• עידן ירון

ניתוח מקרי בוחן היסטוריים בחקר העריכה – ביאליק-ברנר

עודכן ב: 14 דצמ 2019

גישתו של ביאליק כעורך

מיטב אנשי הספר העברים לדורותיהם עסקו, בין היתר, בעריכת ספרותית – בין בכתבי עת, בין בהוצאות הספרים השונות. אחד הבולטים שבהם היה חיים נחמן ביאליק.

ביאליק (1934-1873) היה עורך דייקן ודקדקן. ההיסטוריון, חוקר הספרות ואיש הרוח יוסף קלוזנר (1958-1874) ערך את העיתון "השִלֹח" בשנים 1927-1903. ביאליק ערך באותו עיתון את "החלק של הספרות היפה – שירים וסיפורים" במשך שש שנים – מתחילת ינואר 1904 ועד סוף 1909 (סך הכול תשעה כרכים, מכרך י"ג ועד כרך כ"א).

קלוזנר מספר כי ביאליק מילא את חובת העורך "כגרמני דייקן, שאין בו משהו משל המשורר. ובמובן ידוע כך היה הדבר גם בנוגע לעריכה גופה. את עבודתו זו היה עושה ברצינות קדושה [...]. הוא לא היה מוסר לדפוס שום דבר של 'השִלֹח' קודם שקרא אותו בעיון – יהא הדבר אפילו של סופר גדול שבגדולים; ושום דבר לא היה פוסל בלא קריאה, יהא הדבר אפילו של כתבן קטן שבקטנים. בזה היה מדקדק לא פחות מאחד-העם, רַבּנו בעריכה". אבנרי מסיק כי כעורך, ביאליק ראה עצמו אחראי לדמותו של כתב העת, ובתוקף זאת יש שגזר על פסילתן של יצירות, יש שהורה על תיקונן או תיקן אותן בעצמו, ויש שהסתפק בהערות ביקורת מַנחות. אבנרי מעריך כי גישתו של ביאליק הייתה בררנית, קפדנית ונטולת משוא פנים (זאת בניגוד לגישתו של ברנר, שהיה מתירני יותר).

ביאליק שילב בעבודתו בין עריכת מַאקרו לבין עריכת מיקרו. עם זאת, "היה הבדל לפניו בין עריכה, שיש בה משום מלאכה, ובין עריכה שיש בה משום יצירה ואומנות [...]. את התיקונים הקלים בלשון, בביטוי ובסימני-ההפסקה [...] היה עושה בלא חמדה, רק כמי שממלא את חובתו. ואולם אך הרגיש פתאום שבשיר או בסיפור יש מקום להתגדר בו, לשנות בו שינוי חשוב ועל ידי כך להשביח ולשפר את היצירה הזרה כולה – מיד הייתה נחה עליו הרוח של היוצר האמיתי והיה עושה את מלאכת העריכה מתוך התלהבות ומתוך חדוות יצירה. ואז היה מוציא מתחת ידו דבר מתוקן באמת. עריכה כזו אהב הרבה, אלא שלא לעיתים קרובות היה לה מקום בחיבורים שערך".

יחסו של ביאליק אל הסופרים שעבד אִתם היה, כהגדרת קלוזנר, "טוב ונאה". ביאליק "היה שמח על כל סימן של כישרון שנתגלה בסופר מתחיל".[1]

גם אל הבמה הספרותית התייחס ביאליק במלוא ההערכה והיראה: לדברי אבנרי – מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק – "את כתב העת תפס ביאליק כאספקלריה לדיוקנה של ספרות התקופה וכמורה דרך ליוצריה, ומכאן נטייתו להציב בפני הסופרים אמות מידה מחמירות, שנועדו למנוע את חילול כתב העת בשירה שנסתאבה וכנגד זאת להבטיח את כבודו [...]. ביאליק סבר שפרסומו של חומר ספרותי בלתי נאות עלול לפגוע לא רק בבמה הספרותית, אלא בספרות העברית כולה".[2]

לפיכך, ביאליק בחר את היצירות לפרסום בקפידה רבה. הוא העדיף יצירות אשר להן "תוכן חשוב"; אבל גם, להבנתו, "צורה הגונה, שבספרות היפה [...] חשובה אף מן התוכן".[3] "יצירות אשר הוכּרו על ידי ביאליק כראויות לפרסום אך עם זאת נראו בעיניו טעונות ליטוש או השלמה – הוחזרו בצירוף הערות מנחות, או תוקנו על ידו בידיעתם המוקדמת או המאוחרת של המחברים".[4]

