88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

לימודי תרגום וגיבוש תיאוריית עריכה

עודכן ב: 14 דצמ 2019

מירסקי מקֵלה ראש במלאכת העריכה, אבל מגלה כבוד עמוק לאומנות התרגום. עולה אפוא השאלה: מה אפשר להקיש מתיאוריית התרגום לשם גיבוש תיאוריית עריכה?

התרגום מדומה לאחות הבכירה של העריכה. התרגום התקיים במשך רוב שנות ההיסטוריה הארוכות שלו ללא תיאוריה – במובן של גוף כללים מוסכם ומוכתב השולט בעשייה. אולם בעשרות השנים האחרונות חל מפנה בתחום זה. למרות שלא הוכּר עדיין כפרופסיה במלוא מובן המילה, התרגום נלמד במסגרות אקדמיות, ותיאוריה משלו מתפתחת והולכת בעשורים האחרונים. כיום, תחום לימודי התרגום מבוסס אקדמית.[1] יצוין כי כבר באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, ביאליק קבע כי "מן הראוי לפתוח כאן בארצנו פקולטה לאומנות התרגום ולחנך במשך דור שלם מתרגמים לעברית".[2] עוד חזון למועד עד שתיפתח כאן פקולטה מקבילה לאומנות העריכה; ואם לא פקולטה, לפחות יזמנו לנו אסֵפת עורכים – כפי שהציע אחד-העם כבר בתחילת המאה העשרים – אשר "תעסוק בשאלות מוסריות המתייחסות למלאכת העריכה בלבד". לדברי אחד-העם: "דבר כזה לא היה עוד, כמדומה לי, בעולם, ונאה ויאה היה לעורכי ישראל בתקופתנו הלאומית הזאת שיהיו הם המתחילים בזה; וראו כל עמי הארץ כי אמנם מוכשרים אנו גם לדבר חדש, לפי צרכינו הלאומיים המיוחדים, ולא רק לחקות בינינו לבין עצמנו אסֵפות שאנו רואים ביניהם, אף אם אין לנו בהן צורך אמיתי".[3]

תיאוריה של עריכה – בדומה לתיאוריה של תרגום – צריכה לשרת שני יעדים עיקריים: ראשית, לתאר את התופעות של תהליך העריכה ושל התוצר הערוך כפי שהם מתגלים בעולם החוויות שלנו (תיאור עריכה); שנית, לייסד עקרונות כלליים שבאמצעותם אפשר יהיה להבין תופעות אלו ולחזות אותן (תיאוריית עריכה).[4] בסיס תיאורטי מוצק עשוי לזרות אור על תהליך העריכה, שנחשב עד כה כמֵכני ולפיכך לא ראוי לתשומת לב מלומדת או כמסתורי ולפיכך מצוי מעבֵר לניתוח כזה.[5]

במסותיו "על התרגום", פול ריקר תפס את המתרגם כמי שמסוגל "להוביל את הקורא למחבר", ובו בזמן "להוביל את המחבר לקורא".[6] העורך עשוי להיתפס גם הוא באופן זה: העורך – בדומה למתרגם – ניצב במרכז תהליך דינמי של תקשורת, כמתווך בין יוצר טקסט המקור לבין קוראיו.[7] בדומה למתרגם, קבלת ההחלטות של העורך מכוונת להעברת משמעות אל הקורא.[8]

בדומה למניע לעריכה, המניע לתרגום הוא, לפחות בחלקו, "לשפר את טקסט המקור".[9] מניע זה טומן בחובו עמדה שיפוטית – הן לגבי ערכו של המחבר, הן לגבי ערכו של המתרגם או העורך. עם זאת, כפי שהצהיר הולמס לגבי עצמו, המתרגם – כמו העורך – ניחן ב"משהו מן הטיפוס המופנם, הנהנה ביותר להיות מתווך".[10]

