• עידן ירון

השגת גבול – העורך כמחבר

עודכן ב: 14 דצמ 2019

תפקיד העורכים ביצירתו של תומס וולף

הרולד בלום קבע: "ברור למדי ששני העורכים שיפרו במידה רבה את כתב היד של הסופר ושעורכו האחרון אדוורד אסוול היה כותב טוב יותר ממנו, פִּסקה אחר פסקה".

אם אכן בלום צודק בהערכתו, אין זה פלא ש"מבקרים סבורים כי ללא עבודתו הסובלנית של פרקינס ספרו הראשון של וולף היה מסה חסרת צורה, וכך גם ספריו הבאים".[1] מחלוקת חריפה התגלתה סביב שאלת תפקידו של אסוול בספרים שיצאו לאור בשמו של וולף לאחר מותו. רבים טוענים שספרים אלה – The Web and the Rock (1939); You Can't Go Home Again (1940); The Hills Beyond (1941) – היו בעיקר פרי עבודתו של אסוול: אסוול ככל הנראה החל לחשוב במהרה, כאשר עבד על החומר, שהוא עצמו אינו אלא תומס וולף.[2]

קנדי קבע כי כתב היד של וולף לא היה ראוי לפרסום במצב שבו הותיר אותו; אבל הוא כלל חומר נהדר, ומתווה כללית ברורה. קנדי תיאר את עבודתו הכוללת של וולף כ"עריכה יצירתית", ופסק כי אסוול עשה "עבודה טובה".[3] לסלי פילד גרס כי תפקידו של אסוול היה זה של עורך אמיתי, וכי הוא נותר נאמן לכוונותיו המקוריות של וולף. ההתכתבות בין אסוול לבין נוול מעלה כי הם הקדישו מאמץ נכבד לעריכת ספריו של וולף באופן נאמן ככל האפשר לרוח המחבר, לגאוניותו וליצירתיוּתו.[4]

בניגוד לכך, ג'ון הלברשטדט טען כי למעשה, אסוול – ולא וולף – הוא שיצר את שלושת הספרים; אלֵה "לא נכתבו במובן הרגיל על ידי וולף, אלא היו בעיקרו של דבר עבודתו של עורך בשם אדוורד אסוול. כתב היד שאסוול קיבל כלל כמיליון-ורבע מילים, וכחמשת-אלפים עמודים הפרוסים על פני מעל מאתיים פרקים. לגרסתו של הלברשטט, אסוול – שחש כי מוטלת עליו חובה לעשות שימוש פורה בירושתו של וולף – חתך יותר מחמישים פרקים לא מוגמרים מכתב היד שאותו כינה "בלגן" (mess), וסידר מחדש את כל השאר. הוא אפילו עיצב בין עשרה לעשרים פרקים משל עצמו, על ידי שילוב שברירים ומקטעים מגרסאות שונות של וולף. כמו כן, יצר דמויות כלאיים תוך שימוש בטכניקת הקולאז'.[5]

בתו של אסוול, מרי אסוול דול (Doll), הודתה "ללא התנצלות": "העריכה הכבדה של כתב היד של האדם הגדול וולף אחרי מותו על ידי אבי הייתה שערורייתית: הוא הכניס חומר, המציא פסקאות, כתב משפטים כאילו היו של המחבר [...]; אבל מתוך הבלגן של כתב יד בן שני מיליון מילים שנותר על ידי וולף [...], אבי יצר שלושה ספרים [...] במשך תקופה של ארבע שנים, ובכך השלים את העבודה של המחבר שהופסקה בשל מותו בגיל צעיר, והאריך את זיכרו".[6]


עריצותו של העורך

בֶּל טענה כי "האתגר הגדול ביותר של העורך היה תמיד באיזו מידה להשפיע על עבודתו של המחבר. באיזו נקודה סיועו הופך להתערבות לא רצויה, וגרוע מכך – לבגידה?".[7] שאלת מעורבות-היתר של עורך בעבודתו של הסופר והשלטת קולו על פני זה של הסופר, מתגלה באופן מובהק במערכת היחסים שבין גורדון לִיש (Lish, 1934- ) לבין ריימונד קארבר (Carver, 1938-1988).

