• עידן ירון

ביקורת ספרות – ניתוח מקרי בוחן היסטוריים: דור הולך ודור בא: שמואל ניגר – עמרי הרצוג

עודכן ב: 14 דצמ 2019

אפתח בציטוט מספרו של שמואל ניגר [ראו למטה], ולאחריו אביא את התייחסותו של עמרי הרצוג. דב סדן העיד על ניגר כי "בבקיאות ריבונית שלא התנוצצה כתפאורה של מלומד אלא האירה וחיממה בתפארת של תלמיד חכם; בסגולת הסברה נהירה שליבבה בשחוק-תחרות של להט היפעלות מוצנע וצינת ניתוח מגולה עשה כמעשה פדגוג בתחומה הנרחב של מפת הספרות הגדולה, מפת התרבות הגדולה, ידיעתה ותודעתה – והוא גודל זכותו שקרנה ופרותיה קיימים ועומדים". בהתייחסותו של הרצוג לטקסט של ניגר יש גם משום ביקורת ספרות במיטבה.


שמואל ניגר (1955-1883)

גופו של מעשה המבקר, עצם היותו – שלא לדבר כלל על משימותיו למעשה, אפשרויותיו וגבוליו – אינו נהיר כל עיקר לכל אחד ואחד, אף לא לכל המבקרים, וודאי וודאי שאינם נהירים לכל הסופרים והקוראים ניגר 1957: 3).


הרצוג: ישנם רבים שתפקידם הוא ביקורת: מבקר המדינה, כרטיסן ברכבת, ביקורת דרכונים וביקורת גבולות, ביקורת איכות במפעל וגם ביקורת סרטים, מסעדות או ספרים. המשותף לכל בעלי תפקידים אלה הוא שכולם מצוידים בידע או במיומנות שקשורים לזיהוי נורמה. הם נתקלים במקרים שונים ונדרשים להחליט אם אלה עומדים בנורמה או אינם עומדים בה. הם משמשים כשומרי סף, ותפקידם להחליט מי או מה נכנס לשדה (במובן של פייר בורדייה), ומי או מה ייוותר מחוצה לו.

כל המבקרים שייכים לשדה, אבל אינם נוטלים חלק בעבודה היצירתית המתרחשת בו. הכרטיסן אינו תורם בשום צורה לתנועת הרכבות, ובכל זאת הוא מקבל את משכורתו מחברת הרכבות. מבקר הספרות אינו סופר בעצמו, ובכל זאת שייך לשדה הספרותי. המבקרים מצויים בתוך המערכת, ועם זאת הם נותרים במידה רבה מחוצה לפעילוּת המיידית שבה.

לכן, כל המבקרים מגלים עמדה פרזיטית-אנטגוניסטית כלפי העבודה היצרנית. תפקידם לוודא שהנורמה נשמרת, שהמושגים לא נודדים ממקום למקום, שנשמרים הטעם הטוב, הרלוונטיוּת והמשמעות. באמצעות הביקורת, המבקר – שהוא אחרי הכול בעל פונקציה מוסדית – מסוגל לבחון הנחות יסוד נורמטיביות ולשמר אותן. אך הוא יכול לא רק לדאוג לקיומה של הנורמה, אלא גם לערער עליה. לפיכך אפשר להבחין בין מבקרים על פי האסטרטגיה השלטת שלהם: שומרי סף שמרנים מחד גיסא, ומעוררי שאלות פרוגרסיבים מאידך גיסא.

