• עידן ירון

עריכה וביקורת ספרות

עודכן ב: 14 דצמ 2019

חיבור זה נועד לחשוף את צפונות "עריכת הספרות" ו"ביקורת הספרות" – שלא זכו עד כה לעיון מעמיק ומקיף. החיבור מתבסס על עדויות מתחומי הספרות; מקרי בוחן היסטוריים קלסיים; עדויות של המומחים עצמם כפי שפורסמו על ידם, וכן ראיונות עומק עם מומחים בולטים בתחומי התרגום, העריכה וביקורת הספרות. מִכלול היחסים "עורך–מחבר–מבקר" מתגלה באור חדש, עם הבהרת ההקשר הכולל שבו הוא מתקיים. העורך נתפס כאן כ"קדם-מבקר", ואילו המבקר – כ"בתר-עורך". כך מתברר כי סוכנים תרבותיים אלה משלימים זה את זה ומהווים – במסגרת תפקיד השירות שלהם – חלק ממעגל הפועל לטיפוח ולטיוב חיי הספרות והתרבות.


ד"ר עידן ירון הוא בעל תואר שלישי בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, סוציולוג ואנתרופולוג חברתי. מתמחה בחקר תרבות (ספרות, אומנות, קולנוע), ובלימודי צבא. בין פרסומיו: בית השימוש במרחב הסמלי. תל אביב: רסלינג, 2005; משחק המראות: ביקור בגן החיות התנ"כי. ירושלים: כרמל, 2010; תמונות מחיי בית הספר (בשיתוף יורם הרפז). תל אביב: ספרית פועלים ומכון מופת, 2015; מאחורי הכוונת: עיון רב‑תחומי במקצוע הצליפה הצבאית. תל אביב: הוצאת מערכות – מודן, 2016; קרבנות מלחמה. ירושלים: כרמל, פרשנות ותרבות, 2017; מעשה שקולניק: הסיפור האמיתי – רצח אידיאולוגי של מחבל כפות. חיפה: פרדס, 2017; משפט לחימה ואתיקה צבאית. ירושלים: כרמל, 2018.


ואני אך כלי שַׁרת אבקש לי כפעם בפעם לשרת לפני הקוראים העברים ולשוּם לפניהם את משפטיי ואת חוקותיי.

(דוד פרישמאן, "בשוק של הסופרים והספרים")

הקדמה


מלכתחילה, מילים היו לגבי ממשיוֹת יותר מאשר החיים עצמם, ולבטח מעניינות יותר.

(העורך רוברט גוטליב – Gottlieb 2016)


חיבור זה נכתב מתוך תשוקה עזה וזיקה עמוקה למילה הכתובה. אני מחובר למילה לאורך שנים רבות. במשך כשני עשורים שימשתי כעורך ומתרגם של ספרות עיונית ומדעית. העריכה – בדומה למלאכת התרגום או ביקורת הספרות – היא מיסודה עיסוק יצירתי, אף שהשוואתה עם הכתיבה מעמעמת היבט זה. העוסקים ביצירתיוּת אוהבים בדרך כלל את כלי הביטוי המשמשים אותם בעבודתם. עורכים, מתרגמים ומבקרים – בדומה למחברים – אוהבים את המילה הכתובה ואת הדימוי. התגלית הראשונה שמעצבת את עולמם המקצועי היא בדרך כלל הכּרתם בכך שכלי הביטוי המילולי הוא מרכז עולמם.

רוברט גוטליב אמר בריאיון לכתב העת "פריז ריוויו" (סתיו 1994): "למעשה, הייתי בן ארבעים כאשר הייתה לי התגלות נפלאה – זה הולך להישמע מטומטם: פתאום התברר לי שלא כל אדם בעולם מניח, מבלי לחשוב על כך, כי הקריאה היא הדבר החשוב ביותר בחיים. מעולם לא ידעתי שאני חושב כך; זה היה בסיסי כל כך מבחינתי" (Gottlieb 1994). בעקבות דבריו של גוטליב, הייתה לי התגלות נפלאה: פתאום התברר לי כי הדבר החשוב ביותר בחיי הוא הכתיבה. אם לשאול ביטוי יומרני מספרו של סטיבן קינג "על הכתיבה": "אלוהים נתן לך משהו שאתה יכול לעשותו; מדוע בשם אלוהים לא תעשה זאת?" (King 2000).

