• עידן ירון

חולמים על הנהגת המדינה אבל מפוצלים פוליטית" – יום עיון, המכון הישראלי לדמוקרטיה (1.7.2019)

עודכן ב: 21 אוג 2019

במבוא לקובץ המאמרים, יאיר שלג – עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, ועיתונאי ב"מקור ראשון" – מציין כי גברים חובשי כיפות סרוגות, ונשים חובשי שביס, בולטים היום לא רק במערכות הביטחון וההתיישבות אלא גם בתחומים חדשים יחסית – כמו יוזמות הייטק וכלכלה בכלל, עולם המשפט, התקשורת, התרבות ועוד. בעשור האחרון כיהנו אנשי ציונות דתית בתפקידי ראש השב"כ, ראש המוסד, מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה. משקלם בבית המשפט העליון גדל, וכך גם במערכת הפוליטית, אם כי לאו דווקא במפלגה המגזרית המסורתית. מתוך כך נודע מִשנה חשיבות לתהליכים הפנימיים העוברים על הציונות הדתית, המשפיעים על החברה הישראלית בכללותה.


שלג מדגיש כי לאורך השנים הלכה וכבשה את לבבות אנשי הציונות הדתית תפיסתו-נבואתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה). הרב קוק קבע כי מדובר בתהליך דיאלקטי, שאמנם מתחיל בדומיננטיות חילונית, אבל עתיד להיות מונהג ברוח דתית על ידי שלומי אמוני ישראל. מאז שנות החמישים של המאה העשרים, וביתר שאת אחרי מלחמת ששת הימים, החלו צעירים דתיים להוביל מהלך של חתירה להנהגת החברה ברוח תפיסתו של הרב קוק, ובהשראת בנו, הרב יהודה הכהן קוק (רצי"ה). ראשית המהלך בהכשרה תורנית בתוך המחנה: הקמת ישיבות והליכה לישיבה גבוהה (מרכז הרב), מתוך רצון להכשרה עצמית של הנהגה תורנית לחברה כולה. משבר מלחמת יום הכיפורים האיץ עוד יותר את המגמה הזאת. תחושת המשבר והתערערות האמונה בחזון הציוני שבאו בעקבות המלחמה הוכיחו לשיטתם את חזונו של הרב קוק שלפיו רק הנהגה בעלת אופי דתי-תורני תוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים של הקיום היהודי הריבוני.


פרופ' מוטי ענברי, מרצה למדעי הדתות באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית, מציין כי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים (1967) הביא להעצמתו של הפלג האקטיביסטי בציונות הדתית, שהורכב מדור צעירי תנועת המפד"ל. המציאות שהתגלתה לאחר המלחמה, שבה שטחי המולדת על פי גבולותיה המקראיים נכבשו על ידי צה"ל, סחפה אחריה רבבות לתנועת ההתנחלות "גוש אמונים". התנועה קמה רק ב-1974, ועד מהרה הפך זרם זה לדומיננטי בציונות הדתית. לתנועת גוש אמונים המתגבשת הצטרפה קבוצה של בוגרי ישיבת מרכז הרב, ותוך זמן קצר זאת השתלטה על הובלתה, בהנהגתו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה). מבחינתם, הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים נתפס כביטוי של התגלות התוכנית האלוהית, ולפיכך גם כשלב מתקדם יותר בתהליך הגאולה. משום כך דרשו החוגים האלה את סיפוח שטחי הארץ שנכבשו במלחמה כדי לקבוע עובדות בשטח וליישב ביהודים את שטחי ארץ-ישראל המקראית. קבוצה זאת מרוממת ומקדשת שני ערכים מרכזיים ברוח התורה: ארץ-ישראל ומדינת ישראל.


שלג מבהיר כי התפיסה הזו והתהליכים שחוללה – בעיקר ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, שהונהגה בידי בני הציונות הדתית – עוררו התנגדות של אנשי התפיסה הציונית החילונית, שחששו מחזון דתי שרבים תיארו אותו כמשיחי. ההתנגדות לחזון ארץ-ישראל השלמה, שהובל על ידי הציונות הדתית, באה לידי ביטוי בולט בנסיגה מסיני (1982), וכן בפינוי רצועת עזה וארבעה יישובים בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות (2005). שתים-עשרה שנים לאחר ההתנתקות הוכח שדרכם של הבדלנים מבטאת מיעוט שולי, בוודאי ככל שמדובר בגורמים האלימים יותר שביניהם. דרכם של משמיעי הקולות המשיחיים נראית כמצטמצמת והולכת; לעומת זאת, הרוב הדומם מבקש לכבוש לעצמו עמדות הנהגה מתוך קשב ודיאלוג עם חלקים אחרים בחברה.


