• עידן ירון

"דוח מיוחד": הראייה והעין בסיפורו של פיליפ ק' דיק (1956), ובסרטו של סטיבן שפילברג (2002)

פרולוג


בכתבה זאת אתבונן בסיפורו הקצר של פיליפ ק' דיק דוח מיוחד (Minority Report, 1956), ובסרט הנושא שם זה (2002) בבימויו של סטיבן שפילברג ובכיכובו של טום קרוז. הסיפור הקצר, ובעיקר הסרט – בדומה לסוּגה של "המדע הבדיוני" בכלל – רוויים מוטיבים של הראייה ושל העין. הרעיון המרכזי של הסיפור: מעצרם של המתעתדים לבצע רצח; זאת באמצעות סוכנות משטרתית מיוחדת המכוּנה Precrime, הבנויה מסביב ליכולותיהם החריגות של ה‑Precogs – יצורים בעלי כישורים על טבעיים החוזים מקרי רצח טרם התרחשותם.


מוטיבים נבחרים המתייחסים לראייה ולעין ב"דוח מיוחד"


עינה של אגאתה, "דוח מיוחד", 2002

חשֵכה

השחתת העין

הסרט דוח מיוחד פותח בסדרה של דימויים החולפים לנגד עינינו ללא פשר גלוי לעין; חלקם שועטים כלפינו בחמת זעם, חלקם בהילוך איטי וחלקם מופיעים בצורת תמונות בלבד. במהרה מתברר לנו כי המחזה כולו מתרחש בתוך האישון האפל של העין אנושית רבת-הבעה, המקובעת בפנים נשיות המתבוננות בנו מלמטה. זוהי, כך נגלה לעינינו לאחר מכן, עינהּ של אגאתה (Agatha) – אחת משלושת ה-Precogs, המכוּנים בשמותיהם הפרטיים של שלושה סופרי מתח נודעים: אגתה קריסטי, ארתור קונן דויל ודשיאל האמט. הן מוצגת באותו "שוֹט" ממש כמו זה המופיע בסיום סרטו של קוּבּריק 2001: אודיסיאה בחלל (2001: A Space Odyssey 1968); ומאזכרת את סצנת הפתיחה של הסרט בלייד רנר (Blade Runner 1982), המתחילה בתקריב קיצוני של עין קְרוּעָה לרווחה, אשר בוהה, בלי למצמץ, בסביבתה.


רצף הפתיחה של הסרט – המשמש גם כמחווה לאלפרד היצ'קוק (כולל השוֹט של עינהּ של מַרְיוֹן המתה בסרט פסיכו, 1960) – מרמז על האפשרות של השחתת העין: יד אוחזת בזוג מספריים... מתגלים פניו של אברהם לִינְקוֹלְן (נשיאה ה-16 של ארצות הברית). המספריים פולחות את ארוּבּוֹת עיניו...


תמונה זאת מזכירה – למראית עין – את התמונה המפורסמת מתוך סרטם של האמנים הספרדים לואיס בוניואל (Buñuel) וסלוודור דַאלִי (Dali) כלב אנדלוסי (Un chien andalou 1929), שבמהלכה הם מבתרים לאט וללא התנגדות את גלגל העין של אישה/(פרה) באמצעות תער. עם זאת, נראה כי המסר של שתי התמונות שונה בתכלית. בסרטו של שפילברג השחתת העין האנושית מופיעה תחילה באור שלילי, בהקשר אַלים ומאַיים – ניסיונו של הווארד לנעוץ את המספריים המְסַרסוֹת בעיניה של אִשתו הבוגדנית. רק מאוחר יותר אנו נוכחים לדעת כי השחתה זאת היא למעשה נקודת מוצא לראייה חדשה: ילד בן עשר המשנן את נאום גֶטִיסְבֶּרג גוזר מסכת קרטון באמצעות זוג מספריים, ופולח את עיניו של לינקולן כדי לפעור חורים שדרכם הוא עצמו יוכל לראות.


