• עידן ירון

עריכה וביקורת ספרות: תיאוריה של הפרקטיקה של עריכת ספרות

עודכן ב: 14 דצמ 2019

תיאוריה של הפרקטיקה

אינטואיציה ומעֵבר לה

"ביצועים מיומנים" (skillful performances) חקוקים ביכולות, בידע, בכישורים ובמומחיוּת של היחידים (Sandberg et al. 2017: 1). הביצועים של יחידים מושפעים במיוחד מידע פרקטי שמקורו בנסיבות המקומיות והייחודיות שבהן הביצוע מתרחש (Hayek 1945). חילוץ ההנחות התיאורטיות הוא לפיכך משימה נכבדה – בעיקר ככול שמדובר במומחים (experts) כמו כותבים, עורכים או מבקרים מנוסים. מומחה יודע בדרך כלל מה עליו לעשות, בהתבסס על הֲבנות בשֵלות ומתורגלות; מיומנויותיו הפכו לחלק ממנו עד כדי כך שאינו מודע להן. המומחה עבר בשלב כלשהו של הקריירה שלו מהסתמכות על כללים להסתמכות על אינטואיציה. אינטואיציה, בהקשר זה, מתייחסת להֲבנות המתעוררות ללא מאמץ, מתוך הבחנות המושתתות על התנסויות קודמות. התמונה האידאלית של ההתמודדות המיומנת של המומחה היא שאינו חושב לעולם, ועם זאת צודק תמיד (Dreyfus & Dreyfus 1988: 28, 30).

הסופר האמריקני סטיבן קינג טען בספרו "על הכתיבה": "כותבי ספרות בדיונית אינם מבינים הרבה לגבי מה שהם עושים – לא מדוע זה עובד כאשר זה טוב, ולא מדוע זה אינו עובד כאשר זה רע" (King 2000). מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי הסיק לאחר שיחה עם אחת הסופרות: "רוב הסופרים אינם מבינים בספרות יותר משציפורים מבינות בחקר העופות" (רייך-רניצקי 2004: 256). זוהי אגב אחת המשימות העיקריות של עורך הספרות: "עליך להיות קשוב לכוונותיו הממשיות של המחבר, מכיוון שהוא עצמו אינו תמיד ער לכך" (Gottlieb 2011).

למרות שרוב ביצועֵי המומחה הם מתמשכים ואינם רפלקסיביים, הוא מהרהר בדברים לפני נקיטת פעולה כאשר הזמן מאפשר זאת והתוצאות מכריעות; אולם הרהורים אלה אינם מחייבים פתרון בעיות מחוּשָׁב אלא כרוכים ברפלקסיה על האינטואיציות של המומחה עצמו (Dreyfus & Dreyfus 1988: 31-32).

דונלד שון הדגים בספרו פורץ הדרך The Reflective Practitioner (Schon 1983), כיצד אנשי מקצוע חושבים תוך כדי פעולה. בניגוד לגישה המקובלת הגורסת שאי אפשר לתאר את הידע המקצועי, שרובו סמוי, שון טוען שלמרות שהם "יודעים יותר מאשר הם יכולים לומר" (know more than they can tell), אנשי מקצוע מקיימים לא פעם "חשיבה בפעולה" (reflection-in-action), ומסוגלים גם ל"חשיבה על חשיבה בפעולה" (reflection on reflection-in-action) – ואפילו לחשיבה על התיאור המילולי המוצע. להבנתו של שון, הידע של המומחה אינו מסתורי מטבעו; הוא קפדני במונחיו שלו, ואנו יכולים ללמוד עליו רבות על ידי בחינה מדוקדקת של ביצועיהם של מומחים מוכשרים במיוחד (Schon 1987).


