• עידן ירון

ראיונות עומק עם העורכת נועה מנהיים

עודכן ב: 14 דצמ 2019

מנהיים היא מבקרת, עורכת ומסאית. שימשה כמבקרת ספרות של רשת "ידיעות אחרונות" במשך כשמונה שנים; ב-2005 הצטרפה להוצאת "כנרת, זמורה, דביר" כעורכת מן המניין, וב-2009 מונתה לעורכת ספרות המקור הראשית של ההוצאה. שניים מהספרים שערכה ("אם יש גן עדן", מאת רון לשם; ו"בעלת הבית", מאת נעה ידלין) זכו בפרס ספיר היוקרתי. בשנים האחרונות היא מפרסמת טור קבוע ואהוד במוסף "הארץ" העוסק באבולוציה של התרבות הפופולרית, וכן מלמדת בקתדרות שונות. ערכה עד כה למעלה מ-60 כותרים בטווח רחב של סוגות וסגנונות.

מנהיים הגיעה אל עריכת הספרות לאחר לימודי קולנוע וטלוויזיה, ומביאה אתה גם כלים שרכשה במסגרת זאת – כמו טיפול בדיאלוגים, במיזנסצנה, בעלילה ובנטייה להַראות (showing) בניגוד ללומר (telling). עם זאת, מקור ההשראה העיקרי שלה בעריכה הוא פסיכואנליטי, ומשתמשת בהרחבה במטפורה הרגשית-טיפולית. היא מחלקת את השימוש הזה לשניים: במסגרת מערכת היחסים עורך-סופר, ובמקביל אליה – במסגרת מערכת היחסים עורך-טקסט.


מערכת היחסים עורך-סופר

לתפיסתה, הגישה הזו מתאפשרת מכיוון ש"מכל הפונקציות בהוצאה לאור, העורך הוא הקרוב ביותר לסופר מבחינה רגשית". מערכת יחסים זאת עשויה להשתנות ממקרה למקרה: "אם עריכה כמוה כטיפול, הרי שיש סופרים שדורשים טיפול קצר מועד ויש כאלה שאפשר להיכנס אתם לטיפול אנליטי ארוך": לדוגמה, מחסומי כתיבה מאפשרים לעיתים טיפול ביהביוריסטי במהותו, כשהסופר נעזר בעורך לקביעת עתים לתורה, כמייצר "מועדים אחרונים" (deadlines). עם זאת, סוג ה"טיפול" נגזר מצרכיו של הטקסט וממידת ההיענות והמסוגלות של היוצר. "זה לא משהו שאני מחליטה עליו; זה משהו שהספר דורש ומאפשר".[1]

מנהיים מאמינה כי העורך מתפקד ככלי קיבול שאפשר לצקת לתוכו תכנים, גם כאשר אלה גולמיים למדי. הוא, בתורו, משקף את התכנים הללו לסופר. עם זאת, קיימים הבדלים רבים בין טיפול ועריכה, הן בפרקטיקה והן במטרה הסופית: "בעוד שהשעה הטיפולית נמשכת חמישים דקות ואינך רואה לעולם את הפציינט שנכנס אחריך, גבולות מסוג זה אינם תקפים בתהליך העריכה. עם זאת העורך, הפסיכולוג, הכומר המוודה והרופא חולקים ביניהם אתיקה דומה – בוודאי כאשר מדובר בחיסיון, בדיסקרטיות ובשמירה על מידה ראויה של מרחק בין האישי למקצועי. בניגוד לטיפול, מטרת העריכה אינה מגעת להנפקת אזרח מתפקד בחברה או לסיוע לאדם בהתמודדות עם בעיותיו, אלא להפקת יצירה בשלה, מתפקדת וחפה מבעיות ככל האפשר".

