• עידן ירון

"מעצרים מנהליים של יהודים" – "מדינה נורמלית שאינה נורמלית", המכון הישראלי לדמוקרטיה (26.6.2019)

דברי רקע

"המעצר המנהלי" ינק את סמכותו מ"תקנות ההגנה" (שעת חירום), 1945 (על פי סעיף 6 לדבר המלך על ארץ-ישראל, 1937)", שכוללות "צווי צמצום, השגחת המשטרה, מעצר וגלות". הסמכות להורות על שלילת חירותם של אנשים על ידי גורם מנהלי בחקיקה המנדטורית נועדה להעניק למפקד הצבאי כלים להתמודדות נגד אלה המסכנים את ביטחון המדינה – בעיקר ארגוני המחתרות שפעלו באותם הימים נגד שלטון המנדט. אחד האמצעים הבולטים היה הסמכות שהקנתה למפקד הצבאי תקנה 111 – להורות על מעצרו של אדם כלשהו. עם הקמת המדינה נקלטו תקנות ההגנה המנדטוריות כמעט במלואן אל תוך המשפט הישראלי.


ממשלת ישראל ציינה בפירוש, בהצעת "חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים והוראות שונות)" (יולי 1978), כי "תקנות ההגנה הותקנו בשעתן בידי הממשלה הבריטית במגמה לנסות ולשריין את שליטתו של השלטון הזר בארץ-ישראל. הן הופעלו בממדים נרחבים במסגרת מערכות הדיכוי שהשלטון המנדטורי הפעיל במטרה לדכא את המרד והמרי של ארגוני המחתרת העבריים. מכוחן של תקנות אלו נעצרו אלפי לוחמים עברים ונכלאו לתקופות ארוכות ללא משפט, ומאות רבות נשלחו למעצר בגלויות באריתריאה, סודן וקניה. על אף הביקורת החריפה על התקנות הקיצוניות האלו מצד כל חלקי היישוב העברי, הן נותרו בתוקף גם לאחר הקמת המדינה. המסמך החקיקתי הראשון של המדינה, 'פקודת סדרי השלטון והמשפט' (1948), ביטל רק אותן הוראות שבתקנות שבאו למנוע את ההעפלה היהודית לארץ-ישראל". הממשלה החליטה בעבר להימנע מביטול התקנות, "בעיקר בגלל תנאי הביטחון המיוחדים שבהן שרויה המדינה מאז הקמתה". לראשונה, הממשלה הציעה "במלאת שלושים שנה להקמתה של המדינה, הצעת חוק הבאה לבטל את התקנות המנדטוריות ולהמירן בחוק ישראלי שיענה על צורכי הביטחון, תוך שמירה קפדנית מירבית על עקרונות חשובים במערכות שלטון החוק".


ב-1979 חוקק בישראל "חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)". חבר הכנסת דוד גלס (מפד"ל), יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, הציג את החוק בקריאה שנייה ושלישית. לדבריו, "חבל שלא ניתן היה לבטל לחלוטין – לבטל מכל וכול – את הצורך לנקוט דרך זו של מעצרים מנהליים, שמעיקרה היא חריג מעיקרון שלטון החוק, אך במציאות הביטחונית המיוחדת שבה אנו שרויים היא חריג הכרחי וכורח בל יגונה". הוא הדגיש: "ועדת החוקה, חוק ומשפט דנה ארוכות בחוק המוצע תוך כדי שמיעת הגורמים הביטחוניים שחוק זה הוא מעניינם. שמענו מנציגי שירות הביטחון הכללי ונחה דעתנו שכך הוא, שהשיקול היחיד לבקשת מעצר מנהלי הוא שיקול ביטחוני טהור, וזה האמצעי היחיד והאחרון, לא אחת, לסכל פיגועים או פעילות חבלנית". לדבריו, "נאמנים עלינו דברי ראש שירות הביטחון שמעולם לא נעשה שימוש בתקנות האנגליות למטרות פסולות [...]; אולם אסור שמכשיר כזה, באם תרצו נשק כזה, של שימוש בהגדרה הגורפת של 'ביטחון הציבור' יהיה אף בידיים הטובות והנאמנות ביותר".


החוק חל רק "בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום מתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט" (1948); אולם מכיוון שמצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית מעולם לא בוטל, תוקפו שריר וקיים. חוק זה קובע כי "היה לשר הביטחון יסוד סביר להניח שמטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שתצוין בצו ושלא תעלה על שישה חודשים", ואף מעניק סמכות להארכת הצו.


