• עידן ירון

היאחזות כהניסטית בהר מנוח

ההיאחזות

"הר מנוח" היה בתחום שיפוטה של מועצת קריית ארבע, ונחשבה שכונה שלה – כמו רמת ממרא, שאף היא לא הייתה צמודה לקריית ארבע.


המתיישבים הראשונים נכנסו לאוהלים באלנקם באוגוסט 1982. הם מנו שלוש משפחות: יוסף ורחל דיין ושלושת ילדיהם; ראובן ורחל מנינג ובתם; ואברהם ונחמה הרשקוביץ ושבעת ילדיהם. כשבועיים לאחר מכן הצטרפו שמואל ועתידה בן ישי ובנם.


מאחר שהמאחז אלנקם לא היה מחובר למערכות החשמל והמים, המנהלה חפרה בור ספיגה לצורכי ביוב, וסיפקה מכלית מים. השירותים היו שירותי שדה, וברזייה שחוברה למכלית שימשה לרחצה ולשטיפת כלים. היה גנרטור קטן שהספיק לתאורה, ובחורף הקר חיממו בתנורי נפט.


השטח שנועד לאלנקם כלל שלושה דונם. בהר מנוח הייתה היאחזות נח"ל, ויוסף דיין סיכם עם עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות כי קרוונים מהבסיס הצבאי יועברו לאלנקם. מתיישבי ההיאחזות קיוו לעבור במהרה לקרוונים אלה.


לרב מאיר כהנא היו תוכניות מרחיקות לכת לפעילות ביישוב: ישיבה, אכסניית נוער, סמינריונים בשבתות, תוכנית הכשרה לאימוני הגנה עצמית. הרב כתב: "היישוב יהיה יישוב תורני, אך יהיה פתוח גם לחברי כ"ך שאינם שומרי מצוות, בתנאי שהתנהגותם בפרהסיה תהיה על פי התורה. נקפיד על שני עקרונות: האחד, עבודה עברית בלבד; השני, היישוב לא יהיה מוקף גדר ביטחון. הערבים אינם מסתגרים מאחורי גדרות בפחד, גם אנחנו לא".


בימי חול יכלו תושבי אלנקם לנסוע להתפלל בקריית ארבע; בשבתות הגיעו אורחים כדי שיהיה מניין תפילות במקום. הקור העז הקשה על המתיישבים. לקראת החורף, הם בנו בעזרת מתנדבים בית מאבני המקום.


כמה חודשים לאחר הקמת אלנקם, בסוף נובמבר 1982, פרצה מריבה בין המתיישבים האחרים לבין יוסף דיין. הוא כתב: "התחילו אז מריבות מכוערות בקרב אנשי אלנקם, שטענו שאני משתלט על הכול ומחליט לבד [...]. בסוף החליטו להדיח אותי מן היישוב. חשבתי להילחם על המקום (שבעצם אני הקמתי וטיפחתי), אך אמרתי לעצמי שאיני רוצה לגור עם אנשים שלא רוצים אותי".


כמה חודשים לאחר מכן הפסיקה מועצת קריית ארבע לספק מים להיאחזות, ואחר כך הודיעה שהיא מפסיקה גם את הסעת ילדיהם לבית הספר. הסיבה הרשמית להפסקת השירותים לתושבי אלנקם הייתה מחלוקת בעניין ועדת הקבלה. המועצה התנתה קליטת תושבים חדשים לקריית ארבע ולשכונותיה באישורה של ועדת קבלה, אבל תושבי אלנקם התנגדו לכך בטענה שזהו ניסיון לשנות את אופייה האידיאולוגי-הכהניסטי של ההיאחזות.


בעקבות עיצומי המועצה, אוכלוסיית אלנקם התדלדלה והלכה. בצר להם, בינואר 1983 נאלצה משפחת הרשקוביץ לחזור לביתה ברחובות. הרב כהנא נסע לאלנקם לעודד את תושביו, אבל אנשים המשיכו לעזוב. משפחת מנינג חזרה לדירתה בקריית ארבע. רק משפחת בן ישי ומתנדבים אחדים נותרו באלנקם, והם היו שם עד ליום 7 במרס 1983 – היום שבו הגיעו חיילים לפנות אותם בהוראת שר הביטחון דאז, משה ארנס. בעיתונות נכתב כי בלילה שבו פונו בני משפחת בן ישי והמתנדבים ששהו על ההר עבר רמקול שקרא לתושבי קריית ארבע לבוא לסייע, אבל איש לא בא.


בהודעות באמצעי התקשורת, בעקבות הפינוי, נמסר כי היאחזות אלנקם שימשה "מקלט" לאנשי כ"ך שנחשדו במעשי אלימות נגד ערבים ובעבירות פליליות אחרות. האם כך הם פני הדברים?


