995 הקים, ביחד עם משה פייגלין ושמואל סקט, את תנועת "מנהיגות יהודית". בין השנים 2010-2004 ערך את כתב העת "נקודה". קרפל מתגורר ביישוב בת עין שבגוש עציון.[1]


"המהפכה האמונית"

תפיסה כללית וזהותית

קרפל הציע מודל ל"מדיניות אמוּנית" – בניית תרבות הבית השלישי האמורה להקיף את כל פינות החיים: בהנהגה, בצורת השלטון, במדיניות, במערכת הכלכלית-החברתית, בתרבות ובאמנות".[2] הוא גורס כי גישתו "אינה דתית". הגדרה זאת על דרך השלילה מורה על כך ש"התודעה האמונית אינה תודעה 'דתית' בלבד". היקפה של תודעה זאת "אינו חופף את השכבות ה'דתיוֹת', לא לפי הגדרתן הסוציולוגית וגם לא לפי הגדרתן התרבותית. כמו כן, היא אינה דוחה מכל וכול את מושגי התרבות הישראלית העכשווית". לטענתו, "'התודעה האמונית' היא סינתזה חדשה ובררנית של הרעיונות החיוביים המוכּרים לנו בחברה הישראלית על כל גווניה".[3]

בכל זאת, באשר להשקפתו הדתית הוא מציין: "בשנים האחרונות נעשיתי 'ממלכתי' אדוק; הרבה יותר ממה שהייתי קודם לכן. בעניין זה, אני מזדהה לגמרי עם 'הקו' של הרב טאו".[4]



יחס לדמוקרטיה

קרפל גורס כי "המשטר הנוכחי במדינת ישראל הוא משטר דמוקרטי-מערבי. משטר זה, על כל רכיביו – מערכת המשפט, הפרלמנט הישראלי (הכנסת), מערכת החוקים וסדרי השלטון – הוא ביטוי לרוח התרבות המערבית, וספוג בערכיה". בניגוד לתפיסה הקיימת באומות העולם, המניחה כי בחברה קיימים רצונות ואינטרסים רבים ומנוגדים, הרעיון המרכזי של היהדות הוא 'רעיון האחדוּת' [...]. לפי תפיסה זו, לעם ישראל כולו רצון אחד, גם אם הדבר אינו מתגלה בפועל. תפקידו של השלטון הוא, בין היתר, לחשוף רצון זה ולממשו [...]. עם ישראל, אם כן, אינו אוסף של פרטים [...], אלא יחידה אחת אורגנית ומאוחדת. רק מתוך מצע משותף זה מופיעים הפרטים ומקבלים את משמעותם. מדינת ישראל, לפי מציאות החיים ולפי התפיסה הישראלית, אמורה להיות כלי הביטוי של ההוויה הלאומית הזו בהיסטוריה. המשטר של מדינת ישראל אינו יכול למלא את ייעודו אם אינו יוצא מנקודת מוצא זו".[5]


מהפכה

ספרו של קרפל "המהפכה האמונית" נפתח בין השאר במוטו פרי עטו של שבתי בן דב: "עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה".[6]

קרפל מבהיר כי "המהפכה האמונית" היא "מהפכה רוחנית-תודעתית; מאוחר יותר יהיה לה גם ביטוי פוליטי. מדובר על קפיצת מדרגה מהתפיסה החילונית המערבית אל גילוי רובד עמוק יותר של התודעה שלנו – תהליך היסטורי תודעתי של "גאולה בדרך הטבע". התהליך מידמה לזה של רך נולד המתחיל לגדול; רק כאשר יגיע לגיל 13 נדבר איתו על תורה ומצוות. האחדוּת שלנו היא מתוך מחלוקת – כאשר "משבר" מציין כיסא המשמש ללידה. יצרנו פה יש גשמי; עכשיו עולה השאלה מה המשמעות שלו. המשבר נוצר מתוך ההתרוקנות של המשמעות בשלב הקודם. הציונות הייתה מטרה פוליטית. הקמנו מדינה – ומה הלאה? עד מלחמת ששת הימים, מה שהחזיק את ה'יחד' היה האיוּם הקיומי; אזי הוא התפרץ בגלוי". להבנתו של קרפל, "השמאל הוא היוצר כיום את הזרז למהפכה האמונית".[7]