הרב ד"ר אמיר משיח, מרצה במחלקה למורשת ישראל ובחוג לחינוך באוניברסיטת אריאל בשומרון, כתב בקובץ כי אפשר לראות את אנשי הציונות הדתית בכל תחומי הפעילות במדינת ישראל. הפעילות הזאת נעשית בד בבד עם חיי הרוח הדתיים שהם מנהלים, כל אחד ורמת הדתיות שבחר. הוא מדגיש – בדומה לשלג – כי לית מאן דפליג שההוגה הבולט מכול בקרב אנשי הציונות הדתית הוא הראי"ה. בעקבותיו צעדו תלמידיו ובני חוגו, אשר מסרו את תורתו והפיצו אותה לדורות הבאים. בנו, הרצי"ה, הוא אשר תרגם לפי הבנתו את תורת האב למציאות שהוא עצמו חווה ושאביו זכה לראות. התיאולוגיה של ההשתלבות, מבית מדרשם של הרבנים קוק, דוגלת בעיקרון של שילוב תורה ועבודה כחלק מהחובות הדתיות הלכה למעשה של האדם. לשיטת הרב קוק, אין חילוק כלל בין רוח לחומר – הכול אחד ומאוחד. התורה שזורה בכל רובדי החיים, ומתוך כך כל מי שחי על פי התורה ולשם שמיים מקיים תורה במובנה העמוק בכל רגע ורגע מחייו, בין שהוא לומד ובין שהוא עובד. נמצא כי התורה מצויה לא רק בלימוד עיוני אלא גם ואולי בעיקר בעשייה בעולם החומר. היהודי עסוק לפיכך בגופי התורה ממש, הן בשעת לימודו והן בשעת עמלו לפרנסת ביתו.


ברוח זאת, הרצי"ה, שהיה מהמשפיעים הגדולים ביותר על האתוס הציוני-הדתי, אמר שלימוד בישיבה ושירות צבאי – תורה וחומר – הלא הם אחד: "איש התורה הוא איש הצבא". אליבא דהרב צבי יהודה, "הכול עניין אחד" – אין חילוק בין רוח לחומר ובין תורה לארציות.


לפיכך לא מפליא כי אנשי הציונות הדתית, האמונים ברובם על משנתם של הרבנים קוק, יוצאים ומגשימים את תורתם. הם עושים זאת לא רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אלא גם בהשתלבות בחברה הכללית במדינת ישראל מתוך עיסוק בעולם החומר, הגוף והחברה.


***


יאיר שלג פתח את יום העיון וציין את התחושה הדואלית של אנשי הציונות הדתית, הממזגת שוליוּת והישגיוּת. הציונות הדתית מונה כאחד-עשר אחוזים מן האוכלוסייה הישראלית. למרות זאת, התחושה היא שהמפעל הגדול שלה – מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון – שינה באופן משמעותי פניה של החברה הזאת. השינוי התחולל בעקבות הניצחון של מלחמת ששת הימים, ועוד יותר מכך בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים.


בעיצומו של המאבק בין הציונות הדתית לבין החברה הישראלית החילונית, הרב אלי סדן פרסם מאמר שבו כתב כי קיימת מחלוקת עקרונית בין תפיסת העולם הציונית החילונית לבין תפיסת הציונות הדתית שראתה בהקמת מלכות בית דוד יעד מרכזי. מסקנתו: "לייסד מחדש את מדינת היהודים": מבלי לזלזל ביסודות הציונות, יש להקים קומה שנייה ושלישית בתוך בניין חדש של מושגי ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל (נקודה 35, 1982-1981).


שלג טען כי בימינו אלו קיימת בקרב אנשי הציונות הדתית תודעה ברורה של פיצול וחולשה. דתיים ליברליים וחרד"ליים אינם יכולים לחלוק ביניהם אותה המפלגה; חלק מהציונות הדתית אינו מעוניין כלל להיות חלק ממפלגה מגזרית. מתעורר מתח מוּבנה בין רצון להבטחת אינטרסים מגזריים לבין שאיפה להנהיג את האומה והמדינה.


יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, הדגיש – בהתאם לנתוני "מדד הדמוקרטיה" שיתפרסמו בקרוב – כי רוב רובם של אנשי הציונות הדתית חשים שייכות לקבוצות חזקות בחברה הישראלית; בעלות על המדינה. זוהי אליטה המשרתת את המדינה מתוך תחושת אחריות עמוקה. עם זאת, להבנתו, סוגיית ה"ממלכתיות" רחוקה מלהיות פתורה. יש לפיכך צורך לכייל מחדש את המצפן.


ד"ר שוקי פרידמן – משפטן, מנהל המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס – הבחין בין שני דימויים שיש להם מהלכים בקרב אנשי הציונות הדתית: דימוי של אוהל פתוח, ודימוי של מבצר מסוגר. מתפיסת המבצר, נאמני התורה פועלים כדי לקרב טועים מחד גיסא, וכדי לרגום בבליסטראות של ביקורת את החברה הישראלית בגין אובדן הדרך הערכית-מוסרית מאידך גיסא. החברה הישראלית היום היא, להבנתו, שבטית או מגזרית. המאבק על הטון המוביל מביא לאובדן המכנה המשותף הרחב בחברה הישראלית, ולהיעלמות המרכז הפוליטי. ד"ר פרידמן מעדיף את הדימוי של אוהל עם שוליים רחבים, שמתוכו הציונות הדתית תוביל את החברה הישראלית ותהיה שותפה לבניית המרכז הערכי היהודי החדש. אנשי הציונות הדתית צריכים לדעתו להיות נכונים ליטול אחריות על דמותה של מדינת ישראל, ולסגל לשם כך תפיסה היברידית רחבה וסתגלנית.


המושב הראשון, אותו אסקור להלן, הוקדש לנושא: "הציונות הדתית והחברה הישראלית – מבט מבפנים".


תהילה פרידמן – יוזמת ומנהלת בשדה החברתי הפועלת לקידום סולידריות ולכידות בחברה הישראלית; בוגרת בית הספר למנהיגות מנדל, ובעלת תואר שני במשפטים; חוקרת במכון הרטמן, ועמיתה בכירה ומנהלת תוכנית במכון שחרית – דיברה על המצב האבסורדי לכאורה של מגזר האוחז בהגה ההנהגה, תוך תחושה של מיעוט נרדף. החברה הישראלית והמרחב הציבורי הם לדעתה יהודיים הרבה יותר ממה שהיו בעבר. השמאל הליברלי מונה שמונה אחוזים בלבד מהחברה הישראלית; "זה יותר דחליל מאשר מציאות מאיימת". היא סבורה שתחושת הנרדפות של הציבור הציוני-דתי נובעת מכך שהוא מצוי עדיין בפוסט-טראומה בעקבות תוכנית התנתקות. כמו כן, ליהודים אין מסורת של היות "רוב"; כשם שלערבים אין מסורת של היות "מיעוט". היהודים לא יודעים עדיין איך "עושים הגמוניה". הציונות הדתית חדלה מהעיסוק המרכזי של גיבוש חזון על אודות עתיד החברה והמדינה בישראל. נדרש חזון כזה להתמודד כראוי עם אתגרי הריבונות והליברליזם. הפמיניזם הוא נייר לקמוס ומקור למחלוקת החוצה מחנות בתוך המגזר הציוני-דתי. יש להכיר בכך שעולם דואלי של "הוא-היא – חוץ-פנים" לא ישוב עוד. כמי ששואף להיות הגמוניה, על הציבור הדתי להיות נכון לוויתורים: לא ייתכן להיות "רוב", ובו-בזמן לדרוש זכויות של "מיעוט". ההתמודדות עם האתגרים צריכה להיעשות מתוך שותפות, ענווה והקשבה, ובוודאי שלא מתוך התנשאות.