הנאחזים

הרב יוסף דיין הוביל לימים טקס קללה דתי – "פולסא דנורא" – שרבים רואים בו אירוע מרכזי בהסתה שהביאה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין (נובמבר 1995). הרב דיין השתתף ב-2004, ביחד עם כמה עשרות אנשי הימין הקיצוני, בטקס "ניסוך המים" בנקבת השילוח בעיר דוד, כדי לסמן "מעבר מדמוקרטיה למשטר מונרכי". הוא הסביר: אנחנו לא רוצים ממשלות, מפלגות, קואליציות והחלטות רוב, ומכינים את העם לקבל מלכות". הרב העיר באותו מעמד שאם יגיעו לפנות את ביתו, "אם הם יבואו בנשק, גם אני אבוא בנשק". הרב דיין הצהיר בנובמבר 2011 כי אם יתבקש, יטיל קללה דומה לזו שהטיל על ראש הממשלה יצחק רבין גם על ראש הממשלה אריאל שרון.


ראובן (רוברט) מנינג ואשתו רחל (רשל), היו חברי הליגה להגנה יהודית. הם עלו לישראל ב-1981, התיישבו בקריית ארבע. במשפט שהתקיים לרחל מנינג ב-1989, נטען כי הייתה מעורבת במקרה רצח בארצות הברית: ב-1971 הגישה אישה בשם ברנדה קרותמול נגד ויליאם רוס – סוחר נדל"ן וחבר ותורם חשוב של הליגה להגנה יהודית – תביעת נזיקין על הפרת התחייבות למכור לה בית. ביולי 1980 הגיע למשרדי החברה בה עובדת ברנדה חבילת דואר הממוענת אליה. מזכירת החברה, פטרישיה וילקרסון, פתחה את החבילה, וזו התפוצצה והיא נהרגה במקום.


סמוך לחטיפת "אכילה לאורו" – ספינת הנוסעים האיטלקית שנחטפה על ידי ארבעה טרוריסטים פלסטינים מארגון "החזית לשחרור פלסטין" (אוקטובר 1985) – הופיע אלכס עודה בתוכנית טלוויזיה והגן על יאסר ערפאת. למחרת, בעת שפתח את דלת משרדו, התפוצץ מטען נפץ שהרג אותו. האף-בי-איי חשדה שראובן מנינג היה מעורב ברצח.


שמונה שנים לאחר רצח המזכירה וילקרסון זיהו חוקרי האף-בי-איי טביעות אצבעות שנמצאה על החבילה שהתפוצצה כשייכות לראובן מנינג. על המכתב הנלווה נמצאו טביעות אצבעותיה של אשתו רחל. ב‑1988 הגיעה רחל מנינג לארצות הברית עם בנותיה, נעצרה והועמדה לדין. חבר המושבעים לא הצליח להגיע לכלל הסכמה פה אחד בדבר אשמתה, והמשפט הסתיים ללא הכרעה. לאחר המשפט שבה מנינג לביתה בקריית ארבע. בדומה לכך, ויליאם רוס הועמד לדין באשמת רצח, אבל חבר המושבעים לא הגיע להסכמה, ומשפטו בוטל בינואר 1989.


שנתיים לאחר המשפט של רחל הגישו הרשויות בארצות הברית לישראל בקשת הסגרה של בני הזוג מנינג, לאחר שלטענת האף-בי-איי הצטברו ראיות נוספות. החוקרים שיערו שבני הזוג נשכרו לחסל את קרותמול. השניים נעצרו במרס 1991, וישבו במעצר 22 חודשים, במהלכם התקיימו בערכאות השונות בישראל דיונים מורכבים על תהליכי ההסגרה וחוקיותה.


החלטת בית המשפט נבעה בין השאר מכך שלמרות שבגין העבירה הפדרלית של רצח צפוי נאשם בארצות הברית לעונש מוות או למאסר עולם, ממשלת ארצות הברית התחייבה שלא יוטל על בני הזוג מנינג עונש מוות, וכי אם יוטל עונש כזה – הוא לא יבוצע.


בינואר 1993 הוסגר ראובן מנינג לארצות הברית, וכעבור 14 שנה, באוקטובר 1993, הורשע ברצח המזכירה וילקרסון. הוא נדון ב-1994 למאסר עולם, שנקצב בינתיים, והועבר לכלא פדרלי שמור, שם הוא מרצה את עונשו.


בשבתו בכלא, מנינג נתן עדות על "ידיד אהוב", ד"ר ברוך גולדשטיין, אותה סיים בפסוק: "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה'".


ההחלטה על הסגרת רחל מנינג התמהמהה לאחר הסגרת בעלה, לאור העובדה שהיא כבר הועמדה לדין בארצות הברית. בזמן שבו בעלה נדון למאסר עולם קבע בית המשפט בישראל שגם היא בת הסגרה. במרס 1994 – ימים אחדים לפני שהייתה אמורה לעלות על מטוס בדרכה לארצות הברית – היא נפטרה מהתקף לב בכלא נווה תרצה.


