• עידן ירון

שיחות עם דב הלברטל – שיחה שתים-עשרה: "שתי הלוויות לשני עמים"

מה המכנה המשותף בין שני האישים שהלווייתם נערכה בו זמנית?


מאיר שמגר והרב ניסים קרליץ היו שניהם אנשים בעלי שיעור קומה, אנשי רוח ובעלי סמכות בתחומם. האחד עלה לארץ ב-1939 מדנציג שבפולין, האחר – ב-1936 מקוסובה שבבלארוס. שניהם היו אנשי דין ומשפט, האחד במסגרת בית המשפט האזרחי המתנהל לפי דיני המדינה, השני במסגרת בין דין צדק בני ברק המתנהל לפי דיני התורה. שניהם נחשבו לגדולים, כל אחד במגזר שבו הוא פעל.


נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק חולף על פני ארונו של מאיר שמגר (צילום: ראובן קסטר)

מה היה אם כן מפריד בין שני האישים האלה, שכה הזדקר לעיניך?


המפריד היה לא רק בין שני האישים, אלא בין שני הציבורים שהם מייצגים. מבלי צורך בחידוד ההבדלים באמצעות הפגנות ועימותים, ההלוויות עצמן הציגו קבל עם ועדה את שני העמים, או שתי התרבויות המנוגדות, השוכנים זה לצד זה במדינת ישראל או בארץ-ישראל.


דב הלברטל, "הרב קרליץ ושמגר, שתי הלוויות, שני עמים" (אקטואליק, 22.10.2019)


"מייד בתום הימים הנוראים וחג הסוכות, זימן הגורל שתי הלוויות משמעותיות מאוד: מרן הרב ניסים קרליץ זצ"ל, מגדולי הדור, ולהבדיל, מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס. למרבה הפלא, הן אפילו נערכו באותה שעה.

יותר מכל הפגנות רחוב, קריאות בכנסת, עימות בתקשורת, אפיינו הלוויות אלו את הקרע בעם. התהום הבלתי ניתנת לגישור הפעורה בין דתיים לחילונים. הלווייתו של הרב קרליץ סוקרה בהרחבה רבה בכלי התקשורת החרדים. מותו של שמגר כמעט לא הוזכר. הלווייתו של שמגר סוקרה בהרחבה רבה בתקשורת החילונית. פטירתו של הרב קרליץ הוזכרה רק במעט.

התמחיתי בבית המשפט העליון בתקופה שבה היה שמגר נשיא. בקנה מידה חילוני, הוא היה אדם מרשים, גם בחיצוניותו וגם בערכיו [...]. אלא שלכל זה אין דבר וחצי דבר עם יהדות. ארונו של שמגר הוצב כמנהג הגויים, כדי שהצבור יעבור ויחלוק לו כבוד אחרון. בהספדים בתקשורת ובהלוויה דובר על חזון, על השראה, על גישה ליברלית, על פריצת דרך, על אומץ ציבורי, על ביצור מעמדו של בית המשפט העליון, על ענק משפטי ומוסרי. אלא ששום דבר מזה אינו יהודי. את אותם הדברים אפשר היה לומר על כל משפטן דגול אחר שהוא גוי. מעטים בהלווייתו של שמגר, יודעים מיהו הרב קרליץ.

לעומת זאת, להבדיל, באותה שעה נערכו ההספדים לרב קרליץ. ההלוויה הייתה יהודית בהתגלמותה. גדולי דור הספידוהו: על האבדה הגדולה לעם היהודי; על תלמיד חכם שאין לו תמורה. מעטים מרבבות המשתפים בהלוויה ידעו משהו על שמגר; אבל כולם שם ידעו כי מונח בפניהם רב שמימש את חייו כיהודי ומהווה דמות מוסרית יהודית – לא מוסר של גוים, מוסר של יהודים.