היא מציינת כי המטפורה הרגשית-טיפולית אינה בהכרח מאפיינת את שיטות עבודתם של כל העורכים, וכי קיים מִנעד בין עורכים לא מתערבים לבין עורכים מתערבים. בקצה האחד של הרצף מצוי עורך ש"פיזית נוגע הרבה פחות בטקסט: הוא משוחח, מציע, מייעץ, לפעמים אפילו משתתף בבנייתו, אבל אינו מניח את ידיו עליו באופן אינטנסיבי". היא מגדירה את עצמה כמי שנמנית על סוג העורכים המצוי בקצה השני של הרצף – זה הנוטל חלק פעיל יותר בעשייה הטקסטואלית. "עם זאת, לעולם לא אשים את מילותיי שלי בפיו של המחבר. איני מוסיפה דבר משלי על היצירה. אני יכולה להצביע על הצורך בתוספת מילה, משפט, פסקה או פרק; לנסות לתאר, בדיוק רב ככל האפשר, מה חסר. אני יכולה להמליץ על מחיקות, ואף למחוק בעצמי דברים שאני מאמינה שאינם נחוצים, מכבידים ומסרבלים; אבל ההחלטה האם לקבל את המחיקות הללו תהיה תמיד של המחבר". ייתכן שחלק מהבדלי הגישה קשור לתחום שממנו באו העורכים – כמו חקר הספרות באקדמיה לעומת תחום הפסיכולוגיה שממנו היא עצמה שואבת השראה.

מנהיים מביאה דוגמה לאופן שבו הגישה האנליטית עשויה לקדם את תהליך העריכה: סופרת מסוימת התבלבלה במשך חלק נכבד מספרה בין שם האח לבין שם הבעל של הגיבורה. בהיותה חובבת תיאוריוֹת פרוידיאניות, מנהיים תהתה האם יש בטעות זאת יותר ממה שגלוי לעין, וחשבה שבעומק הדברים טמון משהו המרמז על פוטנציאל לגילוי עריות במערכת היחסים בין הגיבורה לאחיה. היא הביאה את העניין למודעוּת הסופרת, והדבר שימש מַפתח מרכזי בפיענוח הטקסט והביא להעמקה ולתמורות בעלילה הרגשית של הספר.

חדירה כזו לעומקם של דברים יכולה ליצור מערכות קרובות ואינטימיות במהלך העבודה; לעיתים מזומנות עולות פנטזיות על אימהוּת או על סימביוזה. עם זאת, היחסים בין העורך לסופר אינם בהכרח פרסונליים אלא פרופסיונליים במהותם. העורך הוא סוג של "פרסונה" ("מסֵכה"), וחיוני לשמור בקפדנות על דיסטנס מסוים: המרחק מאפשר לסופרים לעשות את "ההשלכות, ההעברות וההתנגדויות שלהם", הנחוצים לקידום היצירה.

חברוּת ממשית עם סופר עשויה לעורר קשיים ממשיים: "איני עוברת בדרך כלל את הגבול הזה, ומשתדלת להימנע מנטילת חלק בחייהם של הסופרים מחוץ לעבודה על הספר. איני מזמינה סופרים לביתי או נפגשת אתם בביתם, אלא מתראה אתם לצורכי עבודה במקומות ניטרליים ולא מבלה אתם בנסיבות חברתיוֹת. אני צריכה להיות במידה רבה 'לא ממשית', 'דמות ריקה' ובלתי מושגת, כדי שהסופר יוכל להשליך עליי מה שהוא רוצה – לעיתים, בפועל ממש. כעס הוא ביטוי רגשי חיוני ויש לאפשר אותו".

מנהיים סבורה כי על העורך (כמו על המתרגם) להיות שקוף – גם באשר לסופר וגם באשר לטקסט. זהו חלק מן האתיקה של העריכה, כמו זו המקובלת במקצועות טיפוליים אחרים: "היחסים בין העורך לבין הסופר חייבים להיות דיסקרטיים. העורך לא מדבר עם סופר אחד על סופרים אחרים, ולא חושף את קשייהם, לבטיהם, חסרונותיהם ומגבלותיהם של סופריו. ככל שידו משגת, אל לו לבנות עצמו על גבם של סופריו – "הפרסונה שיוצאת מתוך הספר חייבת להיות אחידה". היא מוסיפה: "אל לו לעורך לחשוב 'אני הייתי יכול לכתוב את זה טוב יותר', אלא 'הוא היה יכול לכתוב את זה טוב יותר', ולנסות להביא את הסופר להוציא זאת מעצמו".