אברהם הרשקוביץ היה פעיל ותיק של הליגה להגנה יהודית. בספטמבר 1982 הוא קשר קשר ביחד עם מאיר כהנא, עמיחי פאגלין ויוסי שניידר – חברי הליגה להגנה יהודית – להבריח נשק לרומא ולהשתלט שם על שגרירות לוב. התכנון היה לטבוח חצי מהנוכחים שם ולהימלט, כנקמה על רצח אחד-עשר הספורטאים באולימפיאדת מינכן. פאגלין מסר להרשקוביץ שני תת-מקלעים מסוג קרל גוסטב, שני אקדחי ברטה 9 מ"מ, שלושה רימוני יד, וכדורים לרובים ולאקדחים. הארגז, שהגיע למחלקת המטען של אל-על במסווה של חלקי ציוד לאפיית ביסקוויטים עורר חשד, ובבדיקה התגלה תוכנו. הרשקוביץ נעצר ימים אחדים לאחר מכן. הרשקוביץ ופאגלין רמזו כי הרב כהנא – שלא נעצר – הוא שהסגיר אותם, וכי הוא משתף פעולה עם השלטונות.


הרב כהנא כתב מימית, באפריל 1982, בעת המאבק למניעת הנסיגה מסיני: "[אברהם] ואשתו ננסי ושבעת ילדיהם תכולי העיניים עזבו את ביתם ברחובות בחנוכה ועברו לכאן".


שמואל בן ישי הוא אב לבת בשם "נקמה" ובן בשם "יגאל עמי". בכתב אישום נגד בן ישי נכתב כי בינואר 2003, בשעות אחר הצהריים, הוא "השתתף בהתקהלות אסורה בחברון, באזור גבעת החרסינה וגבעה 26, אשר המתקהלים בה נהגו בדרך שהפרה את השלום והטילה אֵימה על הציבור. [בן ישי] ועשרות אחרים התקהלו במקום לשם מסע הלווייתו של נתנאל עוזרי [...], אשר נרצח בפיגוע ירי. במהלך הלוויה התפרעו המתקהלים, תוך שפנו בצעקות ובגידופים לכוחות הביטחון, שוטרים וחיילים שעסקו באותה שעה באבטחת מסע הלוויה, וכן תקפו שוטרים. קבוצת מתפרעים אף חטפה את גופתו של המנוח ממסלול הלוויה והחלה לרוץ עמה לכיוון גבעה 26, בכוונה לקברה שם שלא כדין ולהציב עובדות בשטח. כוחות הביטחון נזעקו למקום על מנת לבלום את המתפרעים ולנווט את מסע הלוויה לאזור המותר בקבורה, תוך שהמלווים הודפים את השוטרים ודוחפים אותם, וחלקם אף מקללים את השוטרים ומיידים אבנים לעברם. בתוך כל אלה [...] תקף [בן ישי] [שוטר] שמילא תפקידו כדין בהשלטת הסדר. [בן ישי] התקרב לעבר [השוטר], הלם בראשו בחוזקה באמצעות אלת עץ, ולאחר מכן התרחק מן המקום במהירות. כתוצאה מן האירוע, נגרם [לשוטר] שפשוף ברקתו, והוא נלקח לחדר המיון".