ההלוויות שיקפו את הערכים המבססים את שני המגזרים, החרדי והחילוני. הרי בשני המקרים, מדובר באנשי מעלה שנפטרו. מבחינת החילונים, שמגר אמור להיות איש רוח מהמעלה הראשונה. הפעם לא מדובר בפוליטיקאי או בסלבריטאי חשוב; מדובר בראש הפירמידה המעצבת ערכים של העולם החילוני. במובן חילוני, הוא היה כזה: מורה דרך חילונית לרבים. אבל איזה קשר יש לכל זה ליהדות?

מנגד, איש הרוח של המגזר החרדי. גדול דור יהודי במלוא מובן המילה. איש המגלם מוסר וערכים יהודים בתפארתם. איש מעלה שמעטים כמוהו.

שתי הלוויות התקיימו באותה שעה. שתי הלוויות של שני אישי רוח אולטימטיביים – האחד חרדי, השני חילוני. היו אלו שתי הלוויות, שתי הלוויות לשני עמים".


עד כמה שני עמים או שתי תרביות אלה – זו החילונית, וזו החרדית – נבדלים זה מזה?


למיטב הבנתי, תהום בלתי ניתנת לגישור פעורה ביניהם.


כיצד הגעת למסקנה מרחיקת לכת כל כך מתוך התבוננות בשתי ההלוויות?


מי שעקב אחרי ההלוויות ראה את ההבדל החריף ביניהן. הלוויה ממלכתית מעין זאת של השופט שמגר הייתה יכולה להתקיים בכל מדינה מערבית אחרת. רק בשולי הדברים הוזכרה היהדות לצד הדמוקרטיה. שמגר הצטייר כאיש הרוח החילוני האולטימטיבי, שהניח את יסודות המשפט הישראלי, בשפה שאין לה דבר וחצי דבר עם היהדות. גם נוהלי הלוויה היו בסגנון גויי: נופך רשמי, נאומים מהוקצעים של פרנסי ושועי המדינה, הצבת הארון והמעבר על פניו – ממש תעתיק של הלוויה בכל מדינה גויית נאורה אחרת על פני הגלובוס.


כיצד אם כן התנהלה ההלוויה מצידו האחר של המתרס?


מהצד האחר התנהלה הלוויה של אחד מגדולי ישראל, שהתקיימה בבני ברק ולא בעיר הבירה של מדינת ישראל. בעיר התאספו, באופן ספונטני ולא מוזמן, עשרות אלפי בני אדם. בניגוד להספדים של ראשי המדינה ומערכת המשפט, נישאו שם נאומים של גדולים בתורה, שהיללו את מידות יראת השמיים, הלמדנות, הבקיאות, הדקדוק במצוות, הטהרה והקדושה של האדם שהלך לבית עולמו. שום מילה לא נאמרה שם על המדינה, על מוסדותיה ועל היחס כלפיה.


כיצד נמדד הפער מעבר לכך?


הפער נמדד גם על ידי העובדה שלמרות שאנשי המעלה שעליהם מדובר היו בעלי שם ברמה הלאומית, ואולי במידה מסוימת גם הבין-לאומית, הם לא הוכרו או הוערכו בקרב בני ובנות המגזר האחר. הם פשוט לא עניינו אותם. הרב קרליץ לא פעל בזירה הפוליטית-הלאומית, ולכן השפעתו הוגבלה למגזר החרדי – בארץ ובעולם – בלבד.


לפיכך אתה מגיע למסקנה מרחיק הלכת על התנהלות בעולמות מקבילים?


משני האירועים שהתקיימו באותו זמן ומרחב, אבל בספֵרות שונות, אפשר היה להבין כי יש כאן "שתי מדינות לשני עמים", שחיים כאן שני ציבורים עם הלכי רוח, תרבות ותפיסות ערכיות שונים לחלוטין. אין שום מפגש ושום קשר ביניהם.


וראה זה פלא, הדברים התגלו לנגד עינינו בהרף עין אחד?


