• עידן ירון

חשיבת עיצוב בבית הספר

מעבדה חברתית-פדגוגית – ג'ון דיואי

ג'ון דיואי הגיע לאוניברסיטת שיקגו ב-1894 בתפקיד יושב ראש המחלקה לפילוסופיה (שכללה גם את הפסיכולוגיה והפדגוגיה). הוא שאף למזג בין הפילוסופיה לבין הפסיכולוגיה, ולייחס את שני התחומים למחקר התאורטי של החינוך. דיואי ראה את בית הספר כ"מעבדה" לתחומים אלה, המקבילה לזו המשמשת במדעי הטבע. הניסיון לשלב תאוריה ופרקטיקה הוא אולי המאפיין העיקרי של הקריירה המקצועית שלו. "בית הספר המעבדתי של אוניברסיטת שיקגו" בראשותו נפתח ב-1896, ופעל עד 1903. בתחילה למדו בו 16 תלמידים בלבד, ולימדו בו שתי מורות. לימים כלל 140 תלמידים, 23 מורות ועשר סייעות.[1] דיואי ביטא את מטרת בית הספר במכתב ששלח לאשתו אליס ב-1894: "בית הספר הוא צורה מופשטת ונשלטת של חיים חברתיים [...]. אם פילוסופיה תהיה אי פעם מדע ניסויי, מבנה בית הספר הוא נקודת המוצא של מדע כזה".[2]


בית הספר מוכּר כ"ניסוי החינוכי החשוב ביותר שהתקיים בארצות הברית".[3] רבים מן הרעיונות והחידושים החינוכיים המדוברים ביותר בתקופתנו – כמו עצמאות מקצועית של מורים, חינוך רב-תרבותי, חינוך האופי, ועוד – מחווירים בהשוואה לאופן שבו דיואי ועמיתיו טיפלו בעניינים דומים לפני למעלה ממאה שנה.[4] בית הספר של דיואי שימש מקום לפעילות; לעבודה; לביצוע רציף והמשכי.[5]


הידע אמור היה לצמוח מתוך מגע פעיל עם עצמים ועם אנרגיות המשוקעים בפעילויות קונסטרוקטיביות אלו. התפתחות האופי של התלמידים וניהול ה"משמעת" היו צריכים להיות, ככל האפשר, תוצאה של קולקטיב קואופרטיבי שבו המורים משמשים כמנחים וכמנהיגים. רוח בית הספר של דיואי אִפשרה, הלכה למעשה, מידה רבה יותר של הזדמנויות ליוזמה, לגילוי, לתקשורת עצמאית ולחופש אינטלקטואלי מאשר אלה המאפיינים את בית הספר המסורתי.[6]


דיואי העניק משקל מרכזי לתפיסה "קהילתית" של בית הספר, בניגוד ל"מפעל" שנועד לייצר המוני ילדים מוכשרים היטב לשם עבודה בעולם ה"אמיתי". המהפכה התעשייתית נבעה מאובדן הקהילה, ואף הובילה לאובדן זה. לפיכך, אחד התפקידים העיקריים של בית הספר הוא לסייע לשקם חיים קהילתיים.[7] דיואי גרס שכל כיתה צריכה לבטא "צורה אמיתית של חיי קהילה פעילים, במקום אתר מובחן שבו נלמדים שיעורים". הוא קבע כי חברה דמוקרטית צריכה להיות מורכּבת מ"אנשים הפועלים יחדיו מתוך קווים משותפים, ברוח משותפת, בהתייחס למטרות משותפות". על בית הספר לגלות דרכים ל"חילופי מחשבה ולאחדוּת גבוהים יותר הנובעים מתחושות אהדה והסובבים סביב פעילוּת יצרנית משותפת".[8] דיואי ועמיתיו ביקשו לכונן סוג של חינוך שיתבסס על קולקטיב קואופרטיבי: חברה קואופרטיבית קטנה שבה ילדים בכל שלבי ההתפתחות יוכלו להתמודד עם בעיות הקשורות לחיי המעשה, לפתח את יכולותיהם ולזהות את צורכיהם.[9]


מעבדה חברתית פדגוגית מסוג זה עשויה להתנהל ברוח הג'אז. הג'אז עוסק בהבטחת זכותו של כל יחיד להישמע ואף להשפיע. כאשר אנשים מנגנים ג'אז יחדיו, ההרמוניה המורכּבת שהם יוצרים נובעת מן הביטוי המוזיקלי החופשי של כל יחיד ויחיד כבסיס לביטוי החופשי של האחרים.[10]