בכתב אישום נוסף יוחסו לבן ישי עבירה של הסתה לאלימות או לטרור, ועבירה של ניסיון להסתה לאלימות או לטרור. זאת בשל כך שבריאיון שנערך עימו והוקלט במרס 2003 לחדשות ערוץ 10, הוא פרסם דברי שבח לד"ר ברוך גולדשטיין וליגאל עמיר. על פי שיקולי העריכה של מערכת החדשות, חלק מהדברים שאמר הנאשם בריאיון פורסמו במהדורת החדשות, וחלקם – לא. בגין הדברים שפורסמו בחדשות יוחסה לו עבירת הסתה בפועל, ובגין חלק מהדברים שנאמרו בחלק שלא פורסם – ניסיון להסתה. בין הדברים שאמר בן ישי במהלך הריאיון, ושפורסמו בחדשות, הוא נשמע אומר: "אם את שואלת אותי האם יש שינוי בהתייחסות למעשה של ברוך גולדשטיין, אני חושב שיש רק אהדה ורק הבנה יותר ויותר. יותר אנשים מבינים שזהו הפתרון היחיד שצריך לנהוג בו [...]. ברוך גולדשטיין היה שם דבר וסמל. הוא הקדים תרופה למכה. הוא עשה מעשה גבורה. זה מה שאני מלמד את ילדיי [...]. אין לי ספק שזה יכול לקרות. אין לי ספק, זה רק שאלה של זמן, זה חבית חומר נפץ, הפתיל קצר, מישהו יעשה מעשה בסוף". בין הדברים שאמר בן ישי במהלך הריאיון ושלא פורסמו בחדשות הוא נשמע אומר: "אני חושב שיש פה אהדה גדולה מאוד"; ובתשובה לשאלת הכתבת: "זה הערכה לאיש או הערכה למעשה?", השיב: "אני חושב ששניהם יחד אני חושב שהאיש והמעשה. הם [...] דבר אחד; זאת אומרת האיש היה מיוחד והמעשה היה מיוחד, ואנשים שהעריצו את האיש, העריצו את המעשה". הוא הוסיף: "לפי 'שיטת ברוך', זו שיטה שעבדה, והיא עבדה טוב [...]. הרגישו בטוחים אחרי ברוך [...]. זה דבר שהוכיח את עצמו. ברוך מנע טבח גדול בחברון, טבח של יהודים [...]. ברוך גולדשטיין מבחינת נכונות להקרבה, מבחינת מסירות נפש, מבחינת אומץ לב ודבקות במשימה. זה היה אישיות מיוחדת במינה שקם ועשה מעשה. היום אין אנשים כמוהו לצערנו [...]. אנחנו לא מגדירים את יגאל עמיר כרוצח. אנחנו מגדירים את יצחק רבין כרוצח [...], ויגאל עמיר בעיני המשפחה שלי, הוא אישיות אמיצה, שמסר את נפשו על מנת לעצור את ההרג הזה [...]. אנחנו אוהבים אותו, אוהבים את משפחתו וקראנו לילד על שמו [...]. האהדה לברוך היא גבוהה מאוד [...]. אנחנו נוהגים לקרוא מגילה על קברו של ברוך, כי אנחנו שמחנו מאוד בחג פורים למרות העצב הגדול שהיה על מותו, אנחנו שמחנו על זה שהוא הציל הרבה יהודים [...]. בפורים תשנ"ד הייתה שמחה גדולה בכל רחבי ארץ-ישראל. היהודים פשוט שמחו [...]. כל האנשים פשוט שיבחו את המעשה [...]. הוא לא הרג אנשים חפים מפשע, אני מוחה על השאלה שלך. הוא לא הרג אנשים חפים מפשע. אין פה אנשים חפים מפשע [...]. יש פה מאבק בין שני עמים [...]. אז בעיני היהודים אמור להיות שלא [...] שאין ערבי חף מפשע [...]. עם הערבים צריך להתייחס כמו אל ערבים לא כמו אל שוויצרים. יש פה ערבים שצריך להילחם בהם כמו שנלחמים בערבים [...]. המסר של ברוך אני חושב, מסר של להיות יהודי אמיתי. כך מתנהגים יהודים, יש הלכה מפורשת, 'הקם להרגך השכם להרגו', אז זה כמובן לא מקובל על הממשלה אבל זו ההלכה. ככה צריך להתנהג יהודי [...]. אני לא אמרתי שצריך לקום ולהרוג ערבים עכשיו. לא אמרתי את זה. אני דיברתי בזכותו, בזכות המעשה של ברוך גולדשטיין [...]".


באוקטובר 2009 הוגש כתב אישום נגד שמואל בן ישי, תושב קריית ארבע, לאחר שאמר בריאיון עיתונאי לאחר פינוי חוות פדרמן: "הלוואי שכל חיילי צה"ל יהיו גלעד שליט". בן ישי נאשם בהסתה לאלימות. לאחר האירוע טען בן ישי כי אינו מכליל: "רוב החיילים מוסרים נפשם למען העם, אבל אני מקלל את מי שביצעו את הפשע הברוטלי". עם זאת, הוא הדגיש כי "על הפושעים שעשו את המעשה אני מתפלל שישלמו את הדין שהקדוש ברוך הוא יפרע מהם. אני מקלל אותם ומייחל שכל הקללות שבעולם יפלו על ראשיהם".


סוף דבר

מאז ניסיון ההיאחזות הכהניסטית באלנקם ב-1982 לא הוקם יישוב בהר מנוח. היאחזות הנח"ל במקום פונתה בהסכמי אוסלו ב-1992, והפכה לבסיס צבאי. ב-1995 נקבע הר מנוח למקום מושבה של מנהלת התיאום והקישור חברון, המקשרת בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בנושאים אזרחיים. ב-1997 עברה למקום מפקדת חטיבת יהודה, ששכנה עד אז במצודה בריטית במרכז העיר חברון.


* הכתבה מבוססת על: ליבי כהנא, הרב מאיר כהנא: חייו ומשנתו, כרך ב' – תשל"ו-תשמ"ג. ירושלים: המכון להוצאת כתבי הרב מאיר כהנא, 2017; פרסומים בעיתונות, ופסקי דין.

62 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0