• עידן ירון

ביקורת ספרות – ניתוח מקרי בוחן היסטוריים: דוד פרישמאן

עודכן ב: 14 דצמ 2019

דוד פרישמאן (1922-1859), יליד פולין, היה המבקר החשוב הראשון בספרות העברית החדשה.[1] הוא התגלה כמבקר בסדרת מכתבים מדומה, שהתפרסמה ב-1881 ב"הבוקר אור", בשם "ממסתרי ספרותנו", ובה מתח ביקורת חריפה על הסופר העברי והפובליציסט מאנשי תנועת ההשכלה היהודית, פרץ סמולנסקין. מיד לאחר מכן יצא בחוברת קטלנית בשם "תוהו ובוהו", ובה מתח ביקורת חריפה על כתיבתם הנמלצת של סופרי כתב העת "המליץ" ועל עורכו.[2]

המסאי, העורך ומבקר הספרות יליד גליציה שלום קרמר תיאר את פרישמאן כ"מבקר לוחם". הניעה אותו "הרתיעה מפני הקלוקל, דחיפות הנפש להגיד לסופרים העברים את חסרונם, העוז והחוצפה לומר דברים מפורשים".[3] נראה אכן כי פרישמאן שש אלי כל קרב תרבותי-ספרותי, למען העלאת הסטנדרטים של הספרות העברית. עבודתו נעשתה בעליצות נפש, ואף במידה לא מבוטלת של זדון. ביקורתו לא ידעה רחם; גם על הסופרים שנחשבו גדולים בימיו שפך את חמתו.[4] הוא הצטיין בחדות לשון, בשנינות ובזיהוי חסר רחמים של "כל מום שבאדם, כל פסול ופגם, כל סילוף וזיוף".[5]


טמפרמנט אישי

הטמפרמנט מילא מקום מרכזי בתפיסתו של פרישמאן את הספרות ואת ביקורת הספרות. על דרך השלילה, הוא יצא נגד אותם סופרים אשר חסר להם "אותו הטמפרמנט הלוהט, הבא תמיד לרגל איזה רעיון חם ורגש חם הממלאים באמת את הלב". פרישמאן עצמו ניחן ללא ספק בטמפרמנט כזה. במסתו "אַיה האמת?" הוא מעיר: "אם יש לכם איזו טענה, אז יכולים אתם לטעון רק כנגד הטמפרמנט שלי; ואולם גם הטמפרמנט הזה אשר לי עִמו אכבדה".[6]

כבר בראשית פעולתו, בשנות העשרים לחייו, יצא המבקר הצעיר בחמת מרי, בקנטור ובלעג – כמו בעלבונות ובביזיונות אישיים – נגד הגדולים שבסופרי הדור. פרישמאן לא חסך באמצעים כדי להעמיד את הסופרים המבוקרים באור של גיחוך וביטול, ולא מנע עצמו מעלבונות אישיים נוקבים: "עלם מבוהל ומטורף", "האיש המשוגע הזה", "הביאו מים ושפכו על ראש הסופר האומלל הזה", וכדומה).[7] הוא כתב על "ענקי רוח" מצד אחד ועל "ננסים" מצד אחר – שביצירותיהם "אין כלום [...] אלא מעשי להטים [...]; פתפותי ביצים ריקות"; "זיוף! זיוף! זיוף! הכול אינו אלא מלאכה מבחוץ, הכול רק נוסח, הכול רק על פי דוגמה. הרמאים האלה מזייפים סגנוניים, מזייפים נוסחאות, מזייפים מילים, מזייפים ועושים כמין רעיונות עמוקים, ועל ידי כך באה לעולם צביעוּת חדשה. ממיתים בם את השארית האחרונה של איזה רוח קודש המתעורר עוד לפעמים באיזו נשמה".[8]

פרישמאן הטיח דברים קשים גם בספרות העמים ובספרות העברית בכלל. על הספרות הרוסית בתקופה מסוימת כתב כי הייתה "ספרות של מתחילים והייתה מונחת בחיתוליה ובסמרטוטיה הצואים, ואיזה אידיוט שאינו מעלה ואינו מוריד היה המנצח על המקהלה"; על הספרות העברית – כי הייתה "קטנה, דלה ומדולדלה".[9]

ב"מכתבים על דבר הספרות", שהופנו אל ידידה מדומה, פרישמאן הביע את הטמפרמנט האישי שלו מתוך עזות נפש ובצורה המובהקת והחופשית ביותר.[10] לדעתו, "המבקר צריך להשיח את נפשו באופן ישיר וחותך, ולהימנע מכל דבר זיוף, שהרי [המבקרים הצעירים] רוצים – אם בכלל הם רוצים איזה דבר ואינם באים בעלילה לבד – לעשות את ספרותנו שתהא רכּה כסמרטוט; הם רוצים להנהיג בה אותו דרך כבוד הנהוג אצל נשים וילדים, ואותו פינוק הנהוג אצל המשמשים בכלי זכוכית".[11]