לפיכך קיימת אי-הסכמה, וגם פרקטיקות שונות שנובעות ממנה, לגבי תפקידו של מבקר הספרות. מהעבר האחד, המבקר יכול לשמש כשומר הסף של השדה שמפעיל כוח בהמשגה ובהכרעה לגבי התוצרים התרבותיים שראויים להיכנס לאוהלה של ספרות, או לגבי אלה שעליהם נגזר להיוותר בחוץ. הקביעה היא נורמטיבית, מסתמכת על מדדים כלשהם של איכות ספרותית, שגם הם כמובן נזילים ומשתנים בהתאם למקום ולזמן. הוא נוטל לעצמו – מכוח השנוי במחלוקת במהותו – שליטה על מי שייכנס לשדה; על ביקורת הגבולות. מהעבר השני, המבקר יכול להשקיף על העולם שהספר מציג ומבקש לבאר את מבנהו ואת היחסים החברתיים, הפוליטיים או האסתטיים שמפעילים אותו בזמן נתון; לתהות על תפקידו בתרבות של זמנו, על האינטרסים שהוא משקף או ממלא. קריאה כזו מתרחשת בחדר עתיר חלונות – מהם ניבטים ספרים אחרים, קריאות אחרות, קוראים אחרים; גם מוסדות ונורמות ואופנות וייצוגים תרבותיים גלויים וסמויים. הם מאירים את הקריאה ומפרנסים אותה. זו האסטרטגיה הקרובה יותר לדעתי ולכתיבתי.


על שאלה זאת [המתייחסת לכך שהמבקרים אינם מבאי פרדסה של הספרות ומנאמני ביתה] כבר השיב ברנארד שאו לפני ימים רבים, כששימש מבקר תיאטרון, ותשובתו פשוטה וציורית כאחת: "איני יכול להטיל ביצים, אבל כשאני טועם מביצה יכול אני לקבוע אם טרייה היא אם לאו" (ניגר 1957: 5).


טוב או רע? גדול, קטן או בינוני? אלו השאלות שברגיל מבקשים הקוראים את התשובות עליהן, כשהם מעיינים בדברי הביקורת. עניין מיוחד לגבי תשובות ממין זה מגלים אותם קוראים שהם עצמם בבחינת סופרים. הללו מבקשים לדעת את ה'סוף פסוק' (ניגר 1957: 167).


מחפשים [בביקורת] דבר שהוא יותר – ושווה יותר – מפרסומת. לא בלבד, הללו המתפתים להאמין שהביקורת, לפי שימועה של המילה וכפשטותה ביוונית, היא הדיין והיא השופט, "פוסק אחרון" כביכול, והריהי למעלה מן הקורא ומן הסופר גם יחד – [הם] גם הללו הרואים אותה כראות מתווכת בין יוצר האומנות ובין נהנתן האומנות, או כשותפת ומיילדת למעשה האומנות ובת לוויה להם. אלה ואלה מבקשים פתרונות לבעיותיה החמורות (ניגר 1957: 4-3).


כאן מתבררות שתי האפשרויות של הביקורת, שהן סותרות ומבקשות הכרעה אך גם יכולות לייצר תנועה נוודית (לא בתוך ביקורת אחת, אלא בין ביקורות שונות). בציטוט הראשון מתואר התפקיד הפשוט יותר של שיפוט הערך (האם הביצה טרייה אם לאו, מבלי לתת את הדעת על הכללים והיחסים שמגדירים מלכתחילה מהי טריות, ואפילו מהי ביצה). מכאן: מהי "השורה התחתונה" – כדאי או לא כדאי? מבקרים אחדים שפועלים למעשה כ'מחלקי ציונים' שואבים השראה ממדור הצרכנות: האם זה ספר טוב או לא; מה הציון מ-1 ועד 5. שיטת הדירוג של מגזינים מסוימים היא 'שיטת הכוכבים', בדומה לזו הנהוגה בקולנוע. הדבר דורש תעוזה, ובה במידה גסות רוח. חלק מן המבקרים הם קוראים שמספרים איזה ספר 'אהבו' ואיזה 'לא אהבו', ועדותם מקבלת תוקף כעדוּת צרכנית ממוצעת המשקפת את טעם הכלל – שאחרת, אין בה צורך.

אני משתדל לא לתת תשובה לשאלה: 'לקרוא או לא לקרוא'. תשובה לשאלה זאת אינה הולמת עוד לטעמי את תפקיד המבקר, משום שהוא אינו רלוונטי עוד כתחליף לחוות דעת צרכנית. המוכרים בחנויות הספרים מקבלים תשלום בעבור קידום ספרים מסוימים, וגם הפרסומות ומערכי השיווק של ההוצאות ממלאות תפקיד זה. התפקיד הצרכני הופרט זה מכבר מעמדתו של המבקר, ונמסר למערך שיווקי מתוחכם ויעיל יותר.