מידת התערבותו בטקסטים שקיבל הייתה רבה. קלוזנר מפרט כי "בהגהה אחרונה היה לעיתים קרובות לוטש את היצירה הזרה, כמו את יצירת עצמו, לטישה אחרונה, שפעמים הייתה מביאה את כל היצירה לידי שלמות [...]. בכתביהם של כל שאר הסופרים [למעט מנדלי מוכר ספרים ושופמאן], ובייחוד באותם של המתחילים והבלתי מפורסמים, שבהם היה משנה ומשים ומתקן הרבה, והיה גם מוסיף לא מעט. יש פרקים שלמים בסיפוריהם של סופרים, שהיו אז צעירים מתחילים, שיש בהם יותר משֶׁל ביאליק משיש בהם משל מחבריהם. ויש גם שירים כאלה... על פי רוב היה ביאליק אומן גדול להסתגל אל כתבי המחברים ולעשות את התיקונים וההוספות ברוחם ובלשונם".[5]

אניטה שפירא – כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה היהודית – קבעה כי "ביאליק נהג לכפות את סגנונו על דברי הספרות שנמסרו לו לעריכה, ואחר כך היה מתלונן על העבודה המרובה שנדרש להשקיע כדי לעשות אותם ראויים לדפוס".[6]

בראייה כוללת, אבנרי סבור כי "בין שני טיפוסי העורך, זה המינימליסט בהטבעת רישומו על החומר הנערך, וזה המקסימליסט במידת החירות שהוא נוטל לעצמו בעיצוב מחודש, לעיתים מרחיק לכת, של היצירות העוברות תחת ידו – נוטה ביאליק באופן מובהק אל הטיפוס השני".[7]

להערכת קלוזנר, המחברים שאת חיבוריהם ערך ביאליק התייחסו ככלל אל עבודתו בהבנה ובאהדה: "ונפלא הדבר: אף אותם הסופרים, שהקפידו על כל שינוי, ששינה אחד-העם בכתביהם, לא תמיד דקדקו עם ביאליק. והרי אחד-העם נהג רק להשמיט ולשנות, אבל לא הוסיף; בעוד שביאליק גם היה מוסיף הרבה. לכמה מן הסופרים הייתה הרגשה שתיקוניו של ביאליק משביחים ומעלים את יצירותיהם – וכך היה הדבר באמת ברוב המקרים. רק לעיתים רחוקות לא הייתה התאמה בין יצירתו הבינונית של המחבר ובין ההוספה המצוינת של העורך".[8]

אבנרי סבור כי "השינויים שערך ביאליק ביצירות הספרותיות נבעו מההכּרה בחובותיו כעורך, חובות אשר על מילוין הקפיד, למרות שלא תמיד מיהרו הסופרים להצדיק עליהן את דין עריכתו. דרכו המסיבית של ביאליק בעריכה התקבלה בהבנה, או אף קודמה בברכה על ידי סופרים רבים אשר הכּירו בשכלול שמקנה ביאליק ליצירותיהם; אולם יש וזו עוררה עליו את זעמם של אחרים, אשר חשו כי היצירות הנושאות את שמם מאבדות את סגנונם האישי וחדלות בעצם להיות מעשה ידם. על רקע אי תמימות דעים זו ביחס לגבולות התערבותו של העורך בשינוי פני היצירה פרצו לא אחת מחלוקות בין ביאליק לסופרים שנערכו על ידו".[9]


גישתו של ברנר כעורך

בסיפורו הקצר של יוסף חיים ברנר (1921-1881) "בחורף", הנושא אופי ביוגרפי – "אם כי לא בדייקנות, אלא דווקא, בהכרח ובכוונה, בשינויים חיצוניים בפרטיוּת"[10] – אנו מוצאים רמז ליחסו אל הכתיבה ואל העריכה. חבריו יעצו לו לשלוח את פרי רוחו לפרסום, "אך אני, מלא חרדת-קודש לפני כל מילה נדפסת, אמרתי שהכתבים שלי בוודאי לא יצלחו; די היה לי במה שחלמתי, כי ברבות הימים אהיה בוודאי יושב באיזו רידאַקציה [עריכה]. ובין כך וכך החלטתי להיות בעצמי עורך [...]. לא רחוק ממחלה היה אותו הרגש, שבו הייתי אני הרידאַקטור [העורך], יושב בלילות ועובר על החומר למאספי ומסדר ורושם וכותב ומוחק ומתקן. עבודתי הייתה עבודת הקודש בעיניי, רגשותיי – רגשותיו של לוכד עיר".[11]

