• עידן ירון

האם החברה הישראלית היא "פוסט-מודרנית", כהגדרת הרב צבי ישראל טאו ומצדדי הקו של "הר המור"?

עודכן ב: 3 אוג 2019



עמדותיהם של הרב טאו ומצדדי הקו של "הר המור"

הרב צבי ישראל טאו

הרב טאו כתב כי "כאשר האומה הישראלית מתנכרת ומתכחשת לטבעה העצמי, אזי נגררת היא אחר התרבות הגויית הקלוקלת, מתוך מחשבה כי זוהי 'התרבות הנאורה' וראוי לנו להתבטל ולהתרפס בפניה". לדבריו, "התרבות המערבית השולטת היא ביטוי של חלום גוסס ומנוון, עולם של זיוף ושקר, אשר ערכיו מיוסדים על שטחיות, הנובעת מתפיסת עולם חומרנית".


הרב טען כי בשנים האחרונות אנו עדים "להתגברות חריפה של מהלך עקיב ומתמשך לשינוי צביונה של המדינה והחברה – על ידי החדרת תפיסות פוסט-מודרניות ושינוי מושגי החינוך והמוסר [...], עד כדי עיוות תפיסות האנושיות היסודיות ביותר, וקביעת אמות מידה של זוהמה וטינוף בראש כל חוצות". שינוי זה מאיים להפוך את המדינה ל"סדום מודרנית".


לדבריו, בתרבות המערבית נדמה שרוב הערכים איבדו את משמעותם, והכול אפשרי [...]. בכל דבר צריך לתת ליחיד את התחושה ששום דבר לא עוצר אותו – לא דת ולא מוסר ואפילו לא אמות מידה של חיים אנושיים". הרב ציין כי "יש כאן אמירה שאין בכלל יכולת להגדיר נורמות התנהגותיות מסוימות, אלא הכול נורמלי, הכול מקובל, הכול שווה וראוי, כל הסטיות לגיטימיות בדיוק כמו ההתנהגויות המקובלות".


הרב הסביר כי "התופעה שעימה אנו מתמודדים היא חמורה מאוד. יש כאן ניסיון לגנוב את לב העם ולשנות את ערכי היסוד שלו ואף את ערכי העולם האנושי כולו; לבצע טרנספורמציה בנפש העם, ברוחו, במושגיו, בערכי חייו, בערכי המוסר והתרבות הבסיסיים ביותר שלו".


לדעת הרב, התרבות הפוסט-מודרנית "חודרת לתוכנו וממלאת את כל מערכת החינוך, התרבות והמשפט, והורסת כל חלקה טובה; מתוך כך מתקיים ניסיון מתמיד לגרש כל ערך של קודש ויהדות מתוך החיים".


הרב יגאל לוינשטיין

הרב לוינשטיין הבהיר כי החברה המערבית עברה מהתפיסה המודרנית לתפיסה הפוסט-מודרנית. המעבר, שהתקיים על רקע שתי מלחמות העולם, נבע מכך ש"החברה האנושית התייאשה מהיכולת למצוא את האמת ואת הצדק". מתוך כך, "הגיעה למסקנה כי אין כלל אמת מוחלטת".


בניסוחו של הרב, "הפוסט-מודרנה עומדת על העיקרון שאין אמת, עקרון הרלטיביזם (היחסיות). כל אחד והאמת שלו. לכן אי אפשר לדבר על ערכים מוחלטים, מכיוון שמה שנדמה בעיני אדם אחד לערך אינו ערך בעיני אדם אחר. האידיאולוגיה כבר אינה רכיב בחיי הכלל". לדעתו, "מכיוון שאין ערכים, אין נכון או לא נכון, לשום דבר אין מהות, כל דבר הוא לגיטימי וטוב [...]. כל אדם צריך לממש את עצמו כרצונו, והחברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו, חשקיו וחלומותיו".


הרב גרס כי "בהיעדר ערכים ואמיתות מוחלטות, הולכת ה'אנוכיות' ומתגברת, והמעגלים השונים בחברה הולכים ומתפרקים. במקום המחויבות והנאמנות שאפיינו את התקופה המודרנית, התקופה הפוסט-מודרנית מתאפיינת על ידי המתירנות והחופש".