סטודיו לעיצוב – דונלד שון

דונלד שון (Schön) עסק בשאלות חינוכיות, ושילב בחשיבתו גם היבטים מוזיקליים. אחד ממקורות ההשראה הבולטים ביותר של שון היה ג'ון דיואי, שגרס כי החוויה החינוכית גוררת אחריה "חשיבה רפלקטיבית".[11] שון הבהיר כי אימץ תפיסה של "פעולה רפלקטיבית" כגִרסה משלו של "החשיבה הרפלקטיבית" של דיואי. לטענתו, דיואי הקדיש את חייו להתגברות על הדואליזם שהעסיק את תחום החינוך כמו את שאר העולם המודרני – זה של חשיבה-פעולה, מחקר-מעשה, מדע-שכל ישר, אקדמיה-חיי יומיום. התנערותו של דיואי מהדואליזם, כמו מתורת ההכּרה היחידנית ומהחתירה אחר ודאות, התבטאה יותר מכול ב"תאוריית החֵקֶר" שלו (שדונלד שון כתב עליה את עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת הרווארד, ב‑1954): החֵקֶר, מבחינתו, משלב שיקול דעת שִׁכלי עם פעולה בעולם. תאוריית החֵקֶר דחתה את "אוטונומיית החשיבה מעל לעשייה", וכן את "סולם הידע" שהציב את התאוריה המופשטת מעל למיומנוּת ולחוכמת המעשה בענייני היומיום. עם זאת, שון הדגיש כי "עלינו להיזהר מקבלת גישה זאת כמו שדיואי הותיר אותה".[12]


שון ראה את תפקיד הפילוסופיה בהצעת תוכנית שימושית לחינוך. עם זאת, בעוד שדיואי סבר שהאתר המובהק ביותר לחינוך הוא "המעבדה המדעית", שון סבר שהוא דווקא "סטודיו לעיצוב".[13]


שון חיפש את המשמעויות העמוקות הניצבות מאחורי מילים ותופעות – את המצוי מתחת לפני השטח; את המושגים והמטפורות העומדים ביסודם.[14] הוא יישם את הפילוסופיה והעיצוב לתחום העשייה הפרופסיונלית, כשהוא תופס את העיצוב כשִדרה המאחדת שלה. כך יצר מתוך הפילוסופיה של העיצוב מודל חדש להוראה-למידה פרופסיונליים.[15]


שון טען כי "ידע בית-ספרי" מכוון ליכולת הגדרה מראש ושליטה – מאפיינים בולטים בכל הביורוקרטיות. "ידע בית-ספרי" הוא פורמלי וקטגורי. הוא מאורגן כ"גוף" – מערכת של תוצאות, שבמקרה הטוב הם תולדה של מחקר שנעשה באוניברסיטאות. ידע זה ניכּר בכך שקיימות תשובות נכונות לשאלות שנשאלות.


תפקידו של המורה לַדעת מהן התשובות הנכונות ולהעבירן לתלמידים. תפיסה זאת של ידע כוללת את הרעיון שהוא מולקולרי ובנוי מפיסות שהן יחידות בסיסיות של מידע או יחידות בסיסיות של מיומנות, שאפשר להרכּיבן יחדיו במערכות מתקדמות יותר של מידע. תפקידו של המורה הוא למסור ידע; תפקידו של התלמיד הוא לקבלו ולהטמיעו. סוג זה של ידע מביא מורים רבים למסקנה שְׁמַה שהם מלמדים אינו מה שהם עושים, ומה שהם עושים אינו מה שהם מלמדים.[16]


בניגוד ל"ידע בית-ספרי", קיים סוג של "ידיעה בפעולה": ידע סמוי וספונטני המועבר לעיתים קרובות ללא שהות לחשיבה, ולפיכך גם אינו מאפיין פעילוּת אינטלקטואלית. עם זאת, הוא מערֵב יצירת הפתעות והפניית החשיבה אל עצמה. במצב זה ההוראה הופכת לצורה של "הרהור-תוך-כדי-פעולה", שפירושה יצירת מגע עם מה שהתלמידים אומרים ועושים; נכונות להיות מופתע מכך, והגבה באמצעות ניסוי פעיל ללא דיחוי – המתייחס ישירות לדברים או למעשים של התלמידים. המטרה של מערך הידע החדש הוא איחוי הפיצול בין הוראה לבין עשייה, בין בית הספר לבין החיים, בין מחקר לבין מעשה – פיצול שהיה כה יעיל בערמומיותו עד שהביא להמתת החוויה של בית הספר בכל הרמות.[17]


הסטודיו לעיצוב נתפס בעיני שון כאַב-הטיפוס ל"הרהור-תוך-כדי-פעולה" ולחינוך לאומנות גם בתחומי עשייה אחרים. הסטודיו מציע חופש ללמוד על ידי עשייה בסביבה המערבת סיכון נמוך יחסית וגישה נוחה למדריכים החונכים את התלמידים ומסייעים להם לראות בכוחות עצמם מה שהם צריכים לראות יותר מכול.[18]


ארג'יריס ושון משיבים על השאלה "מה אתה יודע כאשר אתה יודע משהו?" בתשובה: "כאשר אתה יכול ליצור מה שאתה אומר שאתה יודע".[19]


שון החשיב במיוחד את הלמידה במסגרת "פרקטיקוּם". הפרקטיקום הוא להבנתו מצע המעוצב לשם למידה של עשייה מקצועית. החניכים לומדים על ידי עשייה, בהקשר המדַמֶּה עולם מעשי – למרות שעשייתם אינה זהה לעשייה בעולם הממשי. הם לומדים, תוך הדרכה צמודה, לקבל על עצמם מיזמים המדַמים ומפשטים את העשייה, או מיזמים שמתייחסים אל העולם הממשי. הפרקטיקוּם הוא "עולם וירטואלי" – מעין בועה – חופשי יחסית מלחצים, מהסחות דעת ומסיכונים המצויים בעולם הממשי שאליו הוא מתייחס. זהו גם עולם שיתופי בזכות עצמו.[20] עבודת הפרקטיקוּם מתבצעת באמצעות שילוב של למידת החניך על ידי עשייה ופעולות הגומלין שלו עם מדריכים ועם חניכים-עמיתים. הפרקטיקוּם מערֵב לעיתים קרובות קבוצות של חניכים החשובים זה לזה לא פחות מאשר המדריך. לפיכך, החניך משקֵע עצמו בעולם הפרקטיקום באמצעות הקבוצה, בלומדו הֶרגלים חדשים של חשיבה ועשייה.[21]


הפרקטיקום של סטודיו לעיצוב שונה מיסודו מן האופן שבו הלמידה מתקיימת בבתי הספר הסטנדרטיים. אלה מעסיקים עצמם כמעט באופן בלעדי בידע מופשט, שהתלמידים אמורים לספוג מיידית ולמחזר לפי דרישה. השיעור שכל התלמידים לומדים הוא שעליהם להיות צרכנים – לא יצרנים – של ידע; ושהידע היחיד שתקֵף הוא זה שמגיע אליהם באמצעות המערכת הבית‑ספרית. הם לומדים הרבה על העולם; אבל חווייתם אותו, מחוץ לעולם ההרמטי של כיתת הלימוד ושל החצר הסגורה, לוקה בחסר.[22] דיואי הזהיר בזמנו באותו הקשר כי "קיימת סכנה מתמדת שחומר הלימוד הפורמלי יהיה אך ורק זה של בית הספר – המנותק מזה של חוויית החיים".[23]


דונלד שון, שהיה גם מוזיקאי, השתמש בידע הישיר שעמד לרשותו לשם ניסוח עמדותיו הפילוסופיות.[24] שון עסק תחילה במטפורה של "המוזיקה המולחנת". לטענתו, ביצוע מוזיקלי הוא סוג של עיצוב. המבצֵע כפוף להוראות פעולה כתובות, אבל נותרת לו עדיין מידה מסוימת של שיקול דעת. הוא חופשי להחליט על היבטים שונים של הביצוע. על המבצֵע לגלות את משמעות היצירה המוצעת לו בהוראות הפעולה, לעצבה על ידי ההחלטות שהוא מקבל ולהגשימה באמצעות כלי הנגינה שלו.


שון תיאר את ביצוע הג'אז – שהוא חופשי הרבה יותר מאשר הפרשנות המוענקת למוזיקה מולחנת – באופן הבא: כאשר נגני ג'אז מאלתרים יחדיו, הם מגלים "הרהור-תוך-כדי-פעולה" מתמיד, הממחיש את הביצוע שלהם. הם מאזינים זה לזה, מאזינים לעצמם, חשים לאן המוזיקה הולכת ומסַגלים את ביצועיהם בהתאם. רעיון המוצע על ידי מבצֵע כלשהו יילקח על ידי אחר, שירחיבו ויהפכו לרעיון חדש. כל מבצֵע מציע חידושים באופן מיידי, ומגיב להפתעות המתעוררות על ידי המבצעים האחרים. המאמץ המשותף של ההמצאה המוזיקלית מאורגן סביב מבנה מינימלי המעניק ליצירה סדר צפוי מראש. בנוסף לכך, לרשות כל מבצֵע עומד מכלול רעיונות מוזיקליים שסביבם הוא יכול ליצור שינויים כאשר מתעוררת הזדמנות לכך. אִלתוּר כולל שינוי, שילוב ושילוב-מחדש של מערכת של רעיונות, בתוך דפוס המעניק לכידוּת ליצירה כולה.[25] יוער כי דיואי דימה את הרעיונות לכלים או מכשירים, המשרתים תפקוד בונה בסייעם לנו לפתור בעיות של חיי היומיום.[26]


[1] Mayhew & Edwards 2007: 7-8


[2] Durst 2010: 56


[3] Mayhew & Edwards 2007: vi


[4] Tanner 1997: ix


[5] Mayhew & Edwards 2007: v, 7


[6] Mayhew & Edwards 2007; Tanner 1997


[7] Simpson & Stack 2010


[8] Dewey 1990: 14


[9] Mayhew & Edwards 2007; Tanner 1997


[10] Clark 2015


[11] Dewey 1933: 9


[12] Schön 1992: 121, 122


[13] Waks 2001: 37, 40, 41, 44


[14] Schmidt 2000: 266


[15] Waks 2001: 37


[16] Schön 1987a


[17] Schön 1987a


[18] Schön 1987


[19] Argyris & Schön 1974: xii


[20] Schön 1992: 134


[21] Schön 1987


[22] Small 1996: 5


[23] Dewey 1916


[24] Waks 2001: 38


[25] Schön 1987


[26] Simpson & Stack 2010

73 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0