• עידן ירון

מעשה אבות אינו בהכרח סימן לבנים – אל סייד וז'ק איברהים נוסייר

טראומה והשפעתה הבין-דורית

מחקרים מוכיחים כי הן מקרבנים והן קורבות של מלחמה, טרור ואלימוּת עשויים לחוות תופעות טראומטיות. בסביבות משוסעות על ידי מלחמה וטרור, נדרשים בדרך כלל כמה דורות כדי לבנות מחדש את יחסי האמון שהופרו, ולייסד חברה בריאה.


מלחמה וטרור ממשיכים להטיל צל ולהאפיל על נפשות השורדים אותם גם לאחר עשרות שנים, ומותירים מאחוריהם טראומה קולקטיבית. ההשפעה הנפשית חודרת כול, ועשויה – במהלך דורות אחדים – לעצב מחדש את תפיסת המציאות. הורים שמושפעים על ידי הסיפורים הכאובים הרווחים בחברתם מגלים כי עמדותיהם והתנהגותם הנובעת מכך הם בעלי השפעה גם על האופן שבו ילדיהם חושבים ופועלים. לדוגמה, כאשר נאמר לילד מעט מדי, והוא נדרש להיאבק כדי להבין באופן מלא את ההתנהגות האלימה של הוריו מוכי הטראומה, היא ייטה לפנות לדמיון. פנטזיות מתפתחות במרוצת השנים, וממלאות את נפשם של הילדים הממציאים – מתוך דמיונם הפורה – את קורות החיים של הוריהם. ההכרה חגה סביב שאלות של חיים ומוות, תפקידי הרוצח והקורבן, ומחשבות אלה מעצבות בסופו של דבר באופן בלתי-מודע את חוויותיו ואת התנהגותו של הילד.


ילדים אינם יכולים להגן על עצמם ולפענח את החידה הנובעת מהסילוף והבגידה של הוריהם. הרגשות שהם נאחזים בהם, מתוך ייאוש ותחושת חידלון, מוֹנעים מהם להטיל ספק בתפיסת ההיסטוריה של הוריהם. כאשר ילדים שנצרבו בתחושות אשם מזדהים עם ההיסטוריה המסולפת שמוסרים להם הוריהם, הם חשים לעיתים שמשהו פגום בהם עצמם. תופעה זאת עשויה לבוא לידי ביטוי בגילויים כמו חרדה, נטייה לדיכאון או הפרעות רגשיות והתנהגותיוֹת אחרות. הנרטיבים של ההורים נותרים כעין גופים זרים שאינם משולבים לגמרי אל תוך חייו של הילד.


היחס שבין החוויה הטראומטית לבין ידע הוא מורכּב. אנשים פגועי טראומה בונים חומה מסביב לעצמם כדי להתגונן מפני הכאב של זיכרונותיהם. אם הם מונעים זאת מעצמם, השלמוּת הנפשית השברירית שלהם עלולה להתערער.


מנגנונים נפשיים אלה מקשים על ביסוס תפיסת מציאות אמינה, מה שמשפיע לא רק על היחיד אלא גם על החברה כולה. כאשר חברה מתמודדת עם אסונות קולקטיביים – כמו החברה האמריקנית, שהתמודדה עם אסון המגדלים התאומים (1993, 2001) – בידוד רגשי, פנטזיות ותפיסת המציאות ההיסטורית מתמזגים זה בזה ומעוותים זה את זה. כיוון שהאמת חומקת מפגועי טראומה רבים, הם אינם מסוגלים להתאבל כנדרש על אובדנם. עצב הוא תהליך מזכך. ללא עצב מוּדע, אנשים ששכלו את יקיריהם או שקרוביהם גרמו שכול לאחרים חשים צער מבלי לדעת בדיוק מדוע. הרגשות הסוערים בנפשם אינם מוצאים מפלט. לעיתים מזומנות, הם פונים לנתיב ה"נקמה!".


טרור בשם האסלאם

כל עוד טרוריסטים רוצחים בשם האסלאם, מוסלמים נדרשים להתמודד עם השאלה: האם התנהגות זאת תואמת את דתם? לכולנו זכות לדחות באופן נחרץ רצח ואכזריוּת. התערבות פעילה והצהרות מפורשות נגד טרור הם בעלי חשיבות רבה, במיוחד מצד מנהיגים ואינטלקטואלים מוסלמים. על המוסלמים להרחיק עצמם מטרור, מפנאטיוּת ומהפרת זכויות אדם המבוצעים לכאורה "בשם אללה". כל עוד המוסלמים לא משמשים כחוד החנית בהתנגדות לדרך זאת, ותהליך זה אינו מתעורר מבפנים, המאמצים להתגבר על הטרור יהיו חלקיים בלבד.