עמרי הרצוג מעיר: "פרישמאן נערץ עליי. הוא גם לימד אותי שהיצירתיות, החידוד והדיוק נטועים יותר בביקורת בעלת אופי שלילי; שהרי טקסטים ביקורתיים גדולים 'נובעים פעמים רבות מרגשות קטנים, עלובים: אכזבה, עלבון, יגיעה. המבקר הוא קורא מתוסכל, והתסכול' (כפי שטען פרויד) הוא מנוע של יצירתיוּת הטעון בארוס. מערכת היחסים בין יצירה לבין ביקורת יכולה ליצור משמעות כשהיא נשענת על תשוקה – תהא זו תשוקה של נקם, של סגידה או של מחאה, אין זה משנה. מכיוון שרוב הספרים הם בינוניים, לא טובים ולא רעים, בהם נטוע האתגר האמיתי: כיצד לייצר את הארוס".


עיקרי הגישה הביקורתית

פרישמאן היה מבקר אימפרסיוניסטי, שכתב את דברי ביקורתו מתוך התרשמות אישית בלבד, סמוכה לקריאת הספר. הרשמים האישיים-הסובייקטיביים הם שעמדו במרכז מעיינו.

הטמפרמנט האישי של פרישמאן הוא בעל חשיבות מרכזית בביקורת הספרות שלו, מכיוון שהטעים שתי סגולות עיקריות של ביקורת נאותה: סובייקטיביות גמורה, ועצמיוּת מובהקת של המבקר. הביקורת היא לטענתו "ההרגשה היותר סובייקטיבית והיותר עצמית שבעולם – כמו האומנות עצמה". היא לא אמורה לגלות אמיתוֹת אובייקטיביות, אלא לגלם את עצמיותו של המבקר, ולפיכך גם הלהט וההתלהבות היוצרת הם כה חיוניים. הביקורת לא רק משרתת את היצירה הספרותית; היא צריכה גם להיות יוצרת בעצמה. עיקר הביקורת נעוץ באהבות ובשנאות של המבקר, שמקורן בחוויות העמוקות שלו כאישיוּת בעלת עצמיוּת מקורית.[12] מניעיו החווייתיים-הרגשיים לא היו נסתרים. כך כתב בפירוש על "כל אותם פטפטנים", אשר "היו לי לזרא ולגועל נורא כל כך מעודי".[13]

היבט אחד של גישתו של פרישמאן לגבי הביקורת שנוי במיוחד במחלוקת: כשם שביקש במבקר בעיקר את האישי, את העצמיוּת שלו, כך ביקש במבוקר את האישי בלבד. רק אדם שבא לידי ביטוי ביצירה הוא מעניינו של המבקר ושל הקורא.[14] העיקר, טען, "הוא האדם בעצמו, והשאר, אותו מעט הכתיבה, אינו אלא הטפל, מין 'פירוש הקונטקסט לאותה העצמיוּת המיוחדה של אותו בן אדם'".[15] פרישמאן טען בתוקף כי הוא "עוסק על פי רוב לא בעצם הדבר, אלא בנפשו של המחבר". הוא סבר כי נטייתה של הביקורת העברית להתעלם מאישיותו של היוצר לא זו בלבד שהיא מוטעית, אלא גם מסוכנת. בשל הקשר ההדוק בין אישיות היוצר לבין טיבה וערכה של היצירה, הביקורת הספרותית אינה יכולה שלא לעסוק באישיותו של היוצר.[16] לא רק האגו של המבקר צריך לבוא לידי ביטוי ברצנזיה, אלא גם האגו של המחבר. פרישמאן העיד על הטענה כי בדברי הביקורת שלו היה "עוסק על פי רוב לא בעצם הדבר, אלא בנפשו של המחבר"; כי הוא "לא היה אובייקטיבי כל צרכו, אלא סובייקטיבי". בהתאם לגישה זאת, "המבקר מחויב להיות לא אישיי, אלא דבריי [לא להתייחס לגופו של אדם, אלא לגופו של עניין]. לא המחבר מחויב להיות העיקר, אלא החיבור". פרישמאן לועג לגישה זאת, ולכל אלה המנסים להכפיף "שולחן ערוך להלכות הביקורת". לטענתו, "דבריוּת אין בעולם כלל. יש אישיות, ורק אישיות. דבריוּת אין בעיניי אלא אוויר, ולהשיג אני יכול רק מה שהוא אישיי. יש לי עסק עם המחבר ולא עם הדבר שלו, כי את הדבר שלו אני מבאר לי הרבה פעמים רק על פי מהותו העצמית של המחבר. דבר ספרותי אינו בעיניי אלא מעט דיו על גבי נייר, והוא מקבל את ערכו רק כשיש מאחוריו איזה אישיות [...]. דיו ונייר שווים פרוטה, והעיקר הוא האישיות של המחבר, וכמה מאותה האישיות הניח באותה הדיו שעל גבי הנייר".[17]

