• עידן ירון

"להתקדם לאחור במלוא הקיטור" – מה צופן העתיד ל"שמרנות ישראלית"

כנס "שמרנות ישראלית – רעיונות שמניעים מציאות" (ירושלים, 16.5.2019)


"במחלוקת על הבנת המציאות, הצדק מצוי כולו בצד אחד".

(יואב שורק, השילוח, אפריל 2019)


"מי שמחזיק בעט מחזיק בכוח".

(פרופ' משה קופל, כנס "שמרנות ישראלית", מאי 2019)


כנס "שמרנות ישראלית" הציב בפניי אתגר: לנסות ולמקם מושגים פוליטיים-ביטחוניים, כלכליים, חברתיים, ותרבותיים-דתיים מסוימים במפה קוגניטיבית מושכלת, ולבחון כיצד הם מתאפיינים כמכלול ביחס לתפיסות אידיאולוגיות מוכּרות.


בפתח הדברים אציין שרמת הארגון, ההשתתפות והעניין שהכנס עורר היו מרשימים. מתברר כידוע שתמיכה מסיבית של בעלי הון, המחויבים לרעיון ולביצוע, חיונית במיזמים מעין אלה – יהיו מימין או משמאל. "קרן תקווה", שעמדה ביסוד האירוע, זוכה לכינוי "הקרן האלטרנטיבית לקרן החדשה לישראל". הקרן פועלת מכספי עיזבונו של סנפורד (זלמן) ברנשטיין, איש עסקים ופילנתרופ יהודי-אמריקני שעלה לישראל בערוב ימיו (נפטר, 1999). ברנשטיין היה גם ממקימי ארגון "צו פיוס" שמטרתו ליצור פיוס והידברות בתוך הציבור היהודי בישראל, וכן "קרן אבי חי" השואפת "לחזק את הזהות היהודית, את הזיקה למקורות יהודיים ואת הקשר למסורת היהודית, בארץ ומחוצה לה".


הקרן היא "מוסד פילנתרופי ומכון חשיבה אמריקני, ששם לו למטרה לטפח מצוינות אינטלקטואלית ואזרחית בעם ישראל ובמדינת ישראל. הקרן עושה זאת באמצעות מפעלים חינוכיים ואינטלקטואליים, שבהם באים לידי ביטוי מיטב ההוגים והתורות המדיניות, המוסריות והכלכליות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה. בהכרתה הפוליטית-הביטחונית – הקרן היא ציונית ניצית; בהשקפתה הכלכלית – מצדדת בשוק חופשי; בתפיסתה החברתית – דוגלת בחירות הפרט; בתפיסתה התרבותית-הדתית – בעלת נטייה מסורתית.


מסתבר אם כן כי המשנה הכוללת של הקרן מתאפיינת בסינקרטיזם – ניסיון ליישב בין אמונות שונות, ואפילו מנוגדות, כדי ליצור מיזוג. במקרה שלנו, המיזוג מתואר – באופן מתמיה למדי – כ"שמרנות ישראלית". מושג המטרייה שבו מדובר – הפתוח ל"מיטב ההוגים והתורות המדיניות, המוסריות והכלכליות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה" – מאפשר הבנות, משמעויות ופרשנויות שונות ואפילו סותרות.


הכנס היה מעניין במיוחד מבחינתי, מכיוון שהוא נתפס כמיועד ל"דיבור פנימי" בתוך מחנה בהתהוות, שחבריו שותפים לזיקות מסוימות, ולכן – למרות ההמוניוּת שלו – היה בו משום "המתקת סוד" בין שותפים לדרך. לאנתרופולוג החוקר תופעות חברתיות ופוליטיות, זהו "מכרה זהב" של ממש.


ברור כי שמרנות היא מושג מתעתע, והיזמים ביקשו למצבו-מחדש בתודעה הישראלית. הם שאפו להראות כי כשם שהוא שואב משורשים כלליים, כך הוא שואב ממקורות מקומיים. עם זאת, הדגש הבולט של כל הדוברים הוסב על המסורת המערבית – בעיקר זו האירופית והאמריקנית. דגש זה צרם במיוחד לאור הטעמתם כי השמרנות שואבת במידה רבה – ובאופן עקרוני ומהותי – מן הלוקלי או הפרטיקולרי, בניגוד לאוניברסלי.


ד"ר רונן שובל הדגיש בדבריו, שפורסמו בחוברת השילוח שראתה אור לקראת הכנס (מאי 2019), כי השמרנות מניחה ש"למסורת פוליטית היסטורית קונקרטית של אומה, ולחיבורים המשפטיים המכוננים אותה, נודע ערך מכריע בעיצוב סמכותו של הממשל"; אולם המסורת הפוליטית ההיסטורית הזאת כמעט שלא זכתה למקום בכנס הנוכחי. לדוגמה, חזוני הפליג בשבח הוגים מערביים מסוימים, כשהוא דוחה בשאת נפש אחרים; אבל בסופו של דבר פסק כי הבנת הזרמים התרבותיים שהתפתחו במערב – כמו ה"נאורות" – מיותרת ומכזיבה, או – במילותיו – "סתם שקר". הוא טען במפגיע כי עלינו להתמקד במקום זאת ב"שלושת אלפי שנות ההיסטוריה שלנו".


בהצגת המסגרת לכנס, המנחה – שרה העצני-כהן, יושבת ראש תנועת "ישראל שלי", החותרת לעשייה ציונית ברוח המחנה הלאומי – דיברה על שמרנות כ"מושג עמום אבל מבטיח". מצב דברים זה – לפחות לגבי ה"עמימות", אם כי לא בהכרח לגבי ה"הבטחה" – נותר כשהיה גם בסיום הכנס.


