88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

הקדמה: דיכאון בנימה אישית

עודכן ב: 8 יונ 2019

"מסתורי הכלב השחור"

לראשי הפרקים | לפרק הבא


ילדיי היקרים,



לבקשת בתי מעיין, אני כותב מילים אישיות אחדות בפתח החיבור על "מסתורי הכלב השחור". אעיר כי אופן כתיבתי משקף את נטייתי לראות בכל מיזם – ובכלל זה המיזם שלפניכם – מטלה ב"חקר תרבות", ולא רק התעמקות ב"חקר עצמי". בניגוד לכך, אני כותב את ההקדמה הזאת באופן שוטף וישיר, בסוג של "זרם תודעה".


אני משתף אתכם בדברים אלה בהרהורים שעולים בי בעקבות הניסיון לברר לעצמי, ובמשתמע גם לכם, את משמעות מחלת הנפש שבה לקיתי: דיכאון חד-קוטבי, המתבטא בנטייה מחזורית לדכדוך ולעיתים גם בתחושת חרדה.


החוויה שעברתי בעולמות האפלים של הדיכאון הייתה מלווה בתחושה של אי-ודאות, חוסר יציבות ובעיקר אובדן שליטה. מבלי יכולת לצפות מתי "הכלב השחור" ילפות את צווארי, הייתי פותח את עיניי מדי יום בחרדה – מנסה לברר לעצמי האם הכלב מצוי במרחק בטוח, או שאני חש בהלמות ליבו בחזי ובהבל פיו על פניי. קשה להסביר זאת, אבל לעיתים נדרשתי למבחנים עצמיים מטופשים – כמו ניסיון לדבר בקול רם, או לשמור על קו מחשבה יציב – כדי לוודא עם עצמי מה מצב רוחי וכיצד עליי לכלכל את יומי. מדי פעם דירגתי את מצב רוחי המשתנה על פני מדדים שונים – כמו "מאחת עד עשר". כאשר הגעתי למסקנה שאני נמצא בזמן שפל, היה עליי להתכדר ולכופף ראש עד חלוף הסערה. היה עליי גם לחסוך את האנרגיה המעטה שנותרה בי כדי להבטיח שאוכל לקיים את התפקודים הבסיסיים. אודה שלעיתים גם האנרגיה הזאת הייתה חסרה, ולא הייתה לי ברירה אלא להתכרבל במיטה, להצטנף ולהיבלע בתוך חור שחור – פצע פעור בתודעה.


במקרים של נפילה עמוקה, עצם הידיעה שעליי לצאת מהבית, ונורא מכול – להגיע למכללה ולהרצות לפני אולם גדוש סטודנטים צעירים, ולא תמיד סובלניים – הציפה אותי בתחושת חרדה עמוקה. מקצוע ההוראה בכלל, ומקצוע ההוראה האקדמית בפרט, הוא במידה רבה חושפני וחסר חמלה. במשך זמן קצוב ומועצם ביותר, אתה נדרש לתת את כולך – אתה מצוי באור הזרקורים, במרכז הבמה, וחייב לספק את ההצגה. ללא אנרגיה מתאימה, התוצאה ההדדית מביכה עד אֵימה. כאשר סיימתי יום הוראה כזה, כשכול מאגריי הגופניים והנפשיים מרוקנים, הייתי מכוסה זעה קרה ומבקש יותר מכול להיעלם בתוך אובדן הכרה. הכול החשיך והשחיר. העולם כבה.


הדיכאון מלוּוה בתחושת התאפסות, אובדן ערך וחוסר משמעות תהומיים. בתקופות כאלה, נראה כי אין טעם או משמעות בחיים. אם אתה לא ניחן בנשימה ארוכה וביכולת הכרה – לפחות בשולי התודעה – שהמחלה מחזורית וצפויות לך גם תקופות של הקלה ואולי גם של אושר ושמחה, מה שקשה ביותר להאמין כאשר אתה מצוי בתחתית האפלה, התוצאה עלולה להיות עגומה.


המחלה מתפרצת ללא זרז נראה לעיין וללא יכולת לחזות מראש את הופעתה. לפעמים אתה מוטל פרקדן לקרשים, כפגר מובס; לפעמים אתה מסוגל להרים מעט את הראש מעל למים – שהם, בכל מקרה, עכורים עד מאוד. כל המערכת החושית שלך מתקהה, ולכן אינך יכול ליהנות משום דבר שעשוי להסב לך עונג במצבי חיים ומודעות אחרים.