מעצר מנהלי, מעצם הגדרתו, הוא כליאה של אדם ללא משפט, בטענה שבכוונתו לעבור על החוק בעתיד, מבלי שביצע עדיין עבירה כלשהי. מכיוון שמדובר בצעד מניעתי, הוא אינו מוגבל בזמן. המעצר המנהלי מבוסס על ראיות חסויות שאינן נחשפות בפני העציר. ההליך מאפשר הלכה למעשה "סטייה מדיני הראיות" במקרים שבהם "השופט משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית צדק ומשפט". בהקשר זה, "השופט רשאי לקבל ראייה אף שלא בנוכחות העציר או בא כוחו או בלי לגלות להם אם, אחרי שעיין בראייה או שמע טענות, אף שלא בנוכחות העציר ובא כוחו, שוכנע שגילוי הראייה לעציר או לבא כוחו עלול לפגוע בביטחון האזור או בביטחון הציבור". הדיון בהליכים לפי חוק זה מתקיימים בדלתיים סגורות.


ביהודה ושומרון (לא כולל מזרח ירושלים), המעצר המנהלי מוסדר ב"צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון)" (2009). צו זה מסמיך את מפקד כוחות צה"ל באזור, או מפקד צבאי שהוא הסמיך לצורך כך, לעצור אדם לתקופה של עד שישה חודשים בכל פעם, אם היה לו יסוד סביר להניח ש"טעמי ביטחון האזור או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר". אם ערב פקיעת הצו היה למפקד הצבאי "יסוד סביר להניח" שאותם הטעמים "עדיין מחייבים את החזקתו של העצור במעצר", הוא רשאי "להורות מפעם לפעם" על הארכת הצו המקורי לתקופה נוספת של שישה חודשים. בצו לא נקבעה תקופה מצטברת להחזקת אדם במעצר מנהלי. המפקד הצבאי מוגבל בהפעלת סמכות זאת למצבים שבהם "הוא סבור כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים".


מרבית השימוש במעצרים מנהליים נעשה נגד ערבים-פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון או בגבולות מדינת ישראל החשודים בפעולות טרור. במספר קטן של מקרים, הם משמשים נגד יהודים המזוהים עם הימים הרדיקלי והקיצוני – כדוגמת הרב יצחק גינזבורג, הרב מאיר כהנא, מיכאל בן חורין, נועם פדרמן, ברוך מרזל, בן ציון גופשטיין ומאיר אטינגר, שנחשדו בפעולות טרור או בהסתה נגד פלסטינים.


לאחר הצתת הבתים בכפר דומא, השב"כ העלה בקשה, שנדונה בקבינט המדיני-ביטחוני, לפעול נגד ההתארגנויות המבצעות פעולות "תג מחיר", ובין השאר להגביר את המעצרים המנהליים בקרב הפעילים הקיצונים. בכירי השב"ב הכריזו כי בידיהם רשימות מלאות ומיפוי כמעט מושלם של תשתיות פעילי "תג מחיר". השרים החברים בקבינט החליטו כי רשויות החוק יראו במעשה ההצתה והרצח בכפר דומא פעולת טרור לכל דבר, והורו לגורמי הביטחון לנקוט כל צעד נדרש ולהפעיל את כל הכלים העומדים לרשותם – לרבות שימוש במעצרים מנהליים במקרים המתאימים, באישור היועץ המשפטי לממשלה – כדי להביא את האחראים לדין ולמנוע פעולות דומות. בנוסף הוחלט לקדם בכנסת את "חוק המאבק בטרור".


בעקבות הוראת הקבינט, הגורמים המשפטיים אשרו מצידם לקיים כמה מעצרים מנהליים, בתנאי שקודם לכך השב"כ יבדוק שהם עומדים באמות המידה הנדרשות. אנשי השב"כ הציגו כמה תיקים של צעירים הנחשבים לפעילי "תג מחיר" וקיים מידע שלפיו היו מעורבים בפעולות טרור ויכולים למסור מידע שיוביל למבצעי פעולות טרור נוספים. התיקים נבחנו אחד אחד, כדי לוודא שאין חלופת מעצר בהליך הפלילי הרגיל.