ג'ון אנדרטון מאבד את [מאוֹר?] עיניו

אחת "הטכנולוגיות המתקדמות" המופיעות בסרט דוח מיוחד היא "זיהוי באמצעות קשתית העין"; אולם בשלבים המוקדמים של הסרט נרמז לנו כי קיימת דרך להתגבר על הזיהוי המוחלט של מִכשוּר משוכלל זה. בשיחה עם גדעון (Gideon) – האחראי על מחלקת הכליאה (Hall of Containment), שבה מוחזקים אלה שנעצרו כעומדים לבצע רצח – אנדרטון שואל מדוע הפושע שהוא מתעניין בו טרם זוהה. גדעון משיב: "בשל כך שאלה אינן עיניו. הוא דאג להחליף אותן כדי לשטוֹת בסורקים [...] אפשר לעשות את זה היום ברחוב תמורת כמה מאות דולרים".


בפגישה של אנדרטון עם איריס (Iris) – "האימא של Precrime", שטִפּלה בעבר בילדי הורים המכורים לסם "נרואין" (Neroin) שיכלו לחזות מקרי רצח והמציאה את השיטה לחיזוי פשע יחד עם למאר ברג'ס (מנהל מחלקת Precrime) – היא מציעה לו לנסות להיכנס לתוך ה"מקדש" של Precrime ולהשיג את "דוח המיעוט" (Minority Report) מן ה-Precog שחזה אותו – שהוא "תמיד המוכשר ביותר מבין השלושה", כלומר, "הנקבה". כך, ללא היסוס, איריס דוחקת באנדרטון לחטוף את אגאתה – כפֶּרסֶפוֹנֶה בִּשעתה – ולקחתה לשְאוֹל תַּחְתִּיּוֹת.


מכיוון שמערכת הזיהוי נפוצה בכול, אנדרטון הנָס מזרועות החוק משיב מייד: "עיניי ייסרקו (EYEscanned) תריסר פעמים לפני שאגיע לטווח של עשרה קילומטר מ-Precrime. הם יזהו אותי".


תשובתה של איריס, המתבוננת בו, היא נחרצת: "לעיתים כדי לראות את האור, עליך להסתכן בחשכה [...]. כשוטר – סלח לי, כשוטר לשעבר – אני בטוחה שאתה מכיר כל מיני אנשים שיכולים [...] לסייע לך בעניין זה".


אנדרטון מבין כי הדרך אל ה"אוֹרָה" עוברת דרך ה"חשֵכה", ופונה לסיועו של ד"ר אדי (Dr. Eddie) המפוּקפק. אדי פונה אל אנדרטון ומסביר לו: "אתה מבין שאיני יכול פשוט לתת לך קשתיות חדשות. הסורקים יקראו את הרִקמה המצולקת. האזעקות יפרצו ביללה. אנשים גדולים מצוידים ברובים יגיחו". אנדרטון משיב בטון ענייני: "אני יודע". אדי ממשיך בדבריו: "מה שאני אומר הוא שעליי לעקור את עיניך [...]" – "כן", עונה אנדרטון ביובש – "ולהחליף אותן בעיניים חדשות".


אנדרטון מקבל את בשורת אובדן עיניו בשוויון נפש, מעוּשה לכל הפחות. הוא מציג בקשה מפתיעה: "אני יודע זאת [שעיני ייעקרו ויוחלפו בעיניים חדשות], אבל אני רוצה לשמור את העיניים הישנות". על שאלתו של אדי "מדוע?" הוא עונה בתשובה מתחמקת: "מכיוון שאִמי נתנה לי אותן. מה אכפת לך? הרי בכל מקרה אין לך צורך בהן בשוּק המִשני". (סוֹפו של אחד מגלגלי עיניו שהוא מתגלגל, ואנדרטון בעקבותיו, עד שהוא נעלם דרך שְבָכָה).


ד"ר אדי ניגש לארון רפואי גדול, מלא עיניים וחלקי עיניים דחוסים בתוך צנצנות. הוא שוֹלה משם את מה שהוא נזקק לו לצורך הניתוח הנוכחי... בסיום הניתוח אדי חובש את עיניו של אנדרטון ומודיע לו בטון אירוני: "אל תסיר את התחבושות במשך 12 שעות. אם תסיר אותן תתעוור. האם אתה מבין?".


פוסטר, "דוּח מיוחד", 2002

השבַת מאור עיניו של אנדרטון אינה מובנת מאליה. אנו מבחינים לראשונה בעיניו לאחר הניתוח כאשר הוא מסיר מעליהן את משקפי השמש, ואחת מהן נראית חלבית. שתי העיניים נראות אדומות מסביב לארובותיהן, בשל העבודה הפזיזה והרשלנית של ד"ר אדי.