האובדן הוא ממשי – ימים ולפעמים גם שבועות שיורדים לטמיון. לכן, אני מצר על "הזמן האבוד" שנדרש לי עד שהגעתי להכרה בחיוניות של מציאת תרופה למחלה. הסיבה שלא העזתי לפנות לעזרה הנדרשת לפני כן הייתה בעיקר הסטיגמה הכרוכה בזיהוי עם המחלה ועם התרופה שנועדה להקל על תסמיניה. חששתי שמקומות עבודה, צה"ל שקיימתי איתו תמיד זיקה הדוקה, וגורמים אחרים שאדרש לדווח להם על מצבי הרפואי יוקיעו אותי ויקיאו אותי. לא יכולתי כמובן לעמוד בפני תלמידיי המתוסכלים ולהכריז בפה מלא: "אני בדאוּן היום; נגזר על כולנו מזל רע".


לכן, אני חש היום שהיציאה מהארון חשובה כל כך. כמו בתחומי חיים אחרים – וכמו שדגלנו תמיד, אימא ואני, לגבי חינוך הילדים – אני מאמין שהחשיפה, המוּנעת על ידי יושר לב וישירות הבעה, היא בעלת השפעה מזככת וברוכה.


ילדיי היקרים. לעיתים אנו כבני אדם מתמודדים עם כוחות גדולים מאיתנו, שאין לנו אלה להרכין את ראשינו בפניהם. האמינו לי שניסיתי להתמודד עם המחלה ככל יכולתי במשאביי שלי; התוצאה הייתה לצערי עלובה. האם פירוש הדבר שאנו צריכים להתמסר לגורלנו, ולא להתערב במהלך הדברים "בצורה מלאכותיות"? תשובתי היום היא – חד-משמעית – שלילית. ככל שבני האדם פיתחו תרופות המאפשרות את רווחתם – לא "סמי אושר" למיניהם, אלא תרופות מצילות חיים או לפחות מאפשרות חיים של כבוד ותקווה – ראוי שנעשה בהן שימוש, מושכל ומחושב כנדרש. אנא, אל תשפטו אותנו לכף חובה. כמו רבים אחרים הסובלים ממחלות מסוג זה, איש מאיתנו לא פשע ולא עווה. איננו זקוקים לרחמים, אבל לא תזיק לנו מידה מדודה של הזדהות וקבלה.


בכוונה תחילה דיברתי בפירוש, ללא כחל ושרק, על מחלת נפש; זאת כדי שתכירו בתופעות מייסרות כאלו, וגם תוקירו את הסובלים מהן – לא פחות מאשר אנשים אחרים ששפר עליהם גורלם וכוס ייסוריהם לא מלאה.


למרות החטוטרת בדמות "הכלב השחור" שאחז בצווארי מדי פעם ומיאן להרפות, הצלחתי איכשהו לנהל את חיי בצורה מתקבלת על הדעת, ואף להגיע להישגים אישיים וחברתיים מסוימים. אני גאה יותר מכול בכם, ילדיי היקרים, ומקווה שלפחות בדיעבד תהיו נכונים לסלוח לי על זמנים שבהם שקעתי במרה שחורה, האנרגיה שלי התדלדלה ויכולת ההענקה שלי גם היא התכלתה והלכה. הבינו: לא פעם חשתי שאני עוסק במלחמת הישרדות לִשמה; לא יכולתי להפנות משאבים לצרכים אחרים – גם כאשר ידעתי, עד עמקי נשמתי, עד כמה הם יקרים ומוערכים.


לבסוף, עוד וידוי – קשה מכול – שאני חש חובה להעניקו לכם: המחלה שלקיתי בה היא, ככל הנראה, תורשתית. אבי (וכך גם אבי-אבי) סבל ממנה בצורה נוראה. עתה הגילוי הכואב ביותר: אם יש משהו שעליי לברך עליו בחיי יותר מכול, הרי זה האופן שבו התגלתה בי המחלה: בניגוד לאבי, שנתקף פרצי זעם ולעיתים גם פיתולי בעתה ועוויתות אלימוּת, אני זכיתי שמחלתי לא התבטאה בגילויי תוקפנות כלפי אחרים אלא רק בסבל עצמי עמוק. גם בכך יש משום נחמה.


"מסתורי הכלב השחור"

לראשי הפרקים | לפרק הבא

99 צפיות