• עידן ירון

ניתוח מקרי בוחן היסטוריים בחקר העריכה – מקסוול פרקינס-תומס וולף

עודכן ב: 14 דצמ 2019

גישתו של פרקינס כעורך

מקסוול פרקינס (1947-1884) נחשב לעורך הספרות המפורסם ביותר במאה העשרים. הוא עבד בהוצאת צ'ארלס סקריבנר [אחת ההוצאות האמריקניות הוותיקות ביותר, שנוסדה ב-1846] במשך 36 שנים, החל מ-1914, ובמשך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים חלש על המאגר הגדול ביותר של כותבים שיוחס לעורך אחד בהיסטוריה של ההוצאה לאור האמריקנית: סקוט פיצג'רלד, ארנסט המינגווי, תומס וולף (1938-1900), ועוד רבים אחרים. פרקינס ניחן ביכולת לגלות כישרונות צעירים ובנכונות ליטול סיכונים. תחת שרביטו כעורך ראשי של סקריבנר (החל בספטמבר 1932), ההוצאה פרסמה רומנים קלסיים אמריקניים רבים.

נישואיו הקשים של פרקינס הניבו חמש בנות, ומבקרים העירו לא אחת שהוא התייחס לסופריו הגברים כאל תחליפי בניו שלא נולדו.[1] וולף כתב לפרקינס בשלהי 1929: "גברים צעירים מאמינים לעיתים בקיומם של גיבורים שאליהם הם יכולים לפנות כדי לקבל תשובה לגבי כל כעסם וצערם. מאוחר יותר, עליהם לגלות שתשובות כאלו צריכות לבוא מתוך לִבם שלהם; אבל התשוקה העזה להאמין בדמויות כאלו קיימת. אתה בשבילי דמות כזאת: אתה אחד הסלעים שאליהם מעוגנים חיי".[2] המינגווי ניגן על מיתר זה כאשר כתב לפרקינס: "[תום וולף] הוא כמו ילד מגודל, ועליך לזכור זאת. נראה לי כי גאונים מסוג זה הם תמיד ילדים. ילדים, כפי שבוודאי הבחנת, מר פרקינס, מחייבים אחריות רבה (a hell of a responsibility). אני מחבב אותו מאוד מאוד".[3]

פרקינס לא היה עורך מיקרו – כמו שהיה, בין השאר, ביאליק – כפי שמעידות טעויות הדפוס הרבות בספרֵיה של ההוצאה שנערכו תחת סמכותו. הוא האציל את מלאכת ההגהות למזכירתו או לעורכים אחרים. תרומתו הייתה טמונה בעיקר בהצעת שינויים במבנה או בהצגת הדמויות.[4]

צ'ארלס סקריבנר הבן כתב על פרקינס: "הכּרתי אותו רק בקצרה; הייתה זאת השנה האחרונה של חייו. אבי העריץ אותו כעמית, ממש אהב אותו; הם גם סעדו יחדיו כמעט כל יום. פרקינס היה כבר אגדה – משעשע, מוכשר, ומקסים ביותר".[5]


יחסי פרקינס-וולף

פרקינס קיים קשרים קרובים עם מחבריו. הוא הניע אותם כאשר היו זקוקים לכך; ריסן אותם כאשר ראה שהם מתישים עצמם או מבזבזים את כישרונם; תמך בהם נפשית כחבר, כאב או כדוד אהוב, וסייע להם כספית בתקופות קשות.[6]

בְּרוּקוֹלי ובּוּקֶר גורסים: "יחסי החברות של תומס וולף עם עורכו מקסוול פרקינס הם יחסי מחבר-עורך שזכו לפרסום הרב ביותר – ולמיתולוגיזציה הרבה ביותר – בספרות האמריקנית.[7] פרקינס נתפס לא פעם כדמות אב לוולף הצעיר ממנו, כשם שביאליק נתפס – לפחות בעיני עצמו, כפי שהעירו מבקרים – כדמות אב ומוכיח לברנר.