הרצוג מעיר בעניין זה: "פרישמאן כתב בתקופה הרומנטית, שבה 'היוצר הגאון' ביטא את הטבע האנושי באופן לא מתווך ולא מצונזר. שאלות של עיצוב ספרותי נחשבו לכבלים המושתים על האותנטי ומסייגים אותו. מבנה או הקפדה ארכיטקטונית נחשבו כהתערבות גסה של הצנזורה התרבותית בטבע האנושי, שצריך להופיע נָא ובוער, חשוף וספונטני. בהקשר אסתטי זה, אכן רק אישיותו של הסופר יכולה להעיד האם היצירה היא אותנטית דייה; האם היא משוחררת מכבלים והאם היא מבטאת את עצמה באופן הישיר והבלתי אמצעי ביותר. התקופה הרומנטית פינתה את מקומה לזו המודרנית, ששָמה דגש בביקורת הספרותית על סוגיות של צורה ומבנה, תחבולות ומנגנונים, שאפשר לזהותם באופן מדעי ואובייקטיבי, ומכאן גם לעמוד על טיבה של היצירה כפי שעומדים על טיבו של אובייקט ביולוגי או כימי: מתוך התבוננות של מומחה, ובאופן שבו היצירה מספרת את כל מה שצריך לדעת מתוך עצמה. בספרות מכנים זאת 'הכשל ההתכוונותי' – הכשל שבהתחקות אחרי כוונת המחבר, שהיא חיצונית לטקסט. מכאן לעידן הפוסט-מודרני, שמתעניין יותר ביצירה הספרותית כייצוג של מצב עניינים תודעתי או חברתי המתרחש בעולם. למעשה, כבר משנות השמונים של המאה העשרים וביתר שאת כיום, שאלת אישיותו של המחבר אינה רלוונטית עוד לסוגיה הביקורתית. אדרבה: היוצר אינו חושף את עצמו, את אישיותו, אלא מייצג באמצעות מעשה הסיפור תפיסה פוליטית או אסתטית. שאלת הייצוג הפכה למרכזית: היוצר הוא רק הכלי שמאפשר להביע משהו מרוח התקופה ומסיפוריה; הוא תוצר שלה, דובר שלה – ולכן לאישיותו, חד-פעמית ככל שתהיה, אין משקל כבעבר".


טיבה של הכתיבה הביקורתית

פרישמאן ראה בביקורת פעילות ספרותית-אומנותית – דרך של מבע יוצר. הביקורת נתפסה בעיניו כשדה הבעה שהעוסק בו צריך להיות אומן ומשורר בעצמו, או לפחות בעל חוש אומנותי מובהק. דברי הביקורת שלו הם ביטוי להתעצמותו הרגשית-חווייתית עם קריאתו בספרות.[18] הביקורת אמורה להבנתו לנבוע מהתלהבות יוצרת, שהיא בעיקרה פרי הרגש ולא השכל. השיתוף הנפשי והביטוי העצמי הם הערובה למהות האומנותית של הביקורת. מעבר לתכונות אלה, נדרשים כמובן "הכישרון לכתוב" וגם "ידיעות הגונות והשכלה רחבה".[19]

פרישמאן כתב במסתו על "מבקרים מומחים ושאינם מומחים" כי "טוב לו להמבקר [...] אם הדברים שהוא כותב על הספרים יהיו חשובים בעיניו הרבה יותר מן הספרים בעצמם, ואם סגנונו היפה אשר לו בעצמו ינחמהו ויגמלהו תחת כל החסרונות אשר לאחרים". הוא הבהיר כי המבקר אמור להתפעל מן היופי של העולם המתגלם לעיניו בקראו איזה דבר יפה, כך שבתוך נשמתו יתהווה תהליך דומה לאותו תהליך של יצירת התמונות המקוריות, והוא ייעשה גם כן לבורא, "ההולך ובורא אחר המחבר את כל אשר ברא זה".[20]


הצעות בונות לתיקון הקלקולים או הפגמים של הסופרים ושל המבקרים

תיקון הקלקולים שפרישמאן הציע באשר לסופרים עשוי להיעשות להבנתו על ידי כתיבה מתוך התעוררות נפשית, ולא מתוך נוסח או נוסחה קבועים מראש.[21] הוא מוקיע את אלה ש"יש להם [...] תמיד גל של מילים מוכן באוצרם, שעליהם להקיא אותן בכל עת מצוא. יש להם תמיד הלכות פסוקות וחידושי תורות וידיעות רבות בלי עין הרע, שעליהם להורות אותם לנו דווקא. ישמרני אלהים רק מן היודעים האלה, מאלה שאינם יודעים אשמור על עצמי".[22]