לפני כעשור פרסמתי מאמר בכתב העת "קשת החדשה" (חורף 2007 – ראו להלן), לבקשת העורך אהרן אמיר, שכותרתו "פרקטיקה ואתיקה בעריכת לשון". ב"הערת המחבר", בסופו כתבתי – בעקבות דמות המגיה בספרו של ז'וזֶה סַאראמגו "תולדות המצור על ליסבון": "בכתיבת שורות אלו אני נפרד, ברגשות מעורבים, ממלאכת העריכה ועובר – בקורטוב של יִרְאָה – מחדר העבודה לחדר השינה;[1] זאת מתוך תקווה ששבירת ההרגל תעזור לי להיכנס לתקופה אחרת. אולי בכל זאת יבוא יום ותבער בי התשוקה לחזור לכיסא ולשולחן העבודה המיותמים של העורך, כדי שהכול יישאר ברור וערוך ועשוי כדת וכדין. עד אז, דרישת שלום למחברים והֵידָד לעורכים! לבי אתכם!".

ניסיוני הציב אותי בפני הדילמה: עריכה או כתיבה. חשתי אינטואיטיבית אז, וכך אני חש במידה מסוימת גם היום, שכאשר אתה כותב ראוי שתניח ידך מן העריכה; וביתר שאת – כאשר אתה עורך ראוי שתניח ידך מן הכתיבה. תחושה זאת התחזקה כאשר הקשבתי לקולם של אנשים אחרים המתמודדים יום-יום עם דילמה דומה: האם לשמש כלי שרת לקידום יצירותיהם של אחרים, או ליצור בעצמם? בעניין זה התבלטו דבריה של המתרגמת והעורכת נילי מירסקי (שנפטרה ממש עם סגירת חיבור זה). מירסקי העידה: "לא התחשק לי לכתוב, לא מתחשק לי, המגירות ריקות [...]. אין לי שום דחף יוצר, יש לי דחף מבַצע" (סלע, 25.10.2011). מירסקי קבעה כי היא "ממש ממש לא רצתה להביא ילדים": "אני מעולם לא רציתי ילדים. אמרו לי, 'את תצטערי'. אוי כמה שאני לא מצטערת! זה טוב ויפה, אבל לא בשבילי. נורא משעמם אותי ואין לי חפץ בזה. זה לא נוגע בי בכלל" (הארץ, 22.12.2016). העורכת נועה מנהיים הסבירה בשיחה שהיא קנאית לעריכה, ולכן אין לה עניין לכתוב בעצמה: "אני מחויבת לפרישוּת, ואני פורשת מהפן של הכתיבה ומקדישה את עצמי באופן כמעט דתי לפן של העריכה" (סלע, 4.2.2011). היא ציינה כי "כל עוד אתה מוגדר כעורך, עליך להימנע מכתיבת ספרים משלך". היא העידה: "מאחר שאין בי שום דחף מכל סוג שהוא ליצור, אין בכך ויתור". היא סיפרה: "במשך שנים רבות לא רציתי לעשות ילדים. העובדה שהביולוגיה חוננה אותי באינסטלציה המתאימה ובתכונות האופי הנדרשות אינה אומרת בהכרח שעליי להוציא יכולת זאת מן הכוח אל הפועל". את תחושות האימהות העמוקות היא מגשימה לא פעם במערכת היחסים עם הסופרים ועם הספרים, במסגרת תפיסה כללית של תפקיד טיפולי.