זאת אולי גם הסיבה לירידת קרנה של ביקורת הספרות. בתרבות של הפרטת הטעם הטוב אין סמכות עוד למומחים לקבוע מה ראוי ומה לא, כפי שהייתה להם בעבר. אדרבה: קיימת רתיעה ואפילו הסתייגות מהנחלה כזאת של טעם (שנתפס כהגמוני, פעמים רבות בצדק רב). מערכי קביעת הטעם הם דמוקרטיים יותר – שיווק מפה לאוזן; קוראים סומכים יותר על המלצות של אנשים שמוכּרים להם, ופחות על סמכות חיצונית, אליטיסטית. גם מערכי השיווק עושים כאמור את פעולתם. לביקורת הספרות נודעת חשיבות מסוימת בהקשר של פרסים ספרותיים, או של הכּרה ממסדית; אך היא אינה משפיעה על המכירות של הספר. ראוי לציין גם את העובדה שביקורת ספרות אינה נחשבת למקצוע כבעבר, ורבים עוסקים בה לתקופה קצרה או אד-הוק. זו הסיבה שהביקורת אינה עוד מדור צרכנות מוסמך, אלא עדוּת לאופן שבו סיפורים משקפים ומעצבים את תפיסות העולם שלנו. הביקורת היא מסה קצרה שמספקת לספר הקשר ורואה בו עדוּת, ומיועדת למי שמתעניין בעדות כזאת – שפעמים רבות, יש להודות, אינה נחוצה באופן ישיר להנאת הקריאה.


לא לחינם ממיר [...] הקורא, שהוא משכיל למחצה, את הספר החדש ברצנזיה על הספר. לפי שרצנזיה קצרה ממנו ומשירה שבר לשיחות מושכלות. ואולם נוח להן לרצנזיות אלו שלא נכתבו משנכתבו, אם אינן אלא בבחינת תחליף לספר עצמו. הרצנזנט האמיתי אינו רוצה שמלאכתו תהיה כחומה החוצצת בין הספר הטוב ובין הקורא. אדרבה, רצונו לעורר בקורא את התאווה ואת הצמא, את השקיקה ואת הגעגוע למפעלו של הסופר (ניגר 1957: 15).


הערה זאת מעניינת, משום שבפרספקטיבה היסטורית היא איבדה מעט מערכה. זכור לי היטב, שכאשר התחלתי לכתוב לפני 15 שנים, העורך – מיכאל הנדלזלץ – הנחה אותי בזו הלשון: "כתוב באופן שיאפשר לקורא לשוחח על הספר בארוחת ערב שבת, גם אם לא קרא אותו". לכן, רשימתי חייבת לעמוד בפני עצמה, ועליה להסב הנאה ולעורר מחשבה באופן אוטונומי לחלוטין מהספר שאליו היא מתייחסת; זאת משום שעל פי רוב אינה פונה לקוראיו של הספר, אלא לאנשים שלא קראו וייתכן גם שלא יקראו אותו. עם זאת יש לזכור שהחוגים שבהם מדברים על ספרות בארוחת ערב שבת מתמעטים והולכים, כמו גם האפשרות לגייס הון חברתי ממעשה הקריאה. לפיכך, לא מדובר בניגוד שבין הרצנזיה לבין הספר: הביקורת עומדת לעצמה, אך היא גם גשר שמעורר שקיקה, סקרנות או עניין בקריאת הספרות – וזאת תכליתה.


אומנות הביקורת הייתה תמיד בעיניי אומנות הקריאה, אותו הכישרון הקל והקשה כאחד להראות מה דלינו מתוך חומר הקריאה ולפעמים גם מה שיקענו בתוכו; הכישרון לגלות עד כמה קרובים אנו אל הסופר ועד כמה רחוקים אנו ממנו; וכן גם הכישרון לבוא במגע פנים עם קוראים אחרים ולסייע בידיהם להיות קוראים דקי רגש, מלאי תודעה ורחבי אופק יותר משהם היום (ניגר 1957: 73).


