• עידן ירון

מי רצח את הרב מאיר כהנא? – עדות בנו של נוסייר אל סייד

סיפור המעשה


ז'ק איברהים, בנו של נוסייר אל סייד, מספר:


מאיר כהנא, רב מיליטנטי ומייסד "הליגה להגנה יהודית", נורה על ידי ערבי לאחר נאום באולם כינוסים במלון מריוט בעיר ניו-יורק... במהרה התברר לנו כי היורה הוא אבי.


אבי היה הג'יהאדיסט המוסלמי הידוע הראשון שנטל חיים על אדמה אמריקנית. הוא פעל בתמיכת תא טרור מעבר לים, שכינה עצמו בסופו של דבר "אל קאעידה". הקריירה שלו כטרוריסט לא הסתיימה לאחר רצח כהנא. בראשית 1993, מתא הכלא שלו באטיקה שבמדינת ניו-יורק [700 ק"מ מהעיר ניו-יורק; אחד ממתקני הכליאה הידועים ביותר בארצות הברית, אשר בו ישבו כמה מן הפושעים המסוכנים ביותר במאה האחרונה, ואשר משמש כיום בעיקר לרוצחים המרצים עונשי מאסר ארוכים], אבי סייע בתכנון הפיצוץ הראשון של "מרכז הסחר העולמי" עם שותפיו הוותיקים – בכלל זה עֹמר עבד אלרחמאן, שאמצעי התקשורת כינו "השייח העיוור".


ב-26 בפברואר 1993, יליד כוויית ממוצא פקיסטני בשם רמזי יוסף ויליד ירדן בשם עיאד עיסמעאיל ביצעו את המשימה, בנהגם בפורד מסחרית צהובה טעונה חצי טון חומרי נפץ אל החנייה התת-קרקעית של בניין "מרכז הסחר העולמי" [הסמל המובהק של עוצמת המערב]. תקוותם, כמו תקווה אבי, הייתה שאחד המגדלים יקרוס על משנהו, ואלה יקברו תחתם אלפי בני אדם. היה עליהם להסתפק בפיצוץ שפער חור בבטון ברוחב 30 מטר, וגרם למותם של שישה אנשים, ובכלל זה אישה בחודש השביעי להריונה. [סייד קיים ככל הנראה קשרים מתמשכים עם חברי החולייה, שביקרו אותו בבית הכלא, המשיך להיות הכוח המניע מאחוריה וניהל את המבצע מאחורי הסורגים].


רדיקליזציה


אימי חונכה במשפחה קתולית, והמירה את דתה לאסלאם מתוך הכּרה, טרם פגשה את אבי. אבי בילה חלק גדול מימיו מסביר למסגד "אל-פארוק" בברוקלין [שידוע גם בשם מסג'יד אל-פארוק, ושבו נשמעה לראשונה הקריאה לג'יהאד על אמריקה]. אחד המטיפים שם שַבה במיוחד את ליבו של אבי: מסית פלסטיני בשם אבדאללה יוסף עזאם [אחד ממייסדי והוגי האידיאולוגיה של הטרור האסלאמי הסוני הבינלאומי במאה העשרים; מבכירי ארגון האחים המוסלמים, מייסד ארגון הטרור אל-קאעידה ואחד האידיאולוגים המשפיעים על תנועת החמאס]. עזאם הגיע לארצות הברית במסגרת מסע גיוס כספים ופעילים בעבור המוג'אהדין במלחמת ברית המועצות‑אפגניסטן [1989-1979]. קריאת הקרב שלו הייתה: "הג'יהאד והרובה לבדם: לא משא ומתן, לא התוועדויות ולא דיאלוגים". הוא חנך סטודנט צעיר לכלכלה מערב הסעודית, בשם אוסאמה בן-לאדן, ושכנע אותו להעביר את קשריו המשפחתיים ואת הונו לפקיסטן, כדי לתמוך במאבק נגד ברית המועצות. אבי פגש את עזאם במסגד, וחזר נלהב. הוא ורעיו מהמסגד החלו להיפגש בדירתנו, ודיברו בגלוי על תמיכתם בג'יהאד באפגניסטן.

אבי השיג במהרה קו ישיר לעזאם, שאותו העריץ. הוא וחבריו מהמסגד יצאו למחנות כדי להתאמן בכישורי הישרדות [ובקרב מגע]. כמו כן, התאמנו בירי. כאשר ראש המסגד התלונן על הרדיקליזציה שלהם, הם דאגו שיודח ממשרתו. מיותר לומר כי לאבי לא נותר זמן לאימי ולנו, הילדים.