תרצה פלור מציגה גישה דומה, ומדמה עצמה ל"מטפלת" בניגוד ל"אֵם": "במשך הזמן, אני מפתחת אִכפתיות כלפי היצירה וכלפי הדמויות; אבל אני תמיד מודעת לכך שהילד הזה אינו שלי. אני אחראית לו בשעות הטיפול, לא אתן לו לצאת לגן המשחקים ולהיפצע, אבל אני מחזירה אותו בסוף היום בריא ושלם להורתו [...]. מעולם לא הגעתי למצב שבו רציתי לחטוף את הילד ולברוח. כמובן שכל דבר שאתה משקיע בו, אתה מתאהב בו; אבל גם לכך יש גבולות. אתה אוהב את היצירה, כמו שמטפלת אוהבת את הילד המסור לחזקתה; אבל הוא לא יהיה מעולם ילדהּ שלה: הוא בא מהבטן של מישהי אחרת; הסופרת היא זאת המוציאה את היצירה מעצמה. אם יש למטפלת-לעורכת בכל זאת ילדים משלה, היא חוזרת אליהם אחרי שעות העבודה". תרצה מכּירה כמובן בהבדל המשמעותי בין "ילד" לבין "ספ": "ספר אינו אדם [...], וגם אם היה ילד – הוא בכל מקרה אינו שלי. כאשר אני חולמת על הדמויות, מישהי אחרת קמה בשבילן בלילה". תרצה מוסיפה: "אני לא רוצה ילדים. ילדים, כמו ספרים, מעניינים אותי מאוד, מעניינים להפליא; אבל זו יצירה שאני לא יוצרת כ'פרי בטן'. ילדים של אחרים – העמדָה של דודה אוהבת – זה מצוין; אני נהנית מילדים של אחרים. אני חושבת שצריך נורא לרצות, ולי אין רצון עז כזה. לקח לי המון זמן להודות בזה ולהפסיק להתבייש, בעיקר בגיל המזוהה עם הפריון. חברים שאלו אותי מדוע איני יולדת, כשם ששאלו אותי מדוע איני כותבת – שהרי לטענתם יש לי כישרון מולד לכך. ראיתי חברות שברגע מסוים חשו 'טיק' כזה שעכשיו צריך להביא ילדים לעולם. זה פשוט לא קרה לי. לא אעשה ילד, ולא אכתוב ספר, רק בגלל שצריך. הגעתי למעמד ה'אל-הורי', ואני מאושרת בו. למזלי, אני נמצאת בחברה סובלנית מאוד, שכיום מקבלת לגמרי את עמדתי ומעמדי. אין כבר לחץ. הגיל הנורמטיבי עבר. אם אכתוב בגיל מבוגר, יהיו אלה אולי רק זיכרונות". בכל זאת, היא מדגישה שוב את ההבדל בין "ילדים" לבין "ספרים": "מי שלא יולד נתפס כמשובש; מי שלא כותב – 'פשוט חבל'. המנגנון הפיזיולוגי של הלידה, והמנגנון הרוחני של הכתיבה שונים זה מזה מיסודם. יש לי רחם, ומוצע לי להשתמש בו (הצעה בעלת משמעות פופוליסטית למדי – שהרי רוב הנשים יכולות להביא ילדים לעולם); הוא נתן לי אולי גם כישרון כתיבה; אבל זה רחוק הרבה יותר ומוחשי הרבה פחות מאשר יכולת ההולדה. מעט מאוד אנשים כותבים ספרות יפה ראויה (ולפיכך עיסוק זה בעיקרו אליטיסטי יותר). בכל מקרה, העקרות הפיזיולוגית והספרותית נעשות אצלי מבחירה".

גישה זאת משפיעה כמובן על תפיסת התפקיד של העורך או העורכת. דיאנה אַַטְהִיל – שהייתה במשך כחמישה עשורים עורכת בהוצאת אנדרה דויטש הבריטית, הייתה לא נשואה וללא ילדים מתוך הכּרה, ונפטרה בראשית 2019 – אמרה: "עלינו לזכור תמיד שאנו מיילדות בלבד – אם אנו מעוניינות בדברי שבח על העמדת צאצאים, עלינו להרות בעצמנו" (Athill 2000). מקסוול פרקינס ראה את תפקידו של העורך כ"רופא-מיילד", שצריך לוודא שכתב היד מושלם ורואה אור" (Cowley, 1985: xv, 12; Bruccoli 1996: 28).

ידידי מבקר הספרות עמרי הרצוג, שאליו הפניתי שאלה זאת לגבי ילדים בחיי אנשי הסֵפר, הסתייג מעיסוק זה וכתב בנימה שכלתנית יותר ורגשית פחות: "לגבֵּי ילדים – אני מבין למה זה נראה לך מעניין, אבל אף פעם לא הבנתי את החיבור בין ספרים לילדים, או את הרטוריקה "ללדת ספר לעולם". נראה לי כי זה יכול להביא לפסיכולוגיזציה קצת וולגרית של העניין".

