• עידן ירון

אחרית דבר: קדם-ביקורת – בתר-עריכה

עודכן ב: 14 דצמ 2019

הספרות היא שפה שהוּצאה מהקשרה, נותקה מתִפקודיה ומתכליותיה. מה שמבחין יצירות ספרותיות מטקסטים של תצוגות נרטיביות אחרות הוא שהראשונות עברו תהליך של ברירה: הן הוערכו, נערכו, פורסמו ובוקרו, כך שהקוראים ניגשים אליהן בביטחון שאחרים מצאו אותן בנויות ומסוגננות היטב ובעלות ערך כלשהו.[1] מכאן מתברר גם תפקידם החיוני של הקדם‑מבקרים והבתר-עורכים.


הקדם-מבקרים (עורכים) עשויים להתערב בגוף החי ולבצע בו פרוצדורות ניתוחיוֹת ואחרות. הבתר-עורכים (מבקרים) מבצעים את ניתוחיהם פוסט‑מורטֶם (לאחר הפטירה). יתרונם נעוץ בכך שהם יכולים להכריז על מותו של החיבור, ואף להביא לקבורתו הסופית (לעיתים תוך קביעה כי "הניתוח הצליח, החולה מת"); או להעניק לו חיים חדשים. בסופו של דבר, החיבור נולד מחדש עם השבת הנשימה שמבצעים בו הקוראים; חיותו לאורך זמן היא מעשה כשפים היסטורי-תרבותי.


העורך כקדם-מבקר

המילה עריכה (editing) מעוררת אסוציאציות שונות. עריכה מוגדרת באופן יסודי כ"סידור דברים וקביעתם בסדר מסוים".[2] מבחינה זאת לפחות, העיסוק הוא בדברים נתונים, ולאו דווקא ביצירת דברים חדשים. גם המילה הלועזית edit מתייחסת לפעולה על דברים נתונים (edere בלטינית – להוציא; מכאן, להוציא לאור).


תפקידו של העורך (editor) מכוון להכנת כתבי יד לפרסום, או לביצוע פעולות של קדם‑ביקורת (pre-criticism). העריכה היא אומנות ראיית הטקסט כאילו עדיין לא הושלם.[3] אחרי הכול, העורך אמור להביא את כתב היד לידי '"גמירה" אבל לא בהכרח לידי "השלמה" (כפי שראינו במקרה של פרקינס-וולף).


העורך מתערב רק כאשר הוא מזהה קלקולים או פגמים בכתב היד. פרקינס טען כי לעיתים, עבודתו של המחבר ראויה כל כך עד שהוא כעורך נוטה שלא לגעת בה: קיימים חיבורים, ואולי אף מחברים, שמעצם מהותם "אין לגעת בהם" (untouchables). לדעת פרקינס, כאשר מזוהים קלקולים או פגמים ביצירה, אלה צריכים להיות מטופלים במקרה הטוב על ידי המחבר עצמו, ובמקרה הרע – בלית ברירה, כמי שכפאו שד, בחיל וברעדה – על ידי העורך, כבא דברו של המחבר.


לדברי הרצוג, עורך עושה את פעולת הקדם-ביקורת: ניסיון למצות את הטקסט ואת מהלכיו הלשוניים, העלילתיים והמבניים. הוא מבקר בתוך הטקסט, ופועל באילוצי כתב היד שהוגש לו – בקולו של הסופר ולעיתים גם באישיותו. במסגרת אילוצים אלה העורך מכין את הטקסט להכרעת דינו של הקורא (ושל המבקר), ואף כותב על גב כריכת הספר את טיעוניו. הוא עושה זאת משום שהוא מכּיר את האופן שבו פועל השדה, את כלליו האסתטיים ואת הנורמות שמבטיחות את תפוצתו והתקבלותו של הספר. מבחינה זאת, הוא מכין את הטקסט לעמידה בפני שער החוק של השדה הספרותי.