העצני-כהן הסבירה כי "לציבור בישראל סממנים בולטים של 'שמרנות'. באופי ובאינטואיציות, הוא כבר נמצא שם. מה שחסר הוא שיח הכרתי, אופק אינטלקטואלי ומסגרת רעיונית ומושגית". גם אם נסכים לדבריה, עדיין לא ברור אם המסגרת הרעיונית והמושגית המתאימה היא דווקא זו השמרנית; אבל אני נוטה להניח שהעניין אינו מתמצה בהכרח בלוגיקה הדוקה, אלא ביצירת סנטימנט שנועד לגייס את הציבור לעשייה ולפעולה המשרתת את חזון ה"ימין" הישראלי. כדברי ד"ר יורם חזוני: "מנסים לבנות מרחב בתוך הפוליטיקה הישראלית שבו ציבור רחב יוכל להסתכל על עצמו במראה ולהגיד שהמסורת השמרנית היא זאת המדברת אליו, והיא זאת היכולה לקיים עם בריא".


אחרי הכול, לא פשוט להתחקות אחרי השורשים האינטלקטואלים של המסגרת המושגית שהוצעה על ידי היזמים וההוגים – שהרי, כדברי המנחה, "עד היום לא התהוותה מסגרת של הגות שמרנית" – למרות שכמה שמות ומִשנות של הוגים אירופים ואמריקנים שלטו בכיפה.


מטבע הדברים, בעל המאה הוא בעל הדעה – זה שקולו נשמע, באופן ישיר או עקיף, במהלך האירוע כולו. פרנַס הכנס – איש העסקים ובעל ההון רוג'ר הרטוג, יושב ראש קרן "תקווה" – ניצל את מעמדו הרם ודיבר דקות ארוכות. מרצף הדברים התברר כי לדעתו מדובר ב"כנס היסטורי" – תחושה שלה היה שותף לפחות אדם נוסף, העיתונאי עמית סגל שהעיר כי "זה הדבר הכי מעניין שקרה פה לאחרונה". הרטוג אמר כי "רעיונות הם הדבר המשמעותי היחיד" – גישה אנטי-מטריאליסטית מובהקת [הדוחה את החומרנוּת, ומאמצת את הרוחניוּת], המעוררת הרמת גבה כאשר מציג אותה איל הון קפיטליסטי. הוא זרק לחלל האולם גם כמה מושגי-מפתח שאנו נדרשים לתת להם מקום במפה הקוגניטיבית שלנו: "לאום", "דת", "משפחה".


ד"ר יורם חזוני – נשיא "מכון הרצל" בירושלים, מייסד "מרכז שלם" שמטרתו "לפתח את הרעיונות הנדרשים כדי להוביל את העם היהודי בעשורים הקרובים" – התייחס ל"גווניה החיוביים של הלאומיות". חזוני – שנולד בארץ, אך בילה את מיטב שנותיו בארצות הברית – הסביר כי שמרנות היא המצאה אמריקנית. עם זאת, אין כמו הישראלים להבין מהי "מסורת", ולכן המודל שלנו מעורר עניין כללי. מסתבר כי "כולם מדברים על ישראל כמודל השמרני המוצלח ביותר בעולם". מה שאומות העולם משוועות להעתיק מהמודל הישראלי הוא לא אחרת מאשר "המסורת": הם מתאווים להידמות לנו ב"חזרה לשורשים", ב"החזרת עטרה ליושנה", או – בלעז – ב"רסטורציה".


מה עובר בראשו של חזוני כאשר הוא רואה בעיני רוחו את חברת המופת הישראלית הרסטורטיבית הראויה לשמש אור לגויים? הוא מפרט: "לימוד התנ"ך בבתי הספר – טקס הנישואים האורתודוקסי – מדיניות ההגירה וההתיישבות המיליטנטיות – המסע לפולין – חוק הלאום – שיעור הילודה הגבוה ביותר בעולם במדינה דמוקרטית – טקסים – שבת וכשרות. מתחולל כאן אם כן סוג של "קרנבל שמרני" המעורר עניין עצום בכל קצוות תבל – או לפחות, באותן קצוות שיש לנו בהם עניין מיוחד (ר"ל, בקצה של ארצות הברית של אמריקה הטרמפיסטית, ובקצה של תנועות הימין הרדיקלי באירופה).


לדעת חזוני, הלאום היהודי בכללו צריך להפנים את הערכים השמרניים המובילים – "דת", "לאום", "משפחה", "זכויות קניין". התיאוריה המדינית שהצליחה לעצב את "הימין השמרני" במשך דורות כללה, לטעמו של חזוני, את "השיבה לתנ"ך" [הוא מפרש ומדגיש שמדובר ב"ברית הישנה", בניגוד ל"ברית החדשה"; אולם בהמשך מציין כי "התפיסה השמרנית כולה הושתתה על מסורת דתית נוצרית]. מה ראו בעלי החזון הרטרואקטיבי בדגם של ישראל התנ"כית? חזוני מסביר: מדינת לאום עצמאית הפועלת לפי דרכה ולא מקבלת תכתיבים מאימפריה כלשהי [ר"ל, תפיסה של "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב"]. חזוני מוסיף ומאפיין את "המדינה המוגבלת" [מודל אותו ביסס ג'ון לוק], הממעטת להתערב בחיי הפרט ומקדשת את חירויותיו האדם.


חזוני מסביר שכל התנועות שבהן נלחמו אותם ה"שמרנים" החל מהמאה השבע-עשרה "שיקרו לנו" – הציגו בפנינו מצג שווא. האשֵמה העיקרית היא ה"נאורות" – ולצידה תנועות "מהפכניות" אחרות – ששאפו לוותר על נחלת העבר. למול התנועות האלו עמדו ענקי רוח – ראש וראשון להם הוא אולי מגבש התפיסה השמרנית אדמונד ברג – שלחמו כדי להגן הערכים הראויים. במקום תנועה כוזבת של "פרוגרס", הם קראו ל"רסטורציה" – לשיקום ולחזרה למקום שבו החברה האנושית, או לפחות הציביליזציה המערבית, הייתה נתונה לפני ה"טעות".


