88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

ביקורת ספרות – ניתוח מקרי בוחן היסטוריים: ברנרד דה ווֹטוֹ-תומס וולף (מקסוול פרקינס)

עודכן ב: 14 דצמ 2019

ברנרד דה ווטו – האיש עם האקדח

קרמר הציע – בהתייחס לפרישמאן – כי "ביקורות צודקות של מבקרים חשובים ששקלו את הדברים מכל צד, עברו בלי רושם ניכּר. דווקא ביקורת חד‑צדדית, קיצונית בהכרעתה, פוגעת ומעליבה בנעימתה – היא שעוררה את הרוחות, קרעה חלונות חדשים ונתנה דחיפה להתקדמות הספרות".[1]


כזאת הייתה הביקורת הנוקבת של העורך והסופר ברנרד דה ווטו (DeVoto, 1909‑1955) על ספרו של וולף סיפורו של רומן (The Story of a Novel, 1936) – מסת וידוי על יצירת הרומן על הזמן והנהר (1935). ביקורת זאת – שכותרתה "גאונות אינה מספיקה" – התפרסמה ב‑Saturday Review of Literature בשנה שבא הופיע ספרו של וולף.


התצלום של דה ווֹטוֹ, שצורף למאמר "גאונות אינה מספיקה" (1936)

דה ווטו – לצד ידידו וכותב הביוגרפיה שלו וולאס סטגנר (Stegner, 1909-1993) – נחשב לאחד האנשים המכובדים ביותר בתרבות הספרותית של מערב ארצות הברית.[2] וולאס סטגנר כתב רומנים, סיפורים קצרים, היה פעיל בנושא איכות הסביבה וכן היסטוריון. הוא זכה בפרס הפוליצר (1972), ובפרס הספר הלאומי בארצות הברית (1977). הוא הקים את התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת סטנפורד שהשתתפו בה יוצרים חשובים רבים, וניהל אותה במשך יותר מעשרים שנה. סטגנר ציין בביוגרפיה שלו על דה ווטו את המכנה המשותף הרחב ביניהם: "שנינו היינו ממערב ארצות הברית, כותבי רומנים מתוך כוונה, מורים מתוך הכרח, והיסטוריונים על ידי הכורח המוחלט של האזור שעיצב אותנו". הוא תיאר את דמותו של דה ווטו בקווים שאינם רחוקים מאלה שיוחסו לפרישמאן: "פגום, מבריק, פרובוקטיבי, שערורייתי, מבוהל כל חייו, לעיתים קרובות טועה, לעיתים מזומנות צודק בצורה מרהיבה, תמיד מעורר וממריץ, לעיתים מרתיח ומעולם מעולם לא משעמם"; ובמקום אחר: "עירני, אינטליגנטי, חצוף ונמהר, מאתגר, חסר ביטחון עצמי, לעיתים קרובות גס רוח באופן ראוותני, לעיתים בלתי נסבל". סטגנר העיר כי דה ווטו "שנא למעשה את החיים הספרותיים ובַחל בביקורת".[3]


גישתו של דה ווטו לעולם הבדיון הייתה ייחודית. הוא הבהיר בהקדמה לספר שכתב בתחום זה: "איני רואה אותו כמשתייך לאסתטיקה או לביקורת הספרות", אלא כנועד להציע "ניתוח של האדם הכותב רומן והאדם הקורא אותו".[4]


ככלל, הביקורת על יצירתו של וולף מתאפיינת בשוֹנוּת שאין כמותה. יש הרואים בו, מתוך יראה והערכה עמוקה, את אחד הסופרים האמריקנים הגדולים ביותר, שהכיל ביצירתו את כל היקף החוויה האנושית; אחרים רואים בו יוצר בלתי ממושמע בצורה המעוררת גיחוך, מכביר במילים, ראוותני ולא בשל בטון ובגישה. הרומן "על הזמן והנהר" התקבל עם צאתו לאור באהדה גלויה. אחד המבקרים כינה אותו "האירוע הספרותי של השנה";[5] מבקר נלהב אחר ראה בו "אחד הרומנים החשובים ביותר שהופקו אי פעם בארצות הברית, ואחד משלושה או ארבעה הספרים המקוריים ביותר שהופקו בעשור או בשני העשורים האחרונים".[6] ההערכה כלפי הספר דעכה והלכה במשך השנים, במידה לא מבוטלת בשל הקו שהתווה ברנרד דה ווטו.


