• עידן ירון

ביקורת – בתר-עריכה

עודכן ב: 14 דצמ 2019

ביקורת המבקרים

"מי שָׂמְךָ?"

העיתונאי ומבקר הקולנוע הראשי של "הניו-יורק טיימס", א"ס סקוט, כתב: "כל מבקר מתרגל לספוג גילויי ספקנוּת, ולעיתים גם זלזול מפורש. 'כיצד אתה מעז?', 'מה נותן לך את הזכות?', 'מדוע מישהו בכלל צריך לשמוע לך?'".[1] ברנרד דה-ווטו כתב בגילוי לב: "המחשבה על מבקר ספרות שיודע על מה הוא מדבר היא מבריקה כמעט כשם שהיא מהפכנית".[2] בכתבה שכותרתה "האם כל אחד מוכשר להיות מבקר?", צ'ארלס מק'גארת – עורך ביקורת הספרים של "הניו-יורק טיימס" (2004-1995) – אמר: "אם נתחיל לדרוש שהמבקרים יידעו על מה הם מדברים – ששיפוטיהם יהיו מיודעים כהלכה – התחום יצטמצם באופן משמעותי; ואם נתעקש גם על טעם ויכולת הבחנה, אזי מספר המבקרים בעלי הערך והשימושיים יתדלדל באופן דרסטי למדי".[3]

דוד פרישמאן מלעֵז נגד המבקרים הצעירים של תקופתו, ה"חולקים לכל סופר וסופר ציונים", ומתריס כלפיהם: "מי היא העדה הזאת בעצם? בכוחו של מי ומה הם באים? איזו נפקא-מינה יש לנו סוף-כל-סוף, אם בעיני פלוני מוצא דבר זה חן או אינו מוצא? ופלוני זה הן אין לו עדיין לפי שעה שום קוואליפיקאציה להיות דן על איזה דבר בשיקול דעה נכונה?".[4] במסתו "איה האמת?", הוא מציע מי ראוי להיות מבקר, ומצביע אגב אורחה על עצמו: "אם לא איש כמוני, שמאז החל לאחוז עט בכפו לא היה תלוי בדעת אחרים, לא נטה ימין ושמאל אף כמלוא הזרת, לא החליף את רוחו ואת השקפותיו אף במקצת מן המקצת, לא עשה סחורה באהבתו או בשנאתו".[5]


ביקורת ואגו – האגו של המבקר למול האגו של המחבר

הביקורת בתקופתנו מבוקרת כשלעצמה בשל הניסיון לכתוב באופן נטול אגו; להתייחס לחיבור כדבר כשלעצמו, מבלי לערב את אישיותו של העורך מזה ואת אישיותו של המחבר מזה. כתיבה נטולת אגו מעין זו אמורה להימנע גם משיפוטיוּת, שהרי יש בשיפוטיות נקיטת עמדה אישית-אישיותית. תפקידו של המבקר, לפי הרולד בלום, הוא שילוב בין ניתוח לבין הערכה אישית.[6] הוא גורס: "ביקורת ספרות, כפי שאני מנסה לקיים אותה, היא בראש ובראשונה ספרותית, כלומר אישית ומלאת תשוקה [...]. סוג של ספרות חכמה, ולפיכך גם מדיטציה על החיים".[7]

אני מסכים עם מקסוול פרקינס,[8] שטען שהמבקר – בניגוד לעורך הספרות, ובמידת מה גם למתרגם, שמצפים מהם להיות בעלי אגו מצומק – אינו יכול לשאוף לשקיפות או לראות את מלאכתו כמלאכת שיקוף בלבד. עליו להציב בבירור את אישיותו המבקרת אל מול הטקסט המבוקר ואל מול הקורא.

במרכז המאמר הביקורתי – ה"רֶצֶנְזְיָ ה" ("ההליכה חזרה") – נלפת החיבור בצבת אישיותם של המבקר מזה ושל המבוקר מזה. יוער כי המחבר והחיבור אינם חד-ערכיים. מבקר הספרות הגרמנית רייך-רניצקי העיד כי הסופרים יודעים אמנם בערך "מה רצו להראות ולהמחיש וליצור; אבל הידיעה הזאת מערפלת את ראייתם באשר למה שהושג, לגבי מה שיצרו באמת". לפיכך, המבקר נדרש "לבחון באופן יסודי וקפדני ככל האפשר מה הסופר כתב. אל לו להתעלם מדברי הסופר על עבודתו, אבל אין צורך לייחס להם חשיבות יתירה".[9]

ההיסטוריון של האומנות ומבקר האומנות ג'יימס אלקינס טען כי "ביקורת אומנות תיאורית" – המתאפיינת בחוסר נכונות לשפוט, אך עדיין בהצגת עצמה כביקורת – היא התפתחות של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא הבהיר כי אינו כופר בכך שתיאור הוא שיפוט, אבל לטעמו ראוי להצהיר במפורש על הכוונה לִשפוט. תיאור ללא שיפוט אינו רק צונן ומנוכּר, אלא חסר עוקץ ביקורתי של ממש.[10] אלקינס כתב כי כאשר הוא קורא ביקורת בעיתונות, הוא מחפש בדרך כלל נקיטת עמדה אישית גלויה; הוא מבקש לדעת מה המבקר חושב – ונהנה לחוש את תחושת התרעומת או את התשוקה הניצבות מאחורי מה שנאמר.[11] רייך-רניצקי כתב: "בין כל הטענות שהטיחו בי תמיד, לא נכלל מן הסתם הסירוב לומר 'כן' או 'לא'. קוראים רבים הכּירו לי תודה על כך שמתוך הביקורות שכתבתי הם יכלו להבין ללא קושי אם מדובר בהמלצה או בדחייה של ספר חדש".[12]