השאלה היא, אם כן, מהו כיוון השינוי או לאן פנינו מועדות – לעתיד או לעבר? חזוני קורא כמובן "להתקדם לאחור במלוא הקיטור"; למחוק את העוול ההיסטורי שבא לטשטש מושגי יסוד מסורתיים כמו "עם", "משפחה", "איש-אישה", "כבוד" [כבודה של בת מלך?].


השמרנות הציתה, להבנת חזוני, "הר געש של שינויים רסטורטיביים". כל מה שהבריטים מבקשים בעצם בהצבעתם ההיסטורית בעד ה"ברקזיט" הוא – "להיות כמו ישראל": מעצמה אזורית עצמאית. כך גם – בקריאה של חזוני – משוועים בהונגריה, בפולין, באיטליה, בהודו ובגדולה בידידותינו עליי אדמות – ארצות הברית של אמריקה: כולם מתקנאים בישראל, בדמותה ובהדרה.


מה עלינו לעשות היום, לפי גרסת הפרוגרס-הרסטורטיבי (התנועה קדימה-לאחור) של חזוני? לא הרבה, שהרי מדינת ישראל הופכת לנגד עינינו ממש – מתוך כוחות טמירים ונעלמים כלשהם – ל"מופת לעמים". כל מה שנותר הוא למגֵר אותו המיעוט בציבור המבקש לסכל את הגשמת "התוכנית [האלוהית] הגדולה", הלא הוא "הציבור הנאור". איפה יש לחפש ציבור זה כדי לתת לו את מכת החסד האחרונה? – באוניברסיטאות, בבתי המשפט, במשרדי הממשל, ועוד כמיטב הדמיון של הציידים. כאשר נטהר את השרץ – כנראה על חשבון הסירוס המוחלט של מוסדות "פרוגרסיביים", כמו בית המשפט העליון, היועצים המשפטיים, התקשורת השמאלנית, האינטלקטואלים באוניברסיטאות – תשרה ברכה על העם ועל הארץ ונגיע אל השלווה ואל הנחלה [אל יקל ראשנו ב"נחלה"]. מדוע הציבור המצומצם הזה, שמתנוון והולך, מסוכן כל כך לדעתם של ה"שמרנים"? התשובה נעוצה בכך ש"יש לציבור זה בעיה עם כל מה שיקר לנו: ישראל כמדינת לאום של העם ההודי, המסורת היהודית, מבנה המשפחה, התפיסה של המדינה המוגבלת, זכויות הקניין".


מהי האוניברסיטה אם לא "בור ספיגה" [בהתאם ל"מילון אבו-שושן", "בור שתחתיתו אינה מטויחת, ונועד לקלוט את מי השופכין הנספגים המחלחלים בקרקע"] של כל המושגים הלעומתיים לשמרנות הישנה והטובה: אנטי-לאומיות, נאורות פושה, ליברליזם מסואב [שימו לב: כאן נעשה שימוש במושג זה כשם גנאי ולאו דווקא כדרך הסלולה שראוי לצעוד בה]. האוניברסיטה היא, לדעת חזוני, הדוגמה המובהקת ביותר ליצירת "תודעה כוזבת". תודעה כזאת עושה שימוש מטעה ומעוור בתפיסות כגון "שוויון זכויות" או "זכויות אדם". כמובן שאלה הם בגדר "אשליה בלבד" בחברה יהודית-ציונית מסוג זה שחזוני ועמיתיו מבקשים להנחיל.


המארגנים הביאו כשחקן חיזוק את העיתונאי, הפרשן, סופר רבי-המכר הבריטי דאגלס מאריי, שדיבר בלשון המעטה בריטית טיפוסית וחיננית על "רעיונות פרוגרסיביים והמוות המוזר של אירופה". מדוע מאריי מצא חן בעיניי היזמים של הכנס "שמרנות ישראלית"? לדברי המנחה, "הוא מדבר על כל מה שאסור לדבר עליו"; כאן לעומת זאת – ב-inside talk, בהנחייתו של העיתונאי עמית סגל – הכול מותר.


ספרו של מאריי המוות המוזר של אירופה תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "שיבולת" (2019) – מיזם משותף של הוצאת "סלע מאיר" ו"קרן תקווה" שנועד "לקדם את המהפכה הרעיונית של הימין".


כאקורד הסיום של הספר, מאריי כתב: "אירופה משתנה ומאבדת את האפשרות למִפנה בדרכי שלום מנתיב זה. האליטה הפוליטית כולה כשלה מלהבין שרבים מאלה החיים באירופה אוהבים את אירופה שהייתה להם. הם אינם רוצים שפוליטיקאים – בחולשתם, בשנאתם העצמית, ברוע ליבם, בתשישותם או באדישותם – יהפכו את ביתם למקום שונה לחלוטין. האירופים מפגינים חמלה כמעט אינסופית; אך הדגש צריך להיות במילה 'כמעט'. הציבור באירופה חפץ בדברים שונים וסותרים, אך הוא לא יסלח לפוליטיקאים שבזדון או בשגגה ישנו את היבשת לחלוטין. יהיו רבים שיצטערו על כך בשקט, בתוך ביתם; אחרים יצטערו באופן שקט פחות. האירופים, אסירי העבר וההווה, לא זכו לתשובות של ממש לשאלותיהם לגבי העתיד. וכך תנחת על ראשה של אירופה המהלומה הקטלנית".