עבודת העריכה של ברנר השתרעה על פני תקופת חייו כולה – החל בכתבי עת שהוציאם בכתב יד ביחד עם ידידו לישיבה אורי ניסן גנסין, ועד ל"המעורר", "רביבים", "בינתיים", "הצידה", "האדמה", "בשעה זו"; השתתפות בעריכת "הפועל הצעיר", ועוד. הוא ראה בה עבודת קודש, פעולה למען התחדשותו של עם ישראל וספרותו.[12]

גישתו של ברנר לעריכה הייתה שונה במידה רבה מזו של ביאליק. ברנר כעורך גילה עדינות יתרה ודגל בזכותו של כל סופר להביע את עצמו בסגנונו ולהיות אחראי לעצמו, תוך שנזהר מכפיית טעמו שלו.[13] הסופר והמחנך אדיר כהן טוען כי "ברנר היה עורך למופת. על כל שיר קטן ורשימה קטנה שהיה מקבל היה מחליף עשרות מכתבים, ועל כל רמז ליצירה, שהיה מגלה, היה מאושר ומתמלא תקווה".[14]

עם זאת, עגנון – שהגיש סיפור לעריכתו של ברנר – תיאר אותו כעורך מחמיר וקפדן, המקפיד עִמו על סיפוריו.[15] הערותיו למחברים שונים מהדהדות לעיתים דברים שביאליק הפנה אליו. למספֵּר המתחיל צבי כהן כתב: "צריך אני להעיר את אוזנך כי מתרשל אתה מאוד בטכניקה של כתביך. אמנם יש בה גם מקוריות, אבל ההתרשלות עולה עליה [...]. לוקח אני לי את הרשות להעיר לך זאת, מפני שאני בעצמי כותב סיפורים ונגוע במחלה הזאת".[16]


יחסי ביאליק-ברנר

העיתונאי והסופר משה אונגרפלד, שהיה מזכירו של ביאליק ומנהלו הראשון של "בית ביאליק", כותב: "לא מחומר אחד קורצו שניהם ושונים היו זה מזה במזגם, באורח חייהם ובהשקפת עולמם. ובכל זאת היו קרובים זה לזה מאוד ויחסי חיבה וידידות והערכה הדדית שררו ביניהם כל הימים, ואפילו בשעה שאחד מהם השמיע דברי ביקורת על חברו".[17]

ביאליק ערך ופרסם בכתב העת "השִלֹח" אחדות מיצירותיו הראשונות של ברנר, תמך בו בעזרה חומרית ועודד אותו בצעדיו הראשונים. למן הרגע הראשון ראה בברנר מספֵּר גדול, וכעורך יצירותיו הראשונות בישר לעולם על הופעת כוכב חדש בשמי הספרות העברית.[18] במכתבו לעמיתו קלוזנר ציין: "ברנר הריהו כישרון מבושל כל צרכו – ובאחריתו בוודאי ישגה מאוד. לפי שעה איני רואה מספר כמותו בישראל בין הצעירים".[19]

חוקר הספרות שמואל ורסס טוען כי עמדתו של ברנר כלפי ביאליק שיקפה "סופר המצפה לפסק דינו של עורך קפדן ואוהד כאחד". לדברי ורסס, קטרוגיו של ביאליק כלפי ברנר היו בבחינת "את אשר יאהב יוכיח".[20]

הסופר וחוקר הספרות העברית חיים באר הבהיר כי יחסי ברנר-ביאליק היו יחסים שבין סופר מופנם ופגיע לבין עורך סמכותי ובוטח בעצמו; מכאן נתפס ביאליק כמי שמאיים בעט העורכים שלו על ייחודה של כתיבתו. בעקבות עריכתו של ביאליק את סיפורו "מסביב לנקודה", ברנר חש כי ביאליק – המחויב לתפיסותיהם האסתטיות של המחמירים בסופרי אודסה הרואים בדרך כתיבה כשלו אנרכיה ופריקת עול – אינו עורך משורֵש נשמתו המתאים ללוות את סיפוריו.[21]