עונש ה"סירוס" של אנדרטון

לאדי, כפי שמתברר לנו, יש "חשבון קודם" עם אנדרטון, ולפיכך עקירת עיניו ו"סירוסו" מכוחו ומסמכותו מֵסֵבָה לו הנאה יתירה. אדי משיב לפנייתו של אנדרטון לגבי ניסיונו בניתוחים פלסטיים: "כיצד אני עושה מה שאני עושה עתה? בוא נאמר רק כי ביליתי זמן רב בספריית בית הכלא [...]. זו הייתה דרך נהדרת להימנע מכמה מן ההיבטים הפחות נעימים של חיי הכלא [...]. כן, כליאה הייתה חינוך ממשי, אם תרצה – פוקחת עיניים (eye opener)". בהמשך, אדי מגלה את אוזנו של אנדרטון: "כן, זה היה תענוג גדול. תודה לך מקרב לב, ג'ון, ששמתָ אותי שם; שנתתָ לי הזדמנות להכיר את עצמי טוב יותר". לאחר גילוי זה, אדי משמיע נקישה צורמת בלייזר ממש לפני אחת מעיניו של אנדרטון [...], ופולט, "כדי להשיב לך בעין יפה". עיניו הפעורות לרווחה של אנדרטון, באמצעות מהדקים, מאזכרות תמונה דומה של אלכס – גיבורו של הסרט התפוז המכני (Clockwork Orange 1971) בבימויו של סטנלי קוּבּריק.


אנדרטון מסתכן בעיוורון מתוך רצון להוכיח שהוא יכול להימנע מן הגורל המיועד לו, ובכך חוטא בחטא ה"הִיבְּרִיס" – יהירות אנושית המאיימת לשבש את סדרי הטבע וגוררת אחריה עונש מטעם האלים. ואכן, הגורל מתעתע בו ומחייב אותו להשפיל את עיניו הרָמוֹת: "משא כבד מנשוא היה מוטל על שכמו. הוא נאבק כנגד הבלתי אפשרי – וכל הקלפים נערמו נגדו". אגאתה האירה את עיניו והציבה בפניו את הדילמה הכרוכה בבחירה בין "תכתיבי הגורל" לבין "הרצון החופשי": "אתה יכול לבחור [...] אתה יכול לבחור", היא דחקה בו. אולם גם לאחר שאנדרטון הכריע מוסרית כראות עיניו, ליאו קרו – הקורבן המיועד שלו – מצא בסופו של דבר את מותו על ידו.


עיוורון ובִּלבול יוצרות

אנדרטון, שתחבושת עבה מכסה את עיניו החדשות והוא נתון בחשכה לגבי השאלה האם מאוֹר עיניו יחזור אליו, מנסה להגיע אל המקרר ולהשביע את רעבוֹנוֹ; אולם, ללא יכולת הבחנה והבדלה, הוא מבלבל בין היוֹצְרוֹת. בתוך המקרר, לצד צלחות של מזון רקוב ומבאיש, אנו רואים כריך אחד ראוי לאכילה. אנדרטון מושיט את ידו, משולל מידע הזמין לצופה, ומעביר את ידו על גבי המצרכים אכוּלי העָש. הוא פוסח על הכריך הנכסף ואוחז בידו בפיסת בשר ירוקה, מטונפת ודוחה. למרבה הגועל שלנו, הצופים, הוא דוחף אותה לפיו, ומייד יורק אותה בשאט נפש; ואזי שוטף את פיו בחלב העבש המונח ליד המצרכים הטריים.


