• עידן ירון

"תולדות המצור על ליסבון" – פרקטיקה ואתיקה של עורך

עודכן ב: 14 דצמ 2019

מקור רב-תובנות להבנת הפרקטיקה וכן האתיקה של העורך הוא הספרות היפה שבה הוא נוטל חלק כגיבור סיפור העלילה. דוגמה מובהקת לכך היא סִפרו של ז'ּוזֶה סַאראמאגוּ "תולדות המצור על ליסבון" (הדברים מתבססים על ירון 2007).

סַאראמאגוּ פֹורס בפנינו את סיפורו של רַיימּונדוּ בֶנווינדוּ סילבָה, גבר בודד בגיל העמידה, עורך (או, בלשון הספר, "מַגִיהַ") מנוסה ומיוּמן בהוצאת ספרים. מתוך היכּרות קרובה ותובנה מעמיקה, הוא מתאר בפרוטרוט את הפרקטיקה המִתמצה בפעולות השגוּרֹות של העורך; את ניסיונו המעשי, את הטקסים, ההרגלים והנְהגים שלו. סאראמאגוּ מתווה לנו אגב כך את הגבולות הפנימיים של הפרקטיקה – את המידות הטובות ואת המעשים והפעולות המחייבים את הפרקטיקן. נוסף לתיאור הפרקטיקה של עורך, סאראמאגוּ מתמודד עם סוגיות אתיות מרכזיות הכּרוּכֹות בפרקטיקה זאת ותוחמות אותה. הוא מציג בפנינו מקרה של הֲפָרָה גסה של ההרגל והנוהג, המשקפת לא רק את העשייה אלא גם את הרצִייה ואת תווי האופי של העורך עצמו. תווים אלה מזהים את העורך ומבדילים אותו מעמיתיו לפרקטיקה, ואף מבהירים לנו את המידות הרעות ואת המעשים והפעולות המנוּעים מן העורכים. חלקם של מעשים ופעולות אלה אסורים על הכול, חלקם מוּתרים, אך רק לנפשות פועלות אחרות המעֹורבות בעשייה הטקסטואלית – ובראש ובראשונה, זו של המחבר בניגוד לזו של העורך. כך מוּבהרים הגבולות החיצוניים של הפרקטיקה, ומִתגלים תחומי האחריות הנתונים בידי כל אחד מהם.

בנוסף לאתיקה הנורמטיבית המכתיבה את ההתנהגות המוּסכּמת והצפויה מן העורך ואת גוּף הסטנדרטים אשר הוא נִדרש לקבלם ולשמור עליהם – סאראמאגוּ חושף אם כן לפנינו גם את האתיקה הדסקריפטיבית, המתארת את הסטנדרטים שהוא מקיים הלכה למעשה. הפער בין שני אלה הוא המזין את הדרמה שהסיפור מבוסס עליה, הרצופה אפיזודות אירוניות.


הגבולות הפנימיים של הפרקטיקה

מהן אפוא המידות הטובות הנדרשות מן העורך בבשֹורה על פי סאראמאגוּ? בפרוזה סוחפת המשאירה אותנו נטוּלי נשימה (גם בשל הטכניקה המיוחדת של חסכנות בסימני פיסוק), דמותו של הפרקטיקן עולה לנגד עינינו. מידות טובות אחדות המסתמנות כאן:


מסירּות ונאמנּות

העורך מסוּר ונאמן לעבודתו, אף ש"[עורך] מתוך ייעוד הוא תופעה לא מוּכּרת" (סאראמאגו 1998: 10).


פיכְּחוּת והתנסוּת

בניסוחו של סאראמאגּו, "[עורכים] הם אנשים מפוּכחים, מנוּסים מאוד בסִפרות ובחיים" (סאראמאגו 1998: 12). בניסוחי שלי, עורכים אל"ף-אל"ף מצטיינים באינטליגנטיּות ובאינטלקטואליּות כאחד. הם מתייחדים במידותיהם השִכליֹות, התבוּניֹות, העיוּניֹות והרוּחניֹות; ניחנים בכושר הבחנה והבנה, בכישרון ללמוד, לחשוב, לפתור בעיות עיּוניֹות ומעשיֹות וּלהסתגל למצבים חדשים.