הרב עמיחי אליהו – בנו של הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, ונכדו של הרב מרדכי אליהו; יושב ראש ארגון רבני קהילות – אמר כי בציונות הדתית מצויים ראשים שונים, אבל גוף אחד. תמונת העולם של הציבור הציוני-דתי מקוטבת: דגש על פלורליזם וקירוב, תוך ניסיון למצוא פתרונות הלכתיים מצד אחד; דגש על התורה, וניסיון לקיימה הלכה למעשה מצד שני. נוח להציג את הקוטב הראשון כפתוח לעולם החילוני, ואת הקוטב השני כסגור ומסוגר בפניו. בין שני הקטבים הללו מצוי זרם נוסף – זה של הציבור הספרדי. ציבור זה ידע תמיד לייצר קשר עם הציבור המסורתי הרחב ולשמור על זיקה עימו. הציבור הזה – שרבים מבניו ובנותיו מצויים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל – אינו מחפש רבנים שיטשטשו את זהותו הדתית ושימציאו לו פתרונות הלכתיים, אלא מבקש זהות יהודית מוגדרת. המודל היום הוא דווקא אותם רבנים חרדים שיודעים להפריד בין התפיסה הדתית לבין החיים האישיים. "הציבור שאני חי בתוכו יודע להגיע לבית הכנסת, ואחר כך ללכת למגרשי הכדורגל ולחלל שבת. הוא משאיר את היהדות בטהרתה, מבלי לפגום בה, ובמקביל מנהל את חייו כראות עיניו". הרב מצהיר כי עומר אדם [הזמר המצליח, שאמר שמה שנחשב לדעתו כישראלי יותר מכול הוא הנחת תפילין], הוא הדוגמה המובהקת שאליה הוא רוצה להוביל. "אנחנו לא מעוניינים להיות אליטה, אלא להישאר אנשים פשוטים, להיות שם בשביל הציבור. דרך המלך עוברת בהצעת זהות ברורה ולא מטושטשת, ובסובלנות אישית שאינה מלווה בפשרות תורניות-הלכתיות.


הרב אבי גיסר – רב היישוב עפרה ויושב ראש המועצה לחינוך ממלכתי דתי (חמ"ד) – מסכים כי הציונות הדתית היא מגזר אחד גדול. הוא מבחין בין הפן הפוליטי לבין תפיסת העולם הדתית הלאומית. לדבריו, רוב הציבור הציוני הלאומי מצוי בליכוד ולא במפלגות מגזריות. יותר חובשי כיפות מצביעים "ליכוד" מאשר לכל מפלגה אחרת – ובכלל זה מפלגה ציונית דתית. בפן הפוליטי, הציונות הדתית אשכנזית במהותה, מגזרית, ולא פתוחה לכלל הציבור הלאומי המסורתי בישראל. המאפיין הבולט של הציונות הדתית הוא "ההמנון הכפול": "אני מאמין" לצד "התקווה": "לא שרים את 'התקווה' לבד כבר עשרים שנה". הדבר מעיד על הכפילות הטבועה במגזר: חולם חלומות הנושקים לשמיים, ובו בזמן אוהב את הממלכתיות ואת מדינת ישראל עד עומק נשמתו. מה שמגדיר את הציבור הציוני דתי הוא קודם כול החלומות האידיאולוגיים. הפתרון למתח המובנה בין חלום לבין מציאות מצוי ב"מדינת תורה". התורה היא האתיקה הטובה ביותר בעולם, ו"מדינת הלכה" מודרנית אינה צריכה לעורר חרדה. בעניין זה קיימת הזדהות מלאה של הציבור הציוני הדתי כולו. הציבור הציוני דתי שותף למשנה של הראי"ה. הוא גם אינו שולל את "דגל ירושלים" [תנועה רוחנית ופוליטית שהראי"ה ניסה לייסד לשם השלמת הצדדים הרוחניים שבתחייה הלאומית היהודית]. החלום הוא "מדינה על פי ההלכה" ו"מלכות ה' בעולם". לדעתו, למרות שאנשי הציונות הדתית אוחזים בהגה הקטר, ההגמוניה מצויה עדיין בידי בית המשפט העליון, ויש לשנות – ראשית לכול – מצב זה. הציונות הדתית אוהבת מאוד את העמדה של יוסף, שהאחים מכרו אותו; אבל הגיבור האמיתי אינו יוסף אלא יהודה, שנדרש להפגין דומיננטיות ולגלות שיקול דעת כוללני. הציונות הדתית צריכה לפעול בחזית רחבה – צבא, חינוך והתיישבות.