תמונה המעבירה לכאורה מסר דומה של חוסר יכולת הבחנה מופיעה בתחילת סרטו של שפילברג. הווארד פונה אל שרה אשתו ומציין: "האיש מעבר לרחוב. ראיתי אותו כבר בעבר". שרה משיבה לו: "איך בכלל אתה יכול להבחין? אתה יודע כמה עיוור אתה ללא המשקפיים". (לתשומת לב: בעולם של 2054 של שפילברג, אנשים עדיין מרכיבים משקפיים, למרות שמבוצעים כדבר שבשִגרה – אפילו ב"רחוב" – ניתוחים להחלפת עיניים). אִזכור המשקפיים שנשכחו מאחור אינו מקרי כמובן; שהרי אנו יודעים שהווארד שב על עקבותיו כדי לחפשם, וכושר ההבחנה והשיפוט הספיקו לו כדי לדקור את אשתו ואת ידידה המתנים אהבים... הזהו סופם של הנאהבים הבוגדנים? – וראו לעניין זה "אֵם הרחמים, הזהו סופו של רִיקוֹ?", בסיום הסרט קיסר קטן (Little Caesar 1930).


ה-Precogs כעיוורים חסרי דעת

ה-Precogs, החוזים את העתיד מתוך עצימת עיניים לנעשה סביבם, מכוּנים בין השאר בסיפורו הקצר של דיק "אידיוטים", "דמויי-צמחים", "מעוותים", "מפגרים" ו"קופים"; "הם משוללים צרכים רוחניים [...] מוחם אטוּם, מבולבל ואפוף בצללים". ה-Precog ג'רי (בהתאם לשמו בסיפור הקצר של דִיק) מתואר באופן הבא: "עם עיניים זגוגיות וריקות, הוא (it) צפה בעולם שלא התקיים עדיין, עיוור למציאות הפיזית שאופפת אותו".


יתרונה של אגאתה על פני שני ה-Precogs האחרים – התולים במתבוננים בהם עיני עגל – מתבטא בכך שעיניה בראשה. לדברי סמנתה מורטון, שגילמה את התפקיד, "אגאתה היא, ביסודו של דבר, ילדה; אולם היא ניחנה בתבונה מעבר לשנותיה. היא רואה רגשות ותחושות של אנשים וחשה את כאבם ואת סבלם".


כאשר אנדרטון מתבונן בה לראשונה, זרוֹעה מונחת על קצה המְכָל; היא מסתכלת בו, אולם עיניהּ מצויות לכאורה במקום אחר. אנדרטון מחפש את וואלי (Wally), האחראי על הטיפול ב‑Precogs, אולם אינו מוצא אותו. הוא אינו רוצה לגעת בה. לבסוף הוא מתכופף, נוטל בעדינות את זרועה ומחזיר אותה למְכל. לפתע היא אוחזת באצבעו ונתלית עליה. הוא מביט בה בעיניים קָמוֹת, והיא אוחזת בחוזקה. אנדרטון קורא במצוקתו לוואלי ומנסה למשוך את ידו; אך היא אינה מרפה, אוחזת בחולצתו, ומנסה למשוך עצמה אל מחוץ למים... לאחר רגע היא לוחשת: "האם אתה רואה?" עתה היא נאחזת בו ומביטה כלפי מעלה בעיניים כָּלוֹת...


תמונה מתוך הסרט דוח מיוחד (אגאתה – סמנתה מורטון), 2002

אנדרטון מדווח לוואלי על התקרית המביכה עם אגאתה באופן הבא: "שום דבר, היא אחזה בי, ואז הופיעה דמות על המסך". וואלי משיב ללא היסוס: "היא אחזה בך? בלתי אפשרי. ה-Precogs אינם ערים לקיומנו. בהיותם בחָלָב, כל מה שהם רואים זה העתיד". אנדרטון מתעקש: "היא הסתכלה ישר אליי". וואלי משיב נחרצות: "היה זה אולי סיוט [...] לעיתים הם חולמים על רציחות ישנות".


העין הרואה היא ההופכת יצור לאנושי. ה-Precogs – שטָחוּ עיניהם מֵרְאוֹת – מתוארים כ"יצורים ממלמלים, כבדי תנועה, בעלי ראשים מוּגדלים וגופים מושחתים". כאשר נוצר קשר העין והלב בין אנדרטון לאגאתה, הוא פונה אליה בגובה העיניים ומפציר בה שלעולם לא תחזור אל המְכל. אגאתה משיבה: "אני חוזרת. אני רואה את עצמי שם". הוא מגיב בדאגה, והיא נוגעת בזרועו ומוסיפה: "זה הדבר הטוב ביותר, אנדרטון, שלא תחשוב עליי כאנושית". אנדרטון מתבונן בה ואז היא מכבה את עיניה.


