88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

"ישיבה של מעלה" – ישיבת ההסדר "אהבת ישראל", נתיבות

פגישה מוזרה

כפי שדיווחתי בפוסט קודם, בסיור של "שלום עכשיו" בשומרון (17.5.2019) פגשתי – למרבה ההפתעה – שלושה בחורים חובשי כיפות סרוגות. סקרנותי נענתה בפתיחות וברצון כן לשתף ולהשתתף. ד' אמר לי כי הוא וחבריו הגיעו לסיור מתוך עניין. הוא אינו מזדהה בהכרח עם דרכה של תנועת "שלום עכשיו"; אבל מבקש לראות במו עיניו, לשמוע במו אוזניו, ולגבש דעה אישית.


סיור "שלום עכשיו" בשומרון (צילום: עידן ירון, מאי 2019)

ד' סיפר לי בהתלהבות על הישיבה הייחודית שבה הם לומדים, הדוגלת בתפיסה חברתית משימתית ובתלמוד גדול שמביא למעשה גדול. הבחורים רוויים שליחות חברתית, מתוך אהבת ישראל ותפיסה "ממלכתית" המעניקה מקום מרכזי למדינת ישראל ולמוסדותיה.


ד' וידידו א' הסבירו לי שהישיבה אינה דוגלת בתפיסה פוליטית-מדינית מוגדרת, מכיוון שזו אינה עומדת במרכז הווייתה. הם הרהרו בינם לבין עצמם על הפתרונות האפשריים כדי להשתית שלום עם הפלסטינים, ודנו על עתידה השטחים ואף על מעמדה של ירושלים. לדבריהם, ראש הישיבה הרב דוד אסולין אינו מורה – בכוונה תחילה – דבר ממפורש בעניין הזה. עם זאת, הישיבה מגלה התנגדות עזה כלפי כל תופעות של אלימות וגזענות. מבחינת ד', ברגע שרשימת "עוצמה יהודית" הצטרפה ל"איחוד מפלגות הימין", היה ברור שאיחוד זה אינו לגיטימי עוד.


הבחורים הזמינו אותי לבקר בישיבתם – ישיבת ההסדר "אהבת ישראל", נתיבות – שבה נערך ערב לימוד לזכרו של ראש הישיבה בעבר הרב ישראל פרידמן בן-שלום (29.5.2019). נעניתי להזמנה בשמחה ובחפץ לב, והגעתי לנתיבות בשעות הערב מתוך ציפייה לחוויה שונה ומרנינה. ואכן, לא התבדיתי. מה שלמדתי שם התמיה אותי ועורר בי רצון להיכרות ולהעמקה נוספת.


המייסד – הרב ישראל פרידמן בן-שלום

הישיבה מזוהה, ראשית לכול, עם מייסדה וראשה – הרב ישראל פרידמן בן-שלום (2017-1923). הרב ישראל נולד בעיירה קטנה בחבל מולדובה ברומניה. הרב הוא נצר לשושלת אדמו"רי רוז'ין – סבו הוא האדמו"ר מבוהוש, נינו של המגיד הגדול ממזריץ' ונכדו של האדמו"ר ישראל פרידמן מרוז'ין. בילדותו למד הרב תורה והשכלה כללית מפיהם של מלמדים פרטיים שונים. לאחר עלייתו לארץ, נמנה בין מייסדי קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן ולאחר מכן עבר להתגורר בקיבות סעד שבנגב. תקופה מסוימת שימש הרב כנספח התרבות של ישראל בצרפת.


ב-1980 הוא קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. נושא הדוקטורט, שראה לימים אור בספר: בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי (בהנחיית פרופ' יהושע אפרון). הרב לימד תולדות עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר. בשנותיו האחרונות התגורר הרב בקיבוץ העירוני בית ישראל שבגילה, ירושלים, ולימד גמרא וחסידות במכינה הקדם צבאית בית ישראל ובישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות. הרב הלך לבית עולמו ביום העצמאות 2017.


חסידות רוז'ין אליה השתייך הרב ישראל פעלה בעיקר בחבלי הארץ פודוליה, בוקובינה, גליציה המזרחית וכן בווינה שהשתייכו אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית; וכן ברומניה, במולדובה ובמחוז בקאו. כיום, השושלת פעילה בעיקר בישראל.


למדתי כי חסידות רוז'ין הדגישה במידה רבה את "אהבת ישראל". דאגתם המרכזית של אדמו"ריה הייתה שאף אחד מעם ישראל לא "יצא החוצה" – "לבלתי יִדַּח ממנו נידח". מתוך עיקרון זה נבעה אהבת ישראל גדולה שלא הוציאה יהודי כלשהו החוצה.