היחסים בין פרקינס לבין וולף (פרקינס היה מבוגר מוולף בשש-עשרה שנה) התחילו כאשר פרקינס התוודע לראשונה לעבודתו של וולף באמצעות סוכנת הספרות מדליין בויד, ששלחה להוצאת סקריבנר את כתב היד של רומן שנדחה בהוצאה אחרת. בשלהי 1928 כתב למחבר וביטא את הערצתו לספר שקיבל לימים את השם "הבט הביתה, מלאך" (Look Homeward, Angel, 1929).

כאשר וולף שלח לפרקינס את כתב היד של הספר, העיר: "הייתי רוצה לקבל ביקורת ישירה ועצה מאדם מבוגר וביקורתי יותר. אני תוהה אם אוכל למצוא בסקריבנר מישהו המעוניין מספיק לדבר אתי על המפלצת העצומה כולה – חלק אחר חלק. רוב האנשים יאמרו 'זה ארוך מדי', 'יש לקצץ זאת', 'יש להשמיט חלקים', וכדומה – אבל ברור שאין בכך עזרה רבה לאומלל העלוב שעשה את המעשה, ושיודע את כל זה, מבלי לדעת כיצד יוכל לתקן זאת".[8] כתב היד המקורי של ספר זה (שפורסם על ידי אוניברסיטת דרום קרולינה ב‑2000) ארוך יותר בכ-66,000 מילים מן הגרסה שראתה אור בהוצאת סקריבנר.[9]

אולם העריכה הנרחבת ביותר של פרקינס הגיעה בשלהי 1933, כאשר וולף העביר לו את ספרו "על הזמן והנהר" (On Time and the River, 1935). אם פרקינס ידוע מעבר לתחום המקצועי של ההוצאה לאור, הרי הסיבה נעוצה בעיקר בעבודתו על ספר זה. הם החלו לעבוד יחדיו שעתיים ביום, שישה ימים בשבוע – אזי לילות; אזי גם בלילות ראשון. העריכה נמשכה עד להגהות בראשית 1935. הרומן נחצב על ידי פרקינס ממיליוני מילים שכתב וולף, והקיף לבסוף כ-450,000 מילים. וולף כתב לסוכנת הספרותית המסורה שלו אליזבט נוֹוֶל (Nowell) – קודם לכן חברה בצוות של סקריבנר, ואחר כך סוכנת שכירה ולבסוף עצמאית: "אני עובד עתה אחרי הצהריים וגם בלילה [...]. פרקינס ואני עובדים יחדיו בלילה משעה שמונה וחצי ואילך. אני מכניס הרבה דברים, והוא מוציא הרבה דברים, אבל עד כה קשה לקרוא לכך שוויון".[10] ידידם המשותף של שני האישים העיר כי אחרי הכול – "משהו כמו מעל שישים אחוז הוא זבל [במקור, shit]". מכאן גם הערתו של המבקר האמריקני קארל ואן דורן ש"תומס וולף הוא הנהר של עצמו, ומקסוול פרקינס הוא הסוללה שלו".[11]

וולף התוודה בפני חברו הסופר רוברט ריינולדס: "אה! מיליון מילים, אלפי עמודים. אני מקולל! אין לכך סוף. הדבר עצום הממדים הזה מתפרץ בי כמו סערה".[12] וולף כתב לפרקינס: "כידוע לך, אני משתוקק נואשות להסיר משא עצום זה מעל כתפיי, ולפיכך אתמסר לך בכל נקודה אפשרית ואקבל בברכה כל סיוע של עריכה והשמטה שתוכל להושיט לי".[13] במכתב אחר מאותה שנה כתב: "אני חש מודע לטעויות רבות – במחדל ובמעשה – [שנותרו בכתב היד] ומשווע שהיה לי זמן רב יותר לארגן ולמיין את החומר; אולם חשוֹב שדי בכך שנתתי לך אותו, גם אם הוא מצוי במצבו הנוכחי".[14]