ידיעת ספר

העורך המוכשר הוא "יודע סֵפֶר" – אדם שקרא ושנה בספרים הרבה. הוא בקי ב"ספרים הגדולים" של תרבותו ושל תרבויות אחרות, ומסוגל לאתר ביעילות את המידע הנחוץ לו בעבודתו. בנוסף לידע כללי רחב, המעוּלים שבעורכים מצויים גם בידע מקצועי-דיסציפלינרי מעמיק בתחומים שבהם הם מתמחים. סאראמאגוּ מציין: "את התיקון הזה הכניס [העורך] עצמו, המצויד ביֶדע למכביר בתחום לוחות השנה; ולפי מה שמלמד המדריך לבדיקת התאריכים, שהוא ספר חובה, הוא יודע שספירת ההֶגֶ'רה החלה בשישה-עשר ביולי שנת שש מאות עשרים ושתיים אחרי הספירה" (סאראמאגו 1998: 19).

ספרייתו של העורך עשירה ומגוונת: "כאן, בחדר העבודה הזה, שהאמת בו אינה יכולה להיות אלא פנים מולבשות על אינספור מסיכות משתנות, נמצאים המילונים הרגילים לשפה ולאוצר מילים [...], כמה ספרי דקדוק, מדריך [העורך] המושלם – ספר העזר המקצועי המובהק. נמצאים גם ספרים מתחומי תולדות האומנות, תולדות העולם בכלל, תולדות הרומאים, הפרסים, היוונים, הסינים, הערבים, הסלאווים, הפורטוגזים – כללו של דבר: תולדות כל מה שהוא עם ואומה בפני עצמם, ותולדות המדע, הספרות, המוזיקה, הדתות, הפילוסופיה, התרבויות, לָארוּס הקטן, קִייֶה המתומצת, רֹובֶּר המקוצר, האנציקלופדיה הפוליטית, האנציקלופדיה הלוּזֹו‑ברזילאית, הבריטניקה – לא שלמה, מילון ההיסטוריה והגיאוגרפיה, אטלס עולמי לתחומים הללו [...]; השנתונים ההיסטוריים, ספר האישים בני זמננו, הביוגרפיות העולמיות הגדולות, מדריך הספרן, מילון האגדות, מילון הדמויות המיתולוגיות, הספרייה הלוּזיטָנית; מילון הגיאוגרפיה ההשוואתית, העתיקה, של ימי הביניים, והמודרנית; האטלס ההיסטורי של המחקרים בני זמננו, המילון הכללי לספרות, אמנויות ומדעי החברה והמדינה ולסיום – לא של האוסף כולו אלא של מה שגלוי לעין – המילון הכללי לביוגרפיה ולהיסטוריה, למיתולוגיה, לגיאוגרפיה עתיקה וחדשה, לימי קדם, ולְמוסדות היוונים, הרומאים, הצרפתים וזרים אחרים; ובל נשכח את מילון הדברים הנדירים, המשונים, שאינם מתקבלים על הדעת" (סאראמאגו 1998: 22).