העורך הוא הקורא הראשון והקשוב ביותר של הסופר, ומבקרו הראשון.[4] פרקינס התגלה באופן המובהק ביותר כקדם-מבקר. הוא היה בעל יכולת נדירה להוציא מן היוצרים את הטוב ביותר הטמון בהם. להבנתו, תפקידו של עורך הוא לשרת כקורא חיצוני מיומן; אבן בוחן ביקורתית שבאמצעותה סופר יהיה מסוגל לחוש בליקויים ובפגמים במבנה השטח או העומק, לתפוס את הבעיות האומנותיות או הטכניות הכרוכות בכך ולפתור אותן.[5] פרקינס היה בעל תובנות יוצאות דופן ושפע של ביקורת יצירתית – הרבה מעבר לטווח שגרתו של עורך רגיל. ביקורתו הגלויה והישירה אך תמיד האמפתית – שלא הייתה מביישת שום מבקר ספרות – אִפשרה למחברים למצות את יכולתם ולתקן במידה רבה את הקלקולים והפגמים שהתגלו בחיבוריהם. פרקינס הצביע – בהתכתבות ענפה – על הצורך להכניס שינויים מבניים מהותיים, להוסיף או להחסיר חלקים מסוימים, לשנות את העלילה, לגבש את הדמויות המרכזיות, ועוד; בכך "סייע למחברים הרבה יותר מאשר רצו להודות בפומבי".[6] במכתב המופנה לסקוט פיצג'רלד, פרקינס הבהיר: "יכולתי להפליג ולשבח את הספר [גטסבי הגדול] ולהציע סברות על יסודותיו השונים; אבל בשלב זה נקודות ביקורת חשובות יותר".[7] עם זאת, פרקינס כתב לבן טיפוחיו תומס וולף: "אל תחשוב לעולם על קהל הקוראים או על המבקרים".[8]


פרקינס הכּיר בכך שגם עבודה "גמורה" כוללת עדיין קלקולים או פגמים, העשויים להיות מזוהים על ידי קוראים ובעיקר על ידי מבקרים עירניים. פרקינס אפילו השתמש בטיעונים אלה במהלך עבודתו עם סופריו. באחד המכתבים המליץ על השמַטה של "פרק על מבקרים", בציינו את המניע הבא: "הוא פתוּח כל כך לפרשנות, לפחות על ידי מבקרים, כך שיהיה חשוף להדגשת יתר לא מוצדקת ולפרשנויות מוטעות לא מכוונות".[9] בדומה לכך, כתב לסופר אחר על כתב היד שלו: "פִּסקה זאת תובחן על ידי קוראים ותצוטט על ידי מבקרים [...]. פשוט חשבתי שמכיוון שרומן זה ייקרא, יהיה מעניין מבחינתך לדעת כיצד נקודות מסוימות בו יכּוּ בקורא טיפוסי".[10]


אפשר לטעון כי במידה מסוימת, פרקינס אכן ראה בעצמו סוג של קדם-מבקר המציע את הבחנותיו והערכותיו מראש ולא בדיעבד, כמו שעושים המבקרים כבתר-עורכים. ההבדל בין קדם‑מבקר לבין בתר-עורך נעוץ בין השאר בכך שהראשון מבצע את עבודתו באופן דיסקרטי, מול המחבר עצמו; האחרון מבצע את עבודתו באופן גלוי, קבל עם ועדה. הראשון הוא קודם כול בא דברו של המחבר; האחרון – בא דברו של הקורא.


המבקר כבתר-עורך

תפקידו של המבקר (critic) מכוון להערכה (מיוונית kritēs – "לשפוט, להחליט, להבדיל") של היצירה לאחר פרסומה, או לביצוע פעולות של בתר-עריכה (post-editing).


אם אפשר לדמות את העורך במידה מסוימת למבקר פנים, הרי שהמבקר הוא מבקר חוץ. מבקר הפנים הוא חלק ממערכת הבקרה הפנימית של הגוף המבוקר – במקרה שלנו, של המחבר מצד אחד ושל בית ההוצאה מצד שני. הביקורת הפנימית מתבצעת מראש, ומכוונת להצביע על ליקויים בתפקוד המחייבים התערבות. מבקר הפנים נדרש לבדוק את הגוף המבוקר – החיבור – ולבחון אם הוא עולה בקנה אחד עם כללים או נורמות מוגדרים (מבניים, לשוניים, תחביריים, וכדומה). כמו כן, עליו לבחון האם הפעולות שנקט המחבר משרתות אכן את השגת היעדים של החיבור (כחלק מסוגה נתונה, וכדומה). בניגוד לכך, מבקר החוץ אינו חלק אינטגרלי מהמערכת של הגוף המבוקר – המחבר, העורך, הוצאת הספרים – אלא בעל מעמד חיצוני בלתי תלוי, האמוּן על טובת ציבור הקוראים ועל טובת הספרות והתרבות בכללה.