מאריי אינו מהסס להציב במרכז הבמה את הסוגייה של "אנחנו (האירופים)-הם (המהגרים)". הוא מציין כי הדגש צריך לעבור מהעניין ב"הם" לעניין ב"אנחנו"; מזכויות "המיעוט" לזכויות "הרוב". לונדון, לדוגמה, איבדה לגמרי את צביונה הבריטי-הלבן. בעקבות ההגירה ההמונית פקד משבר זהותי דומה מדינות כמו גרמניה ושוודיה.


זמירות דומות לאלה מהדהדות במאמרו של שגיא ברמק, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בקרן תקווה, שכתב בחוברת השילוח שראתה אור לקראת הכנס (מאי 2019): "השמרנות הישראלית מעלה על נס את ה'אנחנו' הלאומי שלפיו 'כל ישראל ערבים זה בזה'".


לדעת מאריי, הקריאה לשמרנות מתייחסת לרצון לשמר דברים שאתה אוהב, שעיצבו אותך ושפעלו היטב למענך; אולם היא אינה אטרקטיבית כל כך מכיוון שקשה יותר לדבר על "אהבה" מאשר על "שנאה". מעניין ש"שיח השנאה", שמתלווה לא פעם לגישות ימניות ושמרניות, התפוגג כלא היה.


במושב נוסף במליאה חברו יחדיו רותם סלע (מנחה), ד"ר גדי טאוב – מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים המתמחה בהיסטוריה של ארצות הברית, וד"ר רונן שובל שמתמחה בפילוסופיה פוליטית, ממייסדי תנועת "אם תרצו" לחיזוק ערכי הציונות בישראל, ויושב ראש לשעבר של "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני‑כלכלי" שמכוון "לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל ולצביונה היהודי". נושא השיחה: "פוסטמודרניזם, הפוליטיקלי קורקט, ושחרור השיח הישראלי".


כבר מניסוח הכותרת אפשר היה לזהות אחד מ"אויבי העם" המובהקים: "הפוליטיקלי קורקט" או, בלשון מגוירת, "הדיבור התקין פוליטית". לדברי סלע, הדיבור הזה "מנסה להחליף את השיחה הפתוחה". יאמר כי המגמה הזאת – כאשר היא מרחיקת לכת – אינה חביבה גם עליי. עם זאת, אינני בטוח שזוהי הרעה החולה שעלינו להשקיע – בעדיפות ראשונה – את מירב המשאבים כדי למגר אותה.


טאוב מסביר כי ה"פוליטיקלי קורקט" מגיע מהמערב ומבוסס על ההנחה כי אסור לבטא אמיתות לא נעימות וכי רק כך העולם יסתדר. אחת התוצאות היא שה"אקדמיה" [שוב התייחסות בעיקר למאורת הצפעונים הרוחשת באוניברסיטאות] עוברת מהציווי היסודי שלה לברר את האמת להימנעות מאמירת האמת. לדבריו, "במקום לספר מה שהיה עברנו ל'שקרים מועילים'".


שובל, שבמהלך הכנס הוכרז שהוא מתמנה לדיקן של "קרן תקווה", הדגיש כי "בחברה הישראלית קיימים מוקדי כוח – אקדמיה, מוסדות תרבות – שהשיח המתנהל בהם כרוך במחירים "איומים ונוראים".


טאוב הציע דרך עדיפה לניהול מאבקי הימין: "אם אתה מתקיף – אתה ביתרון גדול; זאת בניגוד למצב שבו אתה מצוי בעמדת התנצלות. מורו ורבו לעניין זה הוא לא אחר מאשר נשיא ארצות הברית, דונלד טרמפ. הוא מסביר כי "מחיר הפחדנות הוא ההרגל לשקר, ומכאן מתעורר מצב שבו אתה נגעל מעצמך. כאשר נמנעים מלהתנצל, התוצאה ישרה ולכידה".


אומר, מבלי להתנצל, כי כאשר אסטרטגיה כזאת מביאה למצב של השמעת תעמולה חד‑צדדית, ארסית, בוטה וגסה – שנעדרת בה הקשבה לזולת – היא מגונה ומאוסה בעיניי.


במושב המקביל הראשון שבו בחרתי הנחה העיתונאי אראל סגל את פרופ' אבי בל, משפטן באוניברסיטת בר-אילן ועמית ב"פורום קהלת" שנועד "לעגן את מעמד הקבע של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לחזק את הדמוקרטיה הישראלית, לקדם את חירות הפרט ולעודד יישום עקרונות השוק החופשי בישראל"; אלעד מלכא, מנכ"ל "האגודה לזכות הציבור לדעת", מרצה לכלכלה במכינות קדם צבאיות וחבר מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת "התעוררות"; עו"ד גיל ברינגר, יועצה של שרת המשפטים איילת שקד. נושא השיחה: "עם חופשי – משילות המאפשרת חירות".


בל הבהיר כי איננו מדברים על משפט כלל, אלא על ניהול המדינה. בג"ץ והיועצים המשפטיים הפקיעו לעצמם – ללא רשות וסמכות – אחריוּת על כל תחומי החיים של מדינת ישראל, ושואפים לקבוע מדיניות מכוח עצמם במקום לייעץ משפטית כנדרש לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. מי שאשם במצב שנוצר הוא, כמובן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. ברינגר מוסיף קיסם למדורה – את עו"ד דינה זילבר. מלכא שב ומזכיר את שורש הרע: "פסק דין המזרחי", ומפנה למסה הפדרליסט של ג'ון מרשל. הוא מזהיר מן ה"משפטיזציה של הפוליטיקה".