מבקר הספרות של "הניו-יורקר" דניאל מנדלסון כתב כי המבקר צריך ליצור דרמה המציגה את האופן שבו הגיע לשיפוטיו. דרמה זאת כרוכה בשני רכיבים מרכזיים: הראשון הוא מומחיוּת או ידע – גילוי סמכות הנובעת מעיגון הדברים במשהו מוחשי ועמוק יותר מאשר תחושה או רושם. הידע של המבקר בנושא המבוקר אינו צריך להסתמך על דיפלומה כלשהי, אלא על אהבתו העזה – על תשוקתו – לנושא. השני הוא טעם או רגישוּת. מנדלסון גרס כי כל ביקורת מבוססת על המשוואה "ידע + טעם = שיפוט משמעותי". הדגש כאן הוא על המילה "משמעותי". אלה שחיבור כלשהו עורר בהם תגובה עזה, אבל נעדרים בקיאות רחבה שעשויה להציע דעה בעלת משקל, אינם מבקרים; כך גם בעלי בקיאות רבה בנושא, החסרים טעם או מזג המעניק לשיפוטם סמכות.[13] נוסחה זאת אינה בהכרח חדשה. יהודה ליב גורדון (1892-1830) טען כי על המבקר לצרף "ידיעה עם רגש, שכל עם טעם".[14]

חוקר הספרות שמואל ורסס הרחיק לכת באומרו כי לעיתים הרצנזיה מעידה על העולם הרוחני של המבקר יותר מאשר על היצירה עצמה [או על העולם הרוחני של המבוקר]. ורסס עמד גם הוא על חשיבות היחסים האישיים בין המבקר למבוקר. אמנם ביחסים אלה עשויים לחול שינויים במרצות הזמן, ולפיכך גם להשפיע על כיוון ההערכה ומאזנה – אם לשבט, אם לחסד: "יש אפוא גם צורך לחשוף לעיתים, בין השאר, את יחסי האנוש בין שני הצדדים כפי שהם משתקפים מן החומר האפיסטולארי [של כתיבת מכתבים] והמֵמואריסטי [של כתיבת זיכרונות], כדי להבין את פִּשרן של תגובות והערכות".[15]


"השערורייה של ההנאה"

"הנאה" (pleasure) מסמנת היבט חיוני של חוויית הקריאה. מעבר לכל דבר אחר שהיצירה האומנותית בכלל והספרותית בפרט עושה – עליה לספק הנאה.[16]

וונדי שטיינר, פרופ' לאנגלית באוניברסיטת פנסילבניה שבארצות הברית, כתבה בספרה "השערורייה של ההנאה" (The Scandal of Pleasure): "לַקח לי זמן רב להודות בכך שהדחף הביקורתי הוא 'אני מחבבת' (I like), וככל שצברתי מומחיות היא קשורה להודאה זאת [...]. בלבה של כל פעולה ביקורתית מצויה העדפה סובייקטיבית. מהות הפעולה הביקורתית: לחבב, למצוא, לחשוב, בזמן מסוים ובנסיבות נתונות. משום מה, תרבותנו שכחה עובדה יסודית זאת. מחוץ לעיתונאות, לא קיים תחום שבו ערך אסתטי והנאה נדונים בסדירות כלשהי; למעשה, רוב המומחים נרתעים מביטויי העדפה אישית, ומתעקשים על האובייקטיביוּת של שיפוטיהם כאילו היו אמיתות מוכחות".[17]

ט"ס אליוט כתב על גבולות ביקורת השירה: "לפני שלושים שנה טענתי שהתפקיד המהותי של הביקורת הוא 'הבהרתן של יצירות האומנות ותיקון הטעם'. משפט זה עלול להישמע נמלץ במקצת לאוזנינו [כיום], אולי אוכל לנסחו ביתר פשטות, ובהתאמה יתרה לימינו אלה, אם אומר שתפקיד הביקורת הוא 'קידומה של הבנת הספרות ושל ההנאה ממנה'. הייתי מוסיף שמובלע בכך גם התפקיד השלילי שבהצעה על מה שאינו צריך לשמש מקור הנאה [...]. להבין שיר אין משמעו אלא ליהנות ממנו מהסיבות הנכונות. אפשר לומר שמשמעו להפיק מן השיר הנאה כזאת שהוא יכול להעניק. ליהנות משיר מתוך אי הבנה למה שהוא, הרי זה ליהנות רק מן הפרויקציות של דעתנו העצמית.[18] האתגר של המבקר – להביא את הקורא ליהנות מיצירה ספרותית "מהסיבות הנכונות" – נכבד ביותר ודורש יצירתיוּת רבה.


[1] Scott 2016


[2] DeVoto 2012


[3] International New York Times, Sunday Book Review, 9.6.2015


[4] פרישמאן 1923: כו.


[5] פרישמאן, 1901


[6] Bloom 2005


[7] Bloom 2011


[8] Berg 1978


[9] רייך-רניצקי 2004: 256.


[10] Elkins 2003: 35, 42


[11] Elkins 2003: 80


[12] רייך-רניצקי 2004: 324.


[13] Mendelsohn 2012


[14] יל"ג תרנ"ה, כרך א': 81


[15] ורסס 1982: 8, 9.


[16] Attridge 2015


[17] Steiner 1995: 7-8


[18] אליוט 1975: 178, 179.

32 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0