בכל מקרה, ספריי עד כה – שאינם יוצאי חלציי דווקא – עוסקים בתחומים מגוונים. כולם נכתבו כספרי עיון, אם כי תמיד שאפתי לשלב בין מדע לאומנות ולהדגיש את ההיבט הפואטי של הכתיבה. בחיבור זה הסתמכתי על ניסיוני כעורך, ועם זאת ביקשתי לחרוג ולרעות בשדות זרים – בשדות הספרות היפה, שתמיד התקנאתי באלה הצועדים בשביליה כבתוך שלהם. חריגה זאת אִפשרה לי גם לגעת בהיבטים אומנותיים שעומדים במרכז עולמי. זיקתי האישית – למרות השכלתי במדעי החברה – היא לעבר מדעי הרוח והאמנויות. העיסוק בחקר תרבות מאפשר לי, במידה מסוימת, להתקרב למשאת נפש זאת.

מעבֵר לתשוקה לכתיבת חיבור זה שתוארה לעיל, הדחיפוּת לכתיבה התעוררה בין השאר מהתכתבות שניהלתי עם "המתרגמת והעורכת" הנודעת נילי מירסקי.[2] התכתבות זאת – שהתמקדה בעריכת ספרות, למרות ההזדהות העמוקה של מירסקי דווקא עם מלאכת התרגום – חשפה בפניי שלושה אתגרים עיקריים שעריכת הספרות ניצבת בפניהם: ראשית – בהשוואה לתחום התרגום, שהתלוו אליו לאורך ההיסטוריה בחינה והתבוננות עצמית (ויסברוד 2007: 25) – כמעט שלא נמצאת בתחום העריכה חשיבה רפלקסיבית מוצהרת מסוג זה, שנוכל להסתייע בה ואולי אף להציבה בתשתית העיון. שנית – בהשוואה לכתיבה, ובמידה מסוימת גם לתרגום, קרנה של העריכה אינה רמה, ולפיכך אינה מתקבלת בכובד ראש דומה. שלישית – העוסקים בעריכה באופן מקצועי רואים בה לעיתים מזומנות עשייה אינטואיטיבית, שאין ביסודה תיאוריה או פילוסופיה כלשהי. אתגרים אלה התנסחו מתוך חילופי הדברים בינינו.

אתגר ראשון – היעדר חשיבה רפלקסיבית על מלאכת העריכה: מירסקי, שזכתה בפרסים רבים – ביניהם פרס ישראל בתרגום לעברית (2009) – הקדישה מאמר להתבוננותה ולהרהוריה "הלא‑אקדמיים" (מסוג "התיאוריה של הפרקטיקה") בתחום התרגום. המאמר נפתח בשאלה: "מהו תרגום אידאלי של יצירה ספרותית?", ומציע כתשובה "שתי גישות עקרוניות" (מירסקי, 1978). מירסקי לא כתבה דברים דומים בתחום העריכה. פיליפ בלייק מוריסון מונֵה סיבות אחדות לכך שאין ברשותנו מקורות ראויים העוסקים בבחינה ובהתבוננות עצמית בתחום העריכה: ראשית, מסורת העריכה דוגלת בטשטוש עצמי. תרומתם של העורכים אינה מוכּרת בדרך כלל, והם משמשים כרוחות הרפאים במכונה, השותפים הסודיים, העוצמה האנונימית מאחורי הכתר. במילים אחרות, הם מעין "קרדינלים אפורים".[3] שנית, כאשר הם מגיחים מן הצללים וכותבים את זיכרונותיהם, הם נתפסים כמי שמוסרים מידע במשורה. שלישית, כותבים עשו מצידם מעט כדי להבהיר את תפקיד העורך. כאשר ההתנסות של העריכה מסתיימת בטוב, הם מכּירים טובה; אולם המקרים המפורסמים יותר הם אלה שבהם העריכה מסתיימת ברע (Blake 2005).

אתגר שני – הקלת ראש במלאכת העריכה: העריכה מילאה מבחינת מירסקי תפקיד זניח אם לא מבוטל בהשוואה לתרגום. בסוף מאמרה "הטריטוריה השלישית", היא שואלת האם לא הגיע הזמן שגם אנו – בדומה לבורחס – "נשוב וניתן את דעתנו ביתר כובד ראש לאמיתות [הנוגעות למהותה של אומנות התרגום]?" (מירסקי, 1978: 311). לעומת כובד ראש זה, מירסקי הקלה ראש – ואולי זלזלה ממש – במלאכת העריכה. בריאיון עיתונאי העירה: "הרי יצאתי לפנסיה בשביל שאוכל להמשיך לתרגם. כל עבודת העריכה הייתה יותר עניין של צורכי פרנסה, במחילה" (סלע, 25.10.2011). בריאיון עכשווי: "עבודת העריכה הכבידה עליי ושנאתי אותה" (הארץ, 22.12.2016). בריאיון שערכתי עִמה היא שבה והטעימה: "מעולם לא ראיתי את עצמי כעורכת מקצועית, אף שהייתה זו ההגדרה הרשמית של תפקידי בהוצאת עם עובד [...]. לא עסקתי במלאכה זאת אלא לצורכי פרנסה בלבד. בלבד!!! מעולם לא היה לי עניין כלשהו בעריכה, והייתי ממש מאושרת להיפטר ממנה" (ריאיון אינטרנטי, מירסקי, 17.3.2014).