ראשית חכמה למבקר – היותו קורא טוב, לאמור: קורא המפרה את היצירה שממנה הופרה הוא עצמו; אבל עם זאת צריך שיהא ניחן בסגולה להאיר כלפי חוץ את חייו הרוחניים-הפנימיים, ולהאירם כך שהבריות יוכלו ואף ירצו לראותם. הרי זו עובדה שאנו מתפעלים מכוח ההבעה הספרותי המצוי במבקר האמיתי ולא בלבד מכישרון הקריאה שניחן בו (ניגר 1957: 131).


רבים טועים לחשוב שמבקר הוא יוצר מתוסכל. הבחנה זאת חשובה ביותר: מבקר הספרות אינו סופר מתוסכל; אם כבר, הוא קורא מתוסכל. אומנות הקריאה היא דמוקרטית, מוצעת לכול, כמו שתיית יין; אבל גם בזו וגם בזו קיימות דרגות שונות של דיוק ותובנה.

אני קורא מיומן, לא קורא ספונטני; אני יודע לקרוא, זה המקצוע שלי. אני מציע קונספטואליזציה או פואטיזציה של הטעם, לא רק תיעוד של חוויה. זהו עניין של מיומנות נרכשת. בשל חובתי המקצועית, איני קורא חווייתית במובן הגולמי, ואכן זה לא פעם מצער; זהו מחיר שעליי לשלמו. לצערי איני קורא ספרים לשם ההנאה, אלא לשם הביקורת בלבד.


הידידות הגדולה מכאן והקצף והמרירות מכאן, כל אלה כאחד אבני נגף הם בדרכו [של המבקר], והרי אין דרכו של המבקר אלא הדרך המוליכה לביקורת שאין עימה משוא פנים. דרך זו קשה גם בלאו הכי, ומה לנו כי נוסיף בה אבני נגף? המבקר לא בנקל יעלה בידו לדכא בקרבו נטיות של חיבה או טינה, שהן מטבע האדם, מפני מה ייגזר, אפוא, עליו להיאבק באווירה של ידידות או חמת רוגז, בדרך הנמסכת מסביבו? (ניגר 1957: 76-75).


הערה זו מדויקת: לא רק מתייחסת לרגשות החיבה והטינה האופפות את המבקר בזמן הכתיבה (ואינן שייכות לספר עצמו, אלא למצב רוח שאינו קשור בו), אלא גם לאופן שבו מעשה הכתיבה עצמו מייצר עמדה שלא תמיד זהה לרושם שהקריאה מייצרת. לעיתים הביקורת שנכתבה שונה ממה שהתכוונתי לכתוב; לעיתים השיפוט שהיא משקפת קל או חמור יותר ממה שרציתי – פשוט בשל העובדה שהכתיבה לא שייכת באופן מלא לכותב, ומגולמות בה תנועות רגשיוֹת, שכליות ורטוריות שלעיתים נודעים להן חיים משל עצמן, או לפחות משהו מחיי הרגע הלא מודעים של הכותב.


הם עושים את המבקר "סולטאן", כדי שיוכל כל אחד לבוא ולזעוק: "הכיצד, הן לא סולטאן זה האיש, אלא... סריס!" (ניגר 1957: 78-77).


הבריות מציירים לעצמם את המבקר כאדם שעומד על גבי הספרות ושוט בידו, ואחר כך הם באים וטוענים שאין הלה מקדם את הספרות, אלא מייסרה ב"עקרבים" ומטיל בה מומים (ניגר 1957: 78).


אין לבו של המבקר מיצר ודואב על כך שהסופר אין לו אחריות אלא לגבי עצמו; ואילו הוא, המבקר, הרי הוא בבחינת מוסד ציבורי (ניגר 1957: 79).


לא יעלה על [דעתם של הבריות], שהביקורת תכלית היא בפני עצמה, כמוה כשאר צורותיה של הספרות (ניגר 1957: 80).


כאשר חלוקת הציונים היא חזות הכול, קל מאוד להטיל דופי בתפקודו של המבקר (ולעיתים קרובות גם ראוי לעשות כן), משום שהוויכוח נסוב לכאורה סביב טעם ותו לא. ביקורת שמשלמת חוב כלשהו לסופר, מתחשבת בו או ממוענת אליו, אינה ביקורת של ממש, והיא מערבת בהכרח הטיה שאינה במקומה. מפתה לכתוב לסופר (על מה כתב, וכיצד עליו לכתוב בעתיד); אך לעולם לא יהיה זה סופר בשר ודם, אלא מבנה תרבותי המשקף משהו מזמנו; סופר ללא ה"א הידיעה. כך גם הופכת הביקורת למוסד ציבורי, או לסוגה ספרותית שמפליגה בעקבות הטקסט (ולעולם לא בעקבות הסופר).