פרקינס כתב לארנסט המינגוויי, במהלך העבודה על ספרו של וולף שנמשכה חמש שנים: "אנו מארגנים את הספר. זהו החלק הטוב ביותר של העבודה שאנו עושים. הוא יהיה משולב טוב למדיי בסופו של דבר, ומאורגן הרבה יותר אפקטיבית".[15] פרקינס החליט בשלב מסוים כי העבודה על הספר הסתיימה, ושלח אותו לדפוס – לתדהמתו ולמורת רוחו של וולף כאשר נודע לו על כך – כאשר האחרון עזב את ניו-יורק ונסע לשיקגו לחופשה בת שבועיים. הסוכנת הספרותית של וולף, אליזבט נוול, כתבה לו בינתיים: "אל תדאג לדבר, מכיוון שמר פרקינס ואני נעבוד על כל הדברים יחדיו בהיעדרך".[16] באשר להחלטה זאת, וולף כתב לימים: "אני מבין עתה שככלל הוא צדק בעניין זה; אבל בזמנו הייתי משוקע כל כך בעבודתי עד שלא היה לי הריחוק הנדרש להערכה ממשית".[17]

וולף תיעד את עבודתו המשותפת עם פרקינס על הספר "על הזמן והנהר" בספרו "סיפורו של רומן" (The Story of a Novel, 1936), שיצא לאור שנה לאחר הספר מושא ההתייחסות. יוער כי הכוונה לכתוב ספר זה עוררה בפרקינס מלכתחילה דאגה לא מבוטלת. במכתב להמינגווי מראשית 1938, הוא מספר: "[תום] מתכונן עכשיו לכתוב ספר על אודותינו. כאשר פגשתי אותו באחד הערבים אמר שהוא כותב ספר שהוצאת סקריבנר תהיה גאה בו! לא אמרתי דבר, אבל חשתי דאגה".[18] וולף כתב בספר עצמו: "היה לי חבר בעל תבונה עצומה וסובלנית, ואומץ מעודן אך נחרץ. נראה לי שאם לא נהרסתי בתקופה זאת בשל תחושת חוסר הישע שהעשייה רחבת הממדים הזאת עוררה בי, היה זה בעיקר הודות לאומץ הלב ולסבלנות של אדם זה [...]. כתבתי לעיתים מבלי להאמין שאסיים אי פעם".[19] ובמקום אחר: "לא היה דבר ספרותי בחוויה זאת [...]. זהו סיפור של יזע וכאב וייאוש, והישג חלקי".[20]


סוף דבר

וולף כתב לימים לפרקינס: "שנינו יודעים שבשש או בשבע השנים שחלפו כתבתי כמה מיליוני מילים, שמהן סקריבנר פרסם בערך שבע מאות או שמונה מאות. שנינו יודעים שראית וקראת מיליוני מילים של כתב היד שלי שמעולם לא פורסמו, שדחית במפורש לפרסמן, או שהצעת שלא לפרסמן. שנינו יודעים שלא רק קיבלתי את עצתך בהכּרת טובה, אלא גם שקיבלתי את החלטתך ללא פקפוק, למרות שלעיתים גרמה לי אכזבה מרה כאשר מצאתי שמשהו שחשבתי לטוב וראוי לפרסום לא נראה כטוב וראוי לפרסום על ידי האדם שהאמנתי ללא עוררין בשיפוטו ובסמכותו הביקורתית".[21]