מנהיים משתמשת בהקשר זה במטפורה המוזיקלית של האומן המבצע בניגוד למלחין, ומעירה לגבי מגבלת המטפורה: "אנחנו זוכרים את שמותיהם של המבצעים הגדולים לצד אלה של המלחינים שאת יצירותיהם הם מבצעים – אבל לא כך הדבר בדרך כלל לגבי עורכים". לשיטתה, אין מקום לאגו של עורך: "העריכה מבחינתי היא תפקיד זיקיתי לחלוטין. אני צריכה למלא תפקיד מסוים בעבור הסופר, להיות קשובה לדברים מסוימים בטקסט שלו; בעוד סופר אחר זקוק להפך הגמור ולסוג שונה של קשב. לכן, אין לי זמן לאגו; הוא רק מפריע". כאשר היא נתקלת באגו של הסופר – בעיקר כאשר הוא מביע התנגדות לעבודתה – היא מנסה להבין את שורשיה: "ההתנגדות היא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של העורך. מקומות של התנגדות הם כמו משיכה במקל הניחוש של מחפש המים, המצביעה על אפשרות לנביעה עמוקה יותר מתחת לפני השטח".

לעומת זאת, האגו של הסופר חיוני לתהליך. "אני זקוקה לאגו של הסופר; בלעדיו, לא יתקיים שיח". בשני הקצוות מצויים סופרים שיודעים הרבה מדי על הספר שלהם, וכאלה שיודעים מעט מדי. "מי שעבד על ספר אחד במשך עשר שנים, הפך בו והפך בו עד שהוא מסוגל לדקלם אותו מתוך שינה אולי מרגיש שהוא זקוק לעורך; אבל בפועל קיים סיכוי קטן שיהיה פתוח לתהליך. לערוך ספר שמוכּר ליוצרו ברמה כזו, זה כמו לסדר מחדש את הריהוט בבית של אדם עיוור שיש לו תמונה מנטלית מלאה של החלל שלו. כל תזוזה, ולו הקלה ביותר, מעוררת בו בלבול, חרדה ואי נחת". הן הסופר המודע יתר על המידה והן הסופר חסר המודעות מהווים אתגר בעבור העורך; כך גם סופרים שמסרבים באופן אידאולוגי לפענח או לפרש את הטקסט שלהם. "אם העריכה דומה לאנליזה, ואולי אפילו לפסיכואנליזה, הרי שאדם שאומר לך 'זה מה יש' ו'ככה זה נכתב' אינו יכול להסתייע בעורך. רק כאשר הסופר יכול לנסח לעצמו ולאחרים מה הוא מנסה לעשות, אפשר לבחון האם הצליח בכך או לא; לפיכך, תפקידו העורך הוא מרכזי: "העורך יכול להפוך לאבן הבוחן של הסופר; לקורא אידאלי שעליו אפשר לבדוק, בתנאי מעבדה סטריליים ובטוחים, אם הספר 'עובד'.

התרומה המרכזית של העורך טמונה בעבודה על הטקסט עצמו – לא בתפנית עלילתית או בפתרון מבני או לשוני, אלא בדיאלוג יוצר עם הסופר. מצד אחד, כל הסופרים צמאים לדיאלוג; מצד שני, לרבים מהם קשה לעשות עם זה משהו ממשי, והם נאלמים דום למול הצורך בשינוי. קשה לפרק משהו שנראה לסופר לכיד; לבנות מחדש את הטקסט. חלק נכבד מעבודתו של העורך הוא להראות לסופר כיצד אפשר לעשות זאת, ולגרום לו להאמין שהוא מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו.

בעקבות העבודה הזאת מגיעה לקיחת האחריות של הסופר על הטקסט השלם, המתווה את גבול פעולתו של העורך: "יש לי כושר שכנוע לא מבוטל, ועדיין המילה האחרונה שמורה תמיד לסופר. שמו מופיע על הכריכה ובכל עמוד ימני למעלה, ושמי מופיע בפונט 9.5 בעמוד 4 – כך זה צריך להיות. מרגע שאני משוכנעת שעשיתי כל מה שאני יכולה, והסופר אומר 'הבנתי, אבל...', עבודתי מסתיימת; לא מתוך ויתור או הרמת ידיים, אלא מתוך קבלה של תהליך ההבשלה של הסופר והספר". זה הרגע שבו העורך חייב להוציא עצמו מהתמונה: "כאשר הספר יוצא, סמכותו של הסופר צריכה להיות מוחלטת. תפקידו של העורך הוא ללוות את הכותב אל קדמת הבמה, ואז לסגת אל מאחורי הקלעים".