החצנת ידע

"ידע סמוי" (tacit knowledge) הוא ידע אישי המשוקע עמוקות בפעילות ובהתנסות יחידנית, וכרוך בגורמים מופשטים – כמו אמונות אישיות, נקודות השקפה ומערכת ערכים. הוא כולל תובנות סובייקטיביות, אינטואיציות, נבואות לב, כללי אצבע. לפיכך קשה לבטאו בשפה פורמלית, וקשה לתקשר אותו ולהעבירו לאחרים. כדי לעשות זאת ולהביא ליצירת מושגים שאפשר לחלוק אותם עם אחרים, יש להמיר ידע כזה ל"ידע גלוי" (explicit knowledge) – תהליך המכוּנה על ידי נוֹנָקָה וטָקֶאוּצִ'י "החצנה" (externalization) (Nonaka & Takeuchi 1995; Polanyi 2009). "החצנה" עשויה להתבצע באמצעים שונים, שאחד המקובלים שבהם הוא בחינת אופן העבודה המתועד של המומחה.

בחיבור זה אשתמש בארבעה אמצעי "החצנה" בהקשר של עריכת הספרות: ראשון – עדויות ספרותיות (בעיקר ספרו של סאראמאגוּ "תולדות המצור על ליסבון"); שני – מקרי בוחן היסטוריים קלסיים: אציג שני מקרים כאלה: ביאליק-ברנר (בעיקר, "מסביב לנקודה") ופרקינס-וולף (בעיקר, "על הזמן והנהר"). בהקשר זה אתייחס לגישתו של כל אחד מן העורכים באשר למלאכת העריכה, וכן ליחסי עורך-מחבר ביניהם לבין הסופרים שאת חיבוריהם ערכו. שלישי – עדויות בכתב של המומחים עצמם, כפי שפורסמו על ידם. רביעי – ראיונות שקוימו עם מומחים בולטים, רובם על ידי אחרים ומיעוטם על ידי. מקרה מכונן שאציג להלן הוא סדרה של ראיונות עומק שהתקיימו עם העורכת נועה מנהיים. רוברט גוטליב העיד: "איני יודע באמת מה אני עושה כעורך. מעולם לא חשבתי על כך, למעט כאשר אני מרואיין" (Gottlieb 2011). מנהיים כתבה לי בעקבות חשיפתה לטיוטה הראשונה של סיכום הראיונות איתה: "כמו כל פסיכולוג טוב, גרמת לי לדבר בפתיחות ובכנות על נושא שאני לא רגילה לדבר עליו כלל, והחשיפה שלי במקומות מסוימים הפחידה אותי. כמו שאמר ט"ס אליוט [באחד הקוורטטים שלו, 1943], 'המין האנושי אינו עשוי לשאת יותר מדי מציאות'". באמצעות ראיונות כאלה, ידע יחידני הופך לידע מושגי; זאת כאשר מופעלוֹת מיומנויות סוקרטיוֹת – כמו פתיחוּת, סבלנוּת והקשבה (Krogh, Ichijo & Nonaka 2000). במקרה זה נהגתי בהתאם לנוהל מקובל בעשורים האחרונים – שיושם בין השאר על ידי סוכנות החלל האמריקנית (NASA 2012) – המתמקד ב"לכידת ידע סמוי" (tacit knowledge capture). זהו תהליך שבו מחשבותיו והתנסויותיו של מומחה נלכדות על ידי מְפתֵחַ ידע (knowledge developer) המשתף איתו פעולה – באמצעות ראיונות עומק – כדי להפוך את מומחיותו לתוכנית מקודדת.


מגבלות

כפי שאירע לגבי לימודי התרגום – שהתגבשו בעשורים האחרונים לכלל משנָה סדורה פחות או יותר – העורכים הם אלה העשויים לספק לנו עדויות שיבססו וישכללו את הידע שלנו (Hatim & Mason 1990: xi). עם זאת, ברור כי עבודה בכלל היא "נושא קשה לייצוג" (Scarry 1994). זאת ועוד, ראוי לזכור כי הפרקטיקה לעולם תהא חורגת מן התיאוריה, ולפיכך אין באפשרותנו לנסחה במלואה (Polanyi 2009; ריקר 2006: 19). לדעת סטיינר, אותם היבטים שייוותרו בהכרח באפלה הם אולי החשובים ביותר: כל יצירה אומנותית היא יחידנית ואין באפשרותנו לנסח תיאוריה שיטתית של משמעות אלא רק במובן מטפורי (Steiner 1989). ככלל, אני מקבל את הטענה כי העריכה היא פעילות מעשית שנהליה הרבים מקשים להכלילה תחת תיאוריה יחידה כלשהי (Small & Walsh 1991: 3). ובכל זאת...