תיקון הקלקולים או הפגמים באשר למבקרים מחייב קודם כול להימנע מהזיוף ולנקוט "טון אמיתי": "כי מה אני שואל מעִם המבקר [...]? – שואל אני מעִמו רק איזה טון אמיתי, אותו טון הבא לו לאדם רק מתוך השתתפות נשמה בעסקי הנשמה של חברו – וזה לא יזויף לעולם, ואותו לא יחקה שום איש לשווא, וסגולה לו שנכּיר את אמיתותו כרגע. יכול אתה לזלזל בי, יכול אתה לקלס אותי – אבל אאמין לך. אאמין לך כי התענגת, אאמין לך כי הצטערת. אין אני שואל כלל מעִמך כי תהיה צדיק במשפטך, אלא שתהיה נאמן במשפטך, נאמן לך וממילא גם לי. אין אני שואל כלל מעִמך שתראה לי את רוב ידיעותיך וחכמותיך ותלמדני, אלא שתספר לי חלק קטן מחייך ומן הנעשה בקרב לבך ברגע אחד ידוע. שואל אני מעִם המבקר רק את הדבר הקטן האחד: שירגיש נשמתו חדווה אמיתית, בשעה שהוא קורא איזה דבר טוב, וכן ירגיש בנימי נשמתו גועל אמיתי בשעה שהוא קורא איזה דבר רע, ואת זה יגיד לי – אם נתן אלהים את הכוח בלבו להגיד".[23] לפיכך, המבקר אינו צריך להטיל את יהבו על הוראת דברים לקורא: "'אוי, כמה כבר קצה נפשי במלמדים!'" – בעיקר אותם אלה ש"אין הם יודעים לכתוב אפילו שורה אחת כהוגן – והם מלמדים לאחרים איך לכתוב שורה הגונה".[24]


תיאוריה של ביקורת ספרות

פרישמאן לא היה הוגה דעות, אלא מבקר.[25] גם בעשייתו הביקורתית לא העמיד מִשנה סדורה – שהייתה בכל מקרה מנוגדת להבנתו של העיסוק הממשי בספרות או בביקורת הספרות. כך לדוגמה הוא יצא נגד אותן יצירות שבהן "אתה מרגיש בשעת הקריאה כי עסק לך פה עם נוסח".[26]

להערכתו, הביקורת היא דבר שאי אפשר לגדרו באופן מדעי ולהציע לו נוסחה או כללים מוגדרים.[27] כשם שלא הייתה לפרישמאן משנה סדורה לגבי האומנות, כך לא הייתה לו משנה סדורה לגבי הביקורת. כפי שראינו לעיל, ביקורת הספרות של פרישמאן הושתתה על עיקרים מסוימים, אסתטיים במהותם, אך הם לא הסתכמו לכלל שיטה.[28]


השפעה

להערכת קרמר, פרישמאן טיהר בביקורתו את "הרוחות הרעות" מספרות התקופה. הוא "נתן מכּת מוות למליצה הריקה שאין עִמה מחשבה חדשה". זאת ועוד: "במלחמה זו ללא רתיעה, הכשיר פרישמאן – יותר מכל סופר אחר – את ספרותנו לקראת תפקידיה [התרבותיים והחברתיים] החדשים".[29]


[1] גלבוע 1975: 13.


[2] פרישמאן 1974: 7.


[3] קרמר, תשל"ג: 48.


[4] קרמר 1984: 10.


[5] קרמר 1984: 15.


[6] פרישמאן 1923: כב.


[7] קרמר 1984: 44, 50.


[8] פרישמאן 1923: ח, כג-כד.


[9] פרישמאן 1923: ז, ט.


[10] קרמר 1984: 57.


[11] פרישמאן, 1901.


[12] קרמר 1984: 126-125.


[13] פרישמאן 1923: יא.


[14] קרמר 1984: 126.


[15] פרישמאן 1923: טו.


[16] פרוש 1992: 82, 83.


[17] פרישמאן תשכ"ט: 24-23.


[18] קרמר 1984: 123, 125.


[19] קרמר 1984: 124.


[20] פרישמאן 1974: 53, 55.


[21] קרמר 1984: 75.


[22] פרישמאן 1923: כב.


[23] פרישמאן 1923: ל‑לא.


[24] פרישמאן 1923: מב, נג.


[25] קרמר 1984: 43.


[26] פרישמאן 1923: יג.


[27] קרמר 1984: 124.


[28] גלבוע 1975: 51.


[29] קרמר 1984: 46-45.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0