במושב המקביל השני שבו בחרתי הנחתה אמילי עמרוסי את הסופרת והעיתונאית עירית לינור; הסופר והעיתונאי ועורך מוסף "תרבות וספרות" של העיתון הארץ בני ציפר; הוגה הדעות ועורך כתב העת השילוח מבית "קרן תקווה" יואב שורק. הנושא: "תרבות שמרנית – יש דבר כזה?".


עמרוסי התייחסה אל המשתתפים כ"מכונני המחנה הזה" – יהיה אשר יהיה. צירופם יחדיו לא בישר על אחדוּת דעים או על בהירות השקפות דווקא. בני ציפר הסביר בפתח דבריו כי "מחנה לא אמור להצמיח מעצמו דבר; היוצרים הם המצמיחים את הדברים מעצמם. בכל מקרה, הוא הביע את טעמו כי "היצירה צריכה להיות כמה שיותר שמרנית, כמו בקרב אינטלקטואלים אירופים בני המאה התשע‑עשרה. כאשר נוצרת פתיחות לכל דבר חדש, התוצאה ההכרחית היא סטגנציה. עירית לינור – שניכר עליה כאן, כמו בראיונות שנתנה לתקשורת מאוחר יותר, שלא הבינה בדיוק את האג'נדה של הכנס – הציגה את העמדה שתרבות צריכה להיות קודם כול "מצליחה". המדינה אינה אמורה להתערב בעשייה התרבותית, ועליה לתת לאנשים ליהנות ממנה בדרכם שלהם. יואב שורק הצביע על "לימוד הדף היומי" כאירוע התרבות הבולט ביותר בישראל. "תרבות שמרנית" היא תרבות המקדשת את ה"קנון" – כמו ה"קידוש" בערב שבת.


בחזרה למליאה, להרצאתו המבטיחה של ד"ר רן ברץ – פובליציסט ומרצה לפילוסופיה, לשעבר מוביל תחום ההסברה בפועל בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו ומייסד אתר "מידה". הנושא: "הלאום, המדינה, והחופש לשגשג".


ההרצאה מלומדת ומייגעת, וסוקרת – ממעוף הציפור – הוגים ומשנות לאורך ההיסטוריה שנראים משמעותיים לדובר, אבל בכללו של דבר משאירה את קהל השומעים פעור פה ואובד עצות [אולי, כיאה לעניין עצמו שבו אנו הוגים]. מבחינת ברץ, היעד הוא "החדרת רעיונות שמרניים לעולם האקדמיה, העיתונות והפוליטיקה. בקליפת אגוז, ברץ מגדיר את השמרנות על גבי כמה צירים, וביניהם: העדפת הלוקלי או הפרטיקולרי על פני האוניברסלי; הסתכלות חברתית מלמטה-למעלה בניגוד לכיוון ההפוך; שאיפה לחירות ולכלכלה חופשית. במשפט קצר וקולע, הוא פוסק: "אנשים כמכלול חכמים הרבה יותר מממשלות".


אחריו יעלה ויבוא משה קופל, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, חוקר תלמוד ויושב ראש "פורום קהלת". הוא מציין כמה רכיבי יסוד במשנה השמרנית: כיבוד המסורות והסתגלות למציאות משתנה ללא מהפכות; הסתמכות על "חוכמת ההמונים" והימנעות מריכוזיות ומכפייה; הזדהות עם המשפחה, הקהילה והאומה ועם הערכים הגלומים בהם. באשר לישראל, הוא מדגיש ערכים כמו: "חירות כלכלית", "ישראל כמדינת הלאום"; "משילוּת", תוך פירוק מוקדי כוח לא נבחרים המנצלים את עוצמת המדינה כדי לכפות את דרכיהם. להבנתו, תפקידי המדינה צריכים להיות מצומצמים ביותר: מדיניות ביטחונית ולאומית חזקה; מעורבות מזערית בשוק הכלכלי; עידוד חירות וחיזוק ערכי המשפחה, הקהילה והאומה.


קופל מעלה הצעות מעשיות מסוימות בפני מובילי התנועה השמרנית המתהווה: "לא עוזר להגיע למחליטים עם רעיונות; זה לא מביא לשום מקום. צריך לבוא עם טקסט. האתגר הוא להחזיק בעט כמה שיותר זמן – מי שמחזיק בעט מחזיק בכוח". הקרדיט צריך ללכת בסופו של דבר לנבחרי הציבור, אבל העמדות האסטרטגיות מאחורי הקלעים צריכות להישמר ליודעי חן [סוג של "קרדינלים אפורים", או "יועצי סתרים" המשפיעים על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות].


לקראת סיום עולים בזה אחר זה "הפעילים בשטח", ומכריזים על מרכולתם.


לסגירת היום, עולה לפודיום עמיעד כהן, מנכ"ל "קרן תקווה" (שהתמנה לתפקיד ב-2017), ומציע: "קריאת כיוון לתנועה השמרנית בישראל". כהן הוא תושב כפר עציון, שהתחנך בתנועת "בני עקיבא" ולמד בישיבה התיכונית "נווה שמואל", פנה לעסקים ואחר כך הגיע לקרן ואף ייסד את כתב העת השילוח (בעריכת יואב שורק).


בחוברת השילוח שיצאה לאור לקראת הכנס (מאי 2019), כהן רווה נחת: "הישראלים אוהבים את החברה ואת המדינה שלהם. מתחילת העשור הנוכחי, הישראלים הופכים מדי שנה לפטריוטים יותר ויותר". מסתבר כי "רק שלושה אחוזים מן היהודים בארץ אינם גאים בעובדת היותם ישראלים". אם כך, למי יש עניין בכלל ב"מהפכה" בישראל? הישראלים מאושרים, ויש עדויות מוצקות – מסקרים שנעשו מעבר לים – לעצם העובדה הזאת.


