• עידן ירון

X: "המחלה והתרופה"

עודכן ב: 24 מאי 2019

"מסתורי הכלב השחור"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


אחת ממטרות כתיבתי היא להסיר את אות הקלון שדבק במחלות נפש. חשוב שלא להיכנע לאות הקלון הזה ולהסתיר את זהותם של חולי הדיכאון.

(אנדרו סלומון)


המחלה

פרופסור פיטר ריילטוֹן מאוניברסיטת מישיגן סיפר לאחרונה, בהרצאה שהעביר בפגישה השנתית של אגודת הפילוסופים האמריקנית, כיצד נאבק בדיכאון אותו הסתיר במשך שנים רבות. לדבריו, "באותו אופן שבו מדיניוּת של 'אל תשאל, אל תספר' הצביעה על ההומוסקסואליוּת כתופעה מבישה שיש לגדור אותה בחדרי חדרים, כך הקודים החברתיים הסובבים סביב מחלות נפש מוֹֹנעים מרבים הזקוקים לכך לפנות לסיוע מתאים". ריילטון עודד את אלה המתמודדים עם דיכאון ומצבים דומים, כמו חרדה, לצאת מהארון ולשתף אחרים בחוויותיהם, במקום להסתירן מחשש שישפטו אותם וידונו אותם לכף חובה. לדבריו, "אחדים כבר עשו זאת – אבל גברים מעטים מדי, במיוחד מכלל אלה שהצליחו איכשהו לזכות בחותם של מכובדות או של הכרה כלשהן".


בהשקת סדרת הכתבות הזאת רמזתי על כך שמלווה אותי לאורך השנים כלב נוסף – הלא הוא "הכלב השחור". כמי שסבל במשך עשרות שנים מאפיזודות מחזוריות של דיכאון לא-מטופל, איני יכול אלא להצר על "הזמן האבוד". פרויד, כתב לידידו ארתור שניצלר (בתרגומו המוצלח של ערן רולניק, שידובר בו להלן) על מצבו בדיוק בגיל שלי היום: "התקרבתי כבר לקצה תוחלת חייו המֵרבית של האדם, ורשאי כבר לצפות לסופה של המערכה החמישית בקומדיה הדי לא מובנת והלא תמיד משעשעת הזו".


בדיעבד, רבבות תלמידי זיהו בוודאי תקופות שבהן נעדרתי אנרגיה נפשית, התקשיתי "להרים את השיעור" וליצור את המתח הנדרש לשם הבטחת אווירה של הקשבה דרוכה. מצבים כאלה היו כרוכים לא פעם במבוכה הדדית – לאחרים, כמו לי עצמי.


הפרופסורית לספרות ג'ניפר הרלי תיארה זאת אולי בצורה הקולעת ביותר בפוסט שלה על "הוראה, דיכאון וכתובות קעקע": "לקח לי כמעט עשרים שנה עד שגיליתי את הדפוס" של אפיזודות הדיכאון העמוק שפקדו אותה; עד שבשנה אחת, הדיכאון היכה בה באופן קשה יותר מאי פעם, ללא כל סיבה נראית לעין: "הייתי יושבת במכונית שלי לפני השיעורים, בוכה ובוכה, עד שהזמן התקצר; ואז, שטפתי את פניי בגאוותנות עיקשת, ונכנסתי לכיתת הלימוד [...]".


התרופה

בחתימת הדברים, אתייחס בקצרה לכתבה מאת הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ערן רולניק. רולניק כתב באופן פוגעני – לפחות מבחינת מי שסובל מייסורי התופת של המחלה – ש"אי אפשר לאהוב את החיים כשמתייחסים לצער כאל זבל שצריך להיפטר ממנו". הוא יצא נגד "כדורי האושר", כשם כוזב לכדורים החיוניים "נוגדי הדיכאון". הוא התריס נגד האמירה של רופאים הרושמים את התרופה – "אין סיבה שתסבלו" – כאילו בלעדיה החיים יהיו פשוט ורודים פחות, ולא ריקניים, חסרי תוחלת ולעיתים מזומנות אפילו אובדניים. למי שהתרופה אכן נדרשת לו, כסם חיים של ממש, כל השיקולים האחרים מתגמדים.


השאלה "איך זה עובד?", משנית מבחינת הסובלים מהמחלה, כל עוד התרופה מאפשרת להם תפקוד יציב ותקין יחסית (אולי בליווי אפיזודות מתונות ונשלטות יותר – כמו, במקרה שלי, תסמיני חרדה שאפשר לראות בהם צורה מבשרת של דיכאון).


לדבריו חסרי השחר של רולניק, "נוטלי הציפרלקס שנים רבות מתמכרים ל'לא להרגיש'. מנעד של רגשות מורכבים, חלקם בהחלט לא נעימים, מוחלף בתפיסת עצמי כוזבת, של אנשים ש'לקחו את גורלם בידיהם".