דה ווטו פתח את מאמרו בדברי מחמאה: "זהו אחד הספרים המושכים ביותר של תקופתנו. כל הקורא אותו אינו יכול לפקפק במסירות המלאה של מר וולף לעבודתו או להתייחס לניסיונו לתאר את הזעם האפל שאי אפשר לתארו של החיים המרובים הרוחשים בנפשו האפלה והלא נודעת".[7] מכאן ואילך יצא במה שנראה כמתקפה חזיתית נגד היצירה, כמו גם נגד היוצר. הוא טען כי חוסר השלמות של וולף הצעיר מתבטא בעובדה שחלק בלתי מבוטל מן האומן התקיים לא אצל תומס וולף עצמו אלא אצל מקסוול פרקינס. יכולת ארגון ואינטליגנציה ביקורתית שיושמו בספר זה לא באו מתחושת הצורה של האומן ומהיושרה האסתטית שלו, אלא מהמשרד של הוצאת סקריבנר ובניו. במשך חמש שנים, האומן שפך מילים 'כמו לבה רותחת מהר געש' – תוך מושג קלוש, אם בכלל, בדבר תכלית הספר שאליו הן שייכות, בדבר הזיקה שבין חלק לחלק, בדבר השאלה מה אורגני ומה לא רלוונטי, או בדבר השאלה איזה דגש או גוון מושגים על ידי העבודה הנתונה. פרקינס הוא שהחליט לגבי שאלות אלו – מבחוץ, ובתהליך שהשמועות התייחסו אליו בביטוי מאופק כ'אסופה'. אולם עבודות אומנות אינן יכולות להיות מורכּבות כמו קרבורטור; עליהן לגדול כמו צמח או – בדימוי החביב על וולף – כמו עובּר. המחבר כתב מאה אלף מילים על רכבת. מר פרקינס החליט שהרכֶּבת שווה חמשת אלפים מילים בלבד. אולם החלטה זאת אינה בתחום סמכותו של מר פרקינס. עליה להיעשות על ידי מודעוּת גבוהה וביקורת עצמית של המחבר ביחס לדופק הספר עצמו. זאת ועוד, המחבר המשיך בכתיבה עד שמר פרקינס אמר לו שהרומן הסתיים".[8]


דה ווטו סיכם: "עתה מוסברים החלקים השִלייתיים. הם מכילים חומר נפשי שהסופר הוכיח שאינו מסוגל לעצב לכלל יצירה בדיונית. הכישלון עשוי לנבוע מהבנה לא בשלה, או מהיעדר מיומנות טכנית מספיקה: כנראה ששני הגורמים פועלים יחדיו, ואין להפריד ביניהם".[9] ואז הוא נוֹעֵץ בארון את המסמר האחרון: "עד שמר וולף לא יפתֵח אוּמנות נוספת, הוא לא יוכל להיחשב סופר חשוב כפי שהוא מוכּר עתה. כדי להיות סופר גדול עליו גם להבשיל את רגשותיו כדי שיוכל להבין באופן עמוק יותר את הדמויות, ולרסן את הפרוזה שלו. ושוב: הנפחייה שלו היא המקום האפשרי היחידי להתפתחויות אלה – הן אינן יכולות להתרחש במשרדו של עורך כלשהו שיכּיר אי פעם".[10]