בדבריו בכנס, כהן ממשיך ומתנאה בכך ש"ישראל היא החברה השמרנית ביותר בעולם המערבי המפותח". שיעור הילודה הגבוה בישראל מציין כי אנשים מאמינים ש"ראוי לחיות כאן" וש"מביטים קדימה". בפני השמרנות עומד הציבור שמאמין כי "שמרנות, מסורת ומדינת לאום הם מהמוּרוֹת בדרך לעולם חדש". הוא מייחל ל"מדינה שלא מכתיבה את חיי האזרח אבל מספקת בסיס מוסרי ללאום היהודי-הישראלי". הוא קורא ל"שיח ישראלי חדש, המיועד לשמור על הישן ולא להרוס אותו". כמילות סיום, הוא מכריז: "עלה השחר על השמרנות הישראלית".


אז מה היה לנו?

בניתוח מושגי-המפתח שחזרו ונשנו בדברי היזמים וההוגים במישורי החיים השונים, אפשר להציע את המיפוי הטנטטיבי הבא:


הסינקרטיזם של "שמרנות ישראלית"

סיווג אידיאולוגי

לאומיוּת–דתיוּת

הגישה השמרנית המוצעת משלבת "לאומיוּת" עם "דתיוּת" או "מסורתיוּת". לא במקרה, רוב הקהל הנוכח באולם חובש כיפות או כיסויי ראש. קביעה זאת אינה נורמטיבית כמובן, אלא דסקריפטיבית מובהקת. השילוב בין הלאומיות לבין הדת מביא לעיתים גם לביטויים משיחיים. ד"ר אסף מלאך, יושב ראש המכללה למדינאות ומרצה במרכז האקדמי שלם, קרא – בדברים שפרסם בחוברת השילוח שראתה אור לקראת הכנס (מאי 2019) – "לבסס את החזון הלאומי על המשיחיות כשילוב פרדוקסלי של מסורת ושל מהפכה" [שימו לב לשימוש במושג "מהפכה" לקידום סדר יום שמרני].


התיישבות וביטחון

ברמק כותב בפירוש בחוברת לקראת הכנס כי "השמרנות הישראלית אינה רואה בסוגיות של ארץ‑ישראל השלמה (בדגש על מפעל ההתנחלויות) ומדיניות ביטחון ניצית את עיקר מאבקה – הגם שהיא אינה דוחה את מפעל ההתנחלויות ואינה מתנגדת בהכרח למדניות חוץ ניצית". המעבר מהימין לשמרנות כרוך לדעתו ב"דחיקת הסוגיות הללו לשוליים".


עמדה זאת מעוררת תהיות. מעניין מי מבאי הכנס, ומי מהציבור המגלה עניין בתופעה החדשה ונותר מחוץ לאולם הכנסים "מחוסר מקום", תומך בתפיסת זאת של שוליוּת הסוגיות של התיישבות וביטחון?


קופל, שקורא ככל הנראה בצורה טובה יותר את רחשי לב הציבור, מציין כי תנועות שמרניות תומכות במדיניות קשוחה בענייני הגירה וביטחון. כאשר מאריי מדבר בשבח "המודל השמרני" הישראלי, הוא מונה את המאפיינים הבאים: האמונה שלאומיוּת ופטריוטיוּת הן טובות; האמונה שגבולות חזקים ומוגדרים הם דרישה מוקדמת לשלום; האמונה בצורך בהמשכיות עם המסורת הדתית הקדומה.


ימין–שמאל – ערך ה"שוויון"

שורק טוען בחוברת השילוח, שראתה אור לקראת הכנס (מאי 2019), כי "בשמאל ניצבים מתקני עולם החותרים לשוויון והרואים את המסגרות המסורתיות כדכאניות במידה כזו או אחרת; בימין נמצאים אלה המגֵנים על המסגרות הללו מפני הרדיקליזם המהפכני, המאיים להוביל אותנו לעולם שוויוני שטוח וריק". להבנתו, לדעת השמאל "העיקרון המוסרי של השוויון, כמו העיקרון המוסרי של הזכויות, חשובים מהטובה הקונקרטית של בני אדם בעולם הממשי". לדבריו, "המוסריוּת בגרסת השמאל היא הימנעות; הצטמצמות, פינוי מקום לאחר. בעולם האידיאלי של השמאל הדרישה המוסרית נמצאת בקוטב השלילי, של שמירה על הגבולות ושל הכרה בקיומו של ה'אחר'". לעומת זאת, "בתפיסות מסורתיות, אין כל זיקה מהותית בין הימנעות למוסר. האחר קיים, אך התביעה שהוא מציב בפני האדם אינה לפינוי מקום אלא תביעה לאחריות, שהיא חלק מהמחויבות לחברה והתרומה לקהילה". שאלת המבחן המפורסמת ביותר של אבחנה זאת היא לדעתו הנכונוּת להילחם ברוע – נכונות שבשל היעדרה נרמס המערב הפרוגרסיבי תחת מתקפות דמוגרפיות ותרבותיות של תרבות עדינה פחות".


גם אני סבור כי ערך ה"שוויון" הוא מעין נייר לקמוס המאפשר להבחין בין "ימין" לבין "שמאל". בהכללה גורפת, מחנה השמאל תומך ב"שוויון" בעוד שמחנה הימין חותר ל"שבירת השוויון". תנועות ימניוֹת דוגמת זו השמרנית מתעצבות מסביב לאקסיומה של אי שוויון בעולם האנושי. נִלווה לכך העיקרון של צורה כלשהי של "לאומיוּת אתנית". הימין דוחה ככלל את התפיסה שמקורה בנאורות ובליברליזם לפיה בני האדם נולדו שווים. להבדל זה באקסיומות נודעת משמעות בתחומי חיים רבים, ובאופן הבוטה ביותר בהתייחסות ל"אחר" ובקביעת היחס כלפיו.