בתקופת ההתעוררות הציונית ואחריה, אדמו"רי רוז'ין קראו ברובם לעלייה לארץ-ישראל ולהשתתפות במפעל הציוני. האדמו"רים עודדו עלייה לארץ ולקיחת חלק במוסדות הציוניים. הם הדגישו את אחריות שנועדה לחסידים על הפַּנים הרוחניות של ההתיישבות בארץ-ישראל, ולפיכך גם את הצורך לקחת חלק מעשי בעלייה ובבניין. יעקב פרידמן, האדמו"ר מהוסיאטין – בנו של רבי יצחק פרידמן, מייסד חסידות בוהוש, בנו של הרב יוסף פרידמן, נכדו של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מייסד שושלת בית רוז'ין – אמר דברים שביטאו היטב את רוח רוז'ין: "שיטתנו הייתה תמיד שצריך להשתתף בבניין [...]. מפני שאי-אפשר להשפיע על הבניין הרוחני אם אין משתתפים בבניין החומרי; אולם על האחרים אפשר להשפיע רק בדרך שהורו לנו חז"ל: 'ואהבת את ה' א‑לוהיך' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. אבל לא בחירופים וגידופים, ועל אחת כמה וכמה שלא בלשון הרע [...]. ואיך נילחם נגד אלה המעמידים את הבניין הרוחני בארץ ישראל על יסודות זרים, הלקוחים מאומות העולם? לא בנשק של שנאה ולא בנשק של לשון הרע [...]. ובאיזה נשק אפוא נילחם נגדם? באותו נשק שאנו נלחמים נגד יִצרנו אנו – בהשתלמות בקדושה. אם אין להם התבטלות לפנינו – אות הוא כי גם אצלנו לא הכול בסדר". שאיפתה הגדולה של חסידות רוז'ין הייתה "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך".


הרב ישראל פרידמן בן-שלום, דור שישי לרבי ישראל מרוז'ין, לימד רבות מתורת אבותיו לבית רוז'ין והמשיך את דרכם בחסידות. הוא ספג מחסידות רוז'ין את ערכי השליחות, האחריות לכלל ישראל, אהבת ישראל, פנימיות עמוקה, שקט עוצמתי, בניין אישיות יסודי, יראת שמיים, דבקות ולימוד תורה. כראש הישיבה "אהבת ישראל", הוא קרא לתלמידיו להיות חדורים בתפקיד שמוטל עליהם בעולם; לשאוף לדבקות, לתפילה אמיתית, ובראש ובראשונה לתיקון וזיכוך תמידי של המידות. הרב ישראל אמר לתלמידיו לרגל יום הולדתו השמונים-ותשע: "אנחנו פשוט בונים לעצמנו אדם אחר; אדם בלי האגו המקובל. אדם בלי האגו המקובל זה אדם שמקיים את ה'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', והחיים שלו הם חיים של לימוד, עשייה ואהבה, זה אדם שקודם כול הוא בין אלה עליהם רשב"י אומר בירושלמי 'בן עולם הבא".


הרב ישראל פרידמן בן-שלום באחרית ימיו

צוואתו לממשיכי דרכו: אהבת ישראל, קשר לכלל העם מתוך לימוד תורה המעמיד במרכזו את תיקון האדם והחברה.


ממשיך הדרך – שמואל פרידמן בן-שלום

בנו של הרב, שמואל (1956- ), אותו פגשתי בערב הלימוד, הוא אשר ייסד – בהשראת אביו ואמו ציפורה בתו של האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ – את הישיבה בירוחם. הוא נולד בקיבוץ רשפים וגדל בקיבוץ סעד. לאחר התיכון שירת בסיירת צנחנים. בסיום שירותו נמנה עם מקימי הקיבוץ העירוני "ראשית" בירושלים ועם מקימי גרעיני נח"ל שהלכו לעיירות פיתוח. הוא הקים ב-2000 את ישיבת ההסדר בירוחם; מאוחר יותר הקים שתי מדרשות שירות לאומי להעמקת יהדות – מדרשת "ביחד" בירוחם ומדרשת "מגשימים ביחד" בנתיבות. כמו כן הקים את מדרשת "ערבות'"– מדרשה ללימוד תורה לבנות בנתיבות ואת ישיבת ההסדר בנתיבות. שמוליק משמש כמנהל הישיבה, ומלמד מחשבת ישראל.


שמוליק פרידמן בן-שלום באירוע בישיבה (צילום: עידן ירון, מאי 2019)

שמוליק – שיוצא נגד האינדיבידואליזם, האגואיזם, ההדוניזם והתחרותיות המאפיינים את תקופתו – החליט להתיישב בפריפריה ולהקים חברה שמחנכת את עצמה לחיי חסד ושליחות. הוא דוגל בנטילת אחריות אישית על עם ישראל מתוך מחויבות דתית. לדעתו, לימוד תורה צריך לעסוק בדברים המהותיים והמשמעותיים ביותר – תיקון האדם, תיקון ההשקפות שלו ותיקון המעשים שלו; תיקון העולם ויצירת אדם אחר וחברה אחרת.


