• עידן ירון

"תוכנית אלון", והרלוונטיות שלה כיום

תוכנית אלון נפתחת בהצעה שהגבול המזרחי של ישראל יהיה נהר הירדן וקו החוצה את ים המלח באמצעו לכל אורכו. הגבול המנדטורי לאורך הערבה יישאר כמות שהיה לפני מלחמת ששת הימים. אלון הוסיף וקבע כי כדי לכונן מערך הגנתי איתן ולכונן ולהבטיח את שלמותה של הארץ מבחינה גיאו-אסטרטגית, על ישראל לחבר למדינת ישראל כחלק בלתי נפרד ממנה רצועה באורך אשר ינוע בין עשרה לחמישה עשר קילומטר לערך, לאורך בקעת הירדן – מבקעת בית שאן, עד צפון ים המלח – תוך הכללת מינימום אוכלוסייה ערבית. כמו כן, לחבר רצועה ברוחב של קילומטרים אחדים מצפון לציר התנועה בין ירושלים לבין ים המלח, אשר יתחבר עם השטח שמצפון לכביש עטרות-בית חורון-לטרון, לרבות אזור לטרון. באשר להרי חברון ומדבר יהודה, אלון הציע לשקול שתי אפשרויות: חיבור הר חברון על אוכלוסייתו; או לפחות חיבור של מדבר יהודה, ממבואותיה המזרחיים של חברון עד ים המלח והנגב. כדי למנוע מהכללת אוכלוסייה ערבית גדולה, אלון הציע לשקול אפשרות להסתפק באפשרות השנייה, ולחבר את מדבר יהודה בלבד, בתוספת תיקוני גבול קטנים יותר – כמו גוש עציון, אזור לטרון ודרום הר חברון. בשטחים אלה יש לדעתו להקים היאחזויות כפריות ועירוניות ובסיסים צבאיים קבועים, בהתאם לצורכי הביטחון. באשר למזרח ירושלים, יש לדעתו להקים בה שכונות עירוניות מאוכלסות יהודים, בנוסף לשיקום ואכלוס מהירים של הרובע היהודי בעיר העתיקה.


"תוכנית אלון" (שאול אריאלי)

השטחים האחרים יהיו לפי הצעתו חלק מהאוטונומיה הפלסטינית, שלא תחת ריבונות ישראלית. המסגרת האוטונומית תוכל להיות קשורה לישראל בקשר כלכלי, בחוזה הגנה משותף, בשיתוף פעולה טכני ומדעי, בהסכמי תרבות ובמציאת פתרון משותף ליישוב פליטי רצועת עזה בגדה.


אלון ראה את יתרונה של תוכניתו בעיקר בתחום הביטחון: היאחזות איתנה, התיישבותית וצבאית, ברצועה רחבה לאורך בקעת הירדן, בסביבות ירושלים ובמדבר יהודה מעקרת מראש כל סכנה צבאית ממשית מהאוטונומיה הערבית-הפלסטינית.


אלון קבע במפורש בהסבריו לתוכנית כי אין להעלות על הדעת, מבחינה מוסרית ומדינית, את חיבורם של שטחים משוחררים למדינת ישראל מבלי להעניק לתושביהם זכויות אזרחיות בדומה לאלה שהוענקו לערביי הגליל בשעתו או לערביי ירושלים המזרחית. הוא הדגיש כי עם הוספת קרוב למיליון אזרחים ערבים לאוכלוסיית מדינת ישראל יופר יחס הכוחות הדמוגרפי, עד כדי סיכון קיומו של רוב יהודי וטשטוש אופייה היהודי של המדינה. הוא סיכם כי הוא רואה בתוכניתו שילוב בין הגשמת חלום שלמות ארץ-ישראל מבחינה גיאו-אסטרטגית לבין שמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל. לדבריו, מוטל עלינו חובה להגיע לחוזה שלום מלוּוה בהסדרי ביטחון כאלה שיהפכו את מלחמת ששת הימים לאחרונה מבין המלחמות שבין ישראל לבין מדינות ערב.


בערוב ימיו (שלהי 1979 ועד תחילת 1980), אלון כתב – תוך התייעצות עם מומחים לתחומים שונים – הרהורים המתייחסים לעיקרי תוכנית פעולה לזמן שבו מפלגת העבודה תחזור לשלטון. בין השאר, הוא חזר לתוכניתו המדינית-הביטחונית, והכניס בה תיקונים מסוימים.