קרפל מציע למעשה לנצל את גמישותו ואולי גם חולשתו של השלטון הדמוקרטי כדי להשליט משטר אחר על כנו – "התואם את רוחו ואת מסורת חשיבתו של העם לדורותיו".[8] קרפל מסיק כי "הציונות הייתה תשתית מושגית יעילה להגשמת התהליך של שיבת ציון בשלביו הראשונים [...]. עד טווח היסטורי מסוים השכילה האידיאולוגיה הציונית להוביל את העם לארצו, ובהצלחה לא מבוטלת. עם זאת, בהמשך התהליך התגלה שהיסודות והערכים של הציונות אינם מאפשרים לה להמשיך בתפקידה. ככל שהתהליך מתקדם, מתברר והולך שהתפיסה הציונית אינה מסוגלת עוד להמשיך לפתור את הבעיות הניצבות בפניה, אלא – חמוּר מכך – היא אשר יוצרת את הבעיות כהשתקפות של הבעייתיוּת המהותית שלה". קרפל מגיע למסקנה כי "הציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי, מיצתה את עצמה והגיע למבוי סתום". לפיכך, יש לחולל מהפכה ו"להשתית את הקיום היהודי בארץ-ישראל ואת מדינת ישראל על בסיס אחר, על יסוד תודעה אחרת".[9]

קרפל לא מניח כי העידן המודרני, ואיתו החילוניות, היו לשווא: הם בנו את "שיעור הקומה של האדם", בעיקר משתי בחינות: ראשית, האוטונומיה שלו – הבחירה החופשית, ההכּרה שכול דבר אמִתי חייב לבוא מתוכו, מעצמו, בצורה אותנטית, מתוך בחירתו, ושכל כפייה מנמיכה את קומת האדם; שנית, הרחבת הדעת שלו – פיתוח כל שיעור הקומה האנושי, כל כוחות הנפש, ההשכלה, הידע, המדע, הטכנולוגיה והתרבות, האמנות, וכל שאר הפירות הטובים שכולנו נהנים מהם. בכך, העידן המודרני הכין אותנו לשלב הבא, להשראת השכינה. "העידן הבא עלינו לטובה, העידן האמוני, יהיה חיבור מחודש של האדם אל השמיים, אבל בלי לאבד את כל היין הטוב ההוא שהביא העידן המודרני" – "חיבור מחודש של האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.[10]


משטר מדיני רצוי

קרפל היה כאמור בין המייסדים של תנועת "חי וקיים", שפעלה על רקע הסכמי אוסלו. "מגילת העצמאות של המדינה היהודית", שניסחו ראשי התנועה, הציבה – לאחר פירוט תחלואיה של המדינה במצבה הנוכחי – "ככלי-יסוד למדינה כרוח ישראל": "(א) מגמתה הראשונה של מדינת ישראל היא איחוד, גיבוש וצירוף של הפרטים לכלל אחד. כל בני המדינה מגייסים ברצון ובמלוא המרץ את חירותם האישית, המוגבלת מטבעה, לשם חירות הכלל. האמונה בטוב הנטועה בנו מתולדה, מאפשרת לנו ומדריכה אותנו להעמיד מלכות – ממשל ריכוזי בעל חופש פעולה נרחב וכוח פעולה מוסיף והולך, שיוביל אותנו לעצמאות שלמה, נוטלת אחריות הולכת בגדלות, הפושטת בכול וידיה בכול. (ב) ממלכת ישראל שותה מבארה שלה בלבד, אינה מנסה להתיישר או להתפשר עם תרבויות אחרות, נזהרת מכל מסכה זרה לרוחה ואינה מחזרת על פתחי אומות ומדינות לשם השתלבות במשפחת העמים. פטורים אנו מעיקרא מכל כפיפוּת למוסכמות בינלאומיות, לתקנות וחוקות אנוש שלא ממקור ישראל יצאו; משלנו נחצוב ונעמיד את היסודות להווייתנו, ונקבע את הכיוונים למהלכינו; נפעל אך ורק על פי אמות המידה שלנו, ולאורם תיבחן ותתברר היטב כל חכמה הבאה מן החוץ בטרם תיקלט בקרבנו. ישראל עם לבדד ישכון, אינו זקוק להכרה בזכות קיומו, רוחו מחושלת ומחוזקת, ועוצמתו הפנימית, הגרעינית, העצורה והמכונסת מרתיעה כל ניסיון לפגוע, להבהיל, לטשטש את שיווי משקלו".[11]