עם זאת, גישתה של מנהיים לעריכה הוליסטית. היא מלווה את הסופר באופן רציף – החל מהטיוטה הראשונה, דרך עיצוב העטיפה והכיתוב בגב הספר, וכלה בשיווק, בפרסום וביחסי ציבור. הפרידה מן הספר קשה בכל מקרה, וכרוכה בעצב: "מבחינת הסופר, יציאתו לאור של הספר כמוה כלידה; מבחינתי – כמוה כסוג של מוות. הדיאלוג בינינו נפסק. עכשיו מגיע זמנו של הסופר לקבל את תשומת הלב – התגובות, התשבחות או הביקורת". בכל מקרה, יציאתם לאור של הספרים, בזה אחר זה, מחייבת "סדרה אינסופית של פרידות". הנחמה טמונה בספר העומד על הפרק והמציע הרפתקה משותפת נוספת בין העורך לבין הסופר.

מבחינת תהליך הבחירה, מנהיים מדגישה: "אני לא רוצה ספר, אני רוצה סופר. הספר הבודד מעניין אותי פחות מאשר מכלול היצירה האפשרי". מנהיים מדברת על "הסופרים שלי", ומציינת: "זה לא רומן קצר אלא מערכת יחסים". עם כל ספר חדש היא שואלת עצמה האם הסופר התקדם או נסוג; מבקשת לראות את האופק שלו".


מערכת היחסים עורך-טקסט

בעבור מנהיים, העריכה היא "סוג של טיפול שבו המטופל הוא הטקסט, והסופר הוא שותף מלא בתהליך הטיפולי בו". היא משתדלת לראות בטקסט ישוּת דמיונית העומדת בפני עצמה; המתקיימת תוך קשר עם הביוגרפיה של הכותב אך גם במנותק ממנה. "גם אם יצירת פרוזה שואבת באופן ישיר מהאוטוביוגרפיה של הכותב, עליה לעמוד בזכות עצמה מבחינת יציבותה ולכידותה הפנימית. טיעון כמו 'אבל ככה זה קרה באמת' אינו מספק בדרך כלל. לעיתים קרובות, החיים עצמם הם חסרי פשר או מטרה ברורה, רוויים בשרירותיוּת ובאקראיוּת".

מנהיים מסבירה כי היא קוראת את הטקסט כמו שקוראים חלום – מחפשת בקיעים, חזרות, התחמקויות, כשלי לשון: "אני מתייחסת לטקסט כאל נתון בעל פוטנציאל התפתחות פנימי, לא חיצוני. חומר הגלם הוא הספר שמונח לפניי; זה המשאב. המטרה שלי אינה לחפש מחוצה לו אלא אך ורק בתוכו; למצוא את המנוע הרגשי והעלילתי של הספר או את האמירה והמטפורה השלטת שלו, ולנסות להביא לכך שיתפקדו ויהיו נוכחים לאורכו".

מנהיים מקבלת אם כן בברכה חורים בעלילה, חוסר עקיבוּת וחריקות במבנה. "סדקים הם דבר מצוין; לא צריך לחשוש מהם או לסגור אותם מיד. הם מאפשרים לעורך כניסה למרקם הפנימי של הספר, הם שערים אל קרביו. טעויות הן הזדמנויות לתיקון עמוק יותר, וחורים הם כמו שקעי חשמל – נקודות כוח שאפשר להתחבר דרכן אל האנרגיה הגולמית הזורמת בעורקי הטקסט. כשהטקסט מזייף, זהו פוטנציאל לשינוי, להרחבה, להעמקה, ולא תמיד למחיקה. לדוגמה, התנהגות לא סבירה של דמות לא צריכה להתבטל אלא להתנתח, להפוך למובנת, למעוגנת בטקסט, ללא שרירותית". נושא השרירותיוּת מהותי בעיניה: "כמו בשעון, חלקיו העלילתיים והרגשיים של הספר צריכים להיות מתואמים, להשתלב זה עם זה. כל פעולה מניעה פעולה אחרת בתגובה, כמו גלגלי שיניים. הכוונה היא ליצור גוף אורגני מתפקד, שלם מורכּב; לא מכניזם מלאכותי, קר ואוטומטי".

