• עידן ירון

הסנטימנט של "נוער הגבעות" – אצ"ג ואלדד

אורי צבי גרינברג

אצ"ג (1981-1896) היה אחד מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטיים בשירה העברית. חבר בכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה, ופרס ביאליק לספרות יפה.


"רק אורי צבי חובק בשירתו שני העולמות גם יחד, את עולם היהודים, ואת עולם העברים".

(ישראל אלדד)


רקב לבית ישראל


"הנה בא המועד ואין ערך לשיר היפה, אם הוא בא לעולם בלי תער-החרב יחדיו

ובלי אבן סוקֶלֶת ביד המשורר הזועם –

מי יעורר, אם לא קול המורד הנוהם?


[...]


ממנו יצאו כמיער, דורות צבאות,

לכבוש שטחים לקיום, לגבורות, לכבוד.


[...]


אין ערך לעץ, אם שותלו לא מוכן בחרבו

לקטֵּע את יד האויב המקטע ענף,

חי לא יגיע החורש היהודי עם שורו

לשדה שכם... אם רוֹבוֹ לא ילך לפניו

והיוצא כן לחרוש, לא ישוב עוד בערב!


נצח המחרשה הוא בנצח החרב.

ולא להפך מזה. חוק עולם הוא, נכון.

אין פיוס אמת עם אויב, שאיננו שִלֵּם.

אין שלום מבורך, שאיננו שיקוי ניצחון.


אין קודש כיד החייל האָמון עלי קשת

ואין גֶּדֶף מיד שאין כלי זין צמוד בה.

עַם המקדֵּש ארצו בדמו – מקדֵש את

גופו ולחמו. בה יחיה וימות בה.


בקום אויב על אומה ורִגבה ואין חוסן גברות

לרהב ולזעף קרבות –

כל איכר ויוגב יגורש משדה נחלת אבות;

שדה לחם יֵשם, בארו תיסתם;

עד אשר הנוכרי הכובש יבוא לעבוד

בשדה הלזה: שדה דמו וכבוד.


[...]


שְלחו אלוהים להקיז את הדם, ששכל

רנניו הגדולים לאלוהי הדורות ולמלכות.

שלחו בחרבו המרטשת לפתוח מבוא

בחלב הלב העבה, עדי התפלחות.


[...]


עֶקֶב שכחתם את ייעוד החיל בכיבוש

ומהו סופו, באיננו רודף את קמיו –

יזכירכם האויב מה גורל האדם ועמלו,

באין חרב מגן לו ולא רינת קרב בדמיו".


אבוי ממעמקים


"כפרודות הכספית ברחו פרודות התוגה ושקעו המראות בחזונכם,

כשערי המקדש שנחרב.

קטנתם, בלי אונס, כעדת ננסים, לעמת הפלשתים הנִקלים, ניני דוד נכנעים,

על פי צו הטירוף שבנפש:

לא בפני רומי, אף לא בפני עם בנזרו ובהילו,

כי אם בפני שבט פלשתי, שאיננו שליט כי גם עבד!

ולא הוא שגדל בקומה, כי אתם – ששפלתם!".


ישראל אלדד


אלדד (1996-1910) היה ממנהיגי הלח"י – כהוגה דעות ופובליציסט; סופר ומשורר.


הרעיון


"הרעיון הוא הרעיון המשיחי, רעיון הקמת מלכות עברית, שהיא גדולה בערך היחסי אבל שווה בערך המוחלט למלכויות ישראל בימי הנבואה ובימי החשמונאים, ודווקא באותו חבל ארץ עצמו שלא במקרה הוא במרכז הקונטיננטים [היבשות], ודווקא בנקודה היסטורית זו של משבר כל מה שקרוי היה תרבות המערב הכוללת בתוכה: תרבות יוון, תרבות רומא, תרבות נצרות, תרבות רנסנס, תרבות הדמוקרטיה, כשתרבות הקומוניזם טרם הוכרע גורלה אם היא הביטוי לסופן של כל התרבויות הנ"ל או ביטוי לתרבות חדשה. הרעיון הוא שמתוך חורבות עולם זה עלינו להעפיל שוב לגובהי הר סיני ברוח ולאוני דוד וחשמונאים בגוף".