המבקר סופר הוא ככל הסופרים, ולא די לו בכך שמישהו העלה דברים על הכתב [...]. צריך המבקר שיהא לו מה לומר ושירצה לומר זאת (ניגר 1957: 85).


"המבקר" הוא שנתבע לתקן את נושא כתיבתו – את הספרות – ולא להסתפק בהשפעה שהוא משפיע עלינו, הקוראים [...]. מצד אחד שוללים מן המבקר את הזכויות שניתנו לשאר הסופרים, ומצד אחר באים עליו בתביעות גדולות יותר משבאים עליהם. לא זאת בלבד שהוא עצמו חייב להיות סופר טוב, אלא ששומה עליו לעשות גם את האחרים סופרים טובים. מעמיסים עליו התחייבויות לאין שיעור, מפקידים בידיו את הקוראים ואת הסופרים גם יחד, מעלים אותו לאיגרא רמא ובשעת רוגז משליכים אותו לבירא עמיקתא, ולפעמים אף לשאול תחתייה. הן איש ציבור הוא המבקר – לפיכך רשאי כל החפץ בכך לבוא אליו ולתבוע ממנו תביעות! (ניגר 1957: 80).


מבקר אינו סופר. הוא מחבר מסות ביקורת. הוא אינו פועל באותו מישור יצירתי כמו סופרי פרוזה או שירה, ואפילו ספרי עיון. לכן, הוא אינו ראוי לזכויות של יוצר. התביעות ממנו אחרות: שלא יערב בביקורת דברים שאינם מעניינה (הצהרות הון עצמיות גלויות; חוב כלשהו לסופר, וכולי); שיספק עניין לקוראים ויעורר סקרנות (ביחס לטיב הספר המסוקר, או בנושא אחר שעולה מהספר). המבקר צריך להיות מוקע, נתבע, מושמץ: כל אלו עדויות לחיוניותה של המחשבה על- ובעקבות-הספרות. מבקר שמשאיר את כולם שלווים ומסופקים אינו ממלא את תפקידו.


ספר גרוע יתקבל לפעמים על דעתנו רק משום שהוא מגרה חוש זה שבנו. הרי זה לנו עניין להגות בו, אפילו אין הוא מספק אותנו אלא מגרה את חושינו [...]. ספר גרוע יכול שישעשע אותנו בגיחוך שבו (ניגר 1957: 81, 82).


הכול יחסי, ובכל זאת ספר גרוע הוא ספר גרוע. בכל סוגה – גם ב"נמוכות" או הפופולריות ביניהן (רומנים רומנטיים, ספרי טיסה מבדרים) – צריכים להיות סופרים וספרים שעושים את מלאכתם נאמנה – גם אם המלאכה היא בידור, קרי אישור הידוע למפרע. טרם נתקלתי בספר גרוע אשר שִׁעשע אותי. נתקלתי בספרים גרועים שהעציבו, שיעממו או הרגיזו אותי.


שומה עליו על המבקר, שעה שהוא נוטל קולמוסו בידו, לשחרר את עצמו מ"פניות אישיות" ובעיקר מהשפעות שאינן באות מן הספר. חייב הוא להיות שרוי ביחידוּת שעה שהוא מטפל בספר זולתו; מוטב שגם המחבר לא יפריע את יחידותו. מבקש הוא ללמוד על היוצר מתוך יצירתו ולא על היצירה מפי יוצרה. מי שסח לו למבקר מה כוונתו בחיבור שחיבר, מה פעל בו ומה חידש בו – אינו נמצא נשכר; אדרבה, הוא משיג את היפך כוונתו. מחבר זה ביקש לסייע בידיו של המבקר ולזרזו. אבל המבקר, אם בעל מצפון הוא, במקרה זה דווקא לא יזדרז לכתוב על הספר, אלא ישהה את כתיבתו עד שכל מה שסח לו המבקר ישתכח מלבו. אין המבקר סוכן עיתונות, והעיקר – אין הוא בעיני עצמו מחוסר מחשבה כל כך, שיזדקק ל"עצותיו" של המחבר. פחיתות כבוד הוא רואה לעצמו לחזור על דברים ששמע מפי זולתו, ובפרט מפי מי שהוא בבחינת נוגע בדבר (ניגר 1957: 85).


