• עידן ירון

ההכרח לחזור לשולחן העבודה

עודכן ב: 29 דצמ 2019

בעקבות חוויה עוצרת נשימה של ח"כ הרצוג באחת הגבעות – לפחות מול נוף הקדומים של יהודה ושומרון, אם לא מול הנוער הנאחז באדמת הטרשים שם – הוא השתכנע כי יש צורך ב"הפעלת אכיפה מסיבית נגד 'תג מחיר', נוער הגבעות וציבור הפורעים והמתנכלים, בכל העוצמה והחומרה. זהו צעד חיוני ומתבקש מול האנרכיה הניכּרת בשטח של פעולות מרי". לשם כך, כמובן, ח"כ הרצוג לא נזקק לצאת לסיור בשטח. את העמדה הזאת הוא יכול היה לגבש ולנסח בבטחה "בבית", מבלי לצאת למחוזות רחוקים וזרים.


מכאן הוא ממשיך ומציין את הלקח העיקרי שלו: "לדעתי, בדיון על המענה לתופעות נשכח אלמנט אנושי בסיסי, והוא שהנוער הזה נמצא במשבר עמוק! במשבר זהות, במרד מול הוריו, מוריו, משפחתו וקהילתו". הכרת "האלמנט האנושי" ראויה לציון. באשר לדיאגנוזה של מצב הנוער בגבעות, הדעות חלוקות.


ח"כ הרצוג ממשיך ומסביר באשר לנוער, שבו חזה אולי לראשונה בגובה העיניים: "עתידו לוט בערפל, ואין לו עם מי לדבר ועם מי לתקשר. הוא הולך ומתכנס בתוך עצמו ו'הכיף של החיים' זה להתפרע ולהרוס כמה שיותר. אלה סימפטומים שמזכירים לנו את דור ההיפים של שנות השישים, את הנוער המתמסטל בקיץ בחוף אילת, את הנוער המשתולל אחרי כמה צ'ייסרים טובים בלב השכונות, את הנוער החרדי הזורק חיתולים במחאות בתקופת 'בין הזמנים'".


אני תמה, האם מעבֵר לדמיון השטחי הזה – ולניסוחים כללים על הווייתו של הנוער בימינו אנו – קיימים בכל זאת הבדלים בין מכלול התופעות, השונות והרחוקות, שח"כ הרצוג כורך בכפיפה אחת?


לדבריו של ח"כ הרצוג, הכוללניים והשטחיים ביותר, "כולם, ללא יוצא מן הכלל, איבדו את הוריהם בתהליך ההתבגרות, וזקוקים לאוזן שומעת ולטיפול מקצועי – פסיכולוגי, חינוכי ושיקומי. זהו נוער בסיכון פשוטו כמשמעו, אלא שהפעם הנוער הזה מסכן את אושיות המדינה במלוא מובן המילה".


לאחר איתור התופעה, ח"כ הרצוג עומד על הסיכון הכרוך בהתרחבותה הבלתי נשלטת, ועל גורמי המשיכה שלה: "חשוב להבין שמסביב לגרעין הקשה של תאי המחתרת הללו ומנהיגיהם נמצאים מאות ואולי אלפי צעירים הנוהרים אחרי המתח, האַקשן והאלימות. הם שטופי מוח ומלאי שנאה, כעס ותסכול כלפי הוריהם ומוריהם על שהכניסו אותם למצב בלתי נסבל: מצד אחד תחושת השליחות, לעיתים המשיחית והכפייתית של ההתיישבות ביהודה ושומרון; מצד אחר, שמרנות דתית ולחץ חברתי עצום, ומצד נוסף – ספק המכרסם בלא הרף, בצדקת המפעל הזה ובעתידו, לרבות עתידם האישי. במצב שכזה, יש מי מהם שמתפרק ומתרגם את התסכול על אבא ואימא לפעולות זעם ושנאה מול אימא מדינה".


למרות התיאור הרב-צדדי הצבעוני של התופעה, והתבהלה באשר למאות ואלפים הממתינים בדריכות לאפשרות להפגין אַקשן ואלימות, ח"כ הרצוג אינו נכנס לשאלה מהו מקור "הלחץ החברתי העצום", כמו מהו מקור ה"ספק" המכרסם בנפשם של הנערים. באשר ל"עתידם האישי" של נערי הגבעות, הוא מניח ככל הנראה כי זה כבר נכתב ונחתם, וכי המפעל כולו עתיד לבוא על קִצו בעתיד הנראה לעין. אוזניי שומעות כאן סוג של התרגשות גאולית (שיש לה אולי שורשים בנפשו "היהודית" של הכותב עצמו), שאינה שונה מיסודה מזו המפעמת בנוער הגבעות: "גואל יבוא רב עליליה, גואל יבוא עם אליהו יבוא".


ח"כ הרצוג פוסק: "בנים סוררים ומוכּים כאלה הם תופעה מוכּרת בכל קבוצה בחברה הישראלית. הם בוודאי מוכּרים בכל החברה המודרנית; אך משום מה קשה להוציא מראשי הציבור הציוני‑הדתי ומנהיגי המתנחלים הודאה בעובדה הפשוטה שגם אצלם קיימת תופעה של משבר בין בנים לבין הוריהם, שגם אצלם קיים משבר בין-דורי, שגם אצלם יש מרד של ממש במוסכמות שמתורגם למחאה אלימה נגד קודש הקודשים של ההורים – צה"ל והמדינה".


הרצוג אינו מבהיר מיהו זה המכּה בבנים הסוררים, ומדוע הוא מזוהה אותם עם בני נוער אחרים בישראל בפרט ובכל אתר ואתר על פני הגלובוס בכלל? האם אין לבני הנוער האלה ייחוד משלהם – האם הם נטולי זהות וסגוליוּת? ואם כך, מה להם ולהתנגדות לצה"ל ולמדינה דווקא? האם אין מושאים זמינים ונוחים יותר ל"מרד נעורים"?


נראה לי כי הבעיה אינה טמונה דווקא בהכּרה של דור ההורים. היא משוקעת הרבה יותר בחוסר ההכּרה של הכותב במה שהסוציולוג ניסים מזרחי כינה לאחרונה "קבוצת התנגדות": דור הבנים והבנות שבחרו להתיישב בגבעות ולהגשים את חזון ארץ-ישראל שלהם – דור שדרכו בוודאי נשגבה מתפיסתו של ח"כ הרצוג ומתפיסת השמאל הישראלי.


מפלגת העבודה בפרט, והשמאל בכלל, נדרשים לחזור בהקדם לשולחן העבודה, "לעשות חושבים", לבחון מחדש את המפה, ולהציע דרך חדשה. אם לא כן, הם ישקעו בתהום הנשייה.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0