סיפורו של קארבר, לפחות בראשית דרכו, כרוך בזה של עורכו: גורדון ליש, בניגוד לעורכים אחרים, הוא מחברם של ספרים רבים. הוא היה עורך כתב העת "אסקווייר" (1976-1969), ולאחר מכן עורך בהוצאת אלפרד א' קְנופף (1995-1977). ב"אחרית דבר" לספרו של קארבר "סיפורים אחרונים" (1998), משה רון מציין כי ההיכּרות בין ליש לבין קארבר החלה באמצע שנות השישים, כאשר שניהם עבדו כעורכים במשרדים סמוכים. כאשר ליש התמנה לעורך כתב העת "אסקווייר", הוא הזמין את קארבר לשלוח סיפורים. רק הרביעי או החמישי – "שכנים" (1971) – התקבל. ליש היה גם זה שערך את קובץ הסיפורים הראשון של קארבר. כאשר נתמנה לעורך סיפורת בהוצאת קְנוֹפף היוקרתית עוד יותר, ערך ליש והוציא שם כעבור ארבע שנים את קובץ הסיפורים שהשלים את הכתרתו של קארבר כדמות מובילה בספרות האמריקנית.[8]

בעקבות הוצאת האוסף "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", קארבר זכה להערכה על כך שהביא להפצתו של הסגנון המינימליסטי; אבל רבים ממעריציו היו מודעים לעריכתו הכבדה של ליש, ולכך שקיצץ באופן קיצוני את כתב היד. בזמנו, קארבר התחנן בפני ליש שידאג לעצירת הפקת הספר, שעריכתו תוארה על ידו כ"קטיעה והשתלה ניתוחיים".[9] במכתב לליש (8.7.1980), קארבר כתב בדם לבו: "גורדון היקר מכול, אני חייב לצאת מזה. אנא שמע את דבריי. הייתי ער כל הלילה, וחשבתי על זה, ורק על זה; כך שאנא עזור לי. הסתכלתי על זה מכל צד, השוויתי את שתי הגרסאות של כתב היד הערוך – הראשונה טובה יותר, כך אני מאמין בכנות [...]. אתה נפלא, גאון, ואין ספק בזה, טוב יותר מכל שני מאק פרקינס, וכו' וכו'. ואיני שוכח את חובי הגדול לך, חוב שלא אוכל לשלמו לעולם [...]. אומר לך את האמת, עצם שפיותי עומדת כאן בסכנה. איני רוצה להישמע מלודרמטי כאן, אבל חזרתי לכאן מן הקבר [לאחר החמרה בתסמיני האלכוהוליוּת] כדי להתחיל לכתוב שוב סיפורים [...]. אני חושש, חושש עד מוות, אני חש בזאת, שאם הספר יפורסם בצורתו הערוכה הנוכחית, אני עלול שלא לכתוב עוד לעולם סיפור נוסף [...]. פשוט איני יודע מה לומר עוד. אני שטוף מבוכה ופרנויה. גם עייפות, גם זה [...]. אנא עשה כל הנדרש כדי להפסיק את ההפקה של ספר זה [...]".[10]

ב"הקדמת העורכים" (ויליאם ל' סטאל ומורין פ' קרול) הובהר כי ספר זה הוא הגרסה המקורית של שבעה-עשר סיפורים קצרים שכתב ריימונד קארבר ושראו אור, בנוסח ששונה בעריכה, בכותרת "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", בהוצאת אלפרד א' קְנופף באפריל 1981. המקור למהדורה הנוכחית הוא כתב היד שמסר קארבר לגורדון ליש, אז עורכו בקְנופף, באביב 1980. כתב היד, שקוצץ בידי ליש בכחמישים אחוזים [103 לעומת 202 עמודים] בשני סיבובים של עריכה צמודה, שמור בספריית לילי שבאוניברסיטת אינדיאנה. סיפוריו המקוריים של קארבר שוחזרו על ידי שכתוב מילותיו המודפסות במכונת כתיבה המצויות מתחת לשינויים ולהשמטות שהכניס ליש בכתב ידו.[11]

בסופו של דבר, ליש דיבר על לבו של קארבר ושכנע אותו לקבל את העריכה.[12] ב-14 ביולי 1980, קארבר כתב לליש: "אני נרגש לגבי הספר ופרסומו הממשמש ובא".[13]