דה ווטו לא שינה את עמדתו במשך השנים. בתשובה למכתב התקפה בוטה נגדו על מאמר ביקורת זה, השיב בין השאר: "שָׁבעתי מזמן מהצגתי [...] כמכתים ידוע לשמצה [של וולף], ומקבּלַַת מכתבי משתמה, רבים מהם לא חתומים, בעלי אותה האשָמה. להבנתי, וולף עצמו נטל חלק ניכּר ביצירת שמי הרע. לפחות חברים שלו אמרו לי כך, וקיימות עדויות בכמה ממכתביו שפורסמו, ובכמה שלא פורסמו באוספים שונים שצוטטו בפני על ידי אנשים החוקרים אותו [...]. לא היה לי דבר וחצי דבר עם הפצת התצלום [שבו דה ווטו מופיע עם האקדח]. זה צולם על ידי ידיד כבדיחה, ונתתי אותו לאלפרד מק'אינטייר, נשיא ליטל בראון, שהיה ידידי ואז גם המוציא לאור שלי, כדי להכלילו באוסף של תצלומים של סופרי ההוצאה התלויים במשרדו. לא הייתה כוונה להפיצו לפרסום; מר מק'אינטייר לא אישר את השימוש בו, ואני לא ידעתי שנעשה בו שימוש [...]". דה ווטו הבהיר: "[וולף] אינו יודע מה תפקידו של מבקר ספרות [...]. מעולם לא הנחתי שאמונותיי הספרותיות מקודשות או שדיעותיי מוחלטות; מעולם לא ניסיתי לכפות אמונות או דעות על אדם כלשהו. עם זאת קיבלתי על עצמי להציגן, ולתת להן לדבר בזכות עצמן [...]. מה שכתבתי על וולף אינו שונה באופן כלשהו ממה שכתבתי על סופרים רבים אחרים, שטיפלתי בהם מנקודת ההשקפה שלי. כתבתי על כולם כל מה שחשבתי עליהם". דה ווטו המשיך באופן ברור וגלוי: "חשבתי, ואני עדיין חושב, שוולף היה סופר גרוע ושהדוגמה שנתן – ובמיוחד ההלל הביקורתי שהרעיפו עליו – היו בעלי השפעה רעה על סופרים צעירים ועל תרבות הספרות. ראיתי את הפולחן גואה וסוער ואזי שוקע. אני שמח, לטובת הספרות האמריקנית, שהצעירים אינם מעריצים אותו במידה רבה כל כך כפי שעשו לפני עשור. הוקל לי בשל הנסיגה בהשפעה [...] שאני מתייחס אליה כמזיקה". דה ווטו המשיך: "אתה טועה באופן ברור ומוחלט כאשר אתה אומר שיצרתי 'אגדה של וולף שלא יכול היה לכתוב ללא אבא פרקינס'. אין זו אגדה אלא עובדה מבוססת ביותר, ואני תוהה כיצד החמצת אותה: וולף לא הפיק רומנים ללא העריכה הסימביוטית של פרקינס ואחר כך של אד אסוול. מה שכתבתי בביקורתי התבסס על מה שוולף עצמו כתב ב'סיפורו של רומן' [...]. לא הלכתי מעבר למה שוולף עצמו אמר (למרות שכמי שהכֹּיר את פרקינס והיה בעל ידע כללי בחוגים הספרותיים בניו-יורק באותה תקופה, יכולתי לעשות זאת בקלות) [...]. הסיפור על האופן שבו ספריו של וולף נוצרו לא סוּפַּר מעולם [...]. אגב, מעולם לא היכּרתי את וולף".[11]


בשלב זה ראוי להביא קטע מתוך דבריו של וולף עצמו בספרו "סיפורו של רומן" לגבי מצב כתב היד שהובא בפני פרקינס: "הספר לא היה גמור בכל דרך שהייתה ראויה לפרסום או קריאה. למעשה, לא היה זה כל כך ספר, אלא שלד של ספר [...]. נותרה עבודה עצומה של בדיקה מחדש, אריגה יחדיו, עיצוב ומעל לכול קיצוץ [...]. בשל האופן שבו הספר נכתב, וכן בשל העייפות שחשתי, לא הייתי מוכן להתמודד בעצמי עם המטלה שעמדה בפניי".[12]