כפי שהורה האב, ישראל – שהיה ממנהיגי התנועה הקיבוצית – יש לשאוף לשוויון ערך האדם, ולהשתקעות בעבודת האדמה. לכן, ישיבת "אהבת ישראל" צריכה להיות מכוונת, להבנת שמוליק, לנושא החברתי ההתיישבותי, בעיקר בפריפריה. בבסיס הרעיון של "גרעינים משימתיים" ששמוליק הגה היה הקמת קהילה יחד עם הנוער המקומי החזק, בתקווה שמשפחות אידיאליסטיות ממרכז הארץ (ומאוחר יותר, במהלך שנות התשעים, גם מיישובי יהודה ושומרון) יפנו להתיישבות קבע בעיירות הפיתוח, יהפכו את העיירה לביתם ויקימו קהילה אינטגרטיבית יחד עם ותיקי המקום. קהילות אלה יפעלו לחיזוק העיירות ויתמקדו בעיקר בתחומי החינוך והרווחה.


שמוליק הביע את דעתו הנחרצת נגד סירוב פקודה של חיילים מקרב הציונות הדתית להשתתף בפינוי יישובים, וטען כי הדבר עלול להחריב את החברה הישראלית מבפנים. כמו כן הביע דעה חיובית על ההתנתקות מגוש קטיף.


הישיבה

הישיבה שואפת ליצור תודעה בה המושגים "אדם מאמין" ו"תלמיד חכם" מכילים בתוכם ערכים של חלוציות, אידיאליסטיוּת, אִכפתיות ונשיאה בעול עם הזולת מתוך "ערבות הדדית". עיקר הלימוד בישיבה הוא לימוד גמרא בעיון ובבקיאות; אך מוענקת חשיבות רבה גם ללימוד הלכה למעשה, תנ"ך, למחשבת ישראל, לתיקון המידות ולחסידות.


הישיבה מחנכת את תלמידיה להתערות בעיירות הפיתוח בכלל ובנתיבות בפרט. פרנסיה מעודדים את הבוגרים להשתלב בתנועות שונות הפועלות לתיקון החברה כדוגמת גרעיני נחשון של בני עקיבא. על אף החשיבות הרבה שיש לניתוק החלקי מן העשייה בשלב הלימוד בישיבה, ראשיה מעודדים את התלמידים ליצור קשרים, להתחבר לבני הנוער בנתיבות ולקרבם לבית המדרש. מטרת הפעילות הקהילתית וההתערות העירונית היא להביא את התלמידים להבנה שהלימוד אינו מנותק מן המעשה. הדגש הגדול בחינוך התלמידים הוא על נטילת אחריות על עם ישראל בכל תחומי החיים. הישיבה רואה בתלמידיה – בהווה ובעבר – קהילה השותפה לחלום של בניית חיי תורה ושליחות חברתית וחינוכית.


ראש הישיבה – הרב דוד אסולין

הרב נולד באלג'יר. בגיל שנה עלה עם משפחתו ארצה לירושלים. בבגרותו למד בישיבה התיכונית כפר הרא"ה ובמקביל היה חניך ומדריך בבני עקיבא. לאחר סיום הישיבה התיכונית למד בישיבת מרכז הרב ובישיבת ההסדר "ניר" קריית ארבע. הוא למד רבנות ודיינות ב"בית אריאל –מכון הארי פישל". שימש בעבר כרב מושב תקומה. כיום הוא גר בקיבוץ סעד ושימש עד לאחרונה כרב היישוב. כמו כן, הוא מכהן כראש מדרשת "ערבות" וכדיין בבית הדין המיוחד לגיור.


הרב דוד אסולין באירוע בישיבה (צילום: עידן ירון, מאי 2019)

האירוע

כאשר הגעתי לישיבה קיבל את פני בחיוך רחב בנו של שמואל פרידמן בן-שלום, שאול. הוא דיבר בהתלהבות על ההבחנה בין חינוך הטרונומי (מי שנשלט או נחקק על ידי אחרים), הנהוג בישיבות אחרות, לבין חינוך אוטונומי (מי שנשלט או נחקק על ידי עצמו) הנהוג בישיבת "אהבת ישראל". חינוך כזה עוצר בחובו אתגרים גדולים, ומחייב בשלות והעמקה.


במחזור הנוכחי בישיבה לומדים כארבעים תלמידים, מזרחים ואשכנזים כאחד. כמה תלמידים, שמגלים עניין בנוכחותי, מספרים לי על החוויות שעברו בהפגנה שנערכה ברחבת מוזיאון תל אביב לאומנות נגד "חוק החסינות" (25.5.2019), בציינם שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגת העבודה.