היה זה כאילו התבקעו השמיים, ומתוך הארה חד‑פעמית שלא נראתה כמוה בציבוריות הישראלית נחשפה מציאות החיים במדינת ישראל / בארץ ישראל, והוצגה כאן בצורה נהירה ושקופה כל כך – בדממה דקה ובדייקנות מופלגת. הדברים הצטיירו, למרבה האירוניה, לא מתוך החיים השוטפים אלא מתוך המפגש עם המוות.


המציאות הזאת תישאר איתנו גם בעתיד הנראה לעין?


עליי לומר בצער שזוהי הערכתי, כמי שמעורה בשני המגזרים, ומצוי בשתי התרבויות. האמת היא שכולנו יהודים ויהיה עלינו, בעל כורחנו, לחיות כאן ביחד, או לפחות – כפי שאני חוזה זאת – אלה לצד אלה, עם תהום פעורה שאין לגשר עליה בינינו. אפשר למצוא ולעצב הסדרים מעשיים בלבד, קליפת השום של חיים משותפים תחת אותם השמיים ועל אותה כרבת ארץ (המוכּרת, כמכנה משותף, כבית גידולנו על ידי כל המגזרים באוכלוסייה). שני העמים האלה לא יקבלו זה את זה לעולם, אלא אם כן תתחולל תופעה של חזרה בתשובה המונית וגורפת, שאינה נראית לעין בעת הזאת – בוודאי שלא אצל האשכנזים, השמאלנים והאליטות השונות.


מדוע להבנתך אין אפשרות לגשר על התהום בין שני ה"עמים"?


מה שמוערך בעולם החרדי, כמו בעולם היהודי בכלל, זה לימוד התורה וקיום המצוות, והשתתת החיים על ההלכה. כל היתר – כולל קיום המדינה, ההתקדמות הטכנולוגית, ועוד – נדחק לקרן זווית, אלא אם כן הוא מוכּר כאמצעי המאפשר קיום אמוני מתוך יראת שמיים. למרות שהחברה החילונית אינה מנותקת לגמרי מערכי היהדות – וקיים בה ספקטרום חילוני-מסורתי רחב – סדרי העדיפויות שלה שונים בתכלית. היא ספוגה בתרבות – מוזיקה, קולנוע, תיאטרון, מחול, ספרות, מדע – מערבית. בניה ובנותיה מתחנכים על ברכי התרבות המערבית, ומתנהלים כמעט באופן מלא בהתאם לערכיה ולדרכיה. החברה המערבית המודרנית מעמידה את האדם במרכז, ולא את האל. החברה החילונית המידמה אליה היא חברת שפע נהנתנית שהמניע העיקרי שלה הוא "לעשות חיים", מתוך צידוד בסיסמה: "חיה ותן לחיות". ערכים אלה מנוגדים לחלוטין לערכים הנישאים על ידי החברה החרדית, המשוקעת כל כולה בתורה, במסורת ובקודש.


מה הסיכוי להידברות בין שני ה"עמים", שכה היטבת להבחין ביניהם?


לצערי, אין כל אפשרות להידברות כזאת. כל אחד מהצדדים מאמין בערכיו שלו, ושולל מכל וכול את ערכי האחר. לפיכך, ביסודו של דבר, אין על מה לדבר. הדבר האפשרי היחיד שעליו אפשר אולי לדבר הוא פרוצדורות של חיים מקבילים. צפוי לנו, בהקשר הזה, מאבק מתמיד על משאבים כלכליים ואחרים, ועל פניה של החברה ואופייה של הזירה הציבורית. כמו כן, צפוי לנו ניסיון מתמיד להעביר אנשים ולנסות לגייס אותם – בדרך זו או אחרת – למחנה היריב. מעבר כזה, לפחות מנקודת המבט של הצד החרדי – נתפס כ"סוף העולם", כסיבה טובה לגינוי ולניכור מן המשפחה ומן המחנה כולו.


התמונה שהצגת היא בוודאי עגומה. נותר להיווכח עד כמה היא מתאימה למציאות – בהווה, ובעיקר בעתיד הבא עלינו לטובה.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0