הרב יוסף קלנר

נבואת החורבן שמביאה עלינו "הגישה הפוסט-מודרנית הניהיליסטית" מוצגת אולי בצורה החריפה ביותר על ידי הרב יוסף קלנר. הוא הסביר כי תוצאת הרוח הכללית שזו משרה על החברה הישראלית מביאה ל"עמדה נפשית המבטלת לחלוטין את האפשרות להיות נאמן לשום דבר! 'הכול מסופק', 'הכול יחסי', 'הכול סובייקטיבי', 'הכול אפשרי'. בזאת הולכת ונבנית חברה נטולת מוטיבציה אידיאליסטית, ההולכת ומתדרדרת במורדן שברון ערכיה". הרב קלנר קבע כי התוצאה של מצב זה הוא "הרס הכול [...]. כיום כבר אין זה חידוש לומר שזו מחלה. כי כתוצאה מהסתאבות החברה וחריפות התופעות, מתרבים כיום החולים המודעים לכך שהם חולים [...]. זו מחלת תרבות". מחלה זאת אינה נחלת החברה החילונית בלבד, אלא "זה גם 'כאן', אצל 'חובשי הכיפות הסרוגות', ו'חובשי בית המדרש', גם הם נגועים".


בחינה ביקורתית

האם אנו מצויים אכן בדור המתאפיין בשבר ובחורבן – ב"הרס הכול" – כתוצאה מתחלואי ה"פוסט‑מודרניזם"? עדי אופיר כתב במאמרו הקלסי כי "מעטים מבינים מה [הפוסט-מודרניזם] מבקש לומר, אבל רבים יודעים לומר שהוא מקסם שווא, רע, כוזב, מתעתע, מסוכן".


נראה כי התווית "פוסט-מודרנה" משמשת את הרב טאו ומצדדי הקו של "הר המור" יותר כ"קריאת קרב" מאשר כתיאור ממשי של "מציאות" נתונה כלשהי. היא נועדה להציע אנטי-תזה לאותה התרבות שהרב טאו מבקש לקדם. בניסוחו: "גם בימינו קיים תהליך מתמשך של כניעה והתרפסות בפני התרבות המערבית, בעוד שלפי האמת, הרי התורה, התרבות הישראלית המקורית, עומדת למעלה מרום התרבות האנושית".


למיטב הבנתי, החברות המערביות לא היו מעולם "פוסט-מודרניות" במובן שהרבנים שעמדותיהם נסקרו כאן מייחסים למושג זה. לכל היותר, פעלו בקרבן חוגים מסוימים שדגלו בתפיסות מעין אלו – אבל השפעתם הייתה מוגבלת, וניכּרה במיוחד בקרב חוגים אינטלקטואליים או אקדמיים צרים. כלל שהיו בחברות אלו בעשורים האחרונים סממנים של "פוסט‑מודרניוּת", הרי שאנו נמצאים היום – בעולם בכלל, ובישראל בפרט – בעידן "פוסט פוסט-מודרני". בעידן הזה, "אידיאל היחסיוּת" – ככל שזה היה שריר וקיים כתופעה חברתית רחבה – איבד מזוהרו. זאת ועוד, מעגלים משפחתיים וקהילתיים התחזקו במובהק על חשבון נטיות אינדיבידואליסטיות צרופות. לפיכך, תיאור המציאות האמריקנית, ובהכללה המערבית בכלל, של אלאן בלום – החביב כל כך על השמרנים בארץ ובעולם – באשר ל"דלדולה של הרוח" (1987) נשמע היום אנכרוניסטי. השפעת מלחמות העולם ומהפכת הסטודנטים של שנות השישים של המאה העשרים על בני ובנות הנוער, ככל שזאת קיימת, מתעמעמת והולכת. להבנתי וניסיוני, מעטים מאמינים כיום בכל ליבם בהנחה המוסרית של "יחסיות האמת". בדומה לכך, משקלה של הטענה כי "המאמין בלב שלם הוא הסכנה הממשית", בוודאי שאינו מכריע.