אתגר שלישי – התעקשות על ההיבט האינטואיטיבי של מלאכת העריכה: לטענתה של מירסקי, "אין לי כל תפיסה ייחודית לגבי עריכת הספרות [...]. כל עוד עבדתי עם סופרים בעריכת ספריהם, עשיתי כמיטב יכולתי לעזור לכל סופר או סופרת להבליט את קולו הייחודי כפי שקלטתי אותו, ועשיתי זאת בצורה אינטואיטיבית לגמרי – בלי תיאוריה ובלי פילוסופיה, איש-איש לפי צרכיו, בבחינת 'חנוך לנער על פי דרכו'" (ריאיון אינטרנטי, מירסקי, 17.3.2014).

דברים אלה של מירסקי מזכירים לי את דבריו של בנג'מין דרייר, שהבהיר כי עם הגיעו לבית ההוצאה "רנדום האוס" לימדו אותו שאין בהוצאה "סגנון של הבית". כל כתב יד זוכה לתשומת לב עריכתית הנדרשת לו באופן ייחודי, והעורכים אינם מבצעים מדיניוּת של "מידה אחת מתאימה לכול". עם זאת, הוא מפרט כמה כללים המועדפים עליו, כעורך מִשנה, ועל ההוצאה (Dreyer 2019).

למדתי על גישתה לעריכה מתוך ראיונות מזדמנים. באחד מהם נכתב כי היא "נמנית עם העורכים הוותיקים של הספרות הישראלית, המקפידים על עריכה מסורתית – כזאת המתערבת בטקסטים ובתכנים". היא אמרה שם: "הצד החזק שלי בעריכה זה המחיקה [...]. אני אלופת המחיקות. הכול תלוי בטקסט – יש טקסטים שצריך להתערב בהם עד כדי הוצאת דמויות או סצנות שלמות [...]. מבחינתי, עריכה של ספר כוללת גם עריכה לשונית" (סלע, 25.10.2011). הזכרתי בהתכתבות בינינו ריאיון זה לצד ריאיון אחר שבו רונית מטלון העידה באשר לעבודתה של מירסקי: "היא אף פעם לא הייתה בעמדה של העורך שמחזיק את העט האדום. לא היה רגע במהלך הקשר אתה שהייתה לה עמדה של פקיד תרבות, של ראש קטן. מאחורי כל הערכה עומד תמיד עולם שלם של עקרונות, אמונות, להט וטעם ספרותי" (בן-שמחון, 2.9.2011). תהיתי, בתגובה לדבריה, אם כל אלה אינם ולו יסודות של תיאוריה או פילוסופיה של עריכה.

מירסקי השיבה, לאחר שהעירה "אתה מסרב כנראה להאמין שאין לי בעצם מה לומר בענייני עריכה": "קשה מאוד, שלא לומר בלתי אפשרי, להכליל כאן [...]. נכון מאוד שהייתי אלופת המחיקות. סופרים רבים נוטים להכביר מילים ולהאריך שלא לצורך, והשקעתי מאמצים לא מעטים בהידוק הטקסטים" (ריאיון אינטרנטי, מירסקי, 18.3.2014).

לאחר מותה, הסופר והמאייר ירמי פינקוס כתב כי "עריכה איתה היא שיעור בטעם טוב, אמת של שפה, הבנת מנגנונים מכוּונים היטב, וגם השתוללות רגשית – רמת המחויבות שלה לטקסט גבוהה כמו של סופר". משה רון, מעורכי "הספריה לעם", ציין כי "ההתעקשות על שפה ברורה הייתה לסימן ההיכר של מירסקי" (הארץ, 30.1.2018).

