• עידן ירון

נפלתי על הראש – ואז גיליתי את דבר הפתק

נפלתי על הראש באשמורת לילה, עם הנץ החמה. אחי היקר גלעד לקח אותי לחדר מיון בבית חולים. בדרך שחנו ברוח טובה על שבריריוּת החיים, ועל הקופסה השחורה של התודעה.


באולם שבפתח חדר המיון, הטלוויזיה דולקת ועל המסך מרצדים – כדמויות עוועים – פרקליטים מיומנים, המייצגים את ראש ממשלתנו בשימוע הרה-גורל. אולי אף נידרֵש – רחמנא לצלן – לחזור ולשלשל, במהרה בימינו, פתח לקלפי.


בשיטוט חסר נחת ברשת החברתית שכבשה את העולם – הלא היא רשת פייסבוק, הנודעת לשמצה – אני מוצא פוסט של "האקדמיה הלשון העברית", וזה לשונו: "יום הבוחר הגיע – כבר הלכתם לקַלְפִּי? המקור של המילה קלפי (קופסה) הוא מן היוונית, והיא נכנסה לעברית בספרות חז"ל. את המילה קלפי אנו מוצאים במִשנה: 'ושם שני שעירים, וקלפי הייתה שם ובה שני גורלות... טָרַף [הכוהן הגדול] בקלפי והעלה שני גורלות – אחד כתוב עליו לשֵם ואחד כתוב עליו לעזאזל'. לפי התיאור במִשנה, הכוהן הגדול שלף מכלי הקיבול המכונה 'קלפי' פתק אחד בימינו ופתק שני בשמאלו, ועל פיהם קבע מה יהיה גורלם של השעירים (תיישים) – מי יעלה קורבן בבית המקדש, ומי יישלח לעזאזל (לפי אחד הפירושים – מקום נידח במדבר יהודה). גם בקלפי של ימינו יש פתקים שבאמצעותם בוחרים בשיטה שונה, ויש שיאמרו בשיטה דומה למדי, שבה קובעים מי ילך לעבודת השם ומי ילך לעזאזל...". נו, דיברנו על סוגיות הרות-גורל.


עניין העלאת קורבן השעיר לשם שמיים עוד טרי במוחי-בנשמתי, לאחר שנוכחתי לפני כשבוע ב"מעמד קורבן" על ידי אחד מבני נוח המיוסרים על פסגת הר הזיתים בירושלים – למול הנוף נורא ההוד של בית המקדש – כחלק מ"כנס כינון ארגון שבעים אומות", ביוזמת ידידי המהולל‑המושמץ פרופ' הלל ויס.


באולם ההמתנה שבפתח חדר המיון, נתקלתי על גבי ארון פינתי בספר צנום, אותו נטלתי לידי והתחלתי לעיין בו, עד שאקרֵא לטיפול שיביא כמקווה לרפואה שלמה ולהחלמה מלאה.


ד"ר סעיד רכן על הפצע הפעור מעל גבתי השמאלית, הניח מטלית סטרילית על פניי, ותפר את שוליו בתשומת לב ובמסירות רבה. "כמה תפרים?", שאלתי – "אני לא סופר", ענה. סעיד הוא "פלסטיקאי" או "כירורג פלסטי". למדתי כי מוצאה של המילה "פלסטי" ממילה יוונית שמשמעה לעצב או לתת צורה. כירורגים פלסטיים מעצבים או נותנים צורה לפי שמישהו או משהו "פירק לו את הצורה", כמו במקרה המינורי שלי.


בעת ההמתנה לטיפול, ולאחר ההודעה ברשת המשפחתית על החבלה, בני המלומד אלעד הפנָה אותי לקטע קצר המתייחס לאחד הסופרים הנערץ על שנינו – חורחה לואיס בורחס. מסתבר כי בורחס סבל מחבלת ראש חמורה, ערב אחד מחגי המולד. כאשר החלים מהתאונה, הוא החל לחקור סגנון חדש של כתיבה, שבעקבותיו הפך לימים למפורסם כמספֵּר "סיפורים קצרים".