מנהיים מרחיבה את המטפורה האורגנית-הגופנית: "יש ספרים בעלי שלד פנימי – עלילה (רגשית או פיזית) שמשוקעת עמוק בבשר הטקסט, שעליה וסביבה הוא מתקיים; אחרים – בעלי שלד חיצוני, המכיל את הטקסט וקובע את גבולותיו. ספרים מסוימים מגיעים ללא שלד כלל: הם יכולים להיות יפים, אבל קשה להם להישאר זקופים. במקרה כזה, העורך והסופר מצויים בבעיה, שהרי אי אפשר – בספרות, כמו בחיים – להשתיל שלד. לעיתים, אפשר להכיל ספרים כאלה בשלד חיצוני כלשהו, לכלוא אותם במסגרת של מבנה, זמן ומקום". היא ממשיכה ומפרטת על תפקידו – 'הטיפולי-הרפואי' – של העורך: "קיימים הליכים שהעורך לא יכול לבצע: אי אפשר להשתיל לב לספר; אבל אם המוח שלו פועל, הספר יכול לתפקד ולהיות מרתק ורב חשיבות ומשמעות גם כך. אפשר בהחלט לטפל ב'ריאות' של הספר – בקצב ובאורך הנשימה שלו. עורכים יכולים להיות גם אורתופדים מצוינים. מקומות של שבר יכולים להפוך לחזקים יותר לאחר שהתאחו". פעמים רבות, היא אומרת, "דווקא דרך הטיפול במקומות ה'חורקים' הללו מתגלות האמיתוֹת הטמונות בטקסט".

אחרי תהליך האנליזה והגילוי הזה מתבצע השלב הפעיל שבו נדונים הפתרונות שישפרו את הספר הסופי. לשיטתה, פתרונות נקודתיים יוצרים בעיות במקומות אחרים: "את מושכת את החוט כאן, והוא נפרם שם"; לכן, הכלל המנחה הוא: "הפתרונות חייבים לנבוע מתוך ההיגיון הפנימי של הספר. כאשר אני נאמנה לטקסט, פעמים רבות הסופר מקבל את פתרונותיי כי הם לא שלי אלא שלו: הם יצאו מתוך מה שהוא עצמו יצר, ולמעשה מונחים בתוך הטקסט עצמו או מחופרים בו". דרך טובה לבחון אם פתרון מסוים 'עובד' הוא אם הוא פותר יותר מבעיה אחת. זהו בדרך כלל מדד לכך שזהו פתרון מוצלח". עדיין, "אני מציעה פתרונות מתוך הנחה ששמונים אחוזים מהם ייפסלו, וזה בסדר. אני לא לקחת בעלות על הטקסט. כאשר אני מרגישה שאני מתקרבת לכך, אני נסוגה שלושה צעדים אחורה".

היא מתנגדת נחרצות לטיעונים אינטואיטיביים: "הכבוד שיש לי לספר ולסופר מחייב פריטת הדברים לפרוטות. הגישה האנליטית מחייבת טיעון בהיר ומבוסס: מעולם לא אחזיר לסופר טקסט שבו אכתוב רק דברים בסגנון 'משהו בפסקה הזאת לא עובד'. מה זה ה'משהו'? ומדוע הוא 'לא עובד'? מה עושים עכשיו? עד שלא הבהרתי את הנקודות הללו לעצמי ולסופר והצעתי פתרון ממשי, לא יצאתי ידי חובתי". מנהיים מניחה את יישומם של הפתרונות בתוך הטקסט תמיד בידי הסופר עצמו: "זאת מלאכה שעליו לבצע בכוחות עצמו, במרחב שבו הוא קיים מול הטקסט שלו. המיסטיקה של הספרות כאומנות טהורה (art) היא בדרך כלל נחלתם של סופרים מנוסים פחות. ככל שאתה מיומן, ותיק ומנוסה יותר יש לך הערכה רבה יותר לאוּמנות (craft)".

מנהיים מציעה חמש דיברות לעורך: "אל תזיק" – "פְּרִימוּם נוֹן נוֹקֵרֶה" (מתוך האתיקה הרפואית); "תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה – להבדיל ביניהם" (מתוך "תפילת השלווה", שחוברה על ידי ריינהולד ניבור, ואומצה על ידי ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים); "עשה רצונו כרצונך – כדי שייעשה רצונך כרצונו" (משנה מסכת אבות, פרק ב', ד'); "כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו" (לפי 'עקרון הצדק המרקסיסטי')"; "Turn on, tune in, drop out" (טימותי לירי, 1966).



[1] סלע, 4.2.2011.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0