הטקסט אינו יכול להיתפס כיחידה לשונית סטטית אלא – בסופו של דבר – כביטוי מילולי של כוונת המחבר כפי שהיא מובנת למתרגם או לעורך כקורא. ביאליק העיד כי "המתרגם הוא גם פרשן, וככל פרשן הוא מוסיף משהו להעמקת הדברים, להתקנתם, להעברתם ולהדגשתם".[11] בדומה לכך, פרי גורס כי "עריכת ספרות היא בין השאר פעולה פרשנית, הכרוכה בשיפוטי טעם".[12] המתרגם נדרש לעסוק הן בפירוש המקור והן בניסוחו מחדש בשפה אחרת;[13] העורך נדרש לעסוק הן בפירוש הטקסט – ומסיבה זאת, כפי שאמר שטיינר ביחס לתרגום, "להבין זה לערוך" – והן בניסוחו מחדש באותה שפה. הקִרבה בין תרגום לבין עריכה מתבטאת במושג "תרגום תוך-לשוני" שהציע יעקובסון[14] – המתייחס לניסוח מחדש של טקסט באותה שפה. בכל מקרה, בדומה לתרגום, העריכה אינה – ומעולם לא הייתה – פעילות תמימה.[15]

ויכוחים חריפים ניטשים באשר למגבלות חופש התרגום: האם האחריוּת העיקרית של המתרגם היא כלפי המחבר או כלפי הקורא. תיאוריות התרגום נסובות סביב המידה שבה מתרגם עשוי להיות חופשי לחרוג מן המקור.[16] העורך צריך, כפי שהדגשתי לעיל, לגלות אחריות עיקרית כלפי המחבר; החופש שלו לחרוג מן המקור מוגבל, ומותנה בהסכמתו של המחבר. עם זאת, שני הצדדים צריכים להתגבר על שיקולי אגו ולראות בראש ובראשונה את טובת החיבור; ואולי הזיקה בין מחבר לבין החיבור או היצירה כה הדוקה עד שקשה להפריד ביניהם. המשוררת הרוסייה מרינה צווטאיבה כתבה: "אני כותבת בשביל היצירה עצמה. היצירה, דרכי, כותבת את עצמה".[17]

היחס של המחבר אל הטקסט הוא לעיתים קרובות כאל טוטם או פֶטִישׁ. העורך או המתרגם מתפרנסים משיקוע האגו של המחבר בחיבור, ושיקוע האגו שלהם בו נמוך יותר. עבודת התרגום או העריכה שייכות, בסופו של דבר, למחבר המקורי; עבודתו של המתרגם או העורך נושאת לפיכך אופי טַפּילי.[18] למרות שקוראים מסוימים עשויים להכּיר בכך שהמתרגם – ובמידה מסוימת גם העורך – הוא טוב, הרי ששיפוטם מתייחס בעיקר ליכולותיו של המחבר. לפיכך, המתרגם או העורך נחשפים פחות ממנו. לעיתים, עבודתם אפילו אינה זוכה לאזכור או להכּרה כלשהם.[19]

בכל מקרה, היכּרות עם רעיונותיו של המחבר ועם המשמעות שביסוד הטקסט חיוניים לתהליך העריכה כמו לתהליך התרגום. העורכים הטובים ביותר של ספרות יפה – ובמידה מסוימת גם של ספרי עיון – הם אלה שמכווננים אל המחבר.[20]

עריכה שקופה לגמרי אינה אפשרית. עם זאת, אין משתמע מכך שהמתרגם או העורך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. העורכים והמתרגמים נדרשים לפעול במסגרת המגבלות הנכפות על ידי הטקסט ועל ידי המוסכּמות המקצועיות החלות בתרבותם.[21] בסופו של דבר, מה שנותר לבחינה ולעיון – אם בתרגום, אם בעריכה – הוא התוצר המוגמר, התוצאה, ולא התהליך.[22] העריכה, כמו התרגום, מחייבת שיפוטים באופן בלתי נמנע. כל אלה ניכּרים בטקסט הסופי המתגלה לעיני הקורא.[23]


[1] Malmkjær & Windle 2011: 1


[2] ביאליק, תרצ"ה, ב': קצ.


[3] השלח, כרך ח', חב' ד', חשון תרס"ב.


[4] Holmes 1988


[5] Snell-Homby 1995


[6] ריקר 2006: 14.


[7] Hatim & Mason 1990: 223


[8] Greenberg 2018


[9] Bassnett 2014


[10] Holmes 1988


[11] ביאליק, תרצ"ה, ב': נח.


[12] פרי, 14.5.2007.


[13] Bassnett 2014: 3


[14] Jakobson 1992


[15] Bassnett 2014: 15


[16] Bassnett 2014: 6


[17] צווטאיבה 2011: 50.


[18] Steiner 1989


[19] Green 2001: 71


[20] Hatim & Mason 1990: 11


[21] Green 2001: 9


[22] Steiner 1989


[23] Hatim & Mason 1990: 3-4

85 צפיות