נקודת השבירה הגיעה כאשר אבי אמר לאימי שהוא אינו רוצה עוד לתמוך בג'יהאד מרחוק. הוא שואף לצאת לאפגניסטן ולאחוז בנשק. אימי נחרדה. הוא התעקש שהיא תעבור עם הילדים למצרים, שם תחייה עם סבינו כאשר הוא עצמו יפנה לדרך המוג'אהדין [מונח המשמש החל משלהי המאה העשרים באמצעי התקשורת לתיאור מגוון של לוחמים חמושים שתמכו באידיאולוגיות אסלאמיסטיוֹת].


למרבה המזל, סבי התנגד בתוקף לתוכנית. הוא האמין שמקומו של אבי הוא לצד אשתו וילדיו. ב‑1989, מישהו ניסה לחסל את עזאם באמצעות מטען חבלה. המטען לא התפוצץ. בנובמבר של אותה שנה, עזאם נסע עם שני בניו בג'יפ בדרך לתפילת יום השישי, כאשר מחסל הפעיל מרחוק מטען חבלה שהוטמן בדרך. שלושתם נהרגו. אימי תיארה את הידיעה על מותו של עזאם כרגע שבו היא איבדה את אבי אחת ולתמיד.


ב-1989, הסובייטים נסוגו מאפגניסטן. גם ארצות הברית נטשה את המדינה. בחלל שנוצר, ג'יהאדיסטים כמו אבי ניסו להקים שם מדינה המתבססת על חוקי השריעה. ב-1990, אחד מעמיתיו של אוסאמה בן-לאדן, "השייח העיוור", הגיע לאמריקה כדי לגבש את הנאמנים לג'יהאד העולמי, שלא רק תבעו את אפגניסטן, אלא ביקשו לשים קץ – בכל אמצעי הנדרש לשם כך – לשליטה של ישראל על פלסטין, הממומנת והנתמכת על ידי ארצות הברית.


כל חיי נאמר לי, במסגדים ומחוצה להם, כי מדינת ישראל היא האויב של האסלאם. אבי לקח אותי איתו כדי לשמוע את השייח העיוור פעמים רבות. לא הבנתי מספיק ערבית כדי לתפוס יותר מאשר מילים בודדות, אבל האכזריות שעלתה מדמותו גרמה לי חלחלה. אבי התקרב לשייח העיוור [הפך לנהגו ולשומר ראשו], והשייח ביקש שיעשה לו שם בתנועה. אבי שקל לחסל את ראש הממשלה העתידי של ישראל, אריאל שרון, ואף התקדם בתוכנית עד לאיתור בית המלון שבו ישהה. הוא ויתר בסופו של דבר על התוכנית, אבל כפונדמנטליסט שהאמין שהוא מכשיר חי לביטוי זעמו של אללה, מטרות פוטנציאליות לא היו חסרות. במהרה, אבי גילה מהי קריאתו האמיתית: לרצוח את הרב מאיר כהנא.


בחזרה לסיפור המעשה


ראש יחידת הבילוש של משטרת העיר ניו-יורק אמר בפומבי כי אבי פעל כרוצח בודד [לאחר שנים, הוא סיפר את הסיפור האמיתי, וגילה שחשד מלכתחילה שלא כך הם פני הדברים]. הרעיון אבסורדי, כפי שהוכיחו הרבה לאחר המעשה העיתונאי-החוקר פיטר לַנס והממשל האמריקני עצמו [לדברי לַנס, נוסייר הצביע בחקירתו על בילאל אל-קייסי, שעבד במסגד "אל פארוק" בברוקלין, כשותף לרצח כהנא]. אבי התקרב אל דוכן הנואמים שעליו עמד כהנא, ואז קרא בקול: "זהו הרגע!". הוא ירה ברב, ונמלט מאולם הכינוסים. אחד מתומכיו של כהנא, אדם כבן שבעים, ניסה לחסום את דרכו. אבי ירה לעבר רגלו, ואז המשיך לרוץ לעבר הרחוב. לפי הדיווחים בעיתונות, ידידו [מחמוד אבו חלימה, שנהג מאוחר יותר במכונית התופת שהתפוצצה ב"מרכז הסחר העולמי"] – נהג המונית שיתקשר לאימי באותו לילה כדי לבשר לה על פציעתו של אבי – היה אמור להמתין לו במוניתו מחוץ לבית המלון. שוער הורה לו ככל הנראה להמשיך לנסוע, כך שאבי נכנס למונית אחרת. לאחר שהמונית חלפה על פני בניין אחד, תומך של כהנא התייצב לפניה כדי למנוע מאבי לברוח. אבי כיוון את האקדח לעבר ראשו של הנהג; הנהג קפץ מהמכונית וברח. גם אבי קפץ בעקבותיו, ורץ במורד רחוב לקסינגטון. הוא נקלע לחילופי אש עם איש אבטחה של הדואר, שלבש אפוד מגן, ונפל מתבוסס בדמו ברחוב. לפי כמה תיאוריות, משתף הפעולה של אבי נמלט מהמקום באמצעות הרכבת התחתית.