"ימין רדיקלי" או "ימין קיצוני" בישראל – ותחושתי היא שהשמרנות המוצעת כאן אינה שונה במהותה, לפחות בהיבט הזה – הוא מוניסטי בניגוד לפלורליסטי. מצדדיו מאמינים כי קיימת דרך נכונה אחת בלבד. דרך זאת מתבססת על העליונות היהודית-הלאומית, וכוללת תפיסה אורגנית המפחיתה מערכו וממעמדו של היחיד [עמדה המנוגדת פרדוקסלית לדגש החזק על "חירות" אישית].


מעבֵר להבדלי השקפה אלה, וכאשר מדינת ישראל מצויה בסכנה של ממש, איני מתנגד כמובן להילחם, ואף נטלתי חלק בבגרותי בכל מלחמות ישראל. למרבה הצער, הסכנה הדמוגרפית והתרבותית אינה נובעת מה"עדינות" שלנו דווקא, אלא משליטתנו ה"גסה" והמתמשכת בשטחי יהודה ושומרון.


"אל תגעו לנו בליברליזם"

אחת הסיבות הבולטות לעמימות של התפיסה השמרנית שהוצגה על ידי היזמים וההוגים היא טשטוש המשמעות של ה"ליברליזם", והיחס הדו-ערכי – אהדה מצד אחד, וסלידה מצד אחר – המתגלה כלפיו.


שורק מציין כי לתופעות המדוברות הרבה שמות: "את האגף המהפכני מכנים אוהביו 'ליברלי' או דווקא 'פרוגרסיבי', 'רדיקלי' או 'אוניברסלי', 'אקטיביסטי' או 'שוחר זכויות האדם'; האגף השמרני מתהדר לעיתים גם הוא ב'ליברלי' הישן והטוב, ולצד זה 'מסורתי' או 'מתון', 'לאומי' או 'שוחר אחריות'".


חזוני אומר בפירוש כי "הציבור הנאור, הליברלי באמת, באמריקה ובאירופה, אינו סובל את מדינת ישראל". לדבריו, הציבור הזה דוחה בשאט נפש את מדיניות ההגירה ואת חוק הלאום של ישראל. משתמע מכך כמובן שהציבור הזה "לא סובל אותנו"; הוא "רואה את מדינת ישראל כגזענית וכברברית, ויודע מה זה להיות 'נאור' ו'ליברלי', וזה לא אנחנו". המודל שחזוני מציע שולל אם כן את התפיסה ה"ליברלית", ומניח שהיא מנוגדת בתכלית לאותה השמרנות המוצעת לנו. חזוני מציין: "העולם לא שונא את ישראל. זה בעיקר העולם הליברלי הנאור ששונא את ישראל, או – ליתר דיוק – את המסורתיות ואת השמרנות הישראליים".


כפי שהתרשמתי, כאשר היזמים וההוגים משתמשים במושג "ליברליזם", הם אינם מתכוונים לזה המקובל בקרב הציבור הרחב כיום. ה"ליברליזם" מזוהה – החל משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, לפחות במדינות דוברות האנגלית שאליהן אנחנו מכוּונים פוליטית ותרבותית – עם מדיניוּת "פרוגרסיבית". גם השימוש במטבע הלשון "ליברליזם קלסי" מטעה, מכיוון שאפשר לייחס אותו לתפיסות ולהוגים שונים בתכלית.


גישתם של היזמים וההוגים קרובה יותר למה שמוכּר כיום – לפחות בתחום הכלכלי – כ"ניאו‑ליברליזם". הניאו-ליברליזם הוגדר כתיאוריה של פרקטיקות כלכליות המציעות שרווחה אנושית עשויה להיות מקודמת באופן מיטבי על ידי מֵירוב של חופש יזמי במסגרת מִמסדית המתאפיינת בזכויות לרכוש פרטי, בחֵירוּת אישית, בשווקים חופשיים מהתחייבויות ובסחר חופשי. הניאו-ליברליזם שואף להביא את כל הפעילוּת האנושית לתחומו של השוק. הוא מתפקד כאידיאולוגיה, כשיטת מִמשל וכחבילת-מדיניוּת – המדגישים את התפקיד המרכזי של השווקים והיזמוּת הפרטית. הגישה הזאת מזוהה עם תקופה מוגדרת בהיסטוריה – תחילת ממשלותיהם של מרגרט תאצ'ר בבריטניה (1990-1979) ורונלד ריגן בארצות הברית (1988-1981). תאצ'ר הייתה אחת המצדדות הבולטות במה שמוכּר היות כ"ניאו-ליברליזם". באמצעות הפרטה נרחבת של מיזמים בבעלות המדינה, רגולציוֹת תעשייתיות ועימות ישיר עם ארגוני עובדים רבי עוצמה, היא הנהיגה שינוי רדיקלי של המדינה והכלכלה הבריטיים.


הניאו-ליברליזם בשיאו, בשנות התשעים, חלש ברחבי העולם. מולידיה של אידיאולוגיה זאת היו הכלכלנים פרידריך הַאייק ומילטון פרידמן – שהטיף לכוחם של שווקים ולצורך להגביל את תפקיד המדינה בקבלת החלטות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. התֶמה המשותפת של האסטרטגיות והרפורמות השונות היא קשר לשווקים או – במקרים קיצוניים יותר – הפרטה.