לאחר קריאה ראשונה של סיפורו של ברנר "מן הזווית", שנשלח לפרסום בכתב העת "השִלֹח", ביאליק כתב למחבר ופתח באמירה: "ספרך האחרון טוב בעיניי". לאחר מכן ציין כי הפעיל את סמכותו כעורך בשלושה עניינים, וסיבותיו עִמו: "את השם 'מן הזווית', את האקדשה לצייטלין ואת האות 'א' שבראש – מחקתי: 'מן הזווית' – מפני שכבר נדפסה בשם כזה שורת ציורים קטנים מאת ש' בן-ציון ב'הדור', שנה ראשונה, ולא נאה לך להשתמש בשם של אחרים; 'את האקדשה' – מפני שכל אקדשה יש בה שמץ עניין פרטי ולא נאה ל'השלח', ו'את האות א' שבראש' – גזרה שמא יחרב בינתיים העולם ולא תכתוב ב' [...]. הציור קרוי, אפוא, עכשיו בשם נושאו – 'הירושלמי'".[22] ברנר השיב, באי שביעות רצון: "אני קראתי לשברַי 'מן הזווית' ולא 'הירושלמי', כאשר כתבתי מראש בעצמי, מפני שאין הוא כולו ממלא את כל הכתוב. עכשיו, שמצאת כי השם 'מן הזווית' כבר היה לעולמים, בוודאי אי אפשר היה להשאירו. ואולם מדוע מחקת את האקדשה? ובנוגע לאות 'א' – אינה מובנה הערתך כלל. הן הא' לא היה פירושו סיפור א', כי אם קפיטל א', וכפי הנראה, מחקת את כל ציוני הפרקים. נוּ...".[23]

ביאליק כתב לברנר: "בעסקי עריכת סיפורך נוכחתי כי אמנם המהירות גורמת למעשי ידיך הפסד גדול. הרבה-הרבה חסרונות שיש להם תקנה מצאתי שם: אריכות, גיבוב חומר, חיסרון סדר בהרצאה, דברים שאינם צריכים לגופם, פזיזות ובהילות בהרצאה ובסגנון, כזה שהוא רוצה לספר הכול בבת אחת ובנשימה אחת, מין קוצר רוח. אלו הם החסרונות שמצאתי שם. שַכלל, אחי, את כישרונך, ואל תיבהל ברוחך".[24]

ברנר השיב בהתרפסות מאופקת: "תיקוני המילים והמשפטים שעשית פה ושם הנם טובים ונכוחים, ואין בהם נפתל ועיקש". במכתב אחר הוא מפרט: "ובנוגע לטכניקה של סיפוריי – בוודאי צדקת, אלא שמ"מ [מכל מקום] הייתי מבקשך ללאוט עד כמה שאפשר לכל 'אותם הדברים שאינם צריכים לגופם'. בוודאי אין אני מביע קוצר רוחי את כל מה שבדעתי, בוודאי יש בי נטייה לא אובייקטיבית ל'ספר הכול בנשימה אחת', אך הטרם תדע שבכדי איני כותב דבר... ואמנם כלתה נפשי לראות את החוברות הבאות [של 'השִלֹח', שבהן פורסמו פרקי 'מסביב לנקודה'], כי מורא עולה על ראשי... בוודאי לא נכחד ממך עד כמה אני מוקירך ועד כמה יקשה לי להתריע נגדך".[25]

במכתב מאוחר יותר הצהיר ביאליק: "סיפורך בא לידי וכבר עברתי על חציו ואני מפסיק עתה מתוך קריאה וכותב לך. כנראה יהא סיפורך מעשה רב בספרותנו". עם זאת, הוא העיר בחתימת המכתב: "אילו היה 'השִלֹח' ואתה נתונים בתנאים יותר טובים הייתי מייעץ לך להשהות מעט את הסיפור שבידך בשביל שכלול הלשון".[26] לאחר קריאה נוספת של כתב היד, ביאליק פנה אל ברנר במכתב וציין בין השאר: "אגב, הלשון שבסיפורך דורשת תיקון, השתדל לשכלל את לשונך [...]. אמנם סיפורים ממין זה נכתבים מתוך קדחת – אבל מכיוון שנכתבו הרי אפשר להשהותם בבית ולשפר וללטש ולשכלל – ועל ידי זה ירוויחו הרבה. יש לך לשון משלך – אבל ניכּרת בה התרשלות".[27]