בהמשך חתם שר הביטחון, בוגי יעלון, על צווי מעצר מנהלי למשך חצי שנה נגד מרדכי מאייר (18), תושב מעלה אדומים. מוקדם יותר עצרו שוטרי המפלג לפשיעה לאומנית במחוז ש"י וחוקרי שב"כ את אביתר סלונים (23) מצופין. קודם לכן הוארך מעצרו של פעיל הימין מאיר אטינגר (24), שנעצר בדירת מגוריו בצפת. שר הביטחון הסביר כי המעצר המנהלי יהיה מעתה "אחד מהכלים הדרסטיים שנשתמש בהם [...]. המטרה של מהלך כזה היא להצר את צעדיהם של טרוריסטים ומי שמעורב בטרור, במקרים שבהם ברורה מעורבותם אך יש לנו קושי ראייתי לעצור אותם".


המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי, גרס אחרי פרשת דומא: "אנחנו לא אוהבים מעצרים מנהליים, וזו לא דרך המלך. אם היה אפשר היינו הולכים למשפט. הדבר האידיאלי לא תמיד מתקיים כמו עוד דברים בחיים. מעצר מנהלי זה הרע במיעוטו, ומציל חיים כפשוטו".


יוּער כי ראש הממשלה מנחם בגין התנגד בזמנו להוצאת צווים נגד המעורבים בפרשת "המחתרת היהודית" (ישיבת ממשלה, סיוון שת"מ). האלוף משה לוי דרש לעצור את היהודים שיש לגביהם "סימן של חשד". ראש השב"כ אברהם אחיטוב התנגד. ראש הממשלה ושר הביטחון דאז מנחם בגין הודיע מצידו נחרצות כי הוא מתנגד לשימוש במעצר מנהלי ליהודים הקשורים לכאורה לאירועים אלה.


"ראש התוכנית להגנה על ערכים דמוקרטיים" במכון הישראלי לדמוקרטיה, המשפטן ד"ר עמיר פוקס, כתב סביב פרשת דומא: "אסור שמעצר מנהלי ישמש תחליף למשפט פלילי ודרך לעקוף את דרישות ההליך ההוגן המאפיינות את המשפט הפלילי; אסור שהמעצר המנהלי יבוא במקום מאמץ חקירתי ומודיעיני בתחום האכיפה הפלילית כקיצור דרך על רקע של אוזלת יד". הוא הזכיר את עמדתו של מנחם בגין בהקשר הזה.


חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) טען באפריל 2016 כי אין טרור יהודי ולפיכך אין לנקוט מעצרים מנהליים נגד יהודים. סמוטריץ' הזכיר את הסירוב לאפשר לעצוּר המנהלי מאיר אטינגר לצאת לברית של בנו הבכור, וטען כי אינו מסוכן.


הזמנת הציבור מטעם המשפחה לברית של בנו בכורו של מאיר אטינגר (אפריל 2016)

אטינגר ישב במעצר מנהלי כעשרה חודשים. הוא שוחרר בכפוף למגבלות מנהליות שנועדו "לצמצם במידה הנדרשת את המסוכנות הנשקפת ממנו". עו"ד יצחק בם מציין כי אטינגר ישב במעצר מנהלי רצוף יותר מכול עציר יהודי אחר; עם זאת, פעיל הימין הקיצוני נועם פדרמן ישב במעצר מנהלי בסך הכול תקופה ארוכה יותר מזו שלו.


תובנות מיום העיון

עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד, משרד המשפטים, ייעוץ וחקיקה (משפט פלילי), ציינה את התלבטות הממשלה בעניין המעצרים המנהליים, ואת הדיונים הרציניים שהתנהלו בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. במסגרת דיוני הוועדה ב"חוק המאבק בטרור" (2016) הוחלט לפצל את סעיף 120 להצעת החוק, שעניינו תיקון "חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)", בעניין מעצר מנהלי וצווי הגבלה, ולהתעמק בנושא בנפרד.


בישיבת הוועדה שהוקדשה לנושא הזה (מאי 2017), חבר הכנסת בני בגין (ליכוד), הבהיר כי "זהו אחד החוקים הקשים ביותר לחקיקה". חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) הסביר כי ברור שצריך לאפשר את הכלי, אך חייבים לצמצם את הסיכון שייפגעו אנשים חפים מפשע. העילות צריכות להיות מצומצמות הרבה יותר, ואין לנתק את הכלי הזה מהגדרת מצב החירום. חבר הכנסת סמוטריץ' הציע מודל שמקובל בעולם – special advocate – יוצא מערכת הביטחון שמבין בהליכי החקירה ובחומר, ויכול לבקר את ההחלטות. הוא לא יהיה עורך הדין של העצור. מינויו ישפר את הביקורת השיפוטית, וימתן את הביקורת הבינלאומית.