פרקינס טען מצידו כי למען האמת, כמות ההשמטות שיוחסה לעריכת הספר הייתה מוגזמת: "למעשה, היה זה יותר עניין של ארגון [...]. מעולם לא הייתה השמטה שוולף לא הסכים לה. הוא ידע שההשמטות חיוניות".[22] במכתב לוולף הצהיר: "שום אדם מֵבין אינו יכול להאמין בכך [שהעריכה] השפיעה על הספר בדרך רצינית או חשובה כלשהי – שהיא הייתה יותר מאשר סיוע מֵֵכני. נדמה היה אכן שהספר עצום ממדים מדי כדי להופיע בין שתי עטיפות".[23]

פרקינס ידע מראש כי הספר יוקדש לו. במכתב שהפנה לוולף לפני שראה את ההקדשה הביע את עמדתו בעניין זה: "שום דבר אינו יכול להעניק לי הנאה גדולה יותר או גאווה רבה יותר כעורך מכך שהספר של הסופר שאני מעריץ יותר מכול יוקדש לי, אם הדבר נעשה באופן כן. אולם אינך יכול, ואינך צריך, לשנות את שכנועך שעיוותי את ספרך, או לפחות שמנעתי ממנו להגיע לשלמוּת. לפיכך, אין באפשרותך להקדיש אותו לי באופן כן, ועליך להימנע מכך. אני יודע שאנו ידידי אמת, ועברנו הרבה ביחד; אולם עניין זה, מצידי, אינו קשור לכך ולעולם לא יהיה. אבל זה עניין אחר; הייתי אומר זאת מוקדם יותר אלמלא חשש כלשהו שלא תבין אותי נכון. אולם האמת הפשוטה היא שהעבודה על כתב היד שלך, תהיה אשר תהיה התוצאה – לטוב או לרע – הייתה ההנאה הגדולה ביותר, עם כל הסבל הכרוך בכך, והאפיזודה המעניינת ביותר בחיי כעורך".[24]

בהקדשה עצמה, שפורסמה בסופו של דבר, כתב וולף על פרקינס: "אדם אמיץ וכֵּן, שדבק במחבר ספר זה במשך תקופה של חוסר תקווה וספק מריר, ולא נתן לו להיכנע לייאושו שלו". לאחר שפרקינס ראה את ההקדשה בספר, כתב לוולף באותו יום: "ראיתי את ההקדשה בספרך, ותהיה מידת הצדק המרומזת בה כאשר תהיה, איני יכול לחשוב על דבר שהיה עושה אותי מאושר יותר [...]".[25]

למרות הצלחת הרומן וההקדשה המהללת את העורך, וולף נטש את הוצאת צ'ארלס סקריבנר, ועבר ב-1935 – מצויד בשלוש תֵּבות ארוזות של כתבי יד שטרם ראו אור – להוצאת הספרים הארפר ובניו, שבה שימש אדוורד אסוול (Aswell) כעורך הראשי.

בדיעבד, פרקינס ייחס את נטישתו של וולף במידה רבה להקדשה זאת: "ההקדשה העניקה לאנשים שטחיים את הרושם שוולף אינו יכול לתפקד כמחבר ללא שותפות [עם העורך]. אין אדם בעל הבנה ולו הקלושה ביותר לגבי מהותו של מחבר שיכול לקבל הנחה כזאת. אין מחבר היכול לסבול הנחה זאת – שאולי תום עצמו כמעט שהאמין בה – שהוא תלוי כמחבר במישהו אחר. היה עליו להוכיח לעצמו ולעולם שאין הדבר כך".[26]

במכתב להמינגוויי פירט: "נראה לי שהוא היה נחוש לשחרר עצמו ולהיות אדון לעצמו – אם רק יוכל לעשות את עבודתו שלו, כל כולה, תהיה זאת ישועתו, ויהיה זה הדבר היחידי שיעשה אותו רב-הישגים. אני מאמין שזה גרם במידה רבה לכל הדבר".[27]

ברגע של חסד, בהתכתבות עם הסופרת מרג'ורי קינן רולינג שאת ספריה ערך, פרקינס השיב בעקבות זעמה על נטישתו של וולף: "[וולף הוא] סוג של אדם נואש המשחרר עצמו כדי לעמוד בכוחות עצמו. למעשה, זה מה שהוא צריך לעשות, אם הוא מבקש להפוך לסופר גדול".[28]

הסיבה העיקרית לעזיבה הייתה ככל הנראה הפגיעה בכבודו של וולף כמי שאחראי לתוצאה הסופית שראתה אור.[29] וולף הודיע למכריו: "אני הולך להראות להם שאני יכול לכתוב את ספריי ללא פרקינס".[30] ואולם – יהיה אשר יהיה, וולף לא הצליח לכתוב ספרים ללא פרקינס.