בתגובה, ברנר הביע את בקשתו "לדקדק ולהיעָבר מאוד מאוד [לשקול היטב, להתיישב בדבר] כשתתקן איזה דברים בסיפורי, וכמו שהארכתי בזה במ"א [במקום אחר]. בייחוד, שכל מה שכתבתי ב'מסביב לנקודה' לא כתבתי אלא מתוך ידיעה ברורה".[28]

ביאליק השיב בלשון לקונית: "אל תירא. לסיפורך לא יאונה רע. איני משנה ואיני מתקן לתיאבון".[29]

בעקבות תלונותיו של ברנר לגבי עריכת "מסביב לנקודה", ביאליק כתב לו: "בוודאי הדין עִמך, בוודאי ובוודאי, אבל – יבוא יום וידעת פירושו של עורך ירחון עברי, וידעת כי דין דינו של גיהינום זה לכפר על כל חטאותיו, שגגותיו וזדונות, וכו' וכו'".[30]

לאחר שנים אחדות, כאשר יצא ביפו הספר הראשון של "כתביו", ברנר החזיר לקדמותו את שמו של החיבור וגם את האותיות בפרקי המשנה, שאותן השמיט ביאליק.[31]

אבנרי מעיר כי "אפשר שדווקא בשל הערכתו העמוקה של ביאליק ליצירת ברנר, עוררה בו 'רשלנותו' זעם כפול ומכופל".[32]

שפירא מעירה כי הסגנון של ברנר היה לא מהוקצע, מחוספס במתכוון. הוא ביקש לתרגם את שפת הדיבור מיידיש לעברית וליצור דיאלוג טבעי בעברית. החספוס לא נבע מקוצר רוח או מחיפזון, ואף לא ממגבלות של כושר הבעה. זה היה סגנונו האישי כמחבר, שבעיניו ביטא כראוי את התוכן הפנימי של דבריו. ביאליק לא אהב צורת כתיבה זו. הוא ניסה לחנך את ברנר, כמו שעורך בכיר מחנך סופר זוטר; מלמדו לכתוב עברית המקובלת עליו, ובמתכונת הסיפור האפי, שקו הנרטיב שלו נהיר ומובן לקורא. היא מוסיפה: "ביאליק אמנם הצטיין בסגנונו העברי, סגנון שירש ממנדלי, יוצר הנוסח [ביאליק מסביר בהערה: 'כך קוראים בוואלין למסורת ניגוני התפילות המקובלים בעם, ומזה בהשאלה לכל דרך כבושה ושבלונה מקובלת באחד מן המקצועות'[33]]; אך ברנר היה כבר שייך לדור אחר, שחיפש דרכי ביטוי משלו [...]. ביאליק היה תלמיד נאמן של אחד-העם, ואילו ברנר היה בצידו האחר של המתרס במלחמת התרבות העברית".[34]

מאז פרסום "מסביב לנקודה" השתדל ברנר שלא לקשור עם ביאליק יחסי מחבר-עורך. כדברי שפירא, "היטב זכר ברנר את התעללותו של ביאליק בכתב היד שלו".[35] בתגובה על דבריה של שפירא, אבנרי כתב – תחת הכותרת "האמנם התעלל ביאליק בברנר" – דברי הסתייגות מטיעוניה של שפירא "המקטרגת על 'עריכה תוקפנית' של ביאליק, על 'השתלחות' שלו ביצירתו של ברנר, ועל 'הערות מבזות' ורוויות 'רעל' שבהן ביקש ביאליק כביכול לפגוע בברנר". הוא גרס, בין השאר, "שלא זאת בלבד שברנר לא קופח על ידי ביאליק, אלא שבניגוד למידת החומרה שנהג עם כמה ממאורות הספרות של אותו דור קיבל ביאליק כל אחת ואחת מיצירותיו שהגיש לו ברנר לפרסום, ואף העניק לפרי עטו מקום מרכזי ובולט בגיליונות 'השִלֹח' שבעריכתו".[36] אבנרי מסתמך גם על דבריו של חוקר ספרות ותרבות ישראל אריאל הירשפלד, שהדגיש דווקא את עריכתו הבונה של ביאליק ואת תרומתו להתפתחותו של ברנר: "ביאליק היה היחיד בעולמו של ברנר שהעז לבקר אותו בפניו ולא מן המסתור [...], והוא זה שאִפשר לברנר לבנות מודעוּת פואטית כזאת שהביאה מקץ שנים לפתיחתו המפורסמת של 'מכאן ומכאן'. ביאליק הוא הסדן שעליו השחיז ברנר את ייחודו".[37]