סטגנר מספר כי דה ווטו העיר פעם לאשתו במרירות כי הכתיבה הבדיונית של וולף היא סוג של מזון מעוכּל חלקית: היא אינה מזון ואינה צואה.[13] במכתב לידידתו רבת השנים קטרין סטרן (Sterne) – חולת השחפת הצעירה שגילה את לבו בפניה, למרות שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים – הוא מציין כי ספרו הראשון של וולף היה "שלוש חמישיות חומר נהדר, ושתי חמישיות רומן ראשון אפילו גרוע יותר מן הרגיל".[14]


טרי רוברטס – "מדוע איננו צריכים לשנוא את ברנרד דה ווטו?"

טרי רוברטס – מורה וסופר, בעל תואר שלישי בספרות אמריקנית מאוניברסיטת צפון קרולינה, ועורך כתב העת ביקורת תומס וולף (Thomas Wolfe Review) במשך עשר שנים – כתב במאמר שכותרתו "להקים לתחייה את תומס וולף" (Resurrecting Thomas Wolfe) כי "סקירתו של דה ווטו פגעה בתומס וולף עמוק יותר ממה שהיה מוכן להודות תחילה, ותרמה אולי לקרע שהתגלע בסופו של דבר בינו לבין פרקינס. אפילו באופן משמעותי יותר מכך, היא קבעה את הטון למבקרים מאז ואילך שביקשו לבסס את עליונותם האינטלקטואלית על ידי תקיפתו של וולף בכתב".[15]


במאמר נוסף רב השפעה שכותרתו מופיעה בראש סעיף זה (Why We Shouldn't Hate Bernard DeVoto), רוברטס פתח באִזכור הקריירה המזהרת של ברנרד דה ווטו. לאחר דברי השבח וההלל ציין – בדברים שהיו יכולים להיאמר במידה רבה גם על דוד פרישמאן – כי דה ווטו "נודע בעיקר במשך חייו כאנטגוניסט ספרותי לוחם. הוא היה דעתן באשר לכמעט כל היבט של התרבות האמריקנית, ובמיוחד באשר להיסטוריה והספרות שלה [...]. דה ווטו לא היסס לתקוף במילה המודפסת כל מי שדעתו הספרותית הייתה מנוגדת לשלו. למרות היותו איש רנסנס ספרותי מוכשר, דה ווטו היה יותר מכול מפורסם לשמצה בעיקר בשל כך שנהנה לשחק את האנטגוניסט הקולני לאנשים ולרעיונות רבים כל כך".[16]


לאחר ניתוח מפורט של המאמר, רוברטס הסיק כי זה "אינו התקפה שלוחת רסן של סופר נחות על סופר גדול יותר, אלא מאמר נרחב על הקריירה של וולף לפני 1936, שנכתב על ידי פרשן מוכשר ומלא מחשבה המצוי בשיא תהילתו".[17]


הערכת ההשפעה של הביקורת על יחסי וולף-פרקינס ועל דרכו של וולף

רוברטס גרס כי "במשך הזמן המאמר הפך אולי לביקורת המפורסמת ביותר שנכתבה אי פעם על אחד מספריו של וולף, לא רק בגלל מה שאמר תחילה על כתיבתו של וולף, אלא גם בשל השפעתה על היחסים שבין וולף לבין הוצאת סקריבנר".[18]


