88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

עריכה: קווי מִתאר לאתיקה מקצועית

עודכן ב: 14 דצמ 2019

מהי עריכה? מה נדרש מעורך? לכל שיקול של אתיקה מקצועית, שביסודה שאלת ההתנהגות הראויה במסגרת המקצוע הנתון, קודמת שאלת מהותו של המקצוע. לנוכח שאלה זאת מתגלָה לעין ערוותה של העריכה. כיצד יכול העורך לנהוג באופן מקצועי, כאשר המקצוע שבו מדובר מוטל בספק, וכאשר טרם גובשו ידע ומיומנות נבדלים שעליהם הוא נסמך ועל פיהם הוא נבחן? לא זאת בלבד שהעורכים משוללים קורפוס, הם משוללים גם קורפורציה, ולפיכך גם מעמדם תלוי על בלימה (הדברים מתבססים על ירון 2010).

מה נדרש מעורך מקצועי מופתי? כיצד עליו לכלכל את מעשיו? כפי שנוכחנו לעיל, עורך נתבע לשלוט בתחומי ידע שונים, לרכוש מיומנויוֹת ולהתברך בתכונות אופי ייחודיות. עליו להתייחד בהשכלה כללית רחבה – להיות איש תרבות ואיש ספר. בין השאר צריכים להיות תחת ידו ספרי יען ויעץ למכביר שיסייעו לו במלאכתו. עליו להצטייד בהשכלה מקצועית בעולמות התוכן שבמסגרתם הוא עובד (יהיו אלה שירה, סיפּוֹרֶת או תחום מתחומי המדע או העיון). עליו לגלות בקיאות בלשונו שלו על רבדיה ומִשלביה, ורצוי אף בלשונות זרות (עתיקות וחדשות כאחת). עליו לגלות הקפדה, חריצות וסקרנות; להיות נכון ללמוד, להעשיר את ידיעותיו ולהעמיק את ניסיונו.

בהתבסס על שיטתו של הרופא היווני היפוקרטֶס, נראה כי על העורך להתאפיין כטיפוס פלגמָטי – אדם יציב, מיושב בדעתו, מהורהר, שיטתי, אמין, רגוע, דייקן ואפילו נוקדָן (בלעז, פְּדַנְט). ככל שמדובר בעורך, אטיות – אם אינה נובעת מחוסר מרץ או מאדישות – אינה בהכרח תכונה רעה.


עריכה וכתיבה

ההבחנה בין עריכה לבין כתיבה עשויה לחדד את הבנתנו באשר לדרישותיה של הראשונה.

כתיבה של חיבורים הנועדים לפרסום היא אתגר ניכּר אפילו לגבי אנשי מקצוע מנוסים הכותבים למחייתם. כתיבה היא קבלת החלטות, מילה מילה, משפט משפט, פסקה פסקה. ארנסט המינגווי אמר כי "אנו כולנו שוליות במלאכה שבה איש אינו הופך לאומן" (Warner 2018). כתיבה רצינית היא בו-זמנית מַטלת חשיבה, שפה וזיכרון. הכותב נדרש לקיים לפחות שלושה תהליכים בסיסיים: תכנון רעיונות, תרגום הרעיונות לטקסט ובחינת הרעיונות והטקסט כאחד.

תכנון הרעיונות כולל יצירת תפיסות, ארגונן וקביעת מטרות שיש להשיגן במבנה הטקסט. תרגום הרעיונות לטקסט כולל ניסוח משפטים ופסקאות וגיבושם לכלל חיבור מלוכד, שהמחבר מתעתד שייקרא ויובן על ידי אחרים. בחינת הרעיונות והטקסט כוללת פעולות קריאה והערכה המאתרות פגמים, שגיאות וטעויות ברמות מבניות שונות. היא כוללת גם עריכה של הרעיונות ושל תוצרי התכנון לפני שהומרו למשפטים ולטקסט נרחב.