בין חשֵכה לאוֹרָה

אנדרטון מצוי בין שני העולמות – בין "עולם החשֵכה" לבין "עולם האוֹרָה" – ומשמש כמעין "פרשן תרבותי". תפקידו – כתפקידו של המיסטיקן מצד אחד ושל המדען מצד שני – להכניס סדר לתוהו ובוהו שבעולם באמצעות הסבר התופעות הנראות לעין על ידי הכוחות הסמויים מן העין.


רב-האַשָּף אנדרטון נדרש לחשוף את "כוחות השחור" השוכנים בליבו של הכרך הגדול ומאיימים על הסדר הטוב. הוא ניצב לפני מסך של זכוכית סבָכָה, שעליו מוצגות תמונות (images) מסוגים שונים. התמונות מלוּקטוֹת מתוך מוחם של שלושת ה-Precogs ומשמשות להעלות מקרי רצח העומדים להתרחש בעתיד. תמונות אלה נראות לכאורה חסרות פשר, ומחייבות פרשנות של מומחה לדבר. אנדרטון מנצח על מלאכת המחשבת המורכבת הזאת כשהוא מצויד בכפפות בעלות קצוות זוהרים המשמשות לו לתפעל את התמונות, להכניס בהן סדר ולאתר באמצעותן את הרוצח ואת זירת הרצח הפוטנציאליים.


תמונה מתוך הסרט דוח מיוחד (אנדרטון – טום קרוז), 2002

על ידי התערבות גורלית מעין זאת, סוכנות Precrime שואפת לפזר את האפלה ולחשוף לעין את האיוּם שזאת מסתירה. בכוחו של העומד בראש הסוכנות לקיים מעקב מתמיד ומקיף כול, ומתוך האַדְנוּת שמעקב זה מקנה להבטיח לכאורה את השלטתו וכינונו של הקוסמוס הנתון תדיר למוראותיו של הכָּאוֹס. אנדרטון, "המבדיל בין חושך לבין אור", יכול אזי להתבונן במעשי ידיו ו"לראות כי‑טוב".


אוֹרָה

מבט מקיף כול

הטכנולוגיה המתקדמת העומדת לרשותו של אנדרטון מאפשרת לו "ראייה מוחלטת" (total vision). מבטו המקיף כול "חודר את הלבבות הפועמים בחשכה", מגיח "אל לב לִבּה של הישות האנושית", ובעת ובעונה אחת מציגם במערומיהם וחושף את שִפלוּתם.


1984 – 2054

שפילברג מבהיר כי "נבואתו של ג'ורג אורוול מתגשמת אכן, לא במאה ה-20 אלא במאה ה-21. 'האח הגדול עינו פקוחה', והיא עוקבת אחרינו בכל אשר נפנה. לפיכך, מעט הפרטיות שיש לנו תתפוגג לחלוטין תוך עשרים או שלושים שנה, מכיוון שהטכנולוגיה תהיה מסוגלת לראות דרך קירות, דרך גגות הבתים, אל תוך חיינו הפרטיים, אל תוך קודש הקודשים של משפחתנו".


פּנאוֹפטִיקוֹן –העין כאמצעי זיהוי

"חברת הפיקוח" (disciplinary society) של דוח מיוחד – המייצגת משטר טוטליטרי המדוּמה ל"פּנאוֹפטִיקוֹן" (מיוונית, פאן – הכול; אופטין – לראות), והמשתווה לעינו הפקוחה של "האח הגדול" ב-1984 – כוללת סורקים המזהים את קשתית העין, המשמשים כמכשירי מעקב וכאמצעים שיווקיים כאחד: זהותו של האזרח נבדקת שוב ושוב מדי יום, בעוד שיצרנים פונים אליו ישירות ומציעים לו את מרכּוּלתם.