הסופר האמריקני סטיבן קינג סיפר על הערתו פוקחת העיניים של עורך עיתון בית הספר ליסבון פולס שבמיין – שבו הוא עצמו שימש ככתב ספורט – עת שעבר על כתבתו הראשונה: "רק הוצאתי את החלקים הרעים; הרוב הוא טוב למדי". הוא הוסיף: "כאשר אתה כותב סיפור, אתה מספר לעצמך סיפור. כאשר אתה עורך, תפקידך העיקרי הוא להשמיט כל מה שאינו הסיפור" (King 2000). אַַטְהִיל דימתה תהליך עריכה זה ל"הסרת שכבות של נייר חום מקומט מחבילה שנעטפה באופן מגושם, וחשיפת המתנה המושכת המוסתרת בה" (Athill 2000). מנהיים דימתה את עבודתו של העורך לליטוש יהלומים. תומס וולף – שמערכת היחסים שלו עם עורכו האגדי מקסוול פרקינס תיסקר להלן – כתב בעניין זה: "מחיקות היו תמיד הקשות והמאוסות ביותר לגביי; נטייתי הייתה תמיד לכתוב ולא למחוק" (Wolfe 1936: 78). אבות ישורון העיר בשיחה עם הלית ישורון: "אתה כל הזמן עמלת לשווא להכניס את כל הכלבים לשיר, ואתה רואה שאין צורך בזה" (ישורון 2016: 52). מאיר ויזלטיר גרס, לעומת זאת: "הלא-חשוב הוא רק מה שאתה לא מכניס. על זה הולכת רוב האנרגיה בכתיבת שירה" (ישורון 2016: 32).

מירסקי הוסיפה: "באשר לדבריה של רונית מטלון, כל מה שהיא מתארת הוא פרי גישה אינטואיטיבית, ובשום פנים ואופן לא תיאוריה או פילוסופיה. גם בתרגום, אגב, אני עובדת בצורה אינטואיטיבית לגמרי – בעיקר לפי האוזן". אַַטְהִיל הציעה עמדה תיאורטית-תצפיתית באשר לעריכה: "האחד קורא בעיניו, האחר באוזניו, והם עורכים בהתאם לכך" (Athill 2000). מאיר ויזלטיר הציג בדבר שירתו גישה דומה לזו של מירסקי: "בכתיבה אני פחות או יותר סומך על החושים; אין לי הרבה תיאוריות" (ישורון 2016: 28).

תשובתה של מירסקי – והערתו של ויזלטיר – חייבו אותי למחשבה עמוקה לגבי משמעה של אינטואיציה. האינטואיציה שלי הורתה לי על כך שעורכים אינם יכולים להסתמך על אינטואיציה בלבד, ומפתחים לפחות תחושה של "מה שעובד" ו"מה שלא עובד" (ראו לדוגמה Ginna 2017). יתר על כן, ברור היה לי שהגישה האינטואיטיבית – האנטי-תיאורטית או האנטי-פילוסופית – לעשייה המקצועית אינה נחלתה של מירסקי בלבד. גישה כזאת למלאכת התרגום באה לידי ביטוי לדוגמה בהערתו של העורך, המתרגם והסופר דוד פרישמאן (1922-1859): "אני בתומי חשבתי תמיד כי אדם היודע ידיעה הגונה את הלשון שממנה הוא מתרגם ויודע כהוגן גם את הלשון שאליה הוא מתרגם, ויש לו חוץ מזה חוש וטעם, ויש לו חוץ מזה איזו שייכות ברוחו אל הדבר שהוא בא לתרגם – שהרי אלמלא זה, לא היה לבּו מושך אותו לעבודה זו – זה יכוון ממילא אל הסגנון שהוא צריך לו, ומתוך כך ייצא, באיזה אופן שהוא, איזה תרגום שלא יהיה רע ביותר" (פרישמאן, תשכ"ט: 26). אולם, כך נדמה, שלל התכונות שמזכיר פרישמאן הן שילוב נדיר בין כישרון מולד לבין מיומנויות נרכשות לאורך שנים רבות של "התנסות מכוונת".