תהליך הקריאה והעריכה מסובך מכיוון שדברים רבים עלולים להשתבש בתכנון או בטקסט ברמות שונות. לדוגמה, ברמת המילים של הטקסט הכותב עשוי לאתר בעיות הכרוכות באיות, בניקוד או בגוון המשמעות. ברמת המשפט – טעויות דקדוקיות ותחביריות, אי-בהירויות סמנטיוֹת, פירושים חלופיים ובעיות של אזכור. ברמת הטקסט הכולל – כשלי היגיון, טעויות בעובדות ואי-התאמות אחרות עם הידע על העולם, כמו גם בעיות במבנה הטקסט, אי-התאמות וחוסר ארגון פנימיים. ואם אין די בכך, על הכותב להביא בחשבון את צורכי הקורא ולחפש אחר הטון ומידת המורכּבות המתאימים (ראו Kellogg 2006). (גוטליב העיר: "הדבר החשוב ביותר הוא הטון, ואם זה שגוי אין בנמצא עורך כלשהו שיוכל לתקנו" – Gottlieb 2016).

הדרישות המוטלות על הכותב נראות כבדות מנשוא. כאן נחלץ לסיועו העורך, המציע לחלוק עימו בעול ולעזור לו להצליח במשימתו. כדי להציע לכותב את הסעד הנדרש, כישוריו של העורך אינם יכולים ליפול מאלה של הכותב עצמו. הוא חייב להיות עֵר לכל השיבושים האפשריים העשויים להתעורר בטקסט, ולדעת לטפל בהם בדיוּק וביעילוּת מֵרביים. לשם כך עליו להכּיר כמובן את הסוגה ואת התחום המוגדרים שהכתיבה מתנהלת בהם.

למרות שהעורך אינו אמון על תכנון הרעיונות המוצגים בטקסט – ומכאן שאינו נדרש בהכרח למקוריות וליצירתיות המתחייבת מן הכותב – הוא חייב להיות מסוגל לבדקם ולתקנם במקרה הצורך (בעצה אחת עם הכותב). בהיבטים האחרים – תרגום הרעיונות לטקסט, ובחינת הרעיונות והטקסט כאחד – ההבדל בין הכותב לבין העורך מבוטל.

קריאה נרחבת, יכולת לשונית גבוהה, שימוש מושכל בשפה מוחשית ויכולת לדמות את הקורא ולהגיב אליו הם מתַווי הצורפים של מלאכת העריכה, כשם שהם מתַווי הצורפים של מלאכת הכתיבה. העורך מצוי בעמדת ביניים – כמוהו כסרסור – בין הכותב לבין הקורא (כאשר ברקע נושף בעורפו המוציא לאור). מחויבותו כלפי הכותב מתבטאת בין השאר בהכּרה המתמדת כי בסופו של דבר הקורא הוא זה שצריך למצוא את הטקסט בעל משמעות, מלוכד, מעניין ומשכנע.


אתיקה של עריכה

אתיקה היא אחת מדרישות היסוד להכּרה בעיסוק כמקצוע. לכן ראוי להקדים ולהרהר בסוגיית האתיקה של העריכה לקראת המועד המיוחל שבו היא תוּכּר, כראוי לה, כמקצוע לכל דבר.

עוצמה רבה מצויה בידיו של העורך. המחבר מפקיד נשמתו בידי העורך, וזה עשוי, בהינף קולמוס אחד, להפיח נשמה בחיבורו או להפריח אותה.

מרבים לדבר היום על "מות המחבר" – עליו הכריז רולָאן בַּארת בחגיגיוּת בדימויים ובמונחים אידאולוגיים. אבל ידו של העורך אינה צריכה להיות במעל. הוא מחויב לא רק שלא להרגו ולשלול ממנו את רוחו, אלא לעיתים אף להנשימו מלאכותית, לעורר בו רוח ולהקימו לחיים חדשים.