ראשית, לי אישית לא ברור כיצד הייתי מתמיד בחיים במשך השנים מבלי ש"נטלתי את גורלי בידיי"; שנית, במקום תפיסת עצמי כוזבת, התרופה אִפשרה לי סוף-סוף לגבש עצמי משוחרר מכבלים, ולחדד את "האני האמיתי" שלי. אין מדובר ב"אי נעימות" אלא בשאלה קיומית ממש. נטילת התרופה על ידי אנשים שאינם אלא "עצובים, עצבנים או מתקשים בחיים" אינה סיבה לגזול אותה מאחרים הזקוקים לה כסם חיים.


טענה נוספת חסרת שחר של רולניק היא ש"בשונה מהאיילות בסוונה, אצל בני אדם כאב נפשי, דיכאון, אשמה וחרדה הם תנאי הכרחי לצמיחה, להבנה, להכרה עצמית, לתיקון, ליצירה וגם לאהבה. אי אפשר לאהוב את החיים כשמתייחסים לצער כאל זבל שצריך להיפטר ממנו".


אין לי אלא לקבוע שרולניק ככל הנראה לא טעם את טעמה של הדפרסיה החריפה, ואינו מבין את מהותה. ה"זבל" הזה יכול להוריד אותך באחת ביגון שאולה. התרופה אינה משפיעה שלילית, כפי שהוא גורס, על "תפיסת האדם ותפיסת העולם של המטופלים" – היא מאפשרת תפיסות אלה מלכתחילה. לכל היותר, כדברי אנדרו סולומון, "הטיפול מסדיר מחדש את הזהות רבת הפנים, ומשנה שינוי קל את מה שאתה".


אם נעלים עין לרגע מ"התעשייה העומדת מאחורי הקנוניה הזדונית", אין ספק שמדובר בתרופה מצילת חיים. לבסוף, ובאופן הנחרץ ביותר, מניעת התרופה ממי שזקוק לה היא בעיניי פשע רפואי של ממש. במקרים כאלה, האמירה כי "כדאי שמי שרושם למטופליו ציפרלקס יזכור שלא רק את הדיכאון או את החרדה הכדור הזה לוקח מהאדם" היא דברי הבל ממש.


סולומון מתאר היטב את התגובה האבסורדית של אלה השומעים שאתה נוטל באופן קבוע תרופות נגד דיכאון: "אנשים שואלים: 'הרי אתה נראה בסדר!', ועל כך אני עונה תמיד שאני נראה בסדר מפני שאני בסדר, ואני בסדר במידת מה בזכות התרופות. 'וכמה זמן אתה מצפה שתצטרך לקחת את החומר הזה?', הם שואלים. כשאני עונה שהתרופות הם לזמן לא מוגבל, אנשים שנהגו מתוך שלווה ואהדה כששמעו על ניסיונות התאבדות, קַטטוניה, שנות עבודה שירדו לטמיון, אובדן משקל ניכר וכדומה לוטשים בי עיניים בבהלה. 'אבל זה לא בריא לקחת תרופות ככה', הם אומרים, 'עכשיו אתה בטח חזק מספיק כדי להפסיק לקחת כמה מן התרופות האלו!'. כשאני אומר להם שהדבר דומה להוצאת המאייד מן המכונית שלהם או להסרת עמודי התמך בכנסיית נוטרדאם, הם צוחקים. 'אז אולי תיקח רק מינון נמוך מאוד, לצורך תחזוקה?', הם שואלים. אני מסביר שמינון התרופות נבחר מפני שהוא גורם לתקינות המערכות שעלולות להשתבש, ומינון נמוך דומה להסרת חצי מאייד [...]. אני אומר שמאוד לא הייתי רוצה לחלות שוב; אבל בתחום הזה הבריאות אינה מתפרשת כהשגת שליטה במחלתך אלא בהפסקת נטילת התרופות: 'טוב, אני באמת מקווה שבקרוב תפסיק', הם אומרים [...]. אנשים חוששים מתופעות הלוואי של התרופות אם לוקחים אותן כל החיים, אבל תופעות הלוואי האלו הן כנראה שוליות, שוליות מאוד, לעומת הקטלניות של דיכאון שלא טופל כראוי".


* פרק זה מבוסס על: אנדרו סולומון, דמון של צהריים: אנטומיה של דיכאון. תל אביב: עם עובד, 2004; ערן רולניק, "מה יש לי נגד ציפרלקס, ולמה אני בכל זאת רושם אותו", הארץ, סוף שבוע, 8.11.2017; ערן רולניק, זיגמונד פרויד: מכתבים. מושב בן שמן: מודן, 2019.


"מסתורי הכלב השחור"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0