כדי לעמוד באתגרים כבדי משקל אלה – התגברוּת על היעדר חשיבה רפלקסיבית; הקלת ראש בעריכה; התעקשות על ההיבט האינטואיטיבי – התעורר בי הצורך לתאר את הפרקטיקה של עורכי הספרות, ואף להציע קווי מתאר ראשוניים לתיאוריה של פרקטיקה זאת. ברור היה לי כי תיאוריה כזאת לא תהיה דומה לתיאוריות המושתתוֹת על רציונליוּת טכנית, אלא על הפרקטיקה עצמה. השאלה הבסיסית שניצבה בפניי בהקשר זה: מה אנו יכולים ללמוד מתוך בחינה מדוקדקת של האופן שבו אנשי מקצוע מוכשרים ומיומנים מבצעים את מלאכתם (artistry) (Schon 1987)? במילים אחרות, כיצד עורכי ספרות "יוצרים את עולמם (worldmaking)?" (Goodman 1981). זה היה המניע ליציאה למסע לעולם מרתק זה, ולמפגש הבלתי אמצעי עם האנשים המופלאים המאכלסים אותו.

ערכתי במיוחד ראיונות עומק עם אנשי ונשות מקצוע, כדי שיצרפו את קולם ויוסיפו צבע ועניין ליצירה – למִרקם המוזיקלי הכולל הנושא אופי קונטרפונקטי, בצרפו מלודיות שונות לא-תלויות למכלול הרמוני. בחרתי בהם כשם שמיילס דיוויס בחר את שותפיו ליצירת הג'אז הגדולה "Kind of Blue", מתוך היכּרות והערכה מוקדמת, או מתוך תחושה – שהתאמתה במלואה – שהם יתרמו תרומה סגולית ואיכותית ליצירה (Nisenson 2000: xiv).

בחתימה אדגיש כי בדברים שלהלן אין משום הפחתה כהוא זה מערכו של הסופר או הסופרת, שהם אחרי הכול אב-אם היצירה ומולידיה. ככל שתתקיים תחושה של כוחו של העורך או של המוציא לאור, בסופו של דבר הסופר או הסופרת הם בעלי הכוח ליצור (Ginna 2017). ברור כי בלעדיהם מלאכת העריכה תתייתר, וגם דפי חיבור זה ייוותרו ריקים ומיותמים.

אולם לעיתים התערבותו של העורך מכרעת. כך לדוגמה מקס ברוד היה אחראי במידה רבה לעריכת כמה מעבודותיו של פרנץ קפקא לתצורות קריאוֹת לאחר מותו של הסופר הנערץ. אלמלא ברוד, רוב עבודתו של קפקא לא הייתה נקראת לעולם על ידי הציבור. ברוד התעלם מרצונו של קפקא שעבודותיו יישרפו לאחר מותו (Stodola 2015).


חיבור זה מוקדש לאנשי המקצוע שהמילה והטקסט הם עולמם – לאנשי ונשות המילים אשר תרמו לו מתבוּנתם, מהתבוֹננוּתם ומתוֹבנוֹתיהם: ד"ר עמרי הרצוג, מבקר ספרות; נועה מנהיים, עורכת ספרות. כמו כן יעמדו על התודה על תרומתם לחיבור זה ד"ר נילי מירסקי ז"ל (ששיתפה אותי בתחושותיה ובהערכותיה לגבי העריכה והתרגום), תרצה פלור (ששטחה בפניי את תפיסותיה לגבי עריכה בכלל ועריכה עיתונאית בפרט), פרופ' משה רון (שבעצה אחת איתו נבחרו המקרים ההיסטוריים לניתוח).

מעל לכול, אני מבקש להודות לאמי, העורכת האישית שלי, שמלווה אותי לאורך עשרות שנים בעריכת כל פיסת נייר וכתב יד היוצאים מידי או ממקלדתי. זכות גדולה במיוחד הייתה לי על עריכתה המוקפדת והמדוקדקת – בהיותה מעל לגיל תשעים – של כתב יד זה. לא הייתה יכולה להיות לי עורכת מסורה, קפדנית וביקורתית יותר ממנה.


[1] כך בניסוח של סאראמגו.


[2] ד"ר נילי מירסקי (2018-1943) שימשה מתרגמת ועורכת בהוצאת עם עובד (1986-1979); מתרגמת הבית של הספרייה החדשה, הוצאת סימן קריאה – הקיבוץ המאוחד (1994-1986); מתרגמת בהוצאת עם עובד, ועורכת סדרת ספרייה לעם (לצידה של אילנה המרמן, ואחר כך לצידם של תרזה בירן-פריד ומשה רון) (2011-1994).


[3] דוגמת מזכירו של המדינאי ואיש הכנסייה הקתולי-צרפתי הקרדינל רישלייה, שהיה יד ימינו של הקרדינל וניהל את ענייני המדינה מאחורי הקלעים.

73 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0