אחת מן הפעילויות המרכזיות של המבקר היא ההבדלה בין טוב לרע; בין מקור לחיקוי, בין חשוב לטפל. לדעתו של אוסקר ויילד, הבדלה זאת מתמצה ראשית לכול באופן הבא: "האמירה לאנשים מה לקרוא היא ככלל חסרת תועלת או מזיקה; זאת מכיוון שהערכת ספרות היא שאלה של מזג ולא של הוראה [...]; אבל האמירה לאנשים מה לא לקרוא זה עניין אחר לגמרי, ואני מעז להמליץ עליה".[11] יוצא מכך שהמבקר מכוון להצביע בעיקר על קלקולים ופגמים, ולעיתים לפסול את החיבור מכל וכול. חיבור "מושלם" – ככל שיש כזה – אינו ממין עיסוקו. עבודת המבקר כבתר-עורך תלויה אם כן באופן טבעי בעבודת המחבר ובעבודת העורך כקדם-מבקר.


לדברי הרצוג, המבקר משוחרר מהאילוצים של כתב היד, וממלא תפקיד של שומר סף של זירות ציבוריות. הוא מסביר מהי היצירה ומה היא אמורה להיות, ובכך מיידע את הקורא. לעיתים קרובות הנמען המיידי של העורך הוא בן בריתו המבקר (כפי שהכרעת פסק הדין נמסרת תחילה לעורך הדין, ולא ישירות לנאשם) – המצוי כמותו, לפחות במידה מסוימת מחוץ ליצירה עצמה, ואמוּן על החוק והסדר הציבורי. המבקר משחזר את האסטרטגיה של העורך ועם זאת כפוף לאילוצים: מבהיר מהו נושא הספר ומה משמעותו. המבקר רואה לעיתים ביצירה פוטנציאל שלא התממש. תפקיד זה של המבקר קשור גם להתדרדרות מעמד העורכים כקדם‑מבקרים.


ספרים רבים סובלים היום מהיעדר עריכה, או מחוסר עריכה ראויה. המבקר עשוי להצביע על כשלים עריכתיים ולהסביר את עקרונות הכתיבה הטובה, שיש בהם עניין ציבורי. המבקר הוא לעיתים הלקטוֹר בדיעבד. אם הספר אינו ערוך כהלכה, מתעורר לעיתים צורך לכתוב עצות לכותבים מתחילים. כאשר הספר לא "עובד", אפשר לדוגמה להתייחס להיבט בסיסי, כמו כיצד בונים דמות.


בעניין הכתיבה, יש בכל זאת הבדל בין העורך לבין המבקר. לעיתים מזומנות רואים בשניהם "יוצרים שנכשלו": מתרעמים, אחוזי קנאה, על היוצרים בעלי המזל, הכישרון והמשמעת העצמית המאפשרים להם להצליח.[12] אולם כפי שנוכחנו, בעוד שעורכים יכולים להצהיר בריש גלֵי שאינם מוכשרים לכתיבה או שאינם מעוניינים בה, מבקרים מנועים מלעשות כן. כתיבה ביקורתית ויצירתית היא-היא זכות הקיום שלהם. בכל מקרה, רבים רואים הן בעורך והן במבקר בעלי תפקידים מִשניים או שִיוּריים – סוג של טפילים החיים מכוח היוצרים ויצירתם בלבד, ולעיתים אף מוצצים את דמם של אלה בהנאה גלויה. הערכה צינית גורסת כי כשם שלכאורה – לפי אוסקר ויילד – "אנשים הפונים לספרות הם אלה שלא הצליחו להטביע את חותמם על החברה",[13] כך גם אנשים הפונים לביקורת הם אלה שלא הצליחו להטביע את חותמם על הספרות.