דייקנוּת ודקדקנוּת

"במשימתו הנוקדנית", אומר סאראמאגוּ, "[העורך] הוא ממש נץ, גם כאשר ראייתו כבר נתייגעה" (סאראמאגו 1998: 31). עבודתו המדוקדקת "מאפשרת למחברים לחיות במִגדלי השן ולא לבזבז את היֶדע היקר שלהם על זוטות, על קוצו של יוד, על אותיות קמוטות, משוכלות או מהופכות" (סאראמאגו 1998: 9). כאומן הדיוּק, העורך עשוי להכריז (ביותר משמץ של יוהרה), בדומה להמפטי דמפטי, פרי רוחו של לואיס קרול: "כאשר אני משתמש במילה, משמעותה היא בדיוק מה שאני בוחר שתהיה – לא פחות ולא יותר"; או, כדברי דוד אבידן ב"סאדוסמאנטיציזם": "כל מה שאני מנסה לעשות הוא לדייק במילים עד כדי הכאבה. להכאיב אפילו לדיוק עצמו, לדייק בהכאבה בלי להתפשר על חצי-כאב חצי-דיוק". עם זאת, ראוי לזכור את הבחנתו של פּוֹל וַלֶרִי בין הפרוזה לבין השירה: הפרוזה צריכה לתפקד כהוכחה גיאומטרית – כלומר, להתבטל בו ברגע שהובנה; לעומת זאת בשירה, התחביר והמינוחים הננקטים חייבים להיות מדויקים ככל האפשר, ואילו המשמעות – לא מדויקת: עליה להיות רבת-פנים, לעולם לא יוּתן לזהותה עם תִפקוד מוגדר כלשהו של המינוחים.


הגבולות החיצוניים של הפרקטיקה

כמו במקרים אחרים של סטייה נורמטיבית, הגבולות החיצוניים של הפרקטיקה מתבררים על ידי הֲפָרָת האמוּנים מצד הפרקטיקן. כאשר העורך שואל את המחבר האם "ירצה לראות את ההגהות האחרונות", הלה עונה: "אין טעם, תיקוני המחבר נעשו, השאר הוא השִגרה של ההגהה האחרונה, אני מפקיד אותה בידיך". על כך משיב העורך: "תודה על האמון", והמחבר: "על לא דבר, אתה בהחלט ראוי לו" (סאראמאגו 1998: 13).

בהמשך מתברר כי העורך בספרו של סאראמאגוּ, הרוחש בדרך כלל כבוד למחברים כמו גם לעיסוקו הנבחר, נתקף לפתע דחף לא מחוּור לו עצמו ונוהג בניגוד למוסכם ולמקובל: הוא מכניס בהגהה האחרונה של ספר היסטוריה, מאחורי גבו של המחבר, את המילה "לא" בנקודה מכרעת.

גישה זאת, המבוססת על "עָבָרִים חלּופיים" (alternative pasts), מזינה את הזרם האינטלקטואלי המכּונה כיום "חשיבה נוגדת-עובדות" (counterfactual thought). בחשיבה כזאת, אנו משערים "מה היה עשוי לקרות" אילו נתקיימו תנאים מסוימים. תחום היסטורי ספקולטיבי מוגדר עוסק בשאלה "מה אם?" (What if). הטענה היא כי אין דרך טובה יותר להבין מה קרה בהיסטוריה מאשר להרהר בשאלה מה עשוי היה לקרות. "היסטוריה נוגדת-עובדות" מבליטה את הסיכויים והסיכונים הטמונים במצבים שונים. היא עשויה להצביע על רגעי הכרעה ועל נקודות תפנית גורליות.

כל זה טוב ויפה; אולם ברור כי אין הוא מצוי מכל וכל בתחום אחריותו של העורך, וחורג הוא מן הסדר הטוב ומכללי האתיקה הנהוגים בפרקטיקה. יש לציין כי מלאכת העריכה לא התגבשה עדיין לכלל מקצוע. סממנים מסוימים – כמו הכשרה פורמלית – מציינים את תחילתו של תהליך התמקצעות מבֹורך של התחום; עם זאת, סממנים בולטים אחרים – כמו הכּרה חברתית וזכויות מיוחדות, בקרה על כניסת חברים חדשים, התאגדות, תרבות ייחודית, קוד אתי מחייב – עדיין אינם מתגלים בו. באשר לנקודה האחרונה: גם בהיעדרו של קוד אתי – מערכת של כללים מוסריים מקובלים המסדירה את הפרקטיקה וקובעת את גבולותיה – חריגות מסוימות מתחום אחריותו של המקצוען מוסכמות על הכל כלא לגיטימיות.