הבעיה העיקרית המעסיקה את הישיבה כיום היא מה שהכלכלן והסוציולוג הגרמני מקס ובר כינה "השגרת הכריזמה", אחרי מותו של המייסד הרב ישראל: כיצד ממשיכים את הדרך בהיעדרו, ומפיצים את תורתו; זאת במיוחד לאור הטפתו של הרב שיש "לראות את בעל השמועה לנגד עיניך", שמשמעה – אם אתה לומד דבריו של אדם, טוב תעשה אם תדע מיהו וכך תגלה את שיטתו המיוחדת מתוך מכלול אישיותו, פועלו ודבריו. יוער כי בבית רוז'ין לא היה נהוג להעלות דברים על הכתב.


הרב אסולין דיבר על הצורך להיות קשור לעם ישראל כמשימה ראשונה במעלה. הוא התייחס לאהבת ישראל, לציונות, לקירוב לבבות, וללימוד תורה – שעם ישראל זקוק לה היום יותר מכול, והיא-היא הבסיס לגאולה. הוא ציין את החידוש הגדול של הרב ישראל: הדגשת עם ישראל, בזמן שבו הדגש הכמעט בלעדי היה על ארץ-ישראל.


רבני הישיבה רואים בצורה שונה את המושגים הקוקיסטיים של "אתחלתא דגאולה" ו"פעמי משיח". הרב ישראל הדגיש, לדברי הרב אסולין, כי "הקרקע בוערת מתחת רגלינו" וכי הכול תלוי בנו ובתיקון המידות שלנו – בעיקר, אִיוּן האגו. בנקודה היסטורית זאת, הפתח לגאולה מותנה בתיקון המידות ובעבודה הרוחנית שלנו. כדברי הרב ישראל עצמו: "אנחנו באמת מקווים שיהיו כמה שיותר שירגישו שאנחנו באמת בצרה גדולה והקרקע בוערת, שאנחנו בסכנה גדולה, וצריך להרגיש את זה כדי להביא לשינוי. צריך לשנות את בני האדם, וכדי לשנות אנחנו צריכים קודם כול להשתנות, אחרת הטפה לא תעזור".


שמוליק הסביר כי מבחינת הרב ישראל, הישיבה היא סוף התהליך. הוא עצמו מבקש לראות בקרב בוגרי הישיבה קצת יותר רוחניות, קצת יותר שליחות, קצת יותר מחויבות חברתית, תיקון המידות ועיצוב השקפת עולם. כל אלה נועדים לבנות אדם חדש וחברה חדשה.


בשיחה קצרה אחרי האירוע, שמוליק מתלונן כי המפעלים שהקים וקידם – ובעטיים גם זכה לכיבודים ראויים, כמו בחירתו להיות אחד ממשיאי המשואות בטקס הדלקת המשואות על הר הרצל (2006) – לא צלחו, ולא השיגו את מטרותיהם הנשגבות אולי גם היומרניות. כאשר ראיתי את עיניהם הנוצצות של התלמידים, ומאוחר יותר גם התבוננתי מעט בפירות המפעל שהקימו, סברתי מעט אחרת.


במסגרת "נתיבה", הישיבה פרסמה מאמרים רבים של רבני הישיבה ובוגריה. כמו כן הוצאו פרסומים רבים נוספים. מבין התלמידים יצא לדוגמה אריאל פינקלשטיין, מחבר המסה דרך המלך: אלטרנטיבה הלכתית ומטא-הלכתית לספר "תורת המלך" (דצמבר 2010). פינקלשטיין – אותו שמחתי לפגוש בהקשר אחר – כתב בדברי התודה למסה: "בית המדרש של ישיבת ההסדר 'אהבת ישראל' בנתיבות שימש בעבורי בשנים האחרונות כבית לכל דבר. לפיכך מודה אני לצוות הישיבה ולעומדים בראשו – מו"ר הרב ישראל פרידמן בן-שלום ומו"ר הרב דוד אסולין – על שהסכימו לקחת על עצמם את הוצאתו לאור של חיבור זה. כמו כן, תודתי נתונה למנהל הישיבה, שמוליק בן-שלום, שדחף וסייע רבות גם הוא. לחברי בית המדרש אני מודה על שנים של לימוד משותף בחבורה מגובשת, שאת אותותיו ניתן לראות כמובן בחיבור עצמו".


תחושתי הראשונית היא שהניסוי שערכו הרב ישראל וממשיכי דרכו הוא לכל הפחות – כדברי מרטין בובר על הקיבוץ – "ניסיון שלא נכשל", ולאו דווקא "ניסיון שלא צלח".

477 צפיות