האשמותיו של דה ווטו ציינו אכן נקודת מִפנה ביחסו הבלתי מספק של וולף כלפי ההוצאה. פרקינס חשש יותר מכול מקביעתו של דה ווטו בדבר "קו הייצור של סקריבנר". הוא הבין שביקורתו תזיק לשמו הטוב של וולף.[19] בערוב ימיו סבר כי מתקפתו של דה ווטו היא אכן זו שגרמה בסופו של דבר להחלטתו של וולף לעזוב את הוצאת סקריבנר. יומיים לאחר מותו, מזכירתו פרסמה מאמר שבו כתבה בין השאר: "הצרות החלו אחרי פרסום הספר 'על הזמן והנהר', שהמבקרים היללו ביותר – אבל רבים מהם קבעו כי וולף יכול לכתוב רק על עצמו ואינו יכול לראות את העולם או כל דבר אחר באופן אובייקטיבי, מתוך ריחוק; שהוא היה תמיד אוטוביוגרפי. וולף היה רגיש ביותר לביקורת, מתוך אמונה עזה בגאוניותו כחובה המוטלת עליו שיש להגשימה הלכה למעשה".[20] פרקינס כתב באופן מפורש יותר, כי להערכתו הביקורת של דה ווטו היא ש"הובילה אותו להאמין שעליו להוכיח שאיני הכרחי לו".[21] במכתב שהפנה לביוגרף ג'ון טרי, פרקינס כתב כי "הביקורת של דה ווטו הייתה בעלת ההשפעה הרבה ביותר על יחסיו של תומס כלפיי; לדעתי, ביקורת זאת הייתה שורש הבעיה שלנו".[22]


למרבה הפלא, וולף עצמו לא נראה נסער ביותר מביקורתו של דה ווטו.[23] הוא לא הגיב לה פומבית, ואפילו במכתביו הפרטיים ציין כי "העניין לא פגע בי; הוא רק הכעיס אותי", וכי "ההתנגדות היחידה שלי לא הייתה לביקורת ככלל, אלא לסוג ההוקעה הכללית של כל חסרונותיי כסופר".[24]


במכתב שיועד לפרקינס ולא נשלח, וולף כתב: "יחסי העריכה בינינו, שהחלו – כך נראה לי – בתקווה גדולה כל כך, ולגבַּיי באופן נהדר כל כך, איבדו עתה את תוכנם ההתחלתי. הם הפכו למיתוס – ונראה לי ששנינו קרבנות של מיתוס זה. אתה מכּיר את מאפייני המיתוס טוב למדי – הם תועדו בארסיות על ידי אדם בשם דה ווטו בקיץ האחרון – והם אלה: שאיני יכול לכתוב את ספריי ללא הסיוע שלך; שקיים בהוצאת סקריבנר קו ייצור שנדרש להתאים את החלקים המבותרים של כתב היד שלי זה לזה לכלל חזות אחידה; שאיני יכול לבצע את תפקודֵי האומן בעצמי. אתה יודע טוב יותר מכל אדם עליי אדמות עד כמה הנחות אלו רחוקות מן האמת. קיימים אנשים מעטים – בוודאי אנשים שאני מכּיר – שבטוחים יותר בתכלית ממני".[25]


[1] קרמר 1984: 49.


[2] Popper 2001


[3] Stegner 2015


[4] DeVoto 1950: xi


[5] Kennedy 1962: 273


[6] Colum 1974: 58


[7] DeVoto 1969: 131


[8] DeVoto 1969: 134-135


[9] DeVoto 1969: 13


[10] DeVoto 1969: 138


[11] Stegner 1975: 251-254


[12] Wolfe 1936: 75


[13] Stegner 2015


[14] DeVoto 2012


[15] Roberts 2000: 28


[16] Roberts 2002: 44


[17] Roberts 2002: 49


[18] Roberts 2002: 45


[19] Donald 1987: 377


[20] Perkins 1969: 144


[21] Donald 1987: 377


[22] Bruccoli & Bucker 2000: 221, n. 2


[23] Donald 1987: 377


[24] Nowell 1956: 510


[25] Nowell 1956: 556

11 צפיות