דוד פרישמאן הוא בין מבקרי הספרות הבולטים שראה בבתר‑עריכה חלק מייעודו: הצבעה על הרע, החיקוי והטפֵל שנותר לאחר שכתב היד נערך וראה אור (ואפשר, ואולי גם ראוי, היה לעורכו מלכתחילה בהקפדה רבה יותר). פרישמאן הציג את עובדת היותו מבקר כ"גזרה מאלוהים", שעשה אותו "איש מדון ומריבה", שנתן לו "עין רואה ואוזן שומעת וחך טועם", ומסר בידו "מטאטא גדול לטאטא ולהשמיד את הדומן הרב מן הרפת הגדולה אשר בלשון מליצה יקָָרֳא לה ספרות, ולהסיר את האבק מעל פני החפצים המעטים והטובים אשר נשארו לנו לפליטה".[14] להבנתו, תפקיד המבקר הוא "להילחם בקלקול שבספרות".[15] פרישמאן מצא בספרות הדור חֶסר ופגם, והציב בפני הסופרים תביעות גדולות.[16] גישתו של פרישמאן כלפי ביקורת הספרות לא הייתה אידאולוגית. הוא התבונן בספרות תקופתו וזיהה את זיוף הקול וסילוף הטעם שבה, את תִפלוּת דבריה ואת סיאוב צורתה.[17] הוא יצא בחרון-אף גם נגד בערוּת ואיוולת, ריקנות וקרתנות, סלסול לשוני, מליצה ופטפוט חסרי טעם.[18] במתקפתו שלוחת הרסן על ה"צעירים", פרישמאן לא גינה אותם בשל השקפותיהם החדשניות בספרות אלא בשל כישלונותיהם האישיים: היעדר מקוריות, חוסר יכולת בעשייה הספרותית וקלקול השורה בלשונם. הוא תבע מהם דברים מוגדרים כהלכה, מבנה ברור ופסוק ומהוקצע.[19] התקווה של פרישמאן – כמו של מבקרים אחרים – הייתה שאם הסופר והעורך יישמעו לקריאתו של המבקר ויעשו מלאכתם נאמנה, הספרות עצמה תהיה ראויה יותר; לפיכך גם תפקידו כמוכיח בשער יתיַתֵֵר, לפחות במידה מסוימת.


הגישה אל הביקורת כבתר-עריכה, כמו עוצמת פעולתה, מתבררות מתוך המעשה הנפלא שציטט פרישמאן על אודות הפיזיולוג והאנטום יוהנס מילר: "כשחפרו מן האדמה את עצמותיו של אחד קדוש מקדושי הכנסייה וכל העם החל לעלות ברגל לדרומה של אשכנז לבוא אל מקומו של אותו הקבר להשתחוות אל העצמות הקדושות, היה בין המאמינים העולים לרגל גם יוהנס מילר. מכיוון שהגיע אל המקום הקדוש וראה את אשר לפניו [...], קם ואמר: 'בתור אנטום מוכרח אני להעיד כי העצמות האלה הן עצמותיו של פגר סוס; ואולם בתור מאמין אין לי אלא לכרוע על ברכי ולנשק את העפר הקדוש הזה'".[20] יחליט הקורא אם הוא מעוניין לאמץ – בהקשר לספר זה, ובכלל – עמדה של מאמין או של אנטום.