בהצעת החוק הוצע לקבוע כי הסמכות הקיימת למעצר מנהלי תהיה הסדר קבע, ללא תלות בקיומו של מצב החירום. כמו כן, לקבוע כי הסמכות להורות על הגבלות מנהליות ביהודה ושומרון תישמר לשר הביטחון ולא למפקד הצבאי.


הוועדה הציעה, לאור הפגיעה החמורה בזכויות הפרט, כי המחוקק יוסיף לחוק סעיף מטרה הקובע כי מעצר מנהלי הוא כלי שיש לעשות בו שימוש במקרי קיצון בלבד, וכדי למנוע פגיעה חמורה ביותר בביטחון המדינה. בנוסף הוצע לקבוע בסעיף האופרטיבי של החוק כי רק מניעת פגיעה בחיי אדם או מניעת ביצוע מעשר טרור, ולחלופין מניעת ביצוע עבירת טרור חמורה, תוכל להצדיק מעצר מנהלי. כמו כן, רק כאשר הבסיס הראייתי לחשש לעתיד חזק במיוחד – כאשר קיימת ודאות קרובה לאותה פגיעה. בנוסף לכך, לעגן בחקיקה את העדפת ההליך הפלילי על פני ההליך המנהלי. לבסוף, הוצע לשקול קיצור תקופת המעצר על פי צו, ולחייב את בית המשפט לערוך בדיקה תקופתית של צו המעצר מדי שלושה חודשים. הוועדה המליצה גם לעגן בחוק את החובה להעביר תמצית גלויה של המידע המודיעיני (פרפרזה) לאדם שנפגע מהצו.


עו"ד בלומנפלד-מגד ציינה כי "הממשלה לא אוהבת את השימוש במעצרים מנהליים, ועושה מאמצים להזדקק להם במשורה. בכל מקרה ומקרה, נעשה ניסיון ראשוני למיצוי ההליך הפלילי לפני הפנייה להליכים מנהליים. מעצר מנהלי – מניעתי וסיכולי – עומד על הפרק רק כאשר קיימות ראיות סבירות שאינן קבילות במשפט הפלילי".


פרופ' יובל שני, המכון הישראלי לדמוקרטיה, חבר ועדת זכויות האדם של האו"ם, סיפר על הדיונים בוועדה בנושא המוכר כ-security detention – מעצר מניעתי של אנשים המסכנים את שלום הציבור באופנים שונים – החל מחוליגנים גרמנים במשחקי כדורגל, עבור במעצרים על רקע הגירה לא חוקית, וכלה במעצרים ביטחוניים כמו אלה של ארצות הברית בגואנטנמו. הוועדה קבעה בהערה פרשנית (General Comment No. 35, Article 9, December 2014), סמכותית אם כי לא מחייבת, רף גבוה מאוד של איוּם המצדיק שימוש במעצרים מנהליים: "מצב חירום המאיים על חיי האומה" (public emergency which threaten the life of the nation) – למרות שהפרקטיקה של הגדרת רף זה גמישה למדי. הוועדה סבורה כי מעצרים מנהליים כרוכים באיומים חמורים לקיפוח שרירותי של החירות, ולפיכך מציעה צעדים שונים להגבלתם ולריסונם. (לפי האגודה לזכויות האזרח בישראל, שימוש באמצעי של מעצר מנהלי שלא במסגרת מצב חירום זמני ומיוחד, או שלא במסגרת סכסוך מזוין, סותר את המשפט הבינלאומי שלו מחויבת מדינת ישראל, שכן הוא שולל את הזכויות לחירות ולהליך הוגן, המעוגנות בין השאר בסעיפים 9 ו-14 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. זאת ועוד: גם במצב חירום המצדיק גריעה מחובות המדינה לפי סעיף 4 לאמנה, מעצר מנהלי אשר אינו נדרש באופן מדוקדק מפאת חומרת המצב, אשר אינו מאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית, ואשר נעדר ערבות בסיסית למניעת מעצר שרירותי, אינו עומד בדרישות הסף של המשפט הבינלאומי).