בארת גרס שהכתיבה היא "הרס של כל קול, של כל מקור" (בארת 2005: 8). מבחינת העורך, הכתיבה אינה יכולה להיתפס כך; עליו להיות קשוב רוב קשב לקולו של המחבר, כשם שעליו להכּיר בו כַּמקור של החיבור. יש לזכור כי הפיתוי בעניין זה רב; שהרי – כדברי ריקר – "תמיד אפשרי לומר אותו דבר באופן אחר" (ריקר 2006: 54).

עיסוקו של העורך צריך להיתפס כעיסוק הומני או, אם תרצו, כעיסוק תרפויטי. כאשר העורך מטפל בחיבור, הוא מטפל למעשה גם במחבר. כל חיבור הוא פיסת נפש (piece of mind) של המחבר (וראו התייחסות לעניין זה בראיונות עם מנהיים להלן). אם נכּיר בעיסוקו של העורך כמחייב טיפול כזה, נוכל להחיל עליו את כללי האתיקה המקובלים בעיסוקים הטיפוליים (ראו שפלר, אכמון ווייל 2006; כשר 2009), ונבוא בכך על שכרנו – שכר סופרים ושכר עורכים כאחד.


ציוויים

הכּרה בערך הטיפוליוּת כאחד מן הערכים שהעריכה מושתתת עליהם, תאפשר לנו להתוות מסכת ציוויים שתסייע בידינו לבצע את העיסוק בנאמנות.

הציווי הראשון – הנגזר מאחד הסעיפים של שבועת היפוקרטס, המחייבת את הרופא: "ראשית לכול, אל תזיק" (primum non nocere) – נראה בעיניי כדרישת סף לשם כניסה למקצוע או לשם עיסוק בהתמחויות מובחנות שלו. יש לקבוע נחרצות: "לא אשתמש בעט אלא אם כן אני מיומן בכך". העט המצוי בידי עורך שאינו מיומן – כמוהו כסכין המצויה בידי מנתח שאינו מיומן – עלול לגרום נזק בל ישוער.

כדי לעמוד בציווי זה, על העורך לשאוף לשמירה על אמות מידה גבוהות של מיומנות מקצועית, תוך הכרה בגבולות יכולתו ובמגבלות ניסיונו. עליו ליטול על עצמו אותן מטלות בלבד שהוא מסוגל לבצען מתוך יושר, כנות, הוגנוּת וכיבוד הזולת, כמו גם מתוך אחריוּת; זאת – למרות שלא הוסמך לכך בהכרח באמצעות השכלה והתמחות רשמיוֹת, כפי שמקובל במקצועות מבוססים אחרים.

יש לזכור כי כאשר אדם מכריז על עצמו (profess) כעל בעל מקצוע (professional), הוא מקבל עליו אחריות רבה, שכן הכרזה זאת מעידה על כך שהוא מסוגל לעסוק בתחומו המקצועי באורח עצמאי לגמרי, על בסיס הבנה וידע מובהקים. נטילת אחריות מביאה בעקבותיה – לפחות ככל שמדובר במקצועות מבוססים ומוכּרים, שהעריכה עדיין אינה נמנית עליהם – יוקרה, עוצמה ולעיתים אף עושר. מכאן המשיכה שנודעת למקצועות שונים. ככל שמדובר בעריכה, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי מי שעוסק בכך מתוך בחירה אינו מוּנע על ידי מניעים מעין אלה.

הציווי השני – המקובל במקצועות הטיפול הנפשי – צריך לקבוע כי "הטיפול חייב להיות לטובתו של המטופל". בעניין זה מתעורר פיצול בין טובת החיבור לבין טובת המחבר; אולם כבר הקדמתי והערתי כי מבחינת העורך לא קיים חיבור ללא מחבר; האפשרות של גישה פטרנליסטית שלפיה העורך מיטיב לדעת מן המחבר מהי טובת החיבור, אינה עומדת בפניו. העורך נדרש לדאוג ראשית לכול למחבר, שחיבורו נתון בידיו לשבט או לחסד. בחירת הפעולה הנכונה והיעילה ביותר אינה נובעת רק מדעת העורך המומחה בהתקנת חיבורים, אלא תלויה בדעתו – מלכתחילה, ואף בדיעבד – של המחבר. המחבר הוא-הוא בעליו החוקיים של החיבור; העורך עושה בו כבתוך שלו מכוח הרשאתו.