להבנתו של קרפל, המשטר הדמוקרטי אינו עומד בדרישה המינימלית של "מדינה יהודית". עם זאת, הוא מודה כי כרגע אין כל חלופה למשטר זה: "אין היום לעם ישראל בכלל, ולציבור היונק מתורת ישראל בפרט, שום תשובה רצינית ומפותחת בסוגיית אופיו המבוקש של המשטר הראוי במדינת ישראל כמדינה יהודית". קרפל טוען כי כדי ליצור מדינה ראויה נדרשים "שניים-שלושה דורות. במסגרת יצירה זו יצטרכו להידון כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה".[12]


"כולם יהודים"

קרפל מעניק משמעות מיוחדת לאומה היהודית כאחדות אחת. לדבריו, "הבחירה באברהם להקימה היא הטבעָה של האיכות המיוחדת שעוברת ממנו אל כל ישראל". קרפל מדגיש: "הקביעה כי 'בארץ-ישראל נולד העם היהודי' היא מסולפת, ומשקפת יותר מכול את התפיסה האירופית של הלאומיוּת. עם ישראל לא נוצר בארץ-ישראל, וארץ-ישראל לא הייתה מולדתו. אברהם יצא מאור כשדים; את התורה קיבלנו בסיני, ורק אז היינו לעם. ארץ-ישראל היא ארץ ייעוד שבה יתממש הלאום הישראלי. הארץ ניתנה לנו אם כן כדי להגשים את הסגולה של העם היהודי ואת תפקידנו בבריאה בכלל ובהיסטריה בפרט. זו גם זכותנו על הארץ. אנחנו פה על תנאי, שנגשים את הייעוד שלנו, שנהיה עם סגולה".[13]

קרפל גורס כי "אין יותר דתיים וחילוניים – כולם יהודים", ולכן יש להכליל אותם בכפיפה אחת.[14] הוא כולל ב"אנשי שלומנו" "כל מי שפועל מתוך אמונה". הוא מבהיר: "הכוונה אינה לתוכן האמונה – במובן זה יכולה להיות זו אמונה דתית או אמונה בציונות, באידיאל או בערך כזה או אחר".[15]

קרפל מבהיר כי "בחיי הפרט תישאר כמובן הנורמה של קבלת 'שולחן ערוך', אבל היא צריכה להוות דוגמה אישית ולא דרישה אולטימטיבית". מסתבר אם כך כי בתוך 'העם האהוב' מתקיים עדיין מִדרג: תפקידנו ליצור סולם חברתי חדש שראשו בשמיים – אבל רגליו ניצבות על הארץ כך שכל יהודי יוכל למצוא עליו את מקומו, ומתוך כך לטפס בו. כך ייווצר מִרקם חברתי רצוף, שקדקודו הוא תלמידי חכמים שיראו שמיים, אשר מהווים דוגמה ומודל לחיקוי, ובעקבותיהם נמשך כלל ישראל".[16] באופן מפורט יותר, קרפל מדבר על מעגלים קונצנטריים, הולכים ומתרחבים מתוך נקודה מרכזית משותפת: "במרכזו של הציבור האמוני תלמידי חכמים ברוח הרב קוק לישיבותיהם השונות והמגוונות; מסביבם מעגלים של מתנחלים, מעגלים נוספים של ציבור רחב של כיפות סרוגות, גדולות וקטנות, כיפות שקופות, חובשי כיפות שמיים, מסורתיים, 'מתחזקים', ועוד-ועוד".[17]


"מתנגדים, אבל לא אויבים"

קרפל מבהיר כי, לפחות מבפנים, "בפנינו ניצבים מתנגדים, אבל לא אויבים". בין אלה הוא מונה את "'הקרן החדשה לישראל' ואת 'האליטות הישנות' – אלה שבנו את המדינה הזאת, ושבקרבם טמונים רוב כוחות היצירה, היוזמה והכישרון – אף שהם מצויים כרגע באובדן דרך, בשל כך שהמהלך אותו הובילו הסתיים. העולם המודרני – שכולו בנוי על הארץ, ועל דחיית השמיים – קרס מתוך עצמו. המצדדים בגישה זאת הסתמכו על האדם, אבל הסתבר כי הוא בפני עצמו חסר בסיס".[18]


השמאל – השמאל הקיצוני: קרפל יוצא נגד האליטה השלטת היום במדינת ישראל – הרי היא השמאל. הוא מציין כי "שמאל זה התהווה כירושה סוציולוגית של הכוחות החברתיים שהנהיגו את הציונות. הוא ירש מהם את עמדות הכוח ואת תחושת העליונות המובנת מאליה של כל קבוצה שלטת. הוא רואה את המדינה, קודם כול, כאחוזתו הפרטית, ואת שימור שליטתו כדבר טבעי ומובן מאליו".[19] אויב מר וחמור עוד יותר הוא "השמאל הקיצוני". לדבריו, "כאן כבר מתגלה הפתולוגיה היהודית הישנה של שנאה עצמית יהודית ושל אוטו-אנטישמיוּת, שכדי לעמוד עליהן יש צורך להשתמש במושגים מתחום הפסיכולוגיה". אלה "אינם נאבקים", להבנתו, "על השליטה במדינה, אלא על חיסולה".[20]