בני אורן ניאות לעזוב את עבודתו העמוסה לעייפה, והסיע אותי אחר כבוד למנוחה בבית. לאחר שהתאוששתי קמעה, בלילה שלאחר התאונה, נטלתי לידי את הספר שלקחתי ברשות ובסמכות מבית החולים (אליו הוצמדה מדבקה לבנה: "מחולק חינם"). שם הספר: "אשרינו: לקט שיחות וסיפורים מרבי ישראל בער אודסר" – שנודע כ"הסבא" או כ"בעל הפתק". גמעתי את הספר בשקיקה. השיחות נכתבו על ידי החסידים מפי הרבי, אדם בגיל מאה. הן כתובות בסגנון שהיינו מכנים כיום "זרם תודעה", הכולל חזרתיוּת המשווה לדברים אופי היפנוטי המזמין מצב בוֹננוּתי. בליבו של הספר מצויה, כמובן – לכל מי שבקי בעניין – פרשת הפתק.


"הסבא" מספר לחסידיו: "קיבלתי את הפתק בשנת תרפ"ב, לפני שישים ושלוש שנים... נכנסתי להחדר והוצאתי איזה ספר, זה היה ספר 'ליקוטי הלכות' של רבי נתן, והיה החתיכה נייר הזה שמה בתוך הספר... טרם שסגרתי הספר להחזיר אותו, הבחנתי שיש שורות כתובות על הנייר, התחלתי לקרוא, קראתי אותו עד הסוף, ונכנסתי לשמחה כזו שאין בעולם הזה שמחה כזו... למדתי מזה, מהפתק, שעדיין יש לי תקווה, רבינו הקדוש צעק בקול גדול: 'גוואאאלד! אל תתייאשו, אין שום ייאוש בעולם' כלל'... כל ימי חיי, בכל פעם שעובר עליי מה שעובר בגוף ובנפש, אז אני לוקח את הפתק וקורא אותו, והוא כמו חדש אצלי והוא מרפא אותי, מנחם אותי מכל המחלות בגוף ובנפש. שישים שנה לא פרסמתי אותו. רק אני החייתי עצמי בזה. כי הרגשתי שהעולם רחוקים מאמונה, הם לא יאמינו והם יתלוצצו מברסלב. אז לא פרסמתי את זה. אבל זה חתיכת נייר, זה יכבוש את העולם, כי רבינו רבי נחמן בו תלוי כל הגאולה והתיקון של הכול, של עם ישראל ושל כל העולם, ככה הוא אמר".


פתק הוא נמצא, הוא נמצא תמיד, הוא לא נפסק!".


"הסבא" אמר לחסידיו על "אומן, ראש השנה": "אני מקווה ומתפלל ומתגעגע לזה". האמת תיאמר: גם אני מתגעגע לזה, ומוסֵר בימים אלה דרישת שלום לכל ידידיי שיצאו לאומן ומבלים שם ברגעים אלה ממש: מאיר אטינגר, אהרון שטרייכר, הרב דן לוינזון, נפתלי פומברג, וכל קהילת "נהר דעה".


למדתי באקראי שעל המחשב בדירתו הניו-יורקית של הסופר היהודי-האמריקני פיליפ רות, שהתקרב לגיל שמונים, היה מודבק פתק ועליו המשפט: "המאבק עם הכתיבה נגמר". הוא הזכיר לעצמו בדברים אלה, שבתום קריירה מהארוכות ומהמהוללות ביותר בספרות האמריקנית הוא פורש מכתיבת פרוזה: "אני מסתכל בפתק הזה כל בוקר", אמר רות, "וזה נותן לי כוח עצום".


לפני המועד שגם אני אזדקק או אשתוקק להדביק פתק כזה על מחשבי שלי – ובעקבות הגילוי של בורחס, אחרי שנפל על הראש – אני כותב לכם סיפור קצר זה מלב-אל-לב, כאשר עיני האחת סתומה מעוצמת המכּה.


הלוואי שתמעיטו במכּות ובחבלות – שיוטחו על ראשיכם, או שתטיחו בזולתכם. כך ייטב, ותהיה לכולנו שנה טובה.

48 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0