שאלה עיקרית היא: האם די לה לביקורת ביצירה שהיא עוסקת בה, או שמא חובה עליה גם לעמוד על תכונותיו האישיות ועל התנהגותו האישית של מחברה. האם מצוּוה הביקורת לראות לפניה רק את דמותו של המחבר במידה שהיא מתגלמת ביצירת רוחו, או גם את האדם הפרטי שבו? (ניגר 1957: 183).


הדברים הללו נכתבו לפני ההכרזה על "מות המחבר", ששינתה את מוסד הביקורת והפכה את הקשר שבין המבקר לסופר לאסורה. מות המחבר הוא הכרחי בזמננו, שבו אמצעי התקשורת כה רבים, ובני אדם (כמו גם יצירותיהם) נמדדים על סמך כמות ה"לייקים" שהם מקבלים. בעבר היו פולמוסים קשים ומרים בין מבקר לסופר, שהיו חברים או שותפים לאותו מעגל אינטלקטואלי ויצירתי. כיום, קִרבה כזו מייצרת חשש מיידי למהימנות הביקורת – הפולמוס בין חברים הפך להיות סכנה שיווקית; ה"פרגון" האינסופי, שמתקיים מן השפה ולחוץ, לא מייצר טקסט ביקורתי ראוי.


'הם באים אליי ושואלים' – כך התאונן פעם אחת גיתה באוזני אקרמאן – "מה הם הרעיונות שביקשתי לגלמם ב"פאוסט", כאילו ידעתי זאת בעצמי וכאילו אפשר היה להשיב להם תשובה" (ניגר 1957: 106).


"מות המחבר" הקנה מחשבה נכונה (לשעתה, לשעתנו): הסופר יודע לעיתים מה התכוון לכתוב, אך לא תמיד מה כתב בפועל. זו טיבה של כתיבה ("רִקמה של ציטוטים המגיעים אליו מאינספור חדריה של התרבות", בלשונו של בארת' – 2005: 14). התשובה לשאלה "מה כתב" נתונה לפרשנויות שונות, שאחת מהן מספקת על ידי המבקר, ואחרות מסופקות על ידי שאר הקוראים. עוד אחת – שלא מעלה ולא מורידה – מסופקת על ידי הסופר עצמו. תפקידו של המבקר אינו ליהנות, להשתעמם או להתרגש מהספר (ובוודאי שלא לבלוש אחר כוונת הסופר), אלא לשמש כ'מוּדע' של הטקסט. עליו לדרוש בשאלה "מה נוצר בתוך הקריאה, ומה הרקע של היצירה?" – ללא התחשבות בכוונתו העלוּמה של המחבר.

יש להדגיש כי "מותו של המחבר" (כלומר: מותה של כוונת המחבר כמפתח הבלעדי להבנת הטקסט ולשיפוטו) אינו שולל התייחסות למחבר עצמו בביקורת – לבחון את התפתחות יצירתו לאורך זמן; את המיקום החברתי או הפוליטי שממנו הוא מגיע ועליו הוא מגיב בספריו, וגם את הפואטיקה הייחודית לו ומעמדה בשדה הספרות. אחרי הכול, הדיון אינו אישי: המחבר הופך למבנה מופשט, לטקסט בפני עצמו, שמעניין לבחון את מעמדו ואת העניין שהוא מעורר באמצעות כתביו.


כשאנו קוראים דברי ביקורת אמיתית ויוצרת, יש ושוכחים אנו שכותבם דן ביצירות שהן פרי רוחם של אחרים. פעמים מוקסמים אנו במידה רבה כל כך מאומנות הדיבור של המבקר גופו, ששוב אין אנו משוקעים אלא בה בלבד ולא בספר [...] שהיה לנושא ולנקודת המוצא של מסתו הביקורתית (ניגר 1957: 128).