באר העיר: "אנחנו נוטים עכשיו, מדרך הטבע, לצידו של ברנר. למתבוננים בהם, בשעת מעשה, נראתה בוודאי עמדתו של ביאליק סבירה יותר מעמדתו של ברנר. ביאליק, מלבד אולי בחוגו הקרוב של ברנר, נתפס כמי שעושה את תפקידו באמונה, כמי ששומר על שלמותה וטהרתה של לשון הספרות העברית, כאשר לעומתו נתפס ברנר כמי שמעז להמרות את פי הסמכות וכפורץ גדר".[38]

כאשר, בשל מצוקה כלכלית, ברנר שלח לביאליק מחזה משלו בשם "ערב ובוקר", הוא הוסיף לכתב היד מכתב ובו הוא מבקש מביאליק להיזהר בעריכתו. ביאליק השיב: "הערתך 'שלא לתקן' – היא מיותרת. יודע אני להוקיר גם 'שיגעונות' כערכם. ואולם כשם שאין אני חושב את 'השִלֹח' לרשות היחיד של העורך כך אין אני חושבו גם לרשות היחיד של הסופר – ודבר זה מטיל איזו חובות גם על העורך וגם על כל סופר, חובות שאין מי שהוא בן חורין להיפטר מהן".[39] כעורך לא ראה ביאליק בעין יפה ניסיונות של סופרים "לרכּך" את דרך עריכתו.[40]

לאחר קבלת סיפור של ברנר בשם "רשמי הדרך", ביאליק כתב לקלוזנר: "'רשמי הדרך' של ברנר לא עלו יפה בידו. עתיד הוא לקבל נזיפה מפי. דייך שתיתן עין בתיקוניי והשמטות שעשיתי ברשמיו – וידעת כיצד סופרים עברים כותבים וכיצד עורכים מתקנים. אוי לנו מספרותנו ומסופרינו שהגיעו לידי כך".[41]

ביאליק יצא בשצף קצף על פליטון שכתב ברנר בכתב העת "הד הזמן" – כנראה "מלונדון, מלבוב וממקומות אחרים" – וכתב לברנר: כי זה "עשה עליי רושם קשה. הופך אתה והופך, דש ודש במקום אחד. איני אוהב את האנחות והאנקות אפילו כשהן מן הלב. 'הבל הבלים' – זה כבר אמור ע"י הזקן קהלת, ומה אתה יכול להוסיף עליו? בדוק את עצמך: האינך 'מחמיץ' ו'ממרר' את עצמך מדעת?".[42]

ביאליק מצרֵף הערה סרקסטית למכתב העוסק בעניינים אחרים: "וה'בין מים למים' שלך [סיפורו של ברנר] – הוא מים במים".[43]

עם צאת הקובץ הספרותי "רביבים" (א) – שברנר התחיל להוציא לאור בלבוב ב-1908 – כתב ביאליק תגובה בשם "טעות נעימה". בדברים אלה, המאמר היחיד שכתב ביאליק על ברנר, הוא העיר על "הרושם הטוב" שהקובץ עושה – בעיקר בהשוואה ל"מעורר" [כתב העת הספרותי שיסדו וערכו חיים ברנר ור' בנימין בלונדון, בין השנים 1907-1906]. לפיכך הצהיר על "טעותו הנעימה" בעקבות חששותיו הלא מוצדקים, ובשל היותו "קובץ ספרותי נחמד ונעים".