באשר לחברה הישראלית, הרי שזו שמרנית ומסורתית הרבה יותר מאשר אותן החברות והתרבויות המערביות שהרבנים מייחסים להן השפעה כה מוחלטת על מציאות חיינו. עמיעד כהן, מנכ"ל "קרן תקווה בישראל", תיאר זאת באופן הבא: "ישראל היא החברה השמרנית ביותר בעולם המפותח, השמרנית ביותר במערב". לדבריו, "בתקופה שבה בעולם המערבי מצויות מדינות בודדות שלהן שיעורי ילודה חיוביים, המשפחה הישראלית מונה שלושה ילדים בממוצע. באופן דומה, שניים מתוך חמישה ילדים במדינות ה-OECD נולדים מחוץ למסגרת הנישואין, אך בישראל רק שישה ילדים מתוך מאה נולדים מחוץ למסגרת המשפחתית המסורתית". הרב חיים נבון הדגיש גם הוא באותו מעמד כי "ערכי המשפחה הם מרכזיים בהוויה הישראלית, ומשתלבים באופייה הדתי-המסורתי של החברה הישראלית". הרב לוינשטיין מודה אף הוא כי "קיים בחברה הישראלית יחס בסיסי של כבוד והערכה למסגרת הנישואין, דבר המתבטא למשל בשיעורי ילודה ההולכים וגדלים". מפלגת נעם פרסמה בעלון בחירות שלה מחקר המורה כי רק 1.2 אחוזים מהחברה בישראל מעוניינים שהילדים שלהם יקימו משפחה חד-מינית. ל-90 אחוזים מהיהודים במדינה חשוב שהילדים שלהם יתחתנו עם יהודים.


הרב טאו עסק לראשונה במצב ובמחשבה הפוסט-מודרניים בעקבות חשיפתו לספרו של גדי טאוב המרד השפוף (1997). הסברה הייתה כי ככל שהמצב הפוסט-מודרני יהיה מובן יותר, כך גם אפשר יהיה לזהות את הסכנות הכרוכות בו ולגבש דרכי התמודדות. אולם שני עשורים לאחר פרסומו של הספר, מתברר שההשפעה שייחס טאוב למחשבה הפוסט-מודרנית על המציאות החברתית הישראלית הייתה מוגזמת. הוא קבע אז כי מחשבה זאת "פושה בחלק גדול מהאינטליגנציה הישראלית". אחד הבולטים בחסידי הפוסט-מודרניזם בישראל, עדי אופיר, ציין במפורש כי "אופנה זו אינה סוחפת כמו במערב, ורק בהדרגה מצאה לה אחיזה, במיוחד במובלעת תרבותית אחת בליבה של עיר הומה הנדמית כאחד הכרכים שמעבר לים".


בחשבון אחרון, הרב לוינשטיין עצמו ציין במפורש כי "רוב העם היהודי הוא בעל ערכים שמרניים ויהודיים. לא השתנה שום דבר משמעותי אצל רוב היהודים. להפך: תהליך ההתקרבות למסורת רק הולך ותופס תאוצה". אם כן, על מה המהומה?


הרב אברהם סתיו, בנו של הרב דוד סתיו, עורר תהודה תקשורתית כאשר יצא בביקורת נגד חלק מעמדותיו המוצהרות של הרב טאו. לדבריו, "הפוסט-מודרני לא צץ יש מאין. הוא צמח מתוך שנים רבות של דיכוי והשתקה של קולות רבים במציאות. וגם אם אנחנו לא מקבלים את התשובות הפוסטמודרניות [...], אי אפשר להתעלם מן המצוקה שמתוכה הן צומחות". בתגובה, ומבלי להתייחס עניינית לטענותיו, הרב יהושע שפירא כתב כי דבריו של "הרב הצעיר" הם "חוצפה בלתי נסבלת"; זאת בשל כך ש"יצא באופן פומבי נגד אחד מזקני העדה".