במכתב נרגש לסוכנת הספרותית שלו, אליזבט נוול, וולף שפך את לבו: "אני מצטער על מ"פ [מקסוול פרקינס]. כל מה שאת אומרת לי לגביו נוגע בי, מעציב אותי ומייסר אותי כגיהינום. אנא – אנא אל תאמרי לו דבר עליי, אם תוכלי להימנע מכך: במשך שש שנים הוא היה חברי – חשבתי שהטוב ביותר שהיה לי אי פעם – ואז, לפני כשנתיים הוא פנה נגדי – כל מה שעשיתי מאז היה רע, לא הייתה לו מילה טובה על כך או עליי, כאילו התפלל לכישלוני. איני יכול להבין או לתפוס את זה, אבל זה דבר מצער ומוזר. מקס עדיין אומר לאנשים שהוא ידידי, ואז הוא דורס אותי [...]. זה כמו סיוט, אבל לא אתן לזה לדַכדֵך אותי. מה גורם לאנשים בכל מקרה לעשות דברים כאלה? הסיוט הכרוך בכך הוא שאנשים האומרים שהם אוהבים אותך עושים הכול כדי לפגוע בך [...]. אזכור אותו תמיד כאחד האנשים הנפלאים ביותר שפגשתי – אבל אין לי זמן או אנרגיה להתמודד עם זה עתה: כל מה שאני יודע הוא שזה פועל נגדי, ונגד העבודה שלי, ואיני יכול לתת לזה לחדור. ככל שאני יכול, אני מעוניין לנתק קשר זה לחלוטין – יום אחד, אולי, אצור שוב קשר – אבל בינתיים, הבה לא נשחק באש".[31]

וולף הכין (באמצע 1936) טיוטת מכתב שלא נשלחה בסופו של דבר, שבו התכוון לפנות למוציאים לאור אחדים כדי להציע להם לפרסם את ספריו הבאים. הוא כתב בין השאר: "במשך שבע שנים או יותר נהניתי מהידידות של עורך בעל אופי ויכולת נדירים – שבזמן שבו הייתי זקוק נואשות לסיוע, כאשר ניסיתי ללמוד כיצד לכתוב, כאשר הייתי מוצף בכמויות כבירות של חומר ונאבקתי עם מטלה בסדר גודל כזה שלעיתים כמעט ויתרתי מתוך ייאוש – עמד לצידי והעניק לי ללא גבול לא רק את טובות ההנאה של מיומנויותיו הטכניות והעריכתיות הגדולות אלא גם את התמיכה שלא תסולא בפז של אמוּנתוֹ; סיוע רוחני מסוג מרשים וחסר עצמיות מאין כמוהו. אני חב לאדם זה חוב עמוק ומתמשך כל כך שאני חש שלעולם לא אוכל לפרוע אותו, או אפילו להעיד עליו כראוי על ידי כל מה שאומר או אכתוב. הסיכוי לניתוק ביחסינו – המקצועיים, בכל מקרה – לא רק עם אדם זה אלא עם אנשים רבים בהוצאה לאור, הוא מבחינתי לא רק בעל חומרה ראשונה במעלה אלא כמוהו כצורך לעמוד בפני התחלה חדשה – ואולי גם אסונית – בחיי. עם זאת, איני רואה כל דרך אחרת הפתוחה בפניי. במשך חודשים, אולי שנה או יותר, נפערה תהום גוברת והולכת בינינו – חילוקי דעות ואמונות, אפילו קרע רוחני. אם אשאר, איני רואה כל תקווה, אלא רק התשה מוחלטת של עבודתי, תסכול סופי שלי כאמן".[32]