ועדת זכויות האדם של האו"ם ביקורתית בדרך כלל כלפי החוק המסדיר את המעצרים המנהליים בישראל. למרות ההכרה ב"מצב החירום" המתמיד, ישראל נדרשת להצדיק את הנחיצות והמידתיות של הצעדים שבהם היא נוקטת. הוועדה מוטרדת מהקיף השימוש בכלי זה; ממשך תקופת המעצר (מה שמתקרב לאיסור על יחס לא אנושי ולא מידתי, אכזרי ומשפיל, כתוצאה מחוויה של מעצר לתקופה בלתי מוגבלת); מחוסר הבהרת עילת המעצר ומאי חשיפת הראיות המצויות בידי הרשויות; מהיעדר ערובות בסיסיות להליך הוגן ולבקרה שיפוטית.


ד"ר משה בכר – האוניברסיטה העברית בירושלים; שימש במשך למעלה משלושה עשורים במגוון תפקידים בתחומי הייעוץ המשפטי והביקורת הפנימית במערכת הביטחון; לשעבר היועץ המשפטי ומבקר הפנים של השב"כ – מציין את הדרישה לאיזון בין צורכי הביטחון של המדינה לבין הפגיעה בזכויות האדם. מדובר למעשה על שלילת החירות של יחיד כדי להציל רבים. במציאות הנוכחית, שימוש בכלי הזה – באופן מוסדר ומבוקר – הוא להבנתו "רע הכרחי". המוקד הטבעי של ההסדרה היה צריך להיות "חוק המאבק בטרור", אבל הדבר לא הסתייע בשל הרצון להימנע ממכשלות – בעיקר באשר לקבילוּת בבג"ץ – ובשל השאיפה להעביר את החוק בכללותו.


חוק שירות הביטחון הכללי (2002) מגדיר את ייעוד השב"כ בין השאר כ"סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו". הוא נועד בעיקרו של דבר לקידום פני הרעה – לסיכול פיגועים עתידיים – ולא רק לחשיפה ולענישה של מבצעים לאחר מעשה. "חזון השירות" קובע כי תפקידו "למנוע מבעוד מועד טרור, ריגול, חבלה, חתירה תחת סדרי המשטר הדמוקרטי וחשיפת סודות מדינה. דוברי השב"כ מדגישים כי הוא "מטפל בכל פיגועי הטרור ברחבי יהודה ושומרון, בין היתר גם פיגועי טרור יהודי". הם מצהירים: "שירות הביטחון הכללי ימשיך לפעול בנחישות לסיכול טרור באשר הוא טרור".


היועץ המשפטי לשב"כ, א', הבהיר בוועדת החוקה, חוק ומשפט (מאי 2017) כי המעצר המנהלי נועד למנוע אפשרות קרובה ודאית לפגיעה בביטחון המדינה כשאין אפשרות להעמיד לדין או לסכל את הסכנה באופן אחר. הכוונה היא לא להשתמש בחלופה כאשר הסיכון אינו מצדיק אותה. חשוב להשאיר בחוק אמירה רחבה, מכיוון שקשה להקיף את כל המצבים שבהם עלולות להיות פגיעות ממשיות בביטחון המדינה.


המצב הביטחוני מכתיב לדעת בכר צורך להשתמש בכלי מניעתי של מעצר מנהלי כאשר ההליך הפלילי אינו יכול להציע חלופה ממשית. הוא מתחייב גם מהצורך לשמור על מקורות מידע מודיעיניים. זהו כלי מרכזי בהורדת מפלס הטרור, בעיקר בתקופות קשות (כמו האינתיפאדה הראשונה והשנייה).


עו"ד גאולה כהן, ראשת הפורום הביטחוני של פרקליטות המדינה, ציינה כי המדינה משתמשת במעצרים מנהליים באופן מרוסן. בשנים האחרונות, המקרים לא רבים. רוב העצורים משתחררים אחרי תקופה אחת (שישה חודשים); מיעוטם – אחרי תקופה שנייה. ככל שהמעצר נמשך, נטל ההוכחה של המדינה לגבי חיוניותו והצדקתו גובר. המדינה עושה מאמץ ניכר למיצוי החקירה ולחילוץ ראיות פליליות. לעיתים מזומנות, היא מסתפקת בעבירות שוליות ומוותרת על עבירות מרכזיות. הייעוץ המשפטי של שב"כ מציג את החומר, והמדינה מנסה להציע חלופה פלילית. לעיתים נמצאת דרך להעמקת החקירה ולהלבנת החומר המודיעיני. תהליך הסינון מראש של כל המקרים, והחקירה הנגדית של נציגי שירות הביטחון הכללי לפני ההגעה לבבית המשפט, תוך הבטחה שהרף הראייתי גבוה, הוא שגרתי בכל תיק. רק לאחר סגירת התיק על ידי פרקליט מחוסר ראיות, הוא מופנה למעצר מנהלי לצורך מניעתי מידתי.