אלישיב רייכנר – עיתונאי ב"מקור ראשון", סופר ופעיל פוליטי וחברתי – הציג את ציר ההתבדלות-השתלבות. הוא קרא להקשבה ולא להכתבה, לשותפות ולא להשתלטות. הוא יצא נגד תפיסה שמבוססת על ניסיונות "להציל" או "להושיע" אוכלוסיות שונות בישראל. לדעתו, הציונות הדתית מרוכזת במקומות מסוגרים – הן ביישובים ביהודה ושומרון, והן בשכונות בגבולות הקו הירוק – ואינה חשופה למציאות הפריפריאלית של מדינת ישראל. לדוגמה, הגישה הליברטיאנית, הטוענת שכל אחד צריך להסתדר לבד, מנותקת לגמרי מן הנעשה בפריפריה הגיאוגרפית או החברתית בישראל. ככל שהציונות הדתית נעשית בורגנית יותר, כך היא מתרחקת מאוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית. רייכנר מציע זהות מורכבת, לא מטושטשת, המאפשרת להכיל אוכלוסיות רחבות, כולל כאלו המוחלשות והמאותגרות.


במושב השני – שעסק בנושא "הציונות הדתית והחברה הישראלית – מבט מבחוץ", ושלא אסקור אותו כאן – דיברו הרב בצלאל כהן, ראש ישיבת חכמי לב; פרופ' חביבה פדיה, חוקרת תרבות ויהדות, אוניברסיטת בן‑גוריון בנגב; ד"ר רות קלדרון, חוקרת תלמוד ואגדה, מכללת עלמא; פרופ' אליעזר שביד, חוקר מחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים.


המושב השלישי הוקדש לנושא "חזונה של הציונות הדתית".


הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה, התייחס לכך שהשסע המשמעותי ביותר בחברה הישראלית נסוב על סוגיית יהודה ושומרון. הוא הבהיר: "הוויכוח הזה מבחינתנו הוא ויכוח קיומי. חוץ מחורבן מדינת ישראל, ויתור על שטחים ביהודה ושומרון יהיה האסון הגדול ביותר שאנו יכולים להעלות על הדעת. לכן אנו נלחמים בכך, ונהיה מוכנים גם למסור את הנפש במלחמה הזאת. עם זאת, בחיי היומיום, אנו עוסקים בנושאים אחרים". הרב מלמד רואה את הציונות הדתית כמקשה אחת, שהרי כולה שואפת ל"מדינת תורה". חזון מדינת התורה מחבר בין ארץ‑ישראל ועם ישראל. המסר היהודי הוא לא רק פרטיקולרי, אלא גם אוניברסלי: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". הרעיון האוניברסלי הוא בסיסי, אבל תחילתו בארץ-ישראל ובעם ישראל, ובהגשמת ייעודם. העונש החמור ביותר הוא גלות של העם מארצו, כשם שהגאולה מצויה בשיבת העם לארץ המובטחת. מטרת הגאולה: חיים מלאי משמעות וברכה – גילוי האור והברכה האלוקית בעולם שבו כל דבר הוא בעל משמעות ערכית, המבוססת על לימוד התורה ועל האפשרות להגשימה הלכה למעשה במציאות של ארץ-ישראל. תבנית בית המקדש לפרטיה היא תמצית החזון של הציונות הדתית. "קודש הקודשים" מגלם את הברית האמיצה בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל, המתבטאת באהבה ובחיים. הציונות הדתית מאמינה שעם ישראל מתגלה לעולם על ידי התורה. הוא מייחס מקום מרכזי לקדושת המשפחה, ומייחד ערך לעבודה שיש בה משום הטבת עולמנו. הציבור הציוני דתי מוכן לקורבנות, ולעיתים אפילו למסירות נפש של ממש – כמו במקרה של הבטחת השלמות של ארץ-ישראל.


פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, הדגיש כי הציונות הדתית אינה מבוססת על פשרה. היא מבטאת את היכולת המהותית לשלב בין "פנים" לבין "חוץ". היום, האתגר בולט כל כך משום שה"חוץ" קורץ באופן מיוחד. הציונות הדתית עומדת היום בפני אתגרים נכבדים, ראשית לכול – בפני אתגר המדינה. כיצד צריכים להיראות – מבחינה תיאולוגית אידיאלית – פוליטיקה דתית, צבא דתי, מרחב ציבורי דתי, וכדומה? מה עושים עם המרחבים הציבוריים הרבים שנפתחים בפני הציבור הציוני-דתי? מהם גבולות הקולקטיב על פי הציונות הדתית? כיצד נראית השבת במדינה יהודית? מי שהופך את המדינה הציונית הדתית לערך פנטסטי ולא ריאלי לא מציע תשובה לאתגר הזה. פרופ' שטרן מעלה את השאלות: מה נעשה אם הממשלה כולה תהיה בידי הציונות הדתית? מה נעשה בכל משרד ומשרד ממשלתי? אתגר נוסף הוא אתגר החילוניוּת. רוב היהודים מבקשים לבטא את יהדותם באמצעים אחרים – לאומיים, תרבותיים וחברתיים. היחס של הציונות הדתית כלפי החילונים מתמצה בתוויות כמו "אפיקורס", "רשע" או "תינוק שנשבה". איך אנשים שחלקם חרד"לים מקבלים מנהיג חילוני כמו ביבי נתניהו? האם אפשר לקיים מודל של דת ומדינה אם הציונות הדתית אינה יודעת כיצד להכיל את החילונים? איך עלינו להתייחס לכך שהמדינה האפשרית היא חילונית ולא דתית? אילו כלים אנחנו נותנים בידי ילדינו כדי לטפל בסוגיות בוערות כמו דת ומדינה ובאתגר החילוני? אתגר נוסף הוא האתגר החרדי. מצד אחד, אנשי הציונות הדתית מסתכלים על החרדים כאילו אינם יודעים מימינם ומשמאלם, ואינם מחוברים למציאות. מצד שני, הם מכירים בעומק ליבם בכך שהם מייצגים את היהדות האותנטית. הציונים הדתיים כוללים בכפיפה אחת רגשי עליונוּת ורגשי נחיתוּת. אתגר זה לא מטופל כראוי. אתגר נוסף הוא אתגר הלא-יהודים – הציבור הערבי. ליהודים אין זיכרון היסטורי של שליטה על לא-יהודים. מה מקומם של אלה במדינה יהודית? האם יש אפשרות, במסגרת הציונות הדתית, לפתח תודעה אזרחית שוויונית כלפי לא-יהודים? אם כל האתגרים האלה אמנם שרירים וקיימים, ואם הם אן אינם מטופלים כראוי, הרי ברור כי הציונות הדתית נמצאת במשבר רעיוני. פרופ' שטרן סבור כי העמדת יישוב ארץ-ישראל במרכז ההוויה של הציונית הדתית הייתה טעות היסטורית. הוא תוהה האם סמכות רבנית – שמרנית מטיבה – צריכה להוביל ברגעים שבהם נדרשת מהפכה היסטורית. בניגוד לשבר הרעיוני הבולט, נראה מסקרים כי אנשי הציונות הדתית אופטימיים יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית. הסיבות לכך מגוונות: במישור המציאותי, התחושה היא שהמדינה הולכת לכיוון הרצוי להם. אם הייעוד העיקרי הוא ההתיישבות ביהודה ושומרון, הרי שהמגמות בישראל ובעולם פועלות לחיזוק ממשי של ייעוד זה. ביבי נתניהו, ובמידה רבה גם דונלד טרמפ, הם "קבלני ביצוע" של הציונות הדתית, ולכן זוכים לתמיכה ואולי גם להערכה מסויגת. אנשיי הציונות הדתית חשים שהם מצויים במגמה של שיפור עמדות במדינה ובחברה הישראלית. כל אלה נתפסים כחלק מהמשמעות הדתית העמוקה של "ראשית צמיחת גאולתנו" [ביטוי שמשקף את היחס המשיחי למדינת ישראל, הרואה בה "אתחלא דגאולה"]. זהו מטא-נרטיב המחייב את המגזר בכללותו. התחושה הכללית היא שאנשי הציונות הדתית חיים בדור של מימוש היסטורי של ייעודם, וזוהי סיבה לאופטימיות מתמדת ומתמשכת. האתגר העיקרי ומשימת הדור של הציונות הדתית היום: איך מייצרים פוליטאה דתית בהיעדר זיכרון היסטורי מתאים?


התחושה הכללית הייתה כי העובדה שמגזר קטן ושולי ממלא תפקידי הנהגה בכל תחומי החיים בישראל היא מקור חיוני לשמחה, לגאווה ולתקווה. עם זאת, יש להכיר בכך שלהישגי הציונות הדתית נלווים גם אתגרים ואחריות גדולה, המחייבים היערכות ותחושה של "חיל ורעדה". המגזר נדרש לשאת בעול במשותף, כדי ליצור ישראליות מאוחדת המושפעת מרוחו הייחודית והסגולית.

23 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0