• עידן ירון

בשבח הבורות – I: כיצד התגברתי על הבורות? להפסיק לעבוד ולהתחיל לחשוב

עודכן ב: 23 מרץ 2019

אחרי ארבעה עשורים של הוראה אקדמית מתישה ושוחקת, פרשתי לאחרונה מעבודתי – מעט טרם גיל הפרישה הרשמי. מעשה זה, פזיז ככל שהיה, חולל פלאות בחיי. אחרי שחדלתי לעבוד – לפתע פתאום, התפניתי לחשוב.


אחת המחשבות שעלתה בדעתי, עם יציאתי לחופש או לחירות, התייחסה להגותה של חנה ארנדט. במכתב שכתבה בשלהי 1943 לגרשם שלום מניו-יורק, היא קוננה על כך ש"בארץ הזאת חיים בבדידות רבה; הדבר נובע בעיקר מכך שכולם עסוקים מאוד, ושהצורך בבטלה פשוט אינו קיים אצל רוב האנשים אחרי זמן מה. זה מביא איתו מעין היסח דעת תמידי".


דבריה של ארנדט היכו בי כרעם ביום בהיר. לא היה קשה להשליך מהמציאות האמריקנית הקפיטליסטית של למעלה משבעה עשורים, שחנה חוותה על בשרה, לזו הישראלית של היום.


ארנדט התייחסה להיעדר מחשבה כרכיב של ההוויה בעידן המודרני המנוכר המתאפיין על ידי מרוץ קרייריסטי קדחתני. היא סברה כי העידן הזה הביא עימו האדרה של העבודה והוביל לטרנספורמציה של החברה כולה לחברה עובדת שאינה מכירה עוד באותן הפעילויות הנעלות והמשמעותיות שלמענן ראוי להשיג את החופש או החירות הנכספים.


לדעת ארנדט, תנאים חיוניים למחשבה הם: פנאי, אי-עשייה, השתהות, חריגה מהתפקוד היומיומי; נטילת פסק זמן מהמירוץ הכפייתי הכרוך במילוי תפקיד, בניית קריירה, קידום אישי בתוך מערכת תובענית של עשייה וייצור. רק כאשר פרשתי מעבודתי יכולתי להעריך את כל אלה.


"פרישה" מורה על היפרדות והתרחקות; אולם ארנדט הסבירה כי ההפך עשוי להיות הנכון: היא עשויה לגרור אחריה דווקא התחברות והתקרבות. אדם אינו מסוגל לחשוב מבלי להשתהות. כאשר כופים עליו פעילוּת ללא הפסקה, לא תוכל להיווצר בו תודעה של אחריוּת ומחויבות לזולת. "פרישה" עשויה להתבטא גם כ"פרישוּת" – היבדלות והתנזרות; אולם ארנדט הסבירה כי ההפך עשוי להיות הנכון: בניגוד לתפיסת "בדידוּת", שאינה מלווה בחשיבה, מסוג זה שאליו התייחס מרטין היידגר – המורה וידיד הנפש של ארנדט הצעירה – היא הציבה את ה"לְבַדִיוּת", כאתר שבו האדם מגלה עצמו בריבוי פניו, ושבו מתאפשר לו מוצא אל העולם. מתוך הסגירות של הבורות (או לפחות "היסח הדעת" – Abwesenheit או absent-mindedness – לפי ארנדט), אפשר לפתֵח תודעה ולהיפתח לידע ממשי.


היכולת לחשוב – באופן מרובה קולות, דיאלקטי וביקורתי – הופכת אותנו לבני אדם שאין להם תחליף, somebodies, להבדיל מבעלי תפקיד – פונקציונרים שיכולים להיות גם nobodies. באופן פרדוקסלי, דווקא עם פרישתי היה בידי להיות אדם בעל משמעות – somebody.


מילות הסיום של ספרה של ארנדט "המצב האנושי" מתאימות להפליא למצבי הקיומי בעת הזאת: "מי שיש לו ניסיון כלשהו בעניין זה יֵדע כמה צָדַק [המדינאי והסופר הרומאי] קַאטוֹ, כאשר אמר: 'לעולם אין הוא פעיל יותר מאשר בשעה שאינו עושה דבר; לעולם אין הוא בודד פחות מאשר בשעה שהוא לבדו'".


* כתבה זאת מבוססת על: עדית זרטל, סירוב: חובת הציות וזכות המצפון. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018; חנה ארנדט, המצב האנושי (תרגמו מאנגלית והוסיפו פתח דבר: אריאלה אזולאי ועדי אופיר). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013.

72 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0