ומדוע לא? זו יצירה וזו יצירה; לעיתים הן מתקיימות בנפרד, לעיתים אחת מוציאה את השנייה – כמו בכל דיאלוג בין טקסטים. אחדות מן הביקורות החשובות ובעלות המשקל שכתבתי היו על ספרים דלים או חסרי ערך.


קריאה – פירושה קריאה פעילה ויוצרת [...]. משאת נפשו העליונה של המבקר היא שיהא קורא מושלם וסופר מושלם כאחד (ניגר 1957: 134, 135).


ואולי לא "קורא מושלם", אלא "קריאה מושלמת"; אבל זו – כמו משאת נפש – לעולם לא תושג.


לא טובים בהרבה מהם הם מבקרים אחרים מסוג זה שדרכם "להיטפל" תמיד אל המחבר [...]. המבקר מהסוג האמור יודע שירבה לשאת חן בעיניו של קהל הקוראים (ואף של קהל הסופרים), אם לא יעלה אלא ישפיל את יצירותיהם של אחרים (ניגר 1957: 146).


ושוב, ניכּרים עקבות הזמן שחלף מאז כתיבת שורות אלו ועד היום: בעולם שבו הכול צריך להיות מרגש וסוחף ומטלטל ומהמם, חשוב לעיתים לסמן את מה שמשפיל ונטול כישורים. דווקא תנועה כזו הפכה להיות נדירה ומסוכנת, משום שמי ש"משפיל" טקסט (לא סופר, רק טקסט), מייד נענה אוטומטית בהשפלתו שלו. עם זאת, כל מבקר צריך להיות מוכן להשפלתו שלו – וגם לראות בה תרומה (כלשהי) לשיח ספרותי.


אפילו המבקר לאמיתו, אותו מבקר שנהנה מן ה"הן" יותר משהוא נהנה מן ה"לאו" ומן הרוגז, אפילו הוא חייב לפעמים להניח את כלי השלום ולאחוז בכלי המלחמה. אבל לא על פי רוב נוהג כך – וביתר להט – "אומר הלאו" המושבע, אותו מבקר, שהפולמוס הוא לו לא אחד התפקידים אלא תפקידו היחיד, ייעודו בחיים וכל חיותו. בדור הקודם של המבקרים היהודים היה דוד פרישמן מבקר מסוג זה [...]. פרישמן כתב גם דברי ביקורת חיובית (לדוגמה: על מנדלי), אבל להט אמיתי שבנפשו, ייחוד שבו ו"אני" שלו לא באו לידי גילוי אלא בשעה שהיה קוצף ורוגז על כך שסופר זה או אחר אינו לפי רוחו. לא הניח פרישמן הזדמנות קלה שבקלות כדי לתקוף את הסופרים, להשפילם ולשימם לצחוק [...]. הפולמוס הוא ששימש לו לפרישמן דחף לכתיבה בענייני ספרות. שום סוג של כתיבה לא הסב לו הנאה מרובה כל כך, כדרך שהסבה לו הכתיבה הסטירית-הפמפלטיסטית. שעה שכתב נגד משהו גילה דריכות, מרץ ושפע של הברקות לאין שיעור יותר משגילה שעה שכתב בעד משהו. מקובל היה כמבקר, אבל כל עיקרו לא היה אלא בעל פולמוס (ניגר 1957: 149-148).


לסיום, כהערה אישית משלי המסתייעת בדבריו של מבקר הספרות הגדול מרסל רייך-רניצקי: "בסופו של דבר, הרי זו האהבה לספרות, לפרקים אפילו התשוקה המפלצתית, שמאפשרת למבקר לעשות את עבודתו ולמלא את חובתו [...]. אפשר לחזור ולומר זאת שוב ושוב: באין אהבת ספרות אין ביקורת".


ההפניות לניגר: שמואל ניגר, הביקורת ובעיותיה: בין סופר, מבקר וקורא (צירף מבוא: דב סדן; תרגם מיידיש: ד' לינבסקי-ניב). ירושלים: מוסד ביאליק, 1957.

40 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0