סריקת העין – שיש בה משום זיהוי מוחלט, מכיוון שאין שתי קשתיות זהות לחלוטין במבנה ובפרטים – מקבלת ממדים מעוררי חַלְחָלָה כאשר סוכני הממשלה משחררים את העכבישים‑הרובוטים בעלי שלוש הרגליים המנתרים בתוקף אל פניהם של אזרחים חפים מפשע (הנראים בעיני אנשי החוק כ"גופות חמים"), וכופים עליהם להזדהות. העכבישים נעים בכוחות עצמם וחודרים בתושייה לכל מקום, בחוקרם חזוּתית את האזרחים חסרי האונים: ילדים מפוחדים, זוג המתנה אהבים, גבר ואישה המצויים בעיצומו של ריב, גבר מבוגר היושב על האסלה. אף לא אחד מהם יכול להימלט משִימַת העין של "האח הגדול". לבסוף, עכביש אחד – הנראה נחוש במיוחד – חודר אל תוך האמבטיה שבה מצוי אנדרטון, אוחז בלחיו ומנסה לקרוא את עיניו מבעד לתחבושת. אנדרטון נרתע לאחור, מסיר את התחבושת מעל אחת מעיניו (החדשות), ומאפשר לעכביש לקרוא אותה. העכביש משתהה למשך זמן הנראה בעיניו כנצח. העין נעשית חלבית, וצבעה מתפוגג בהדרגה. הכאב קשה מנשוא. לבסוף, משלים את המשימה, העכביש נסוג והולך לדרכו...


תמונה מתוך הסרט דוח מיוחד (עכביש-רובוט בפעולה), 2002

העין כמשקפת את עולם התופעות מבלי לראותו אל נכון

כבר בתחילת הסרט דוח מיוחד אנו חוזים ביחידת רצף שבה ה-Precogs עוצמים את עיניהם, מתחילים לשקוע לאיטם אל תוך הנוזל הלבן (שמפיקי הסרט רקחו בין השאר מחלב ומגֵ'לָטִין), ולוחשים: "רצח". אנדרטון מבהיר לוויטוור כי ה‑Precogs אינם יורדים לפשר הדברים ואינם מכירים במניעים נסתרים: "ה-Precogs אינם רואים מה אתה מתכוון לעשות, אלא רק מה תעשה".


וואלי מסביר לוויטוור המִשתאה את האופן שבו ה-Precogs משקפים מֵכנית את המתגלה להם, ללא ראייה של ממש: "אנו סורקים באמצעות טומוגרפיה אופטית, אור לבן מאתר פעימות לכל אורכו של הציוד המכסה את הראש (headgear) והן נקראות מחדש לאחר קליטתן ברִקמות המוח שלהם [...] במילים אחרות, אנו רואים מה שהם רואים". אנדרטון משלים את התמונה: "ה‑Precogs הם מסננים מזהי דגמים (pattern recognition), לא פחות ולא יותר".


תדמיות מנטליוֹת

"זיכרונותיהם" של ה-Precogs – הסובלים ממכלול של הפרעות נפשיות (וגופניות) החורגות מן המוגדר ב"מדריכים הדיאגנוסטיים והסטטיסטיים" – מלוּקטים באשר הם. לפי עדותם של יוצרי הסרט, הם התמודדו עם האתגר "כיצד לקחת משהו שמצוי בראשו של מישהו [ה‑precogs] ולהפוך אותו לחזיונות (visions)" שאפשר להציגם לעיני כול. גישה זאת מזכירה את אמרתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון כי "כל אימת שאנו מנסים לחשוב את ההתהוות, או לבטאה, או אף לתפוס אותה, אין אנו אלא מפעילים כעין ראינוע פנימי [...] המנגנון של הכרתנו הרגילה דומה ביסודו למנגנון הראינוע".


הצוות הטכני של הסרט השתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי לעצב את החזיונות – הדינמיים, העמומים והמקוטעים – של ה-Precogs באמצעות צירוף של דימויים שונים. מעניין לציין בהקשר זה את קביעתו של דמסיו (Damasio) כי דימויים אינם מאוחסנים במוחנו "כתמונות פקסימיליה של דברים, או אירועים [...] המוח אינו מתייק תמונות פולארויד של אנשים, אובייקטים ונופים [...] הוא אינו מאחסן סרטים של מראות מחיינו [...] בקצרה, לא נראה שיש איזו תמונה קבועה של משהו, ולו גם מוקטן".


השתקפות העצמי בעיני האַחֵר

"כל אחד למִשנהו – מַרְאָה", לפי ניסוחו של הסוציולוג האמריקני צ'ארלס הורטון קוּלי. המשפט הראשון הפותח את סיפורו הקצר של דיק מעיד, בנשימה אחת ובהֶרֶף עין, על תופעה זו: "המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו של אנדרטון כאשר ראה את הבחור הצעיר הייתה: 'אני נעשה קירח. קירח ושמן וזקן'".