"אויבים"

הערבים הפלסטינים: קרפל מדגיש: "אנו נאבקים עם הערבים על ארץ-ישראל. את המלחמה הזאת יש לנהל בעוצמה, בגבורה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה שלמה". עם זאת, "אין לנו בעיה עם הערבים. יש לנו רק בעיות עם עצמנו. בתוך החברה הישראלית – ופנימה. כוחם של הערבים הוא השתקפות של חוסר היכּרותנו את עצמנו, את התוכן המיוחד של הלאומיות הישראלית. ברגע שנחזור לעצמנו – ואנו נחזור – יימוגו בפנינו הערבים, כפי שהיה בעבר".[21]

מתוך הנחות אלו, קרפל טוען שאת המאבק הזה יש לקיים "לא מתוך זלזול באויב, ולא מתוך שנאה"; זאת מכיוון ש"השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבנות את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה [...]. אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם [...]. מי שהלאומיות הישראלית גורמת לו שנאה לאדם, אינו מבין את עומק הווייתה של האומה הישראלית. את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את אדנותנו עליה ואינו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים קודם כול לעצמנו, אנו חייבים זאת לריבונו של עולם. אם מופיעים גם אצלנו חוסר כבוד אנושי ושנאה לערבים, אין זה מתוך דבקותנו בארץ-ישראל, באומה הישראלית, בתורתה ובכל שאר האידיאלים שלה, אלא להפך – מתוך נטישתם [...]. הלאומיות שלנו אינה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות כולה. תחיית האומה הישראלית בארץ-ישראל אינה עניין לאומי פרטיקולרי אלא שלב הכרחי בתיקון האדם כולו".[22]

קרפל כותב: "עם ישראל מרגיש, ובצדק, שלא יעלה על הדעת שלאומיות ישראלית כרוכה בשנאת זרים; שאם הדבקות בארץ-ישראל, באומה הישראלית, בתורה ובכל שאר האידיאלים שלה, נובעת, מחייבת או כרוכה בשנאת זרים – גם אם אלה ערבים, שאיתם יש לנו מלחמה על הארץ – הרי זו דבקות מסולפת". הוא מצטט את "דברי הרב קוק בספרו 'אורות': 'אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנמה מזוהמתה' (עמוד קמ"ט)". הוא מפרט: "שנאת זרים היא חלק אינטגרלי מהלאומיות האירופית, מכיוון שאין לה תוכן פנימי עצמי היא זקוקה לזרים, לאויבים, ל'אחרים', כדי ליצור את הסולידריות וה'יחד' הלאומי. אירופה הכּירה בשטחיוּת הרעיון הלאומי שלה, ובאסונות שהוא הביא עליה, והחלה לנטוש אותו. לעומת זאת, הלאומיות שלנו היא אידיאל מלא תוכן. היא אינה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות במלואה. אם זקוק מישהו לשנאת זרים לשם הגדרה, ביטוי או פרנסה של הלאומיות הישראלית שלו, 'סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה'; אות הוא שגם אהבת ישראל שבו משובשת [...]. הערבים הם אויבינו; אנו נאבקים עימם על ארץ-ישראל. את המלחמה הזו יש לנהל בעוצמה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה. לא בשנאה! השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבסס את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה".[23]

כאשר הוא עובר מהיחידים אל הכלל, המציאות נראית שונה למדי: קרפל גורס כי "כל מי שעיניו בראשו מבין שהפלשתינאים אינם אומה; שאין להם שום ממשות היסטורית, וכל תפקידם ההיסטורי הוא להחזיר אותנו אל עצמנו".[24] כאשר הוא מתייחס אל 'הפלשתינאים', כאומה, טון הדברים שלו משתנה בתכלית – מתלהם הרבה יותר (תוך שימוש בביטויים כמו 'תחרות', 'עוינות', 'הכרעה', 'חיסול'): "הבעיה היא בתביעת הבעלות הלאומית 'הפלשתינאית' השקרית על הארץ הזאת – תביעת בעלוּת מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כל עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה [...]. מי שרוצה לפתור את הבעיה מיסודה ולא רק להרוויח זמן או לשפר עמדות במסגרת המצב הנתון, חייב להבין ששלום, שקט ויציבות יחסיים יוכלו להימצא רק מתוך חיסול תביעתם הלאומית המופרכת של 'הפלשתינאים' על הארץ הזו והכרעתם הסופית של מיצגיה – הרשות הפלשתינאית ואנשיה [...]. הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית 'הפלשתינאית', עקירת המדברים בשמה מן השורש".[25]


אסטרטגיית פעולה – שימוש בכוח

מוטי קרפל מסרב להגדיר במונחים ממשיים את היעדים רחוקי הטווח של חזונו: "את מאפייניה של תרבות הבית השלישי אי אפשר – ואסור – להגדיר מראש. אפשר להגדיר רק את הכיוון, האוריינטציה. זו תהיה תרבות המיוסדת על התרבות הישראלית המקורית, אבל היא חייבת לצמוח באופן אותנטי, חופשי ומשוחרר מתוך לבטי המציאות".[26]

קרפל מצדד בדרכו של הרב קוק, "הבנויה על הנחות יסוד של 'גאולה בדרך הטבע', קמעא קמעא – לא 'משיח עכשיו'. זוהי הדרכה שיורדת אל תוך המציאות המסובבת כדי לברר את תהליך שיבת ציון מתוכו, מבפנים [...]. עיסוק בשאלות הציבוריות – צבא, גיוס, מדינה, ממלכתיות, עצמאות, ארץ-ישראל, היחס לערבים וכדומה – מחייבת עקרונות יסוד אלה, שרק הן מאפשרות את תיקון הציבוריוּת הישראלית מתוכה".[27]

קרפל מבהיר כי "הוויכוח אינו על החזון, אלא על הדרך. האם אכן נכון וראוי, מבחינה תורנית, לכפות על עם ישראל את החזון, גם כאשר הוא לא מבין אותו, ולכן לא מזדהה איתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת; או שמבחינה תורנית ראוי להיאזר בסבלנוּת ובאורך אפיים, לעשות פעולה פנימית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל, כדי להביאה, צעד צעד, למצב שבו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך הכּרה".[28]

קרפל מציין כי "הפעלת כוח היא מונופול של המדינה בלבד. אנשים כמוני שרואים את החזון נזקקים לסבלנות. זה כלל חשוב בתורה – להיות מסוגל להכיל את המתח שבין העולם הזה לבין העולם הבא; לחבר בין שמיים לארץ". באשר למלחמות, "אלו בונות אותנו: אין כמובן משהו חיובי במלחמה כשלעצמה, אבל יש משהו כזה במאבק – זאת בתנאי שאתה נקלע אליו על כורחך, ולא שש להיכנס אליו". הוא מציין כי למרות שהמהפכה היא עניין רוחני לגמרי, כבר העיר בספרו ש'ייתכן גם שלבסוף יידרש קווץ' קטן'".[29]


הרהורים על "נוער הגבעות", "תג מחיר" והרב יצחק גינזבורג

"נוער הגבעות"

קרפל מבחין בין "נוער הגבעות" לבין תופעת "תג מחיר". הוא סבור כי המניע להתפתחות תופעת "נוער הגבעות" לא היה מרד, אלא הרצון להמשיך בדרכו של דור ההורים ולעשות צעד נוסף נגד פשרות שהממשלה תבעה מהמתנחלים. "נוער הגבעות" מגלם בחובו "פוטנציאל גדול לחידוש רוחני-תרבותי-דתי מבית מדרשה של הציונות הדתית", שהוא כבר "למד להשתחרר ממנה".[30]

קרפל מאפיין את "נוער הגבעות" כ"כל אותם צעירים שהתיישבו במאחזים. חלק גדול מהם, כנראה רובם, אינם מתעסקים בערבים אלא מנסים לחיות חיי טבע, עבודת אדמה ורעיית צאן. הם מחפשים חיי פשטות וצניעות, 'חיבור לאדמה', מתעניינים במוזיקה, בחיפושים רוחניים, וקרובים ברוחם דווקא לסגנון הדתי של הרב קרליבך. באנרכיזם הדתי שלהם יש לטעמי צדדים חיוביים רבים. 'נוער הגבעות' וצעירי 'תג מחיר' אינם מעגלים חופפים".[31]


"תג מחיר"

קרפל רואה ב"תג מחיר" השקפה מרכזית שנולדה ביישוב יצהר שבשומרון. הוא מציין שגם צעירים מהיישוב בת עין למדו בישיבה הקטנה "דורשי ייחודך" ובישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, והביאו את תפיסותיהם ליישוב.[32]