הציווי השלישי – הסמוך לזה השני והמשלים אותו – צריך לקבוע "חובה לכבד את האוטונומיה של המטופל". ציווי זה מחייב את העורך להעדיף ככל האפשר את קולו הסגולי של המחבר, את סגנון ביטויו הייחודי ואת דרכי חשיבתו. העורך אמור לשמש פֶּה למחברים כבדי לשון, ומנקודת השקפתו של המחבר תקף הציווי: "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד, ט"ז).


מתחים

כל מערכת מעוררת בהכרח מתחים פנימיים. מציאת האיזון הנכון בין הציוויים עשויה להיות מורכּבת ותובענית. מתח עשוי להתעורר בין עשיית הטוב לבין הכבוד לאוטונומיה. אזי, העורך יידרש לשיקול דעת ולתבונה כדי ליישב בין השניים. כמו במקרה של הטיפול הנפשי, אנו מכּירים בכך שאוטונומיה משמעה כיבוד דעתו של המטופל; אך אין זה הכרחי לסתום מייד את הגולל על דו-שיח נוסף מרגע שהמטופל הביע דעתו זו. היכולת של העורך לפנות אל המחבר מתוך רגישוּת והיעדר פטרנליזם עשויה ליצור מכנה משותף חדש באשר לשאלה "מהו טוב?", שאין בו משום התפשרות על האוטונומיה של המחבר או על עמדתו המקצועית של העורך.


תרופות

לטענת גוטליב, "יחסו של העורך אל המחבר צריך להיות בלתי נראה"; פירוש הדבר שעל העורך לסייע למחבר להגשים את כוונותיו שלו, ולא לכפות עליו את רעיונותיו. עורך צריך לגלם סמכות, אבל לא להפוך לשַלטני; להיות חסר עצמיות, אבל בעל דעה מוצקה (Gottlieb 1994).

מקסוול פרקינס גרס גם הוא שעורכי הספרות צריכים להישאר בלתי נראים; הכּרה ציבורית בהם עשויה לחתור תחת האמונה של הקוראים במחברים, ותחת ביטחונם של המחברים עצמם. הוא הורה לעורכים שלא להביא אל עבודתו של המחבר את נקודת ההשקפה שלהם, ולא לנסות להפוך את המחבר למשהו אחר ממה שהוא (ראו Berg 1978).

פרקינס כתב לתומס וולף: "אני מאמין שהמחבר צריך להיות תמיד השופט האחרון [...]. תמיד דגלתי בעמדה שהספר שייך למחבר" (ראו Wheelock 1987: 122). העורכת סוזן בל כתבה כי העורך הנבון גמיש ופתוח, ולעולם אינו מנסה להפוך את כתב היד למשהו שאינו מיועד להיות [...]. על העורך להיזהר לבל ישתלט על מחבר, העשוי להיות פגיע (Bell 2007). לסלי שארפ ואירן גנתר קבעו גם הם כי תפקידו של העורך הוא לאפשר לקולו של המחבר להופיע מבלי לצבוע אותו או להחליפו בקולו שלו; עורך שרוצה לכתוב צריך להיות מחבר. התכלית אינה לשנות את המחבר, אלא לחזק את החיבור (Sharpe & Gunther 1994).

