• עידן ירון

הנח את נשקך על מפתן הדלת – התפרֵק מכל סיפור

זאת מחלתך: את רוצה להגדיר את החיים לפי נוסחאותיך שלך. את רוצה לחדור בשכלך לכל תופעות החיים, במקום שתניחי לחיים לחדור אליך.

(אתי הילסום, אמסטרדם, אוקטובר 1941)


מה שעומד בינינו לבין האחר הוא לעיתים קרובות מדי הסיפור שלנו עצמנו – אותו סיפור שדרכו אנו משקיפים כמורגל על העולם ושופטים את טיבו וערכו.


השאיפה היא להציע דרך אחרת: להגיע לחילופי דברים עם האחר מתוך הכרה בו, בדרך המעקרת מן השיח גילויים של פחד, אשמה, בושה ותוקפנות.


עם הכניסה למפגש, רצוי שנכיר בכך שהסיפור שלנו אינו אלה סוג של בדיה שיצרנו לעצמנו. הדרך היחידה – והמאתגרת, ללא ספק – להכיר את האחר ולהבין אותו היא לנטוש את הסיפור האישי שלנו. במקום זאת, רצוי להקדיש תשומת לב כנה המושתתת על הקשבה עמוקה – לעצמנו, כמו לאחר. גישה כזאת נועדה להחליף את נטייתנו לשיפוט ולביקורתיות; למזער את תגובות התגוננות ותוקפנות המוכרות לנו והמונעות מאיתנו להתחבר לבני אדם אחרים.


המכשלה הגדולה העומדת בפנינו היא שיפוט מוסרי, המייחס לאחר – שאינו חושב ופועל בהתאם לערכים המקובלים עלינו – רוע ואובדן דרך. המשורר הסוּפִי רוֹמִי כתב: מעבֵר לתפיסות של עשיית טוב ועשיית רע, מצוי שדה. אפגוש אותך שם".


אנו עוסקים בהתמדה בניסיונות לסווג, לנתח ולשפוט – לטוב או לרע, לשבט או לחסד – את האחר, במקום לנסות להבין את מהותו הפנימית-האנושית, את צרכיו ואת מאווייו. האתגר הניצב בפנינו הוא להפריד בין תצפיות לבין שיפוטים. ראשית לכול, עלינו להתבונן ולהקשיב בתשומת לב, מבלי להפעיל מנגנוני ההערכה והשיפוט שלנו. ברור כי איננו יכולים להיות אובייקטיבים לגמרי ולהימנע מכל הערכה או שיפוט. כמו כן, איננו נדרשים לוותר על ערכינו שלנו. מה שמתחייב הוא ללמוד להפריד, ככל האפשר, בין התצפיות שלנו לבין ההערכות והשיפוטים שלנו.


אתי הילסום – צעירה הולנדית, רגישה ומוכשרת, תוססת וחיונית, בת 27 – כתבה שמונה מחברות‑יומן, בשנות הכיבוש והדיכוי הנאצי (1942-1941). השנים האפלות והחשוכות הללו, שבהן בוצע ברחבי אירופה "הפתרון הסופי", היו – למרבה הפלא – שנים של צמיחה, שחרור וחופש מבחינתה של הילסום.


במרס 1941, היא כתבה ביומנה: זאת בעיית הדור שלנו. השנאה הגדולה לגרמנים מרעילה את נפשנו... די בגרמני הוגן אחד בלבד כדי שלא נשפוך את שנאתנו על עם שלם.


היא הבהירה שאין זה אומר שהיא מתייחסת בסלחנות לזרמים מסוימים. היא נוקטת עמדה כשצריך, מנסה לרדת לשורשי הדברים. אבל להבנתה אין דבר גרוע יותר מאשר שנאה עיוורת, שהיא מחלה בנפש השונא.


הילסום משתפת אותנו בתחושותיה העמוקות: יש בי אהבה ראשונית ורחמים ראשוניים לאנשים, לכל בני האנוש. היא מציעה לנו את התובנה הבאה: למדתי לדעת שבימים שאתה סולד מן הזולת, אתה בעצם סולד מעצמך. היא מוספה: איני מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם כול את עצמנו. זה נראה לי הלקח העיקרי שאפשר להפיק מהמלחמה הנוראה הזאת: צריך לחפש את הרע בקרבנו, ולא בשום מקום אחר.


הילסום, הצעירה כל כך והבשלה כל כך, כותבת: אי אפשר להכיר בחייו של הזולת רק מתוך הכרת העובדות החיצוניות. לשם כך צריך להתוודע גם לחלומותיו, ליחס שלו לקרוביו, למצב רוחו, לאכזבותיו, למחלותיו ולמותו.


באחד משיאי היומן, הילסום מספרת על מעמד בבניין הגסטפו, שבו היא הסתופפה ביחד עם קבוצה גדולה של אנשים שהוצבו בפני חקירה נוקשה. קצין גסטפו התעמר בנחקרים, והילסום הרהרה בינה לבין עצמה: בעצם איני פוחדת. לא בגלל שאני אמיצה ובטוחה בעצמי כל כך אלא בגלל שאני יודעת שמדובר בבני אדם, ושעלי לנסות ככל יכולתי להבין מה שנאמר או נעשה. היא הוסיפה: לא התרעמתי עליו; להפך, ריחמתי עליו ורציתי לשאול אותו: "האם הייתה לך ילדות עשוקה; האם אהובתך אִכזבה אותך?". היא הצליחה להתעלות מהמעמד הבין-אישי הקשה, והעירה: מה שמפחיד הוא ששיטות יכולות לצאת מידי שליטתו של האדם ולאחוז בכוח שטני במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת.


הילסום מדברת מגרוני ממש, כאשר היא זועקת: אלוהים, איני מסתגרת בחדרי, עיניי פקוחות לראות הכול, איני מתעלמת מדבר, ואני מנסה להבין משהו גם מהפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש אחר האדם שמאחורי הדברים, האדם הקטן והעירום, שפעמים רבות נעלם כלא היה בתוך החורבן שמותירים מעשיו חסרי הטעם.


הדברים מבוססים על: אתי הילסום, חיים כרותים. (תרגמה מהולנדית: שולמית במברגר). ירושלים: כרמל, 1985; Marshall B. Rosenberg, Living Nonviolent Communication. Boulder: Sound True, 2012; Marshall B. Rosenberg, Nonviolent Communication: A Language of Life. Encinitas, CA: PuddleDancer Press, 2015.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0