פרקינס כתב לאחד מסופריו, תוך שהוא מביע הערכה מפוכחת על דרכו של וולף: "כאשר הוא לא היה יכול להתקדם עוד בכתב היד של 'על הזמן והנהר', הוא הביא אותו אליי וביקש ממני לסייע לו, וכך עשיתי במידה רבה של אי רצון וחרדה. תום תבע סיוע; היה עליו לקבל אותו. מי שלא הכּיר אותו לא יוכל להבין זאת, אבל הוא היה נכנס למצב של ייאוש כזה שאפשר היה להבין שאם הוא לא היה מסוגל להשלים את ספרו במהרה, משהו רציני מאוד היה קורה לו".[33] יצוין כי וולף אמר לידידו רוברט ריינולדס: "עליי להוציא את ['על הזמן והנהר'] מתוך עצמי, או שאיחנק למוות [...]". ריינולדס סיפר: "וולף [...] היה קם מכורסתו ומדבר בקולו הטרוד על הכאב של הכתיבה, על האופן שבו לבו נעתק מחזהו, על העמל הקשה למול לעג מריר [...]. הוא היה מעורב כל כך – בשכלו, בקרביו, ובנשמתו – בחיים וביצירה של הספר, עד שהעמל עליו מיצה את נעוריו ואיים על חייו [...]. וולף הרס את חייו כדי לכתוב ספר זה. זה היה בוודאי הורג אדם פחוּת ערך ממנו. אדם פחוּת ערך ממנו לא היה מעז או יכול לעשות זאת. צעירותו מתה. וולף לא היה אדם צעיר עוד [...]. בשנים המעטות שנותרו לחייו, לא ראיתי שוב מבט מזהיר של נעורים קורנים מצית את פניו [...]. אני מאמין כי ללא האהבה היציבה והדרוכה וההארה הנבונה של ידידו פרקינס, וולף עלול היה להרוג עצמו בעבודה מאומצת זאת [...]. אני יודע שוולף אהב את פרקינס במשך כל חייו; ואני יודע שפרקינס התאבל על מותו של וולף, אותו הוא אהב [...]. בזמן מותו, וולף קרא לידידו מקסוול פרקינס, והוא אכן בא ושהה לצידו".[34]

וולף נפטר בגיל שלושים ושבע (ספטמבר 1938) משחפת ודלקת ריאות. לאחר שנודע לפרקינס על מותו, הוא העביר הודעה טלגרפית למשפחתו: "ידידותי עם תום הייתה אחד הדברים הגדולים ביותר בחיי".[35] הסופר סקוט פיצג'רלד – שפרקינס ערך את ספריו – כתב לו: "אני חש צורך לכתוב לך לגבי תום [וולף] כקרוב משפחתך, מכיוון שאני יודע עד כמה מותו נגע בך, עד כמה היית שזור בקריירה שלו, והחיבה שחשת כלפיו".[36]

הסופר והמשורר סטרותרס ברט, אחד הידידים הקרובים הבודדים של פרקינס, הכריז באופן בוטה: "ברור לכל אלה שהכּירו מקרוב את מקסוול פרקינס כי האפיזודה של תום וולף הרגה אותו. מיד לאחר בגידתו של תומס, הוא החל למות".[37] צ'ארלס סקריבנר הבן כתב כי כאשר הכּיר את פרקינס בשנה האחרונה לחייו, "הוא התדרדר מהר מאוד. הוא שתה הרבה, אולי כתגובה להתרועעות עם השתייה ההומרית של תומס וולף".[38] לעומת זאת, אדוארד אסוול טען במאמר שכותרתו "תומס וולף לא הרג את מקסוול פרקינס", כי התרשם "מהסימפתיה של ברט כלפי מקסוול פרקינס, ובה במידה מחוסר הבנתו את תומס וולף".[39]