קרפל יצא בגלוי נגד התמיכה בחשודים ברצח בכפר דומא. "לטרור", הוא טען, "אין גבולות, מכיוון ששורשיו נעוצים בתוהו". להבנתו, לחברה ולמדינה "לא רק זכות אלא גם חובה להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון שלה בכל ניסיון לכפות עליה אידיאל שהיא אינה בשלה לו, אפילו אם זו הגאולה".[33]

קרפל כתב מנקודת השקפתו הישירה והמיידית ביישוב בת עין: "רבים עסקו לאחרונה בתופעה של 'תג מחיר', אבל מעטים מאוד מהם מכּירים אותה באופן ממשי. מהשטח, מהחיים. לפרטי פרטים. רק מעטים פגשו באמת את הדינמיקה המיוחדת המניעה מפתחת ומאיצה אותה. איך בדיוק זה עובד. איך שלב ראשון, תמים וילדותי, מוביל בהכרח לוגי ברור לשלבים הבאים. מעטים עוד יותר מן העוסקים בתופעה מכּירים את הרקע האידיאולוגי. את המקורות הרוחניים.[34]

קרפל כותב: "הבנתי מייד: 'תג מחיר' מתחיל נגד ערבים, עובר במהירות לפעולות נגד שוטרים, בהמשך גם נגד חיילים [...], ומתדרדר באופן הכרחי ובמהירות מסחררת לפעולות נגד אזרחים יהודים [...]. הדינמיקה הזו מובילה בקו ישר לאסון לאומי".

להבנתו, "תופעת 'תג מחיר' היא רעל פנימי שמפרק כל רִקמה חברתית אורגנית והורס אותה מבפנים. סכנתו לערבים מתגמדת לעומת סכנתו ההרסנית ליישוב, להתיישבות, לאומה, למדינה ולגאולה".[35]


הרב יצחק גינזבורג

מוטי קרפל היה "תלמידו של הרב יצחק גינזבורג במשך שנים רבות",[36] וסבור כי הרב גינזבורג הוא "גאון עצום בפנימיות התורה".[37] לדבריו, הרב גינזבורג הוא 'צדיק' – ישר, הגון וצנוע [...]. את התורה שקיבלתי ממנו – בתחומי הפסיכולוגיה, הקבלה, הפנימיות היהודית – אני ממשיך עד היום".[38]

קרפל מציין: "הרב יצחק גינזבורג הוא שהכניס אותי לעולמן של החסידות ופנימיוּת התורה".[39] הוא מספר: "הכּרתי אותו בכפר חב"ד, כשהייתי בעל תשובה צעיר, חובש כיפה שחורה ובעל נטייה חרדית, עם רגל אחת בחב"ד ורגל שנייה בתורת הראי"ה. צורת החשיבה שלו משכה אותי מאוד, והייתי קשור אליו הרבה שנים. לרב גינזבורג הייתה תמיד נטייה לתרגם את הגאולה למושגים פוליטיים. כל כמה שנים התכנסנו והחלטנו להקים מפלגה פוליטית, אבל הדברים מעולם לא התממשו. בינתיים התגבשי בי ההכּרה שאני מעדיף את דרכו של הראי"ה, שהיא להבנתי פסגת היהדות".

הוא מוסיף: "לימים העמקתי בכתבי הרב צבי טאו, כדי להבין את תפיסת ה'ממלכתיות', וזכיתי להארה בעניין זה. כיוון שנטייתי הייתה אקטיביסטית-ממלכתית, הלכתי לדרכי והקמתי את 'מנהיגות יהודית' עם משה פייגלין ושמואל סקט, ואחר כך פניתי למסגרות אחרות. הרב גינזבורג לא היה בקשר איתי בתקופה הזאת – זה היה פוליטי-מדינתי מדי מבחינתו".