הרהורים על ביקורת כקדם-עריכה – נחש הבולע את זנבו

מניסיונה של תרצה פלור, מבקרים לשעבר הם עורכים מבוקשים: "ברור לסופרים שהמבקרים יודעים לזהות מה אינו בסדר, אם לא לתקן זאת [...]. העורך, גם אם הוא מגלה סימפתיה, הוא – אחרי הכול – הקורא הביקורתי הראשון". לדעתה, "ההבדל בין ביקורת לבין עריכה הוא שבאחרונה הפרקטיקן אינו בהכרח, או לפחות בה במידה, שומר הסף. הפוסק האחרון הוא הסופר, שהמפתח מצוי תמיד אצלו. כעורך, אתה מודע לכך שאתה מותיר דברים מסוימים לטיפולה של הביקורת. מדי פעם אני מנופפת בחרב של 'המבקר', כדי להביא לשינויים הנדרשים לטובת הספר (מניסיוני, זוהי חרב נחמדה, בעיקר עם הנפתָ אותה בעבר והיא מוכּרת לך באופן אינטימי). המבקר נמצא על גבי אותו ציר של העורך – כחלק מאותו משחק – ואפשר להשתמש בו באופן מניפולטיבי. העורך נדרש לעשות ככל יכולתו להוציא את הספר לאוויר העולם רק אחרי ששריין אותו בשריון מוצק של עריכה; גם הוא חושב על המבקר – בנוסף לקהל הקוראים – האורב לספר בסוף הדרך ולעיתים קרובות אינו מגלה כל רגישוּת כלפי הסופר. עם זאת, גם כאשר הביקורת שלילית, ואפילו ארסית, העורך מודע לתהליך שנעשה ולהשתדלויותיו לטובת הסופר ולטובת הספר, ואינו חש בהכרח עלבון אישי צורב. לעיתים, הוא אפילו מסכים עם דעת המבקר – בדיעבד, ואולי גם מראש – שהרי היה כותב את הספר באופן אחר אילולא בחירותיו של הסופר".


מנהיים מציעה – בין השאר מתוך התנסות אישית – לראות את הביקורת, או לפחות היבטים מסוימים שלה, כקודמת לעריכה. לטענתה, העריכה מתחילה במקום שבו הביקורת מסתיימת. תפקידה של הביקורת היא לערוך אנליזה לטקסט – לנסות להבין מה עובד ומה אינו עובד. לאחר האנליזה מגיע השלב הטיפולי – בחיבור, כמו במחבר – שהמבקר אינו אמון עליו. בשלב זה על העורך להתערב, באופן טקטי ככל האפשר, כדי להיטיב עם החיבור ולהתמודד בפועל עם אותם היבטים שבהם הוא "אינו עובד".


מנהיים שימשה במשך כשמונה שנים כמבקרת ספרות. היא כתבה ביקורות בשבח ספרים או בגנותם. בשלב מסוים עברה לעסוק בעריכה. בשיחה שהביאה לקבלתה לעבודה, העורך הראשי שאל: "את חושבת שאנחנו עושים עבודה לא כל כך מוצלחת; אם כן, מדוע לא תצטרפי אלינו ותעשי עבודה טובה יותר?". ברגע חורץ גורלות זה חצתה את הקווים. מאז שימשה כעורכת מן השורה, ולימים כראש מחלקת ספרות מקור בהוצאה.


מנקודת ההשקפה של מבקרת היה עליה לחדד ולשכלל את הכלים של התערבות ממשית בחיבור, ושל טיפוח מערכת יחסים אישית-מקצועית עם המחבר. בעוד שכמבקרת היא לא נזקקה לראות את המחבר ולהתייחס אליו, הרי שעם המעבר לשולחן העורכת קִבלו המחברים פתאום פנים וקווי אישיות ייחודיים. לא הייתה כל דרך להתעלם מהם או "להכריז על מותם" [כפי שעשה רולאן בארת]. מאז ואילך שינתה את גישתה לעשייה הספרותית: "אני רוצה לרפֵּא; אין לי עניין בפתולוגיה", היא אומרת, "המבקר מקבל את הספר לשולחנו כשהוא כבר 'מת', דבר מוגמר שאינו יכול עוד להשתנות ולהתפתח. איני רוצה לעבוד עם גופות, אלא עם יצירות ואנשים חיים".


מנהיים מבהירה כי היא אינה שותפה לגרסה שבה "לוּ הסופר היה מקשיב קשר רב יותר לעורך, אזי יכול היה להימנע מחלק מן הביקורת הנוקבת שהופנתה כלפי הספר". עבודת העריכה היא תהליכית ורצופה, ובדרך כלל אינה מתנהלת באופן מַשברי ואולטימטיבי. גם כאשר הייתה נקודה מכרעת כלשהי שבה התגלעו חילוקי דעות בין הסופר לעורכת ונקודה זאת עוררה כצפוי את תשומת לבו של המבקר, התחושה אינה של ניצחון דווקא – "הנה, עוד מישהו חשב כמוני!" – אלא של כישלון, מכך שלא עלה בידי העורכת לשכנע את הסופר באשר לטובת הספר.