אחרית דבר


קשה לתאר עד כמה זעמתי על אבי על מה שעולל למשפחתי. ביליתי את שנות חיי בניסיון להבין מה הוביל את אבי לדרך הטרור, ונאבקתי עם הידיעה שדמו זורם בעורקיי. באמצעות סיפורי, כִּוונתי לעשות משהו מועיל ומחכים; להציע דיוקן של אדם צעיר שגדל בלהבה היוקדת של הפנטיוּת, ועם זאת אימץ במקומה את דרך השלום ואי-האלימות.


העובדה שאבי הלך לבית הסוהר בשל פשע בל-יתואר, כאשר הייתי בן שבע שנים בלבד, כמעט שהרסה את חיי; אבל היא גם אִפשרה אותם. בשבתו בבית הכלא, אבי לא יכול היה למלא אותי בשנאה. יתר על כן, הוא לא יכול היה למנוע ממני לבוא במגע עם אותם האנשים שהוא יצר דמוניזציה שלהם, ולגלות שהם בני אדם – אנשים שאני יכול לדאוג להם, והם יכולים לדאוג לי.


בחודשים הראשונים של 1991, אמצעי התקשורת ורוב העולם האמינו שאבי הוא מפלצת, ולאוזני אימי התגנבה השמועה ש"הליגה להגנה יהודית" הכריזה שהיא הוציאה סוג של פתווה משלה: "להרוג את בניו של נוסייר". למרות זאת, מוסלמים רבים ראו באבי שהיד. כהנא, כך נטען, היה בעצמו גזען, מצדד באלימות ובנקמה, קיצוני שגונה אפילו על ידי בני עמו שלו. הוא התייחס לערבים ככלבים. הוא רצה לנקות את ישראל מהם – באמצעות הפעלת כוח, אם יהיה צורך בכך. כך שבעוד שאבי הוצג בחוגים רבים כמפלצתי, משפחות מוסלמיות הודו לנו ברחוב, ואף שלחו תרומות נדיבות מרחבי ארצות הברית והעולם כולו.


אבי התכוון לסתום את הגולל על הרב המסית, ולהאדיר את שמו של אללה. למעשה, הוא גרם בושה ועורר חשד כלפי כל מוסלמי באשר הוא, וכן עודד מעשי אלימות נוספים חסרי טעם.


בערב ראש השנה 2000, בנו הצעיר של מאיר כהנא וכלתו [בנימין זאב וטליה כהנא] נהרגו, וחמישה מילדיהם נפצעו, כאשר פלסטיני פתח באש באמצעות מכונת ירייה לעבֵר רכבם המשפחתי. משפחה נוספת נהרסה על ידי שנאה. חשתי בחילה ומיאוס כאשר קראתי על כך.


באשר לי, איני מוסלמי ואיני אדם מאמין עוד. מה שמגדיר את עולמי הוא אהבתי לבני משפחתי ולידידיי; האמונה המוסרית כי אנו חייבים להיות טובים יותר איש כלפי רעהו, ומחויבים לדורות שיבואו אחרינו. אני שואף לתקן לפחות חלק מן הנזק שנגרם על ידי אבי, בכל דרך – תהיה פעוטה ככל שתהיה. בני אדם קודמים בעיניי לאלוהים. אני מכבד מאמינים מכל הסוגים, ופועל לקידום דיאלוג בין-דתי, אבל כל חיי ראיתי כיצד הדת משמשת כנשק קטלני, והחלטתי להניח את כל כלי הנשק באשר הם ולקדם את מטרות השלום והאחווה האנושית.


* הכתבה מבוססת על: Zak Ebrahim (with Jeff Giles), The Terrorist's Son: A Story of Choice. New York: TED Books eBook, 2014.

240 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0