הטרוריסטים המיליטנטים לא רק מביאים להריגתם ופציעתם של אלפי בני אדם, הם גם חותרים תחת האסלאם עצמו. יידרשו דורות של מוסלמים עד להחלמה חברתית מלאה, מכיוון שתפיסות ומעשים אלה הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי המוסלמי.


מוסלמים צעירים רבים מכירים ככל הנראה בפרדוקסים האלה, אבל אינם מקבלים הסבר משביע רצון מבני הדור הקודם או ממנהיגים פוליטיים הנדרש לשם בירורם. כאשר אנשים מתמודדים עם תחושות מאיימות, קיימות למעשה שתי דרכי התמודדות בסיסיות: הם עשויים להפנות את הרגשות כלפי חוץ, אל עבר אנשים ודברים אחרים; או להפנותם כלפי פנים, אל עבר עצמם. שתי דרכים אלו מזיקות במידה רבה.


סיכום

מכל הסיבות האמורות, ברור מדוע המקרה של ז'ק איברהים הוא ייחודי ומרשים כל כך. הוא פעל בניגוד למנגנונים הנפשיים המקובלים במצבים כאלה, ויצא חוצץ נגד הגזענות והאלימוּת. הוא הביע בפומבי את התנגדותו לדרך הפונדמנטליזם, וצידד בדרך השלום והאחווה האנושית.


ז'ק איברהים העיד: "הפסקתי לענות לשיחותיו של אבי בהיותי בן שמונה-עשרה. מדי פעם, קיבלתי מייל מבית הסוהר באילינוי שבו נאמר שהוא מעוניין להמשיך את ההתכתבות עימי; אבל למדתי שאפילו זה אינו מוביל למשהו טוב. אבי ערער על הרשעתו שוב ושוב – הוא סבר שהמדינה פגעה בזכויות האזרחיות שלו במשך החקירה. לכן, פעם כתבתי לו מייל שבו שאלתי ישירות: 'האם רצחת את מאיר כהנא והשתתפת במזימה של הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-1993?'. ציינתי: 'אני בנך, ואני זקוק לשמוע זאת ממך'. הוא ענה לי במטפורה מופשטת, בלתי ניתנת לפענוח, שגרמה לו להיראות נואש ורדוף, ובה במידה גם אשם".


ז'ק איברהים כתב: "הקדשתי שנים רבות מחיי כדי להבין מה משך את אבי לדרך הטרור, ונאבקתי עם הידע שדמו זורם בעורקיי. באמצעות עדותי, כוונתי להציע דיוקן של אדם צעיר שגדל בלהט הפנאטיוּת ואימץ במקומה את דרך אי-האלימוּת".


הוא תיאר כיצד מובילים אדם לדרך הטרור: "הצעד הראשון הוא להפוך מישהו לרווי דעות קדומות ומגלה חוסר סובלנות בוטה. אתה מוצא מישהו פגיע – מישהו שאיבד את ביטחונו העצמי, הכנסתו, כבודו, יכולת הפעולה העצמאית שלו, מישהו שחש מושפל על ידי החיים, ואתה מבודד אותו ומערער את השתייכותו החברתית. אתה מחדיר לנפשו פחד וזעם, ומוודא שהוא מתייחס למישהו 'אחר' כאל מטרה חסרת-פנים במקום כאל בן אנוש".


למרות זאת, הוא מדגיש: "אפילו אנשים שגודלו בדרך השנאה מאז לידתם יכולים לבחור את דרכם בחיים. זאת עוד, הם יכולים להיות סנגורים יוצאי דופן של דרך השלום והאחווה האנושית בדיוק בשל כך שהם חוו באופן אישי את השפעות האלימוּת והגזענוּת. אנשים שהפכו על כורחם לקורבנות יכולים להבין באופן עמוק יותר מאשר כל אדם אחר שהעולם אינו זקוק לקורבנות נוספים".


עמדתו של ז'ק איברהים כלפי רציחתם של בנימין זאב וטליה כהנא מרגשת במיוחד: "משפחה נוספת נהרסה בשל שנאה. חשתי בחילה ומיאוס כאשר קראתי על כך".


התנאים שתוארו לעיל מאפיינים כמובן לא רק את ארצות הברית מוכּת הטרור, אלא גם את מדינתנו החיה באופן מתמיד בצל המלחמה והטרור. הדברים לפיכך רלוונטיים במיוחד למציאות שלנו. נדרשים אומץ ותושייה חריגים כדי לנטוש את דרך האלימות ולבחור בדרך הסובלנות.


* הכתבה מבוססת על: Jan Ilhan Kizilhan, "Violence, Trauma, and Culture (Religion)", in Erkan Özgen, Giving Voices. Barcelona: Sternberg Press, 2018: 38-21; Zak Ebrahim (with Jeff Giles), The Terrorist's Son: A Story of Choice. New York: TED Books eBook, 2014.

23 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0