חתימה

מנהיים מציינת באופן מיוחד את הרגע שבו הספר נכרך: הכּריכה היא סוג של תכריך, המצביע על סיום הדיאלוג עם המחבר – קשר דינמי הופך לסטטי. זהו הרגע שבו העורך, כמו הסופר, צריכים לצאת מן הספר ולהתבונן בו מבחוץ. מרגע זה ניתן למחבר – אם יש לו מזל – פתחון פה בתקשורת למשך תקופה קצרה, ואז חלון ההזדמנויות נסגר: הספר נתון לשבט או לחסד של הביקורת, ולהערכה של ציבור הקוראים.


כריכת הספר מתפקדת באופן מורכּב: הכריכה הקדמית נועדה להביא את הקורא הפוטנציאלי להרים את הספר מעל השולחן בחנות הספרים ולהפוך אותו; הכריכה האחורית – לפתוח אותו. המקום שבו העריכה והביקורת נפגשות הוא הכיתוב על גבי הכריכה האחורית. כיתוב זה יכול להציע מַַפתח לקורא כיצד לגשת אל הספר; הוא עשוי גם לקבוע את מצבו הרגשי של הקורא כשהוא נכנס אליו. גם הדימוי שעל גבי הכריכה הקדמית מתפקד באופן דומה. הכיתוב הוא במידה מסוימת גם הביקורת הראשונה על הספר, המשקפת אולי כיצד מבקר שאוהד את הספר יכתוב עליו. הלשון והטון של ביקורת ראשונית זאת צריכים לשקף את אופיו של הספר עצמו. לא במקרה ביקורת זאת מוחצנת – זהו המִמשק בין הסופר (והעורך) לבין ציבור הקוראים. הדיון על שם הספר הופך לקריטי ביותר. מנהיים אומרת: "אני לא יכולה לומר לאימא איך לקרוא לבן שלה, אבל יכולה לרמוז ששמות מסוימים עלולים לעורר צחוק או אפילו לעג בקרב ילדי הגן". רגע הענקת השם הסופי לספר הוא קריטי: "פעמים רבות השם שליווה את העבודה כולה נזנח בשלב האחרון. הוא היה נכון עד נקודה מסוימת, אבל פסק מלהכיל את הספר השלם; או להפך – הוא חושף יותר מדי ממהותו הפנימית, מילולי מדי, ישיר מדי. לעיתים, השם הוא חלק מן הפיגום שהסופר מקים סביב הספר בתהליך בנייתו, והספר נעזר בו ונתלה עליו; אבל עם סיום העבודה אנו נדרשים לפרק את הפיגומים, לסתום את החורים שהשאירו אחריהם ולהתבונן ביצירה הבנויה לתלפיות בעיניים חדשות ועם שם חדש – בתקווה שהשם ילך לפני היצירה. אני מתייעץ אתה על שמו של הספר הנוכחי.


כל מי שצלח תהליך זה, הפך בספר והפך בו – ואף קרא אותו באופן לינארי, כמקובל בספרות מודפסת – ראוי למלוא ההערכה. הערכתו היא הראויה להתייחסות קשובה. לאוהבי המילה ולחובבי הדימוי, שלוחה יד המושטת באחווה – היו שלום (Adieu); להתראות בספר הבא.


[1] Culler 2000


[2] מילון אבן-שושן 2003.


[3] Greenberg 2018


[4] Norton 2009: xiii


[5] Wheelock 1987: xv, 5


[6] Payne 1995: 206


[7] Wheelock 1987: 6, 38


[8] Wheelock 1987: 68


[9] Wheelock 1987: 15


[10] Wheelock 1987: 18


[11] Wilde 2014


[12] Scott 2016


[13] Munro 2015


[14] פרוש 1992: 66.


[15] קרמר 1984: 10.


[16] קרמר 1984: 123.


[17] קרמר 1984: 44.


[18] קרמר 1984: 49.


[19] קרמר 1984: 58, 62.


[20] פרישמאן 1923: סא.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0