הערכה

מערכות היחסים בין קרפל לבין הרב גינזבורג נותרו תקינות, אם כי השקפתם היום שונה במידה רבה. הרב גינזבורג אינו מקבל את דרכו של קרפל. לטענתו, קרפל ודומיו חיים אולי מתוך תחושה ש"ניתן לשנות ולתקן, ושמחויבים אנו לעשות כל אשר ביכולתנו לשנות את המצב הקיים בארץ לטובה", אבל הם חוטאים בכך שהם מצדדים ב'השתתפות' [...] במוסדות הקיימים, תוך כדי שמירה על כללי המשחק המקובלים, גם כאשר, לדאבוננו, אינם לגמרי על פי תורה".[40]

הרב גינזבורג מאתר תופעה מסוכנת בניסיון להגיע לשלב הסופי של ה"המתקה" על ידי הקמת מפלגה חדשה או על ידי השתלטות על מפלגות השלטון, תוך דילוג על השלב החיוני של ה"הבדלה" הברורה בין דורשי ה' ודוד משיחו לבין החפצים להיות ככל העמים". הוא רואה באלה הרוצים לנקוט דרך זאת "סכנה של ממש. דרך זו, עם כל הרצון הטוב שבה, גורמת נזק – במקרה הטוב הפעילות שלה היא בזבוז אנרגיה חמור, ובמקרה הגרוע יותר היא מניקה תוספת חיוּת לקליפות המוסד הקיים, ומחזקת את כוחן להילחם בנו".[41]

הוא מכוון למִשנות כגון זו של מוטי קרפל, המבהיר בספרו-במצעו: "הרוח שמניעה אותנו היא רוח של גאולה, רוח משיחית". בהצגת "היעדים האופרטיביים", הוא מסיק כי "אפשר להתחיל לפעול במסגרת המשטר הנוכחי גם מתוך אוריינטציה שונה מזו הקיימת היום – מתוך אוריינטציה יהודית. הוא מעריך כי "במסגרת המשטר הנוכחי נוכל לשנות כיוון, לקחת את ההגה של ספינת המדינה שחותרת היום במלוא המרץ לקראת אובדנה העצמי, לסובב אותה במאה ושמונים מעלות, ולהחזיר אותה לכיוון היעדים האסטרטגיים שהגדרנו, יעדי הגאולה. להערכתנו אפשר יהיה לסובב את הספינה ואולי גם להתקדם אתה, כפי שהיא, עוד כברת דרך לא קטנה. אמנם, כדי להגיע אל היעד נצטרך כבר להחליף את המנוע – את המשטר – וראוי שנדע זאת בבירור כבר היום, לפני יציאתנו לדרך". לפיכך, "בינתיים, עד שנגשים את ההישג הנדרש, נצטרך להסתפק במשטר הנוכחי ולו רק באופן זמני, ולהשלים עם הגדרתו בשם הכלאיים 'דמוקרטיה יהודית'".[42]

חבר הנהלת תנועת "דרך חיים" אורי קירשנבאום טען: "אינני מבין מה מקור ההכרח המופיע בדבריו של קרפל שההנהגה האמונית העתידה תקום מתוך מחנה הציונות הדתית. גם אם נקבל את ההערכה שלבני הציונות הדתית, שהיו קשורים במידה זו או אחרת לתפיסת עולם לאומית, יותר מאשר בני הציבור החרדי או ציבורים אחרים, יהיה קל יותר לחבר את עולם האמונה עם הנהגת המדינה, אין בכך כדי להציב אסטרטגיה מוזרה שכזו לתפיסת ההנהגה בידי חובשי כיפה סרוגה, אם לא תורת אמת בפיהם. ליצירת מהפכה אמונית אמיתית דרושים אנשים יראי ה' וחושבי שמו, דבקים בקב"ה, שמטרתם הרשמית והפשוטה היא להופיע שם ה' בעולם. זה המסר הפוליטי שלהם, בלי לעטוף אותו בדיבורים חילוניים, בלי לקשט אותו בסגנון המקובל של ליברליוּת שקרית [...]. זו הדרך היחידה להפוך את התורה מתרבות וקישוטים טקסיים לדרך חיים אמיתית".[43]

רונן שובל – ממייסדי תנועת "אם תרצו" – כותב לגבי מִשנות מסוג אלה של הרב יצחק גינזבורג ומוטי קרפל: "הפוסט‑ציוניות המפתיעה היא זו הקיימת בצד הימני של המפה הפוליטית. באופן מיידי אפשר לזהות אותה במישור המעשי [...]. לשיטתם, יש לבטל את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ולהפוך אותה לתיאוקרטיה. תפיסות עולם מעין אלו מהוות דוגמה לתפיסה פוסט-ציונית מימין ההופכת גם לתפיסה אנטי-ציונית.[44]

שובל מפנה אצבע מאשימה במפורש לכיוונו של מוטי קרפל או, בניסוחו, נגד "הימין הפוסט‑ציוני המבקש להחליף את שיטת המשטר ולהקים במדינת ישראל תיאוקרטיה טוטליטרית, תוך ביטול זכותו הריבונית של העם להחליט ולקבוע את עתידו, ותוך הכפפת הרשות המבצעת (המלך) לסנהדרין".[45]