ראוי לציין כי לא כל ההוגים של הציונות הדתית על גלגוליה השונים רואים בהכרח את הפוסט‑מודרניזם בשלילה גמורה. הרב שג"ר התמודד עם ההגות הפוסט-מודרנית, תוך הכרה בחשיבותה מעצם עיסוקה בשפה ובכלים העומדים בבסיס הרעיונות ולאו דווקא ברעיונות עצמם. לדעתו, "ריבוי האמיתות הפוסט-מודרני נשמר מהתקשחות וממשיך לתת אמון בריבוי, ובכך הוא פותח אפשרות לחזרתה של המיסטיקה אל תוך העולם הפילוסופי". בניסוחו, "אפשר למצוא במצב הפוסט-מודרני אופציה דתית-מיסטית מלהיבה. יכולה להתחולל כאן העלאה של העולם בכלל ושל המרחב הדתי בפרט [...]. נוכחת לפנינו האפשרות למהפך של המובן והמשמעות של המסמנים בעולם הדתי. מסמנים כדוגמת גאולה, קדושה, תפילה ובחירה חופשית יכולים לקבל מובן חדש ומפתיע, מובן שבו נעוץ הפתח לחיים דתיים חיוניים ויצירתיים".


הוגים פוסטמודרניים יהודים במערב גדלו וחיו בסביבה שמתאפיינת בסובלנות להשקפות עולם שונות, אם לא למציאות הממשית, כערך חשוב של המערכת הפוליטית הכוללת. הם שואפים לשקם ולהחיות את היהדות, תוך שהם נמנעים מהשמצה של מערכות תרבותיות ודתיות אחרות. הם דוגלים באתיקה המגלה רגישוּת גבוהה לסבלם של בני אדם אחרים, ונטילת אחריות כדי להגן עליהם מפני סבל כזה; בין השאר על רקע ההתנסות בשואה ובחורבן של העם היהודי. ראוי לכל מי שמגלה פתיחות בריאה להשקפות עולם אחרות להקשיב לדבריהם.


* הכתבה מבוססת על: עדי אופיר, "פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית", בתוך אילן גור-זאב (עורך), חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני. ירושלים: מאגנס, 1997: 163-135; אלאן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה. תל אביב: עם עובד, 1989 [1987]; הרב צבי ישראל טאו, בקשת האני העצמי: שמירה על העצמיות אל מול זעם התרבות המערבית. ירושלים: עמותת שיבת ישראל, תשע"ו; הרב צבי ישראל טאו, נשמה לעם עלֶיה. ירושלים: עין בעין יראו, תשס"ו; הרב צבי ישראל טאו, "עזות של קדושה", לקט מתוך שיעורים בענייני השעה, מרחשוון תשע"ח; הרב צבי ישראל טאו, האומץ לעצמאות: על עצמאות ישראל והאומץ לעמוד כנגד אימוץ ערכי התרבות הפוסט-מודרנית. ירושלים: תשע"ט; הרב צבי ישראל טאו, עמוד הענן משלים לעמוד האש: על התהליכים העוברים על החברה הישראלית ועל צה"ל מתוך המבט של הארת הגאולה. ירושלים: תשע"ז; הרב צבי ישראל טאו, האומץ לעצמאות: על עצמאות ישראל והאומץ לעמוד כנגד אימוץ ערכי התרבות הפוסט-מודרנית. ירושלים: תשע"ט; גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997; הרב יגאל לוינשטיין, אג'נדה צבאית (?): כיצד תפיסת המגדר מפוררת את צבא העם. ל"ת; הרב יגאל לוינשטיין, "יהודי בביתך ובצאתך", עולם קטן, 19.1.2017; הרב יגאל לוינשטיין, המשפחה שלנו: ערכי המשפחה אל מול התרבות הפוסט-מודרנית. תנועת "בואי הרוח", 2019; השילוח, גיליון מיוחד לכנס השמרנות הישראלית, אייר תשע"ט – מאי 2019; אלעד נבו, "אני יודע שרוב הציונות הדתית לא תנטוש את המדינה", מקור ראשון, 1.8.2018; הרב אברהם סתיו, "מדוע הרב טאו לא מבין אתונו?", אתר כיפה, 9.5.2019; יוסף קלנר, פלורליזם, פנטיזם וכלליות: הקריטריון לאמת, הקריטריון למוסר. ירושלים: נתיבות אמונה, תשס"א; "הרב שפירא: 'דברי הרב הצעיר – חוצפה בלתי נסבלת", אתר סרוגים, 19.5.2019; שמעון גרשון רוזנברג – הרב שג"ר, שארית האמונה: דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל. תל אביב: רסלינג, 2014; Steven Kempnes et al., Reasoning After Revelation: Dialogues in Postmodern Jewish Philosophy. New York: Routledge, 2018.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0