עו"ד לאה צמל, מייצגת עצירים מנהליים, ציינה שהרבה יותר קל מבחינתה להיות "הילד המצביע על פגמים" מאשר "מקבל החלטות". היא מתנגדת לביטול מצב החירום והסדרת התקנות בחוק רגיל, כך שהמעצר המנהלי יהפוך לכלי עבודה המצוי תדיר על המדף בלי צורך בסיסי להצדיק את ההפרה הבסיסית הזאת של זכויות האדם. (עמדה זאת מתאימה לעמדת האגודה לזכויות האזרח בישראל, המתנגדת להצעה להסדיר הליך של מעצר מנהלי בחקיקה קבועה של מדינת ישראל, ואף תובעת "להביא לביטול ההסדר הפוגעני והבלתי ראוי הזה, ולשים קץ – אחת ולתמיד – למנגנון המחפיר המטיל כתם כבד על אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית". גם המכון הישראלי לדמוקרטיה הביע בעבר את התנגדותו להצעה המאפשרת לעשות שימוש במעצר מנהלי במצב שאינו מצב חירום קיצוני).


הפלסטינים ניזונים לדבריה "מהפירורים שנופלים מהשולחן מהלקוחות היהודים, שהמערכת מנסה – בעקבות לחץ ציבורי – להקל על מצבם". עו"ד צמל נעזרת בפסיקות כמו זו של פדרמן, בערעור על מעצר מנהלי (שהתקבל על ידי בית המשפט העליון שהורה לשחררו למעצר בית). צמל מעדיפה לעיתים מעצר מנהלי, ונושמת לרווחה, בשל העובדה שזמן המעצר הוא הלכה למעשה קצוב. היא קובלת על המצב בבתי המשפט הצבאיים בשטחים, שבהם הדיונים מתנהלים כסרט נע, תוך פטור מהתייצבות של אנשי שב"כ ולפיכך גם ללא חקירה נגדית. גם ה"פרפרזה", המציעה את עיקרי הטיעונים נגד הנאשם, ניתנת במשורה.


עו"ד יצחק בם – מומחה למשפט פלילי, משפט מנהלי וזכויות אדם. בתחום האחרון, הוא עוסק בהגנה על הזכויות האזרחיות והפוליטיות, ובהן חירות אישית וחופש הביטוי. בהקשר זה, הוא מרבה להגיש תביעות אזרחיות נגד הרשויות על מעצרי שווא ועל פגיעה בזכויות אזרח אחרות של יהודים בגבולות הקו הירוק כמו ביהודה ושומרון.


כנס המכון הישראלי לדמוקרטיה (צילום: עידן ירון, 26.6.2019)

בעקבות מעצרו של מרדכי מאייר, עו"ד בם טען כי "מעצר מנהלי הוא פרודיה עצובה על הליך משפטי. בפרודיה זאת משליכים אדם לכלא ללא אישום וללא משפט, ואף מבלי לומר לו מהי סיבת המעצר ומבלי לאפשר לו להתמודד עם הראיות ה'חשאיות' שלטענת שב"כ הצטברו נגדו".


למאייר יוחסה בין השאר מעורבות בהצתת כנסיית "הלחם והדגים" לחוף הכינרת, ובהצתת כנסיית דורמיציון בירושלים; זאת מעבֵר להאשמה כוללת בהשתייכות בארגון הקיצוני "המרד".