העורך ג'יימס או'שייע ווייד קבע כי עורך אינו מחבר. לפיכך הוא אינו משתתף ביצירה או בבעלוּת על החיבור. אין זה אומר שאינו רשאי להביע את דעתו בפני המחבר; למעשה, הוא יהיה רשלן אם לא יביע את דעותיו, תגובותיו, מחשבותיו. עם זאת, הוא רק מציע דעות; אין לו זכות לתת הוראות. המחבר מאזין לדבריו, ואזי מקבל או דוחה את הצעותיו. עליו להיזהר גם ממחשבה שמיומנויותיו יכולות להפוך את החיבור למשהו שאינו. אם הוא מעוניין להיות מחבר, עליו להיות מחבר. לעולם אל לו לומר למחבר שהוא יכול איכשהו להשרות על החיבור איכויות ומהויות שישַנוּ אותו מיסודו; הוא אינו היוצר. עליו להיות זהיר ולברר לעצמו היטב את תפקידו: הוא שם כדי לסייע (Gross 1993).


תגמולים וייעוד

העריכה אינה מציעה לעוסק בה תגמולים חברתיים וכלכליים בולטים או זכויות מפליגות. היא אפילו מאיימת לכפות עליו לבלות את שארית ימיו כצל עובר – ארעי, חסר ממשות. ככל שיעשה עבודתו נאמנה יותר, כך תהיה זו מורגשת פחות ושקופה יותר. סוזן סונטג הפליגה וטענה כי השקיפוּת היא "הערך הגבוה והמשחרר ביותר באומנות כיום. פירושה, התנסות באורו הקורן של הדבר כפי שהוא" (Sontag 1966). רוברט גוטליב כתב: "חשתי אז, ואני חש עתה, שקוראים אינם צריכים להיות מוּדעים להתערבות העריכתית, ושנודעת להם זכות לחוש שמה שהם קוראים נובע ישירות מן המחבר" (Gottlieb 2016).

על העורך – כמאמרו של הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר באשר למדען – לפעול מתוך הבנה ש"הישג סופי וטוב באמת הוא תמיד הישג של מומחיוּת. מי שאין לו היכולת [...] להגיע לכלל דעה שגודל נשמתו תלוי בשאלה האם יעלה השערה נכונה בקטע כלשהו של כתב יד נתון, מוטב לו שידיר עצמו מזה מכול וכול – שהרי לעולם לא יזכה במה שאפשר לכנות חוויה אישית. ללא שיכרון מוזר זה שכל העומד מן החוץ ילעג לו, ללא תשוקה זאת [...] הוא אינו נקרא [אל העיסוק], ועליו לחפש לו דבר אחר להתגדר בו. שכן, אין דבר היאה לאדם אלא אם יוכל לעסוק בו במסירות לוהטת" (Weber 1970).

ומה טובה תצמח לעורך מכל זה? ובר בישר לנו כי בתחום המדע "רק למי שמתמסר לעבודה שלפניו, ואליה בלבד, יש אישיוּת. ודבר זה נכון לא רק לגבי תחום המדע [...]. מסירוּת פנימית למשימה, והיא בלבד, דינה שתרומם את [העוסק] לַפסגות ולמרומי-כבודו של הנושא שאותו הוא מתיימר לשרת" (Weber 1970).

והנה, גם לעורך עשויה להיות זהות ואישיוּת נבדלת מִשל עצמו – זאת של מומחה המתמסר לעיסוקו, ואינו רואה בו "קרדום לחפור בו" בלבד אלא "קריאה" (calling) או "ייעוד" (vocation). העורך נקרא לשירות המחבר, לשירות החיבור, לשירות הלשון, לשירות המילה – כולם אדונים ראויים לשמם. מבחינה זאת הוא משמש סוכן תרבות ראשון במעלה. עבודת השירות שהוא קוצב לעצמו אינה צריכה להיתפס כפחיתוּת כבוד או כעונש שריצויו נכפה עליו הר כגיגית. כאשר העורך יגיע למעמד מקצועי – המתבטא בידע, במיומנות ובהשקעה רצינית – יוכל לנשום אוויר פסגות וליהנות בעיסוק שיש בצידו אתגר לא-מבוטל, קורטוב של כבוד ואף פרנסה מדודה.

34 צפיות