מנהיגוּת


"אין 'מנהיג' בלח"י. ידוע גם ידוע בשורות מיהו היסוד המארגן, מיהו המוח הפוליטי ומיהו הרוח הלוחם. ולא רק 'מנהיג' אין, אף לא מפקד [...]. הכול מתנהל לפי שיטת 'אחראים'. המונח 'מפקד' כמעט ואינו קיים. לכל היותר לציון אחראי לפעולה מסוימת".


רצון העם, והסמכות והאחריות לפעול


"פעלנו מכוח החזון של חירות ישראל, אשר כופין אותו על העם כגיגית עד שיאמר רוצה אני [...]. קיבלנו את הסמכות שלנו מהדם שכבר נשפך, מהדם שעמד להישפך והוא אינו יודע זאת [...]. ואני באופן אישי קיבלתי את הסמכות מתוך שירי מחדֵש הנבואה בישראל – שאף היא אינה נבחרת בבחירות דמוקרטיות, שאף היא עולה מתוך הכרת אחריות עצמה, אחריוּת עבור הכול מבלי לשאול את הכול. ככל נביאי ישראל, כן היה לי אורי צבי. בשיריו שאלתי כבאורים ותומים, והם שלחוני והלכתי בביטחון מוחלט".


נקמה


"[בלח"י] מלמדים את תורת הנקם שהוא טוב ויעיל בימינו כבימי יהושע בן-נון ומלחמות דוד".


"נקמה זו גם בִּינה בה. גם חשבון, גם תועלת. דמנו איננו הפקר – אומרת הנקמה".


"המומנט של הנקמה, אין לזלזל בו משום בחינה. אין צריך לומר כי הלב נהנה, פשוטו כמשמעו: נהנה, כשנשפך דמם של רוצחינו [...]; אבל במקום כוחן של פעולות נקם אתה מוצא את חולשתן. נוצר הרושם שהן באו כתגובות בלבד, שיש כאן עניין של מעגל דמים, של פגיעה ונקם. חייבים היינו לצאת ממעגל זה ועדיין לא הצלחנו [...]. האויב היה ראוי שנפגע בו, כלומר בכל נציגיו האזרחיים והצבאיים, גם ללא פגיעה מצידו".


משפט


"החלטנו להפוך את הקדרה על פיה: להופיע בלי סנגורים (להשתמש בהם רק בראשונה, לשם בירור הצדדים המשפטיים ולשם קשר נוסף עם החוץ); להודות בהחזקת נשק; לשלול מבית הדין את סמכותו המשפטית; לנצל את במת בית הדין לפרסום מטרתנו ודרך מלחמתנו".


"הפעם ניתנה הזדמנות לזכות הן בקלף פוליטי כלפי חוץ, הן בתעמולה כלפי פנים. ואין צריך לומר: הערך החינוכי. הנוער רגיל היה גם להפגנות נגד השלטון, אך דבר אחד עדיין לא הגיע אליו: שאפשר בכלל לא להכיר בשלטון הזה. שזהו שלטון זר".


מאסר


"כל מעשה שאינו הכרחי למען המלחמה ועלול להביא לידי מאסר, הוא מעשה פשע".


רבנים במחנה המעצר


"מי שלא היה רואה כיצד מקבל המחנה את ר' אריה [לוין], אינו יודע מה כוחה של אהבה ואמונה. וגם זאת אינו יודע: אין ישראל שהוא כופר ללא שייר. כל ישראל יש לו באמת חלק בעולם הבא, מפני שכל ישראל יש בו תמיד פינה אחת חבויה עמוק בנפש שעדיין שכינה שרויה בה, שעדיין אמונה בה, אלא שקליפות מכסות עליה. ואימתי היא נגלית? כשצדיק בא ומעלה אותה".


* הכתבה מבוססת על: אורי צבי גרינברג, כל כתביו, כרך ג': שירים חלק שלישי – ספר הקטרוג והאמונה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1991; ישראל אלדד, מעשר ראשון: פרקי זיכרונות ומוסר השכל. תל אביב: הדר, 1975.

51 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0