הביוגרף של וולף, דייויד דונלד, כתב בהקדמתו כי "תומס וולף כתב פרוזה רעה רבה יותר מאשר כל סופר בולט אחר שאני יכול לחשוב עליו [...]. הרומנים חסרי צורה [...]. חשבתי עליו כעל מחבר השופך מיליוני מילים המדווחות על חוויותיו שלו; מילים שהסוכנת הספרותית שלו ועורכו נדרשו לברור, לעצב ולגבש לכלל משהו המזכיר רומנים". הוא סיכם: "וולף ופרקינס היו זקוקים איש לרעהו. הם פיתחו יחסים סימביוטיים שהיו במובן מסוים מועילים ביותר לשניהם, ובמובן אחר פוגעניים ומגבילים".[40]

אליזבט נוול כתבה בביוגרפיה של תומס וולף כי הלה "היה בּוּר לגמרי באופן שבו יש לעצב פיסת כתיבה ולאפשר את פרסומה".[41] הרולד בלום, מבקר ספרות וחוקר בתחום מדעי הרוח מאוניברסיטת ייל, קבע כי "למרות שסופרים רבים חבים חוב נכבד לעורכיהם, וולף ידוע לשמצה בהקשר זה". הוא חרץ את הדין לגבי וולף: "אין מקום למחלוקת ביקורתית לגבי איכויותיו הספרותיות של וולף; אין לו כאלה כלל וכלל. פתח אותו בכל עמוד אקראי, ודי בכך".[42] כתב ה"סטרדיי ג'ורנל" העיד כי "הרולד בלום, שומר הסף חמוּר הסבֵּר של הקנון הספרותי, מחשיב את וולף כ'בינוני' כל כך עד שהוא מסרב לדון בו".[43]


[1] Bruccoli 1996


[2] Bruccoli & Bucker 2000: 29


[3] Bruccoli 1996: 180


[4] Bruccoli & Bucker 2000: xvii, 313


[5] Scribner 1990


[6] Donnelly 2014


[7] Bruccoli & Bucker 2000: xv


[8] Bruccoli & Bucker 2000: 4


[9] McGrath 2007


[10] ראו Kennedy 1983.


[11] ראו Field 1969: 9-10.


[12] Raynolds 1965


[13] Bruccoli & Bucker 2000: 106


[14] Bruccoli & Bucker 2000: 120


[15] Wheelock 1987: 91


[16] ראו Kennedy 1983.


[17] Wolfe 1936: 85


[18] ראו Bruccoli 1996: 25.


[19] Wolfe 1936: 56, 57


[20] Wolfe 1936: 1, 2


[21] Bruccoli & Bucker 2000: 226


[22] Perkins 1969: 142, 143


[23] Bruccoli & Bucker 2000: 234


[24] ראו Wheelock 1987: 99.


[25] Wheelock 1987: 100


[26] Perkins 1969: 143-144


[27] Bruccoli 1996: 255


[28] ראו Gottlieb 2011.


[29] Cowley 1985: xv, 42


[30] Kuehl & Bryer 1971: 9


[31] ראו Kennedy 1983.


[32] Bruccoli & Bucker 2000: 302-303


[33] Wheelock 1987: 228


[34] Raynolds 1965


[35] Bruccoli & Bucker 2000: xxii-xxiii


[36] Kuehl & Bryer 1971: 249


[37] Burt, 9.6.1951: 6


[38] Scribner 1990


[39] Aswell, 6.10.1951


[40] Donald, 1987: xi, xii, xv, xvii


[41] Nowell 1960: 12


[42] Bloom, 8.2.1987: 14


[43] Saturday Journal, 15.1.2000

37 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0