אלון העיר כי מעל ומעבר לשיקולים על דמותנו ודימויינו כלפי חוץ, סיסמת "ארץ ישראל השלמה" טומנת בחובה סכנה של יצירת מציאוּת בארץ דמוית דרום אפריקה. באשר לאוטונומיה המנהלית, הוא הרחיב כי זו צריכה להקיף את כל השטחים המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים, וליהנות ממלוא הסמכויות המנהליות. יש לקיים שיתוף פעולה מלא בין ממשלת ישראל לבין מנהלת האוטונומיה בכל הנוגע לקיום הביטחון השוטף, ולמלחמה נגד כל צורה של טרור נגד ישראל. מובן מאליו כי היישובים היהודיים לא ייכללו בתחום האוטונומיה, וכי סמכותה לא תחול עליהם משום בחינה. ישראל תקיים רצף לוגיסטי ותחבורתי אל היישובים וביניהם לבין עצמם, שיהיה נתון לשליטתה.


אלון גרס כי רק גישה שתבקש למצוא תשובה קונסטרוקטיבית – וללא להט מיסטי – עשויה לחלץ אותנו מן הקיפאון בשאלת האוטונומיה ולפלס דרך לשלום מקיף יותר. הוא הבהיר כי אוטונומיה, גם אם היא מלאה, היא בהכרח מוגבלת בהשוואה לעצמאות או לריבונות לאומית. היא אינה מדינה – ואינה אפילו, בהכרח, מדינה בדרך. היא משוללת סמכות לחוקק חוקי יסוד, לקיים צבא, שירותי חוץ וקשרים דיפלומטיים. עם זאת, היא אינה נשלטת על ידי גורם אחר. לפיכך, מוסדות האוטונומיה לא יהיו כפופים לא לשלטון צבאי ולא לשלטון אזרחי ישראלי.


לדעת אלון, ההתיישבות בשטחים המוחזקים אינה בעיה משפטית אלא מדינית. מבחינה משפטית, הוא שלל מכל וכול את הטענה כי התיישבות ישראלים בשטחים אינה חוקית. ישראל זכאית להבנתו, גם מבחינת המשפט הבינלאומי, להקים יישובים יהודיים בשטחים המוחזקים; זאת מבלי לנשל את התושבים הקבועים מיישוביהם. עם זאת, מבחינה מדינית הוא שלל את מדיניות הממשלה התואמת את עמדות "גוש אמונים" והמפד"ל בשעתו. לדבריו, ישראל צריכה להימנע מהקמת יישובים באזורים המאוכלסים בצפיפות על ידי תושבים ערבים, שעליהם אמורה לחול האוטונומיה. את המאמץ העיקרי בהתיישבות יש לרכז, הן מבחינה מעשית והן מבחינה מדינית וביטחונית, באזורי הסְפָר השוממים.


אלון כתב במפורש כי אין אנו רוצים לשלוט על עם אחר, ואיננו רוצים להיות מוגנים על ידי עם אחר. הוא הסתייג בהחלטיות ממדיניות ההתנחלות של "גוש אמונים" בשטחים המאוכלסים ערבים ביהודה ובשומרון; זאת לא מפני שאין לנו זיקה היסטורית ליהודה ושומרון, אלא למרות הזיקה הזאת ולמרות הזכות הזאת, למען נזכה בהישג היסטורי: שלום והבטחת אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.


תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת ישראל. התנגדו לה יותר מכול מפלגות הקואליציה באותה העת, ובראשן המפד"ל וגח"ל, שתמכו בארץ-ישראל השלמה. לימים, אלון העיר כי תוכניתו נשללה מפני שנראתה מקסימליסטית מדי על ידי אחדים, וכמינימליסטית מדי על ידי אחרים.


למרות שלא התקבלה רשמית, התוכנית הייתה לתוכנית-אב בלתי רשמית, שהנחתה את כל ממשלות המערך במדיניות ההתיישבות מעבר לקו הירוק ובגיבוש תפיסת השלום שלהן. בשנים 1977-1967 עלו על הקרקע 76 יישובים שענו לשתי אמות המידה שהציע אלון: נחיצות ביטחונית והיעדר בעיה דמוגרפית. אלון עצמו תמך בהקמת היישובים האלה. לאורך הקו ששורטט בתוכנית נסלל "כביש אלון".


החריגה היחידה ממתווה תוכנית אלון בתחום ההתיישבות הייתה פרי יוזמתה של תנועת "גוש אמונים", בתמיכתו המלאה של שמעון פרס, מחליפו של משה דיין במשרד הביטחון. לאחר עליית הליכוד ב‑1977 נפרצו גבולות תוכנית אלון, ו"גוש אמונים" החל להתיישב במרבית שטחי יהודה ושומרון.


למרות שאין עוד אפשרות לשוב לתוכניתו המקורית של אלון, עקרונותיה לא התיישנו בהכרח. התוכנית מכוונת להסכמי שלום על יסוד גבולות שיבטיחו את קיומה של מדינת ישראל, ועם זאת ישמרו על אופייה היהודי והדמוקרטי. בזה כוחה, ובזה הרלוונטיות שלה גם כיום.


* הכתבה מבוססת על: יגאל אלון, מוקדים (הביא לדפוס: שלמה דרך). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.

29 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0