ריימונד קארבר היה, לפחות בתחילה, ביחסים טובים עם העורך גורדון ליש, שאליו הוא כתב פעם: "אם יש לי מעמד, שֵם או אמינות כלשהם, אני חב אותם לך". גם בהמשך התעקש: "הוא עורך טוב; אולי הוא עורך גדול. כל מה שאני יודע לבטח הוא שהוא העורך שלי והחבר שלי, ואני שמח בשני הדברים" (1983).[14]

האוסף "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" הפך את קארבר למפורסם. עם זאת, "הוא לכד אותו בסגנון שהוא חש שאינו שלו" (1987).[15] מסיבה זאת, הסופרת והמשוררת טס גאלגר (Tess Gallagher, 1943- ) – אשתו השנייה של קארבר, שהיה בעלה השלישי – ביקשה לפרסם את הסיפורים ב"צורתם המקורית", תחת הכותרת "מתחילים" (הכותרת שקארבר עצמו נתן לסיפור שהפך לסיפור הכותרת של האוסף "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה"). היא סברה שהמבקרים, ההוגים והקוראים לא נחשפו עד כה לקארבר האמיתי.[16]

רק בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר ליש מכר את ניירותיו האישיים לספריית לילי שבאוניברסיטת אינדיאנה, החוקרים יכלו להעריך ביתר בהירות את השפעתה של העריכה על הסיפורים שפורסמו. המחלוקת הביאה להד בין-לאומי כאשר די-טי מקס חשף את תוצאות מחקרו על הארכיבים של ליש. מקס טען כי מתברר אכן שלטענתו של ליש, שהוא מילא תפקיד מכריע ביצירת הסיפורים המוקדמים של ריימונד קארבר, יש על מה להסתמך. האוסף המקורי נחשף עד העצם, ולפיכך גם קיבל גוון מינימליסטי. בכתב היד המקורי בעריכתו של ליש הופיעו קיצוצים רבים מספור, ואף תוספות של פסקאות שלמות. מקס העריך: "שינוייו העריכתיים של ליש נראים לי ככלל כשינויים לטובה. כמה מן הקיצוצים היו מבריקים [...]. עריכתו העניקה לסיפורים ממדים חדשים, והעלו רגעים שלבטח קארבר אהב לראותם [...]. בכל מקרה, תגובתי המתמדת הייתה: לטוב או לרע, ליש היה שם".[17]

הסופר ומבקר הספרות מיכאל המינגסון גרס כי קארבר חב את הקריירה שלו לעורכו גורדון ליש. בלעדי ליש, קארבר לא היה זוכה להכּרה על ידי הזרם המרכזי של ציבור הקוראים.[18] שרה צ'רצ'וול, מומחית בריטית לספרות אמריקנית, טענה כי ככלל, ליש לא רק קיצר את הסיפורים אלא הפך אותם לסגלגלים, פתוחים, אפלים, אלימים ומחוספסים יותר; בעלי אופי של מעמד העובדים, יותר מאשר אינטלקטואליים.[19] גילס הרווי, עורך בכיר בהוצאת הארפר, סבור כי הגרסה הנוכחית של "מתחילים" היא "ארוכה פי שניים [...], אבל מעניינת בכחצי [...]. הטקסט המקורי של קארבר, כך מתברר, דחוס בסנטימנטליות ומלודרמה. ליש חש בספר כחוש, שקט ומהיר יותר הלכוד בתוך כתב היד, וקיצץ באופן נמרץ עד שהיה מרוצה שמצא אותו". הנרי ג'יימס אמר פעם שבאומנות, חסכנות היא יופי. את זה הבין ליש טוב הרבה יותר מקארבר. הזוהר של עבודת העריכה שלו ניכּר כמעט בכל עמוד מעמודי הספר. הרווי מסכם: "פרסום 'מתחילים' לא היטיב עם קארבר. במקום זאת, הוא הצביע שלא במתכוון על הגאונות העריכתית של גורדון ליש [...]. כאשר השפעתו של ליש פסקה, חיבוריו של קארבר הפכו לקונבנציונליים יותר".[20]

בריאיון שנערך לאחרונה עם גורדון ליש – הנפתח במילים "גורדון ליש הוא נוסע מארץ שאינה קיימת עוד, ארץ שבה עורכים היו נסיכים, ומחברים מלכים" – הוא משיב כי קארבר "היה רמאי. איני חושב שהוא היה כותב בעל חשיבות כלשהי".[21]


"מיהו המחבר?"