ביולי 2015 הופיעה באתר השב"כ כתבה בכותרת "פוענח פיגוע הצתת הכנסייה 'הלחם והדגים'": "הותר לפרסום כי לאחר חקירה של שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל, היחידה לפשיעה לאומנית של מחוז ש"י, נעצרו לחקירה חמישה חברי ההתארגנות אשר, על פי החשד, עומדת מאחורי פיגוע ההצתה הזה ופיגועי שנאה נוספים. הכתבה מנתה את שמות החשודים: ינון ראובני, תושב אופקים; יהודה אסרף, תושב אלעד; מרדכי מאייר, תושב מעלה אדומים; משה אורבך, תושב בני ברק; קטין, תושב רמלה המתגורר במאחזים של פעילי הגבעות. נמסר כי "התארגנות זאת פועלת במסגרת תשתית אידיאולוגית אליה משתייכים מספר מצומצם של פעילים מקרב פעילי הגבעות. תשתית זו פועלת מאז 2013, מחזיקה באידיאולוגיה קיצונית השואפת לשנות את סדרי המשטר ולקרב את הגאולה בכמה שלבי פעולה. במסגרת פעילות התשתית הסיתה זו לפגיעה ב'נקודות תורפה' במדינת ישראל כדי לעורר את השיח סביבה ולמשוך אליה תומכים. בראש התשתית עומד פעיל מירושלים [מאיר אטינגר], אשר מתגורר לאחרונה במאחזים של פעילי הגבעות, שהורחק לנוכח מסוכנותו בצו מנהלי מאיו"ש ומירושלים ומתגורר כיום בצפת [...]. שירות הביטחון ומשטרת ישראל רואים בחומרה כל כוונה ומעשה שנועדו לפגוע בקודשי דת בתחומי מדינת ישראל, ופועלים במשותף במטרה לסכל את פעילות התשתית".


מאייר ישב במעצר מנהלי חמישה חודשים, עד ששוחרר ללא כתב אישום נגדו. שירות הביטחון הכללי הגיב בקביעה כי "מרדכי מאייר משתייך להתארגנות הטרור היהודי, שכמצוין לעיל – נגד חלק מחבריה הוגשו כתבי אישום חמורים. ביסוד מעצרו המנהלי עמד הסיכון המיידי הנשקף ממנו כחבר ההתארגנות, וכמי שהיה מעורב בפעילויותיה". עו"ד בם הזכיר את המקרה, שבגינו גרס כבר בזמנו כי "זוהי רעידת אדמה. אדם ישב לחינם חמישה חודשים במאסר. אנו נדרוש בדיקה מחודשת של כל צווי המעצר המנהליים שניתנו כנראה על בסיס מידע שגוי של שירות הביטחון הכללי".


נמסר כי בסיום החקירה הוגשו כתבי אישום נגד שניים מחברי ההתארגנות – ינון ראובני ויהודה אסרף. כנגד יתר חבריה ינקטו הליכים מנהליים. יצוין כי בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את ינון ראובני בהצתת הכנסייה, לאחר הליך משפטי שנמשך שלוש שנים. יהודה אסרף, שהואשם בסיוע לראובני, זוכה זיכוי מלא מכול העבירות שבהן הואשם.


מייד לאחר שחרורו, מאייר אמר: "יש גוף שמאכיל את בית המשפט שקרים – ובית המשפט אכל אותם". עו"ד בם דיבר על שרירותיות המעצר: אדם יכול להיעצר בלי שידועה לו העילה לכך. זהו הליך שבו הפרקליטות ורשויות הביטחון יכולים להאכיל את השופטים לוקשים ללא גבול. לבית המשפט אין כלים להגיע לחקר האמת. לפעמים, המעצר המנהלי הוא כלי חיוני, אבל צריך להבין שהסיכוי להגיע לשגיאה מוסג false positive – טעות בדיווח על נתונים, שבה תוצאה של מבחן מצביעה שלא כהלכה על קיומו של מצב, כאשר זה אינו קיים למעשה – גבוהה. העילה של "טעמי ביטחון האזור או ביטחון הציבור", כללית מדי לטעמו. כך לדוגמה הכלילו בה בעבר ניקוב צמיגים וכתובות גרפיטי. חייבת לדעתו להתקיים זיקה ברורה בין הטעמים של מצב חירום לבין העילות הממשיות לצו מעצר מנהלי. כדי לאפשר יכולת התמודדות סבירה, חשוב שהעצור ידע מהם הטעמים לצו המעצר, לפחות כעובדות כמו בכתב אישום פלילי. כמו כן נדרש גורם משפטי שיבדוק את המידע לאורך זמן, וישקול את תקפותו. כמו כן, עו"ד בם מציע להימנע מדיון בדלתיים סגורות, שלא מאפשר ביקורת ציבורית.

101 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0