הניאו-ליברליזם מכריז על עצמו כעל מערכת מוגדרת של מדיניוּת ציבורית המתבטאת בשילוש: דה-רגולציה (של הכלכלה); ליברליזציה (של המסחר והתעשייה), פרייבטיזציה (של היוזמות בבעלות המדינה). צעדי מדיניוּת המתייחסים לאלה כוללים קיצוץ מסיבי במיסים (במיוחד לעסקים ולבעלי הכנסה גבוהה); צמצום השירותים החברתיים ותוכניות הרווחה; החלפת תמריצי רווחה בתמריצי עבודה (workfare).


שאלת ההערכה של הניאו-ליברליזם חורגת מגבולות הדיון כאן, אבל ארמוז כי גישתי אליו ואל תולדותיו ביקורתית ביותר. הדבר ניכר ביותר בתחום החינוך.


מעבר לניאו-ליברליזם, השמרנות מזדהה עם גישות סמוכות כמו ה"ליברטריאניזם" – מונח שאומץ במחצית השנייה של המאה העשרים, המדגיש "זכויות קניין" (ראו לדוגמה, לודוויג פון מיזס), ומיוחס לעיתים קרובות ל"ימין" משום שיש בו הרבה מהמשותף עם ה"שמרנים המסורתיים"; או עם ה"אובייקטיביזם", מבית מדרשה של איין ראנד, שחלק מרכיביו אומצו על ידי הדוגלים במשנה ה"ליברטריאנית", למרות שהוא רואה במשנה זאת איום על החירות ועל הקפיטליזם. עם זאת, השמרנים מתנגדים למדיניות ה"ליברטריאנית" הדוגלת בנורמות מיניות משוחררות או בלגליזציה של סמים (כפי שהדבר התגלה לאחרונה במצעה של מפלגת "זהות", בראשותו של משה פייגלין).


בכל מקרה, ברור שכל הגישות הללו עומדות בניגוד להשקפות "ליברליות" התומכות בפעילות ממשלתית שמכוונת לקדם "שוויון", ובכלל זה להשתית "זכויות אדם ואזרח" אוניברסליות. הגישות השמרניות מציעות, במקום זאת, "סדר" חברתי ו"חירות" אישית.


מסתבר אם כן כי מי שניסה "לנכס" תפיסות ליברליות ולהכליל אותן בסינתזה המוזרה של "שמרנות ישראלית" עשה זאת על אחריותו הבלעדית.


זיהוי מאפיינים בולטים – תפיסת המכלול

מהדברים שנאמרו לעיל אפשר לזהות מאפיינים בולטים אחדים העוברים כחוט השני בדבריהם ובכתביהם של היזמים וההוגים הקוראים לאימוץ אופק שמרני חדש בישראל: פולחן המסורת; דחייה של המודרנה – לפחות בגרסאות מסוימות שלה, כמו זו שמסמנת ה"נאורות"; פעולה לשם פעולה – לדוגמה, כדברי שורק, הציווי האופייני לימין הגורס כי "אם לא עושים, לא טועים"; חוסר היכולת לקבל ביקורת, הנובע מכך שהשמרנות היא זרם סינקרטיסטי הנוטה לראות בכל אי הסכמה בגידה; פחד טבעי מהשונה, והתנגדות נחרצת לפולשים ולמסיגי גבול; פנייה לציבור מתוסכל החש השפלה פוליטית מצד הקבוצה ההגמונית [אחוס"לים – אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי‑ציוני], ומבועת מהלחצים שמפעילות קבוצות ממעמד נמוך יותר [הפלסטינים או העובדים הזרים]; האדרת היסוד הלאומי כמכנה המשותף הרחב ביותר המעניק זהות ומשמעות; תחושת השפלה לנוכח העושר והעוצמה של "מקושרים" ו"מקורבים" למיניהם; התנגדות לפציפיזם ולגישות מתונות החותרות תחת השגת הניצחון על באויב, והעדפת עמדות מיליטנטיות (אם כי שקולות יחסית); תפיסה אליטיסטית הדוגלת בצורך לגבש קבוצה של אינטליגנציה לעומתית שתהיה מסוגלת להתמודד עם זו המחופרת והמאיימת משמאל; חינוך לאור מעשי הגבורה של אנשי מופת שהקריבו עצמם למען העם, התורה והמדינה; העדפת הגבריוּת, והגבלת הזכויות הנשיוֹת המונעות את הגשמת החירות והשוויון המגדריים; תפיסת העם כיסוד איכותני – לדוגמה, האמונה כי "חוכמת ההמונים" עדיפה על זו של מנהיגי המדינה.


מי שבקי בעניין יכול היה לזהות כאן את רשימת ארבעת-עשר המאפיינים של "קדם‑פשיזם" או "פשיזם-נצחי" (Ur-Fascism), שהרכיב הפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו. הוא ציין את "פולחן המסורת" כתסמין הראשון של המצב הקדם-פשיסטי, כשהוא מכוון לאמת קדומה שניתנה לבני האדם בראשיתה של התרבות ומרחיקה אותם מחשיבה רציונלית.


* הכתבה מבוססת על: אומברטו אקו, הפשיזם הנצחי (אחרית דבר מאת מרדכי בר-און, "מבחן ערכים"). תשע נשמות, 2019; דאגלס מאריי, המוות המוזר של אירופה (תרגם מאנגלית: אורי רדלר). תל אביב: שיבולת, 2019; השילוח – כתב עת ישראלי להגות ולמדינית (עורך: יואב שורק), אפריל 2019, מאי 2019;Damien Cahill and Matijn Konings, Neoliberalism. Cambridge: Polity Press, 2017; David Harvey, A Brief History of Neoliberalism. Oxford: Oxford University Press, 2005; Manfred Steger B. and Ravi K. Roy, Neoliberalism: A Very Short Introduction. Oxford: Oxford University Press, 2010; David Turner and Hüseyin Yolcu (Eds.), Neo-Liberal Educational Reform: A Critical Anaylsis. Oxon: Routledge, 2014.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0