מתברר אם כן כי במקרים מסוימים, השאלה "מיהו המחבר?" הופכת למורכּבת, ולעיתים אף מתעורר צורך להכּיר ב"שיתוף פעולה", ואף ב"מחברים רבים". מקרים כאלה מתבטאים במערכות היחסים בין כותב לבין עורך לגבי ספרים מסוימים, כמו "הבט הביתה, מלאך" או "על הזמן והנהר" (וולף-פרקינס); "התחלות" (קארבר-ליש); וכן ברומן "וזרח השמש" (המינגוויי-פיצג'רלד) ובחיבור הפואטי המונומנטלי "ארץ הישימון" (אליוט-פאונד).

המקרה של "ארץ הישימון" (The Waste Land, 1922) – אחת היצירות המוכּרות והמפורסמות ביותר במאה העשרים – בולט במיוחד, מכיוון ששיתוף הפעולה בין שני המשוררים הגדולים – ט"ס אליוט ועזרא פאונד – מתועד בבירור בחילופי כתבי היד ביניהם. עורך כתב היד, פאונד, צמצם את השיר מלמעלה מ-1,000 שורות ל-434 שורות, במתכונתו הנוכחית. בתהליך העריכה הוא מיקד והגביל את המסר של הפואמה, ומיתן את הטון הסרקסטי. להערכת רוב המבקרים, למעט מלומדים אחדים, הגרסה של פאונד היא שיפור מובהק בהשוואה לנוסח המקורי של אליוט. ג'ק סטילינג'ר טוען כי התפיסה הכללית היא שהשורות הסופיות של "ארץ הישימון" נותרו חבויות מלכתחילה בכל השורות של כתב היד.[22] יצוין כי אליוט – בדומה לקארבר בעת הוצאת ספריו הראשונים – היה במצב נפשי ירוּד במשך כתיבת הפואמה ועריכתה, וקיבל כמעט את כל תיקוניו והצעותיו של פאונד.[23] מסקנתו של סטילינג'ר היא שהטקסט מהווה עבודה של שני מחברים. פאונד "הפך את הפואמה מעירוב של פסקאות טובות ורעות לפואמה".[24] נראה אכן כי ללא פאונד הפואמה הייתה שונה לחלוטין ואולי גם מרשימה הרבה פחות. בתיקונים ובשינויים שהכניס בכתב היד, פאונד הסיג את הגבול שבין עורך לבין מחבר. בעוד שעורך משַנֵה, מחבר יוצר. לפיכך, יש מי שטוען כי פאונד היה ללא ספק אחד ממחברי הפואמה, מכיוון שהוא עיצב ביחד עם אליוט את התוכן; מילא תפקיד חיוני בספקו את החזון והכוונה של הפואמה. הוא היה, בנוסף לאליוט, מי שהעניק לה את אופייה המקורי והאיקוני.[25]


[1] Smith, 2.10.2000


[2] Flora 2007: 162, 163


[3] Kennedy 1962, 1981


[4] Field 1987


[5] Halberstadt 1981, 1989


[6] Aswell Doll 2009


[7] Bell 2007


[8] קארבר 1998: 181.


[9] מכתב לגורדון ליש, 11.8.1982 – Carver 2007.


[10] Carver 2007


[11] קארבר 2013: 7.


[12] Motoko 2007; Churchwell 2009


[13] Carver 2007


[14] Bruce & Stull 1990: 50, 235


[15] Bruce & Stull 1990: xiii-xiv


[16] Motoko 2007


[17] Max 1998


[18] Hemmingson 2001


[19] Churchwell 2009


[20] Harvey, 27.5.2010


[21] Hayward 2014


[22] Stillinger 1991: 127-128


[23] Stillinger 1991: 137


[24] Stillinger 1991: 32


[25] Zeligs 2013

70 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0