בשיחה איתי הוא אומר: "טעותו של קרפל בכך שהוא מעמיס על הציונות חטאים לא לה [...]. קראתי את ספרו 'מהפכה אמוּנית', והתעורר בי הדחף לכתוב את ספרי. פגשתי לראשונה ימין פוסט-ציוני. אני מסכים ומבין הרבה מהיסודות המופיעים בספר. זיהינו אותה בעיה של דקדנס ציוני. אפשר להתמודד עם בעיה זאת בשני אופנים: 'אם תרצו' – נעשה ציונות; או בואו נהרוס הכול ונתחיל מחדש באמצעות מהפכה אמונית. דרכי בעניין ברורה".[46]

קרפל מבהיר כי הוא "'פוסט-ציוני באותו מובן שבו שלב ב' בא לאחר שלב א'; אבל שלב ב' לא בא לפרק את שלב א' – כמו ה"פוסט-ציונות" של השמאל – אלא להמשיך את רוח האידיאליזם הציוני שהקים את המדינה".

להבנתו, "יש להמשיך את הרוח בכלים חדשים – כלים של היהדות ולא של התרבות המודרנית הלאומית-המערבית-האירופית אותה אימץ דור המקימים. במובן זה", הוא אומר, "אני פוסט-ציוני. אני ממשיך את הציונות במובן היהודי". עם זאת, הוא אינו מתעלם מכך ש"הציונות חידשה הרבה דברים שיש לשמרם – כמו האוטונומיה של האדם והרחבת הדעת שלו – שהם בכל מקרה יהודיים למהדרין".[47]


[1] ערוץ 7, 6.2.2003.


[2] ערוץ 7, 6.2.2003.


[3] קרפל 2003: 56, 67.


[4] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[5] קרפל 2003: 253, 254, 256.


[6] קרפל 2003: 7.


[7] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[8] קרפל 2003: 251.


[9] קרפל 2003: 54.


[10] "האם החילוניות כאן על מנת להישאר?", הבלוג של מוטי קרפל, 29.6.2017.


[11] הקול היהודי, 16.4.2013.


[12] קרפל 2003: 261, 263.


[13] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[14] "המהפך של בנט", הבלוג של מוטי קרפל, 26.12.2014.


[15] "מי שמאמין לא מפחד ממשאל עם", הבלוג של מוטי קרפל.


[16] "תחת חופה אחת", הבלוג של מוטי קרפל, 13.12.2016.


[17] "מיהו 'הציבור האמוני?'", הבלוג של מוטי קרפל.


[18] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[19] קרפל 2003: 203-202.


[20] קרפל 2003: 228.


[21] "תג מחיר של בלבול", הבלוג של מוטי קרפל, 8.11.2013.


[22] "ההומניזם האמוני", הבלוג של מוטי קרפל.


[23] "תג מחיר של בלבול", הבלוג של מוטי קרפל, 8.11.2013.


[24] "תג המחיר של הבלבול", הבלוג של מוטי קרפל, 8.11.2013.


[25] "הסכם גרוע באשר הוא הסכם", הבלוג של מוטי קרפל.


[26] הבלוג של מוטי קרפל.


[27] "תג מחיר של בלבול", הבלוג של מוטי קרפל, 8.11.2013.


[28] "הקומוניסטים של הגאולה", הבלוג של מוטי קרפל, 20.12.2015.


[29] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[30] מעריב, 31.10.2006.


[31] "'תג מחיר' – יומן אישי – פרק א'", הבלוג של מוטי קרפל, 8.2.2016.


[32] ריאיון אישי, קרפל, 8.1.2017.


[33] הארץ, 27.12.2015.


[34] "'תג מחיר' – יומן אישי – פרק א'", הבלוג של מוטי קרפל, 8.2.2016.


[35] "'תג מחיר' – יומן אישי – פרק ד'", הבלוג של מוטי קרפל, 11.2.2016.


[36] מקור ראשון, 14.2.2016.


[37] מעריב, 31.10.2006.


[38] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[39] נקודה 296, דצמבר 2006.


[40] גינזבורג, תשס"ו: רט.


[41] גינזבורג, תשס"ו: ריב, ריד.


[42] קרפל 2003: 251, 285, 286, 288.


[43] הקול היהודי, 22.2.2015.


[44] שובל 2010: 15.


[45] שובל 2010: 16.


[46] ריאיון אישי, שובל, 4.6.2017.


[47] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.

306 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0