העורך הוא "מושיעם של הכותבים" (סאראמאגו 1998: 9); אולם כפי שראינו, הוא עשוי גם לבגוד באמונם. עורכים עלולים לגרום נזק – תוך שהם חורגים מתחום אחריותם – בשתי דרכים עיקריות: שינוי התוכן או המשמעות של הטקסט, ושינוי הסגנון האישי של המחבר והשלטת סגנונו של העורך. כאשר הדבר נעשה בכוונת-מכוון, הוא נתפס כחמוּר במיוחד.

העורך הראשי אכן דחק בריימוּנדוּ סילבָה להתוודות כי עשה "מעשה הונאה מודע ומכוון" (סאראמאגו 1998: 67). ריימוּנדוּ מצידו אינו יכול לבאר לעצמו ולאחרים את המניע למעשה שעשה, אך אינו ממהר לאמץ את ההסבר של העורך הראשי בדבר נסיבות מקלות כמו "בִלבול רגעי" (סאראמאגו 1998: 68), או בלשוננו "אי שפיות זמנית".

מידת חריגוּתֹו של המעשה מתבררת מתוך כך ש"בכל השנים הרבות של עבודה מקצועית מכובדת מעולם לא העז ריימּונדּו סילבָה, בהיותו בהכּרה צלולה, לעבור על הכלל האֶתי הלא כתוב [...] המנחה את פעולת העורך ביחסיו עם רעיונות המחברים ודעותיהם. לגבי העורך המכּיר את מקומו, המחבר – בתור שכזה – אינו טועה לעולם" (סאראמאגו 1998: 40).

חריגה גסה זאת מן הקוד האתי הלא כתוב של העורך מגלָה את המידות הרעות השוכנות בנבכי נפשו של הפרקטיקן, העשויות להגיח ולתבוע ביד גסה את הבכורה. ריימוּנדוּ סילבָה עצמו מתאר זאת כ"מאבק בין הצד הטוב, אם אכן יש בי, ובין הצד הרע – וצד זה יש בכולנו – בין מין דוקטור גְ'קִיל למיסטר הַייד" (סאראמאגו 1998: 70). מתוך "הבעה של רוע צרוף", "החלטה רעה", הוא "מוסיף את המילה לא".

חריגוֹת עשויות לנבוע מתוך היסח הדעת: מלאכתו של העורך כרוּכה "בתיקוני הטעויות והטעויות שבתיקונים" (סאראמאגו 1998: 31). הן עשויות לנבוע גם מתוך בּוּרוּת פשוטה. כבר במאה החמש-עשרה היה מי שהתלונן שהמְתַקנים (העורכים הראשונים) "מקבלים כשגוי את מה שאין הם מבינים". לבסוף, ואולי חמוּר מכול, חריגות עשויות לנבוע מתוך גבהוּת לב: "אל לו לסנדלר לטפס מעל לגובה הסנדל; נכון, ככה זה, אף אחד לא אוהב שמציצים לו מעבר לחומת הגן" (סאראמאגו 1998: 11). וכן: "מי שאינו יודע צריך שיהיה עָנָיו וישאל, וכלל זהירות בסיסי כל כך צריך שיהיה תמיד באמתחתו של העורך, ועל אחת כמה וכמה שאפילו אינו צריך לצאת מבית או מחדר עבודתו שהוא נמצא בו כעת, כי לא חסרים פה הספרים שיכלו להשכילו אילו ניחן בתבונה ובמידת הזהירות שהיו מונעים ממנו להאמין אמונה עיוורת במה שנדמה לו שהוא יודע. כי זה מקור השגיאות הגרועות ביותר ולא הבּוּרוּת" (סאראמאגו 1998: 21).

השגיאה הנפוצה ביותר של עורך היא עריכת יתר. תפקידו של העורך להניח לקולו של המחבר להישמע מבלי לשנותו או להחליפו בקולו שלו. עליו לשנות את הטקסט מעט ככל האפשר כדי לתקנו או להבהירו. חובתו של העורך היא בראש ובראשונה "להציע פתרונות שימנעו עִרפול, הן בסגנון הן במשמעות" (סאראמאגו 1998: 71). התערבותו של העורך המיומן תשַקף את אמונתו באשר לטובת החיבור, ובכל מקרה לא תשרת את צורכי האגו שלו עצמו.

