• עידן ירון

מקורות מניפסטיים

עודכן ב: 18 מאי 2019

מסה זאת היא פועל יוצא של הרהור ארוך-שנים על מהותה של המוזיקה ועל הפדגוגיה הנוהגת במערכת החינוך שלנו. העניין שלי במוזיקה התעורר במידה רבה בעקבות לימודיי בבית הספר התיכון שליד האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים. במשך השנים, לימדתי במוסדות אקדמיים קורס בשם "תרבות הג'אז", שבו התעמקתי בהקשרים המוזיקליים, החברתיים והתרבותיים של סוגה מוזיקלית זאת. מהו ג'אז? – ג'אז הוא "אורח חיים";[1] מעבר לכך, איש לא הצליח להגדיר אותו בהצלחה מלאה.[2]


מקורות הפריה בולטים אחרים למסה זאת כוללים את ג'ון דיואי, זיגמונט באומן, דונלד שׁוֹן, כריסטופר סמול, קרל רוג'רס, קרל ווייק, קיית סוייר, ג'ון קייג' ומיילס דייויס.


המניפסט שהוצג לעיל שואב השראה – ולעיתים גם ניסוחים ישירים – מה"מניפסטים של הפוטוריזם האיטלקי". כמקובל, לא זאת בלבד שהוא מטיל ספק בסדר הדברים הקיים אלא גם קורא להתערבות בסדר ולשינויו; זאת מתוך להט דומה, אם כי לא הצעת תכנים רדיקליים כל כך כמו אלה של הפוטוריסטים.


המניפסט מתכתב עם חיבוריו של הוגה הדעות ומייסד תנועת הפוטוריזם האיטלקי – פיליפו טומאסו מארינטי (Filippo Tommaso Marinetti, 1876-1944). כתביו של מארינטי מדגימים את שכנועו העמוק שהקִדמה שהביאה איתה הציביליזציה המודרנית צריכה להשתקף גם באומנות ובספרות. מארינטי הכריז מלחמה על הממסד התרבותי, ופיתח פילוסופיה אומנותית חדשה. בין השנים 1912-1909, הוא ועמיתיו פרסמו לא פחות מאשר שלושים מניפסטים שהתוו את תפיסותיהם האומנותיות. תנועתו קבעה את הטון של תנועות אוונגרדיות אחרות בראשית המאה העשרים, והשפיעה באופן ניכּר על רעיונות המודרניזם באירופה כולה.[3]


מעל לכול, הפוטוריזם שאף לגשר בין האומנות לבין החיים, ולהציג חדשנוּת אסתטית בעולם הממשי. מטרתו הייתה לשנות את החיים באמצעות האומנות ולהביא לכך שזו תהפוך לאורח חיים. במניפסט המתייחס לתיאטרון, מארינטי כתב על ערכה של "הדינמיוּת, הסימולטניוּת – שפירושן הולדתו של האלתור, מתוך זיק של אינטואיציה, מתוך התחושות וההתגלויות של הרגע החולף". הוא המשיך: "אנו מאמינים שלדבר כלשהו נודע ערך עד כמה שהוא מאולתר [...] ולא עבר הכנה מאומצת לאורך זמן".[4] תֶּמָה זאת תעבור כחוט השני בדברים שלהלן, היוצאים בקריאה לשנות את התאוריה והפרקטיקה החינוכית באמצעות האומנות, או צורה מוגדרת שלה – מוזיקת הג'אז, המאולתרת מעצם מהותה, כאורח חיים מוגדר.