העין כמשקפת את הטבע הנפשי הפנימי

השתקפות הטבע הנפשי הפנימי באמצעות הפָנִים, ובעיקר באמצעות העיניים, מתבררת היטב מתוך סיפורו הקצר של דיק. כך למשל: "המבט על פניו הבלונדיניים [של וויטוור], הבטוחים בעצמם בעליל, העיד כי הוא ראה את העניין כמיוּשב"; "עיניו של הבחור הצעיר היו כחולות, בהירוֹת – ופיקחיות באופן המעורר התרגשות"; "הבעת בחילה ותימהון הזדחלה לעיניו, עירוב של בושה והלם מוסרי"; "עיניו הכחולות של וויטוור היו חיוורות מאי ודאות". דוגמה נוספת: אשתו של אנדרטון ליסה (Lisa) התקרבה אליו במהלך שיחה ביניהם, כש"עיניה מאשימות".


כדי "לשמור על פָּניו" (save face), "אנדרטון נרתע [מדבריו של וויטוור], אולם כלפי חוץ נותר אדיש, למרות שהדבר עלה לו במאמץ [היה כרוך ב-face-work]".


ליסה, אשתו של אנדרטון – החוֹכֵך בדעתו האם ראוי לשמור את סודו מפניה – פונה אליו ובמקום לנהוג בהעלמת עין מציבה בפניו שאלה מביכה: "מה קורה לך, יקירי? [...] אתה נראה כאילו זה עתה ראית רוח רפאים. האם אתה בסדר?".


לעיתים יש לנו עניין מיוחד לקרוא את הֲלוך נפשם של אנשים אחרים גם מבעד לחזותם החיצונית, ולפיכך כּוּלנוּ עין. כך לדוגמה אנדרטון מבקש לדעת "מה באמת מתרחש בכיפת הגולגולת" של "האדם הצעיר" וויטוור העומד לרשת אותו, ולפיכך אינו גורע ממנו עין.


ראייה מהרהורי לב

אנדרטון מתבונן בוויטוור, הנשלח לנציבות כעוזרו, בעין רעה ורואה בעיני רוחו: "[הוא] מהלך במשרד כאילו שהוא משמש כבר כבעליו – כאילו שהוא מודד [בעין צָרָה] את גודלו. האם אינו יכול לחכות יום-יומיים – פרק זמן הגון?". בראייה לאחור מפוקחת יותר, הוא משיב לשאלתו של וויטוור "'אינך סבור שאני' – הוא העווה את פניו בגועל – 'זומם ליטול את תפקידך?'" במילים הבאות: "כמובן שכן. כל אחד אשם בסוג כזה של דברים. ואני זומם לשמור עליו. אבל זה משהו אחר – ואתה אינך אחראי לכך".


בהקשר אחר, אנדרטון – הנעדר ככל הנִראה טְבִיעַת עין (תפיסה או כושר הבחנה ממבט ראשון) – מהרהר בביתו כי הייתה זאת טעות להראות את הכרטיס חורץ הגורלות (הנושא את שמו כרוצח) לאשתו ליסה. ללא ספק היא תתאר אותו לפרטיו לוויטוור. בעודו עסוק במחשבות אלה, התפרצו אל הבית שלושה גברים. "'לא לקח לכם זמן רב' [סינן אנדרטון] בהביטו במרירות באדם הכבד יותר בעל השפתיים המהודקות הלובש מעיל עליון חום שעמד ואחז באקדח בידיו עטויות הכסיות. 'האם היא אפילו לא היססה?' פניו של הפורץ לא השאירו בתגובה שום רישום. 'איני יודע על מה אתה מדבר', הוא אמר. 'הִתלווה אליי'". במהרה התברר לאנדרטון כי הוא ראה מהרהורי ליבו. הוא ממהר לשאול‑להסיק בחרדה: "אתה לא מהסוכנות שלי? אתה לא קצין משטרה?". ואכן, הוא מגלה שאלה שליחיו של הגנרל בדימוס לאופולד קפלן, שיש לו סדר יום משלו שאינו קשור לאשתו ליסה.