למרבה האירוניה, דווקא עורכים צעירים נוטים לעיתים להפוך אוטוקרטים של השפה ולהסתמך על כללים סגנוניים נוקשים ולא מתפשרים. ריימונדו סילבה המנוּסֶה ידע זאת: "[הוא] לא יתקן, הרי הרגלי השימוש קובעים לפעמים כללים מסוימים, אם לא תמיד, ועיקר העיקרים, הצו הראשון בעשרת הדיברות של העורך השואף לקדוּשה הוא שיש לחסוך את נטל המבוכה מן המחבר" (סאראמאגו 1998: 29). התערבותם של העורכים הטובים ביותר אינה מורגשת: "פסגת האומנות היא הסתרת האומנות (Ars est Celare Artem)".


ייסוריו של העורך ונחמתו

העורך נדרש אם כן לפעול בַּצֵל. טביעת אצבעו בטקסט משמעותית וחיונית, אך חייבת להיות נִסתרת, מדויקת וצנועה. העורך אינו מקבל הכּרה משמעותית או חלק בבעלות על הטקסט. עליו לחזור ולשנן לעצמו כי הטקסט יישאר ממילא קניין מחַבּרו, וכי המילה האחרונה תישמר תמיד לו. יתר על כן, אין זה מקצוע מוערך או מתוגמל במיוחד: "הכסף, לרוע המזל, אינו מספיק לכל דבר, ומשלח היד הזה, הגיע הזמן לומר בלי לכחד, הוא אחד מאלה שממעיטים ביותר לשלם תמורתם על פני כדור הארץ" (סאראמאגו 1998: 21).

ריימונדו סילבה מצוי אם כן באזור דמדומים מחניק שבין טכנאי טקסטים – בעל מלאכה המקבל טקסט ועליו רק ללטש אותו תוך שמירה זהירה על מרחק קונקרטי ממנו והגנה על אופיו ושלמותו – לבין יוצר, המכונן והבעלים של הטקסט. המקום שעליו לתפוס כעורך צר עליו, והוא מותש משמירה על גבולותיו. תפקיד העורך אינו הולם עוד את מידותיו, ושולל ממנו לנֶצַח בעלות או קשר מהותי, יציב ובעל הכּרה חיצונית עם הטקסט; אולם אין זה עניין פשוט לפרוץ החוצה מגבולות עולמו.

בעוד שהמקום הנוכחי (זה של העורך) צר מלהכיל, המקום האחר (זה של המחבר) גדול ומאיים. הוספת ה"לא" היא ביטוי אימפולסיבי לתשוקתו של העורך לחצות את קווי התיחום המוּכּרים, את גבול הדמדומים שהוא מצוי בו, ולעבור לתחומו של המחבר. המילה האחת, הקצרה, המילה היחידה שהיא שלו בעותק האחד שנותר מן הספר שהודפס עם השגיאה, מספיקה כדי להקנות לו טעימה מתחושת הבעלות על הטקסט, מתחושת כוחו של היוצר: "הוא לקח את הספר [...], וברגע זה התפשטה בו תחושה של גודש, של כוח, שמָחקה הכול, הוא החזיק בידיו משהו שהוא שלו באופן בלעדי, שהאחרים בזים לו, אבל דווקא משום כך, מי יודע, הוא עוד מוערך בעיניו. בסופו של דבר, הספר הזה אין איש שיאהב אותו; והאיש הזה, אין לו דבר לאהוב מלבד את הספר הזה" (סאראמאגו 1998: 90). מידת הריסון שהעורכים נדרשים לה מציבה בפניהם אתגר מתמיד. כל עורך טוב אינו רק מתקן ומאחד אלא גם קצת מחבר, קצת עורך, ועדיין הוא נדרש לחיות באזור הדמדומים שבין טכנאי ליוצר: "אילו יכלו, לוּלא היו כבולים בידיהם וברגליהם במכלול של איסורים מחייב יותר מחוק העונשין, היו העורכים [הניחנים לעיתים בכישורים מופלגים, והאוחזים בידם במכשיר הכתיבה רב העוצמה] יודעים להפוך את פני העולם, לכונן את מלכות האושר העולמי, הם היו מרווים את צימאונו של הצָמא, משביעים את רעבונו של הרעב, מעניקים שלווה למי שאין לו מנוחה בחייו, שִמחה לעצובים, חֶברה לבודדים, תקווה למי שאבדה לו, שלא לדבר על חיסול מהיר של כל מצוקה ופשע, כי הכול היו מחוללים על ידי השינוי הפשוט של המילים; ואם מישהו מפקפק בבריאת עולמות חדשים כגון אלה, אין לו אלא לזכור שכך בדיוק נברא העולם ונברא האדם, במילים, מילים מסוימות ולא אחרות, כדי שכך יהיה ולא אחרת. יהי, אמר אלוהים, וַיהי" (סאראמאגו 1998: 41).