לאמיתו של דבר, תגובה זאת היא חלק מן המערכת התיאורית האירונית, המלאה עקיצות ויחס של ביטולך לפעילותו של ברנר הפובליציסט והעורך. חוקר הספרות יצחק בקון מסיק כי "היחס השלילי אל ברנר העורך מעכיר את היחס אל ברנר המספֵּר, משנה את הפרופורציה בין החיוב לשלילה בהערכה. קודם לכן נטה ביאליק בפירוש לצד החיוב, בעוד שעכשיו הוא מדגיש דווקא את צד השלילה".[44]

ביאליק פסק: "יש כאן גם מאותה ההפקרות שהולכת ומתפשטת בתור שיטה בין ההדיוטות של הסופרים הצעירים, עליזי הבערות וריקני המוח, הלא הם ה'אמנים והיוצרים' שבשער האשפתות. ברנר, כפי הנראה, נתקנא רגע אחד [...] ב'חברים' הגיבורים ורצה לעשות כמתכונתם – אבל ספק גדול הוא אם עלה הדבר בידו. הוא אינו מסוגל לכך לא על פי מזגו ולא על פי חינוכו ואופן חייו. פשוט לא יאמינו לו. בכל אופן, ניסיונו הראשון באותו מקצוע לא עלה יפה. הוא לכלך את עטו לבטלה [...], ואף על פי כן איש לא האמין לו. זה היה ברנר מזויף, ברנר מתחכם ומתעקם – וברנר המזויף הוא עלוב – עלוב מאוד. כשברנר מתחכם ומתעקם ועושה מעשי ערמומיות – קלסתר פניו משתנה לרוע והיוצא מפיו יש בו איזה טעם לפגם, מין טעם מתוק וחמוץ כאחד, מעין דגים מלוחים בדבש. מברנר, שאינו מקפיד על החיצוניות, יש לנו הרשות לדרוש, לפחות, לב טהור לגמרי וקצת צניעות ודרך ארץ; שאם אין אלה לו – מה לו? ואת הדבר הזה שכח, כנראה, ביום שצלחה עליו רוח הגבורה הפליטונית [...]. צר, צר מאוד היה לראות את ברנר, כשעומד אף הוא ומרקד עם השעירים את מחול המוות לקול חליליהם של 'נביאים' ו'אמנים' משער האשפתות. על היהדות, על הטרגדיות וכו', על העתיד, על שאלת החיים ופתרונם וכו' – מה לברנר ולכל היריד הזה? [...]. הוא, ברנר, ישתדל נא לכתוב ספרים טובים ולתקן אגב אורחא את סגנונו המרושל. השאר יבוא מאליו, בלא עזרתו; ואם לא יבוא – כוח ברנר מה הוא? [...]. לב טהור ומעט צניעות – הוא אשר נדרוש מסופר עברי בייחוד".[45]


[1] קלוזנר 1935: 107.


[2] אבנרי, 1989: 285.


[3] קלוזנר 1935: 107.


[4] אבנרי, 1989: 286.


[5] קלוזנר 1935: 106, 107.


[6] שפירא 2008: 69.


[7] אבנרי 1989: 288.


[8] קלוזנר 1935: 107.


[9] אבנרי 1989: 289.


[10] מכתב 444: 346.


[11] ברנר 1956: 22, 488.


[12] כהן 1975: 325, 339.


[13] באר 2006: 67, 148.


[14] כהן 1975: 329.


[15] באר 2006: 67, 148.


[16] כהן 1975: 329.


[17] אונגרפלד 1974: 75.


[18] אונגרפלד 1974: 77.


[19] ביאליק 1937: קפג.


[20] ורסס 1982: 84, 88.


[21] באר 2006: 53, 59.


[22] ביאליק 1937: רלא.


[23] ברנר 1967: 231.


[24] ביאליק 1937: רסז.


[25] ברנר 1967: 235.


[26] ביאליק 1937: רסח.


[27] ביאליק 1937: רע.


[28] ברנר 1967: 234.


[29] ביאליק 1937: רעו.


[30] ביאליק 1937: רצו.


[31] ברנר 1967: 232; באר 2006: 55.


[32] אבנרי 1989: 290.


[33] ביאליק תשי"ד: קצט.


[34] שפירא 2008: 70, 71, 148.


[35] שפירא 2008: 148.


[36] אבנרי, 4.1.2009.


[37] הירשפלד, 6.11.1992.


[38] באר 2006: 63.


[39] ביאליק 1938: סה.


[40] באר 2006: 72.


[41] ביאליק 1937: רעט-רפ.


[42] ביאליק 1938: סז.


[43] ביאליק 1938: קו.


[44] בקון 1972: 16.


[45] "טעות נעימה", בתוך ביאליק תשי"ד: רצב-ש.

34 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0