קווי מִתאר לתיאוריה של הפרקטיקה של עריכת הספרות


אין בנמצא כללים, אבל אתה מסתכן כאשר אתה מפר אותם.

(פיטר גובר)


הדוגמה המרשימה ביותר של ניסוח תיאוריה של פרקטיקה בתחום הכתיבה היא אולי גיבוש "יסודות הסגנון" (The Elements of Style, 1918) על ידי הפרופסור לאנגלית באוניברסיטת קורנל וויליאם סטרנק (Strunk, 1869-1946). כתב העת "טיים" (Time, 30.8.2011) ציין את "יסודות הסגנון" כאחד ממאה הספרים הטובים והמשפיעים ביותר הכתובים באנגלית מאז 1923. א"ב וייט, שעִדכן את הספר, כתב שהוא כולל "שבעה כללי שימוש, אחד-עשר עקרונות חיבור, עניינים אחדים של צורה, ורשימה של מילים וביטויים שבדרך כלל משתמשים בהם שלא כראוי". ההנחיה המוכּרת ביותר של סטרנק: "השמט מילים לא נחוצות: כתיבה נמרצת היא תמציתית. משפט לא צריך להכיל מילים מיותרות, פסקה לא צריכה להכיל משפטים מיותרים, מאותה סיבה שרישום אינו צריך להכיל קווים לא נחוצים, ומכונָה – חלקים לא נחוצים. הדבר אינו מחייב שהכותב יקצר את כל משפטיו, או יימנע מכל פרט ויטפל בנושא שלו בקווי מִתאר בלבד, אלא שכל מילה תאמר משהו" (Strunk & White 1979: xii, 23).

סוכן הספרות נח לוקמאן טען כי "אין בנמצא כללים כדי להבטיח כתיבה טובה, אבל קיימות דרכים להימנע מכתיבה רעה" (Lukeman 2010). גוטליב ציין: "אינך יכול ללמד עריכה; זה פשוט חסר תקווה" (Gottlieb 2004). אַַטְהִיל ניסחה בכל זאת חלק מרכזי מן התיאוריה של הפרקטיקה שלה בדמות שני כללי יסוד: "היה לי כלל [...] שיישמע תמיד קולו של המחבר, לא זה שלי [...]. וכמובן היה זה כלל מוחלט לגבי כולנו שלא ייעשה כל שינוי מכל סוג שהוא ללא אישור המחבר" (Athill 2000). פישר סלר התייחס לשלושה עקרונות: "זהירות, שקיפות וגמישות" (Fisher Saller 2009). המוציא לאור והעורך האמריקני הנודע רוברט ג'ירו דיבר בשיחה בנושא "חינוכו של עורך" (1982) על שלוש איכויות שקשה ללמדן אבל בלעדיהן עורך אינו יכול לתפקד כראוי: שיקול דעת, טעם טוב ואמפתיה. שיקול דעת מתמצה ביכולת להעריך את כתב היד; טעם – קשה להגדרה, אולם כולנו מכּירים בו כאשר אנו פוגשים בו; אמפתיה – היכולת לא רק לתפוס לְמה הכותב מתכוון, אלא גם לסייע לו להשיג זאת באופן מלא (ראו Ginna 2017).

שון קוין הציע שיטה לעריכה המכוּנה "Story Grid", שנועדה לזהות את מה ש"עובד" ואת מה ש"אינו עובד" בטקסט, ולאפיין את הפעולות הנדרשות לתיקון הבעיות המזוהות; זאת תוך הצהרה ש"שיטה זאת היא כלי ולא נוסחה" (Coyne 2015). ביסַילון טענה כי הלכה למעשה, עורכים מקצועיים פועלים בתהליך לינארי: קריאה הערכתית (פסקה להבנה, משפט לבחינה); איתור בעיות; תיקון בעיות בטקסט שורה אחר שורה; קריאה מחדש (פסקאות והטקסט כולו לסימון) (Bisaillon 2007: 319-320).

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0