תִסכולו של העורך נובע בין השאר מכך שהוא למד לדעת "שמלאכת התיקון היא היחידה שלא תיגמר לעולם" (סאראמאגו 1998: 11). לפיכך, העורך צריך להיות "תמיד צנוע, ואם יום אחד יתחשק לו לא להיות צנוע, הוא יאלץ את עצמו להיות התגלמות השלמוּת בבן אנוש" (סאראמאגו 1998: 12); ועל כך אמר וינסטון צ'רצ'יל: "את המילה שלמוּת יש לאיית ש-י-ת-ו-ק".

הטקסטים שהעורך נדרש לתקנם ולהבהירם אינם כליל השלמות, ולעיתים קרובות הרבה למטה מזה: "יתאר לו אדוני את חיי היומיום של [העורכים], יחשוב על הטרגדיה הזאת, שהם צריכים לקרוא פעם, פעמיים, שלוש פעמים, ארבע פעמים, או חמש פעמים ספרים אשר, כוונתך לספרים שמן הסתם אפילו לקריאה אחת אינם ראויים, אני מבקש שיירשם, אדוני, שלא מפי יצאו דברים מעליבים כאלה, אני מיטיב לדעת את מקומי בעולם הספרות, אני תאוותן, אני מודה, אבל אני רוחש כבוד" (סאראמאגו 1998: 11).

ובכן, איזו נחמה ימצא העורך בעבודתו? סאראמאגוּ גורס כי "מי [שעורך] לומד הרבה" (סאראמאגו 1998: 63), ומעיר לגבי גיבורנו כי "למרות השנים הרבות של החיים החדגוניים האלה, עדיין תוקפת אותו הסקרנות לדעת אילו מילים מצפות לו, איזה קונפליקט, איזו תֶזה, איזו דעה, איזו עלילה פשוטה" (סאראמאגו 1998: 46).


בחינת הגבולות החיצוניים של הפרקטיקה – על תפקידה של העמימות

סאראמאגּו מתריס נגד החלוקה ההיררכית הפשוטה וחלוקת היוקרה בין העורך לבין המחבר. בדרך כלל המציאות מורכּבת משטחים אפורים של חפיפה, חציית גבולות והיפוך תפקידים רבים ממה שאנו נוטים לחשוב. נדרשת ענווה בשמירת ההיררכיה משני הצדדים. יש לשרטט את הגבולות בצניעות ותוך מוּכנוּת למתיחתם ולעִמעוּמם. במערכת של אמון הדדי עשויים שני הצדדים – המחבר והעורך – לצאת נשכרים משיתוף פעולה פורה המנצל את כישוריהם בִמלֹואם.

ובכל זאת, היכן יש למתוח את קו התיחום בין המחבר לבין העורך? נראה לי כי התשובה לשאלה זאת נעּוצה – מנקודת השקפתו של העורך – ראשית לכל בטַקְט (לטינית – לגעת). טַקְט פירושו בהקשר זה נגיעה עדינה בכותב ונגיעה קלה ככל האפשר בטקסט. יש לזכור: "ללא טַקְט אין קֹונְטַקְט!".

63 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0