ראייה מהרהורי לב ועניינים שבלב

אנדרטון הביט באשתו בשבע עיניים. הוא גילה אי נוחות רבה כאשר "עיניו העמוּמוֹת [של וויטוור] רִפרפוּ קלות כאשר נחו על האישה חוּמת השיער [אשתו – "הצעירה, המושכת והחטובה" – של אנדרטון, ליסה] במדי המשטרה הגזורים היטב שלה [...] כשהוא מבחין בעניין הניכּר בפניו של וויטוור, אנדרטון השתהה והרהר. כדי לשתול את הכרטיס במכונות יש צורך במשתף פעולה מבפנים – מישהו המקושר היטב ל‑Precrime ושיש לו גישה לציוד האנליטי. ליסה הייתה יסוד לא סביר. אולם האפשרות אכן התקיימה".


והנה, כפי שהדבר מתואר מזווית הראייה של אנדרטון, "ליסה נראתה כאילו היא נעשתה לפתע פתאום ערה למבט הבוחן של וויטוור. 'האם אדון זה הוא עמיתך החדש, יקירי?' היא שאלה. בדאגה, אנדרטון הציג את עמיתו החדש. ליסה חייכה בברכת שלום ידידותית". אנדרטון הביט באשתו כמי שחשכו עיניו ותהה "האם היכרות סמויה חלפה ביניהם? הוא לא יכול היה לומר. אלוהים, הוא החל לחשוד בכול – לא רק באשתו ובוויטוור, אלא בתריסר אנשים מחברי צוותו".


לאחר זמן קצר, ליסה פנתה אל וויטוור והזמינה אותו לארוחת ערב בביתם, מכיוון ש"אנו נעבוד בשיתוף פעולה קרוב, ואני באמת חושבת שעלינו להכיר זה את זה טוב יותר". אנדרטון נחרד ונרתע לאחור. מהם הסיכויים שידידותה של אשתו נובעת מטוּב לב ואקראית? [...]. באי נחת עמוקה, הוא פונה אימפולסיבית ונע לכיוון הדלת".


המפתח ל"שערי התפיסה"

אנדרטון נתן עינו במשאף מיוחד שצבעו שחור הצובע בעבורו את העולם בגוונים ורודים יותר (כאותו גוון שפיליפ ק' דיק עצמו, שהיה מכור לסמים מסוגים שונים, חווה בסדרת חזיונותיו ב‑1974). הסם, המאפשר לו להמשיך ולתפקד לאחר שאיבד את בנו, נקרא בשם הסמלי "בהירות" (clarity). לפני שאנדרטון מקרין בדירתו את דמותו ההולוגרפית של בנו הוא נזקק לשירותיו של המשאף הגורם לו לבהירוּת עין.


כאשר אנדרטון מנסה להסיג את גבול אחוזתה של איריס ומטפס על הגדר, הצמחים שהיא הִנדסה גנטית נכרכים מסביב לצווארו ולגופו, ומחדירים למחזור הדם שלו את ארסם. בדומה לאפקט של צמח המֶסְקַלִין, איריס מסבירה שכאשר הסם פועל "אתה מתחיל לראות מה שאני יכולה לתאר רק כמחזה מרהיב עין ביותר של אובייקטים כחולים".


החוזה העיוור

אנדרטון, הנזקק לסם ה"בהירות", פונה לסִמטה אפלה (blind alley) ופוגש בליקוֹן (Lycon). לאחר שהלה מספק לו את הסחורה הוא מפטיר, "חלומות נעימים, צ'יף". אנדרטון פונה ומתבונן בסוחר, וליקון מגיב: "הסר דאגה מליבך, סודך שמור עימדי"; ואז הוא חוזה: "אחרי הכול, אתה הולך להיות במהרה הבוס הגדול" אנדרטון משתאה: "מה גורם לך לומר שאהיה הבוס?". על כך משיב לִיקוֹן, "אתה האדם המושלם למלא את התפקיד. כמו שאמר אבי, 'בארצם של העיוורים [...] – לִיקוֹן מתכופף ואור הירח מרצד על פניו, ואנו רואים שני חורים שחורים, עמוקים, מבעיתים שנפערו במקום עיניו – