• עידן ירון

עריכה ואגו

עודכן ב: 14 דצמ 2019

האגו ניצב בתָווך שבין המחבר לבין העורך, ועשוי להשפיע על האופן שבו החיבור יטופל. ניהול הדדי של האגו – במישור האישי והבין-אישי – הוא לפיכך היבט חיוני במעשה העריכה. אגו נתפס בדרך כלל כאותו חלק מן האישיות המבטא את עַצְמִיוּתוֹ של האדם. מכיוון שהעיסוק הוא אשר מגדיר אותנו אפילו בעיני עצמנו, סביר כי העצמיוּת תכלול רכיבים כמו מחבר מזה ועורך מזה. כאשר אדם מזהה עצמו כמחבר או כעורך, כל ערעור על איכות עשייתו עשוי להתפרש כאיוּם על ישותו ועל אישיותו. האגו מוכּר כמכשלה כאשר הוא נתפס – בהשאלה – כיהירות או כהערכה עצמית מופרזת. כאשר הוא נושא אותנו רחוק מדי, אנו מדברים על "אגו טריפ" – מעשה של אדם המכוון להבליט עצמו ולהציגו באור חיובי בעיני הזולת. במקרה הקיצוני, "אגואיזם" מורה על אנוכיות, על דאגה של אדם לעצמו בלבד בלי להתחשב בזולתו.[1]


אגו של מחבר – אגו של עורך

האם דין האגו של המחבר כדין האגו של העורך? על כך ענה סאראמאגו: "יש אגו של כותב ויש אגו של עורך, ומרחק רב משתרע ביניהם. הכותב מאוהב בדעה שלו, בניסוחים שלו, בחתימה שלו [...]. עורך טוב יודע לאהוב מילים של אחרים. יש לו דעה, אבל לא עליה גאוותו אלא על היכולת שלו להשביח דעות שהן הפוכות משלו".[2]

נראה כי העצמי (auto) של המחבר הוא לחם חוקו (nomus – מיוונית, חוק) של העורך, ועליו להעדיפו בכל עת על פני זה שלו. מבחינה זאת, על העורך להיות במידה רבה חסר עַצְמִיוּת (selfless). ליתר דיוק, הוא נדרש לרסן את העַצְמִיוּת או את האגו שלו ולהשתמש בהם במשורה. העַצְמִיוּת צריכה לשרת את תחושת הביטחון ואת השאיפה לעשות מתוך מסירות לייעוד המצוי ביסוד העיסוק. כאשר העַצְמִיוּת משתלטת עלינו, אנו מאבדים בדרך כלל את האמוּן ואת ההערכה מצד האנשים שאנו עובדים אִתם, ובהתאם גם את יכולתנו להשפיע עליהם. עודף עַצְמִיוּת עשוי להוביל מנחישוּת לנמהרוּת, מגילוי לב לחוסר התחשבות.


מחברים בעלי אגו בעייתי

העורך ייתקל לעיתים במחברים בעלי אגו בעייתי: אחד הוא בעל אגו מנופח, המתאפיין בתחושה מוגזמת של חשיבות עצמית והמקדש כל מילה היוצאת מפיו או מקולמוסו; אחר הוא בעל אגו מצומק, המתאפיין בתחושה מוגזמת של חוסר חשיבות עצמית והמטיל ספק בכל מילה היוצאת מפיו או מקולמוסו. מחברים כאלה, כמו אחרים לסוגיהם, יחייבו את העורך להפעיל מידה לא מבוטלת של טַקְט, ולעיתים לנהל טקסי כבוד למיניהם. יש לזכור כי החיבור המונח על שולחנו של העורך – שהוא מפשפש בקרביו ובוחש בו – הוא ציפור נפשו של המחבר. לפיכך, הוא נדרש לגלות כישורים פסיכולוגיים טיפוליים לא מבוטלים.


אגו וכושר השיפוט המקצועי

כיצד נדע האם העַצְמִיוּת מסכנת את כושר השיפוט המקצועי שלנו? מארקום וסמית[3] מציעים סימני אזהרה אחדים. סימן אחד הוא "התנהגות הגנתית": הגנה על העמדות שלנו כאילו אנחנו מגֵנים על זהותנו או על עַצְמִיוּתנו. במקרה כזה, יחסי הגומלין בין העורך לבין המחבר חורגים מרעיונות ממוקדי-אנחנו ופולשים לרצונות ממוקדי-אני. עורך המאמֵץ דפוס זה עלול למצוא עצמו במצב של הצבת אולטימטומים במקום ברירות, והישענות על עמדה סמכותית, או אפילו גישה דיקטטורית; עודף עַצְמִיוּת עלול להוביל ממחויבות לעקשנות, מתבונה לידיעת-כול. נטייה כזאת עשויה להתעורר בשל המפגש בין העורך לבין המחבר, שהוא מעצם טיבו לא-שוויוני: מן הצד האחד ניצב מומחה בעמדת כוח ושליטה, ומן הצד האחר – קליינט, ואולי אף פציינט (patient, מלשון סבל), הנזקק לשירותיו והנתון לחסדיו.

רון כותב: "כל מי שיודע משהו [על יחסי עורך-מחבר] חייב להכּיר במורכּבות העדינה, אך גם האמביוולנטיוּת הבוטה שלהם. כי היחסים האלה, בנוסף לכל מה שהם עשויים להיות מלבד זה, הם יחסי כוח. הכוח הנומינלי, ולעיתים גם החוזי-משפטי, ולכן גם הכלכלי – מה שברור עוד יותר במציאות האמריקנית – מצוי בידי העורך. המחבר עשוי להיות אדם שהקדיש מאמצים רבים כדי להיעשות סופר, כלומר, להביע את עצמו בדרך מסוימת – והנה הוא נאלץ לקבל את מרותו של אדם אחר, כשהמדובר במשהו כל כך אינטימי ומרכזי לעצם זהותו".[4] העורך המכּיר בערכו והשָלם עם עיסוקו נדרש שלא לנצל לרעה את הפער בינו לבין המחבר אלא לכוונו לבניית קשר שוויוני ומאוזן, שיביא לכך שטובת המחבר וטובת החיבור ייצאו נשכרים לפני שיבוא הוא על שכרו שלו.

סימן אחר הוא הרצון להתקבל. כאן, בניגוד לעודף עַצְמִיוּת, אנו נוטים לחוסר עַצְמִיוּת. רגישות יתר למחבר ולגחמותיו עשויה למנוע מאתנו להיות נאמנים לעצמנו ולעיסוקנו עד כדי כך שלא נאמר בפירוש את דעתנו. כאשר יש לנו פחות מדי אגו, הדימוי העצמי שלנו ויכולת התרומה שלנו עשויים להיפגם. לעיתים, לטובת המחבר ולטובת החיבור, עלינו לעמוד על דעתנו המקצועית ואף לדבוק בה.


איזון האגו

על העורך ללמוד לאזן את האגו שלו כך שלא ישמש לרועץ בטיפולו במחבר ובחיבורו. גוטליב מתאר מערכת יחסים אידאלית בין עורך לבין מחבר: "התברר כי [הוא] מוכשר כעורך כשם שהוא מוכשר כמחבר, ולחלוטין מחוסר אגו של מחבר [...]. עבדנו כמו שני מנתחים הרכונים על פציינט הנתון תחת הרדמה". באשר למצב האידאלי: "המחבר מסוגל להקשיב בראש פתוח ובהיעדר אגו לדבריו של העורך, והעורך חש חופשי לומר כל דבר בידיעה שהמחבר ניחן בגמישות ובביטחון העצמי שיאפשרו לו להשתמש בשירותיו".

מארקום וסמית מציעים עקרונות אחדים לאיזון האגו, ששניים מהם עשויים לשמש נר לרגלי כל עורך: צניעות וסקרנות. צניעות מאפשרת להתגבר על השיקול האישי ולהתמקד בטובת העניין אותו אנו משרתים: טובת המחבר וטובת החיבור. היא מעוררת בנו דחף להשתפר מבלי שנאבד ביטחון בזהותנו או מבלי שנפחית מחשיבות הישגנו, וממקדת אותנו בסדר העדיפויות הנכון: המחבר וחיבורו קודמים לעורך. צניעות כתכונה היא נקודת שיווי המשקל של האגו; לפיכך היא חייבת לבוא לצד ביטחון עצמי, שאפתנות וכוח רצון. גוטליב כתב: "לא בטחתי בעצמי בתחומי חיים רבים, אבל מעולם לא חשתי חוסר ביטחון לגבי שיפוטיי כקורא".[5] מאיר שליו תיאר את עבודתו עם אחד "העורכים המיתולוגיים" בשפה העברית – אברהם יבין – כדלהלן: "נותרו בינינו גם יחסי אהבה וחיבה. גם כזוג פונקציונלי של סופר ועורך אנחנו זוג טוב. אני לא חושב שכתבתי את עשרת הדיברות מחדש וגם לא את ה'אודיסיאה'; הוא לא חושב שהוא צריך להראות לסופר הצעיר את מקומו. הוא חד כתער. עורך צריך להיות חכם, עם היסטוריה של קריאה, ותיק ומנוסה, עם זיכרון מעולה ורֶשַׁע".[6]

הצניעות מתחייבת מעצם מהותו של העיסוק, שקשה – ולעיתים לא רצוי – לקבוע בו מסמרות. האקדמיה ללשון העברית, "המוסד העליון ללשון העברית", נוהגת זהירות כאשר היא מציינת: "הכללים קובעים את דרך המלך של העברית בת ימינו וממליצים עליה לעורכים [...]; אולם אין הם באים לכבול את ידיהם של יוצרים בלשון, העשויים להזדקק גם לדרכים אחרות". האקדמיה מבהירה כי היא ממעטת בפסיקות בעניינים הנוגעים לסגנון ולטעם אישי. מדיניותה: "כוח ההיתר עדיף".[7]

האיזון בין עַצְמִיוּת לבין צניעות מוצא ביטוי בדברים הבאים של עורך ספרם הנודע של קרל יונג ועמיתיו "האדם וסמליו".[8] העורך משתף אותנו: "יונְג תבע שאני אתאם את העבודה, ואפתור כל מחלוקת העשויה להתעורר בין המחברים לבין המוציא לאור [...]. שמא ייראה כי תביעה זאת חוצה את גבולות הצניעות הסבירה, הרשו לי לומר מיד שהיא גרמה לי נחת רוח – אם כי במידה מוגבלת; זאת מכיוון שמהר מאוד נודע לי שהסיבה לכך שיוּנְג בחר בי הייתה שהוא ראה בי אדם בעל אינטליגנציה סבירה אך לא יוצאת דופן, וחָסַר ידע רציני כלשהו בפסיכולוגיה. כך הייתי לגבי יוּנְג הקורא הממוצע של ספרו: מה שיכולתי להבינו יהיה מובן לכל קורא; מה שהתקשיתי להבינו עשוי להיות קשה מדי לקוראים מסוימים".

סקרנוּת היא הרכיב הפעיל המניע חקירה וגילוי רעיונות חדשים. היא מאפשרת לבחון את מה שאנחנו חושבים, מרגישים ומאמינים בנכונותו, ובה בעת מזכירה לנו שאיננו יודעים הכול על הכול. ללא סקרנות העורך ידשדש בתחום הנוחות שלו, ויימנע מהתקדמות ומצמיחה אישית ומקצועית. כל חיבור באשר הוא צריך להציב בפני העורך אתגר חדש, לבחון ולחדד את כישוריו ואת מיומנויותיו, להרחיב את עולמו.


גילוי עצמי

העורך צריך לשלב בעיסוקו כישרונות מזה ותשוקות מזה. מדברי רובינסון[9] משתמע כי מלאכת העריכה צריכה להציב אותנו במקום שבו תחום המעורר בנו התלהבות, עונג והנאה עזוֹת מצטלב עם כישרונותינו הייחודיים, על היתרונות היצירתיים הסגוליים שלנו. בתנאים אלה, מלאכת העריכה צפויה להעניק לנו הישגים ניכּרים וסיפוק עמוק. כאשר נַגשים בעצם העיסוק בעריכה את תשוקותינו ואת אהבותינו, נוכל לחוש גם שאנו רואים עצמנו כשלֵם, שיצרנו קשר מחודש עם העצמי שלנו, ואנו ממוקדים במי שאנחנו באמת על פי תחושותינו. מלאכת העריכה תחדיר בנו הכּרה שאנו עוסקים במשהו המהותי לזהותנו, ותעניק לנו תחושה של גילוי עצמי: הצלחנו להיות מי שנועדנו להיות.


[1] הדברים מבוססים על ירון 2014.


[2] סאראמאגו 1998: 29.


[3] מארקום וסמית 2010.


[4] קארבר 1998: 163-162.


[5] Gottlieb 2016


[6] סלע, 5.7.2013.


[7] אתר האקדמיה ללשון העברית.


[8] Jung 1964


[9] רובינסון 2011.

82 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0