המניפסט הנוכחי התעצב בטווח שבין מדע לאומנות, בתמימות דעים עם אמונתו של דיואי – הוגה החינוך הבולט ביותר בדמוקרטיות המערביות של המאה העשרים,[5] שריצ'רד רורטי העיר, במידה רבה של צדק, כי הוא ממתין בקצה הדרך שבה הולכים פילוסופים עכשוויים: "כאשר מדע ואומנות משלבים ידיים, יושג המניע הנעלה ביותר לפעולה אנושית; יתעורר המעיין המקורי ביותר של התנהגות אנושית והשירות הטוב ביותר שהטבע האנושי יכול להבטיח".[6]


מעבֵר למאפיינים דקלרטיביים ופּרוגרמטיים מסורתיים, מניפסטים שונים אימצו מאפיינים פואטיים ואסתטיים. המניפסטים של המודרניזם נשאו אופי של תעודות קולניוֹת, רעננוֹת, קיצוניוֹת, רטוריוֹת, מטפוריוֹת ונרגשוֹת.[7] הם גם התייחדו באופיים האלתורי ובנזילוּת הניסיונית שלהם[8] – תכונות שאעניק להן משקל רב במודל הפדגוגי המוצע.


דוגמה מובהקת לכך, כאמור לעיל, הם המניפסטים הפוטוריסטיים של פיליפו טומאסו מארינטי (ראו הרשב 2001). דוגמה מוכּרת פחות היא "אחד המסמכים המשמעותיים ביותר של האסתטיקה המוזיקלית במאה העשרים": "אומנות הרעשים – מניפסט פוטוריסטי" של לואיג'י רוּסולו (Luigi Russolo, 1885-1947) מ-1913. מניפסט זה השפיע גם על אחד מ"גיבורי" מסה זאת – ג'ון קייג'. בהתוודעות ראשונית, קייג' היה המלחין האמריקני הרדיקלי ביותר בתקופתו. הוא קרא דרור לאחדים מן האירועים מעוררי התדהמה ביותר בתולדות המוזיקה: קולאז'ים מוקלטים ומשודרים, יצירות שהולחנו בסיוע הטלת קובייה, אירועי מולטימדיה, ועוד. קייג' אהב רעש. ב-1937 הכריז: "אני מאמין כי השימוש ברעש ליצירת מוזיקה יגבר וילך עד שנגיע למוזיקה המופקת בסיועם של כלים אלקטרוניים אשר יאפשרו לנו שימוש בכל הצלילים שאנו מסוגלים לשמוע למטרות מוזיקליות".[9]


המניפסט של רוסולו, שפורסם למעלה משני עשורים לפני גילוי הדעת של קייג', הציע "אומנות חדשה: האומנות של הרעשים". רוסולו תהה: אם מוזיקה היא קול, מדוע שלא תשתמש בכל סוגי הקולות? מדוע שלא תאמץ קולות של בעלי חיים ובני אדם, קולות של הטבע, קולות של החברה המערבית-התעשייתית? המניפסט נפתח בדברים הבאים: "החיים בעולם העתיק היו דוממים. במאה התשע-עשרה, עם ההמצאה של המכונות, נולד הרעש. כיום, רעש חולש על רגישויותיו של האדם". אכן, המהפכה התעשייתית באירופה שימשה נקודת מִפנה ששינתה את הנוף הקולי באירופה. לצד ההשפעות של המהפכה התעשייתית החל גם העולם הקולי לתפוס אט אט את מקומו התרבותי בתוך עולם השמע של בני המאה התשע-עשרה.[10] רוסולו טען: "כל ביטוי של החיים מלווה ברעש; לפיכך, רעש מוכּר לאוזנינו ויש בכוחו להזכיר לנו מיידית את החיים עצמם".[11]


מבחינת כלי הביטוי, הרשיתי לעצמי להתנסח במניפסט שלעיל בלשון פיגורטיבית ואקספרסיבית, אף שהדברים מבוססים מלכתחילה על טקסט בסגנון ובאפַּרַט מדעיים. לפיכך, הדברים התאפיינו בהיברידיות, בטשטוש תחומים המציע הסתכלות רחבה ומקיפה.[12]


[1] ראו Peterson 2006.


[2] Zwerin 2000


[3] Mosse 1990: 253; הרשב 1965: 670.


[4] Marinetti 2006


[5] Simpson & Stack 2010


[6] Dewey 2006


[7] הרשב 1965: 670.


[8] Rainey, Poggi & Wittman 2009


[9] רוס 2011: 370, 371.


[10] ג'אן 2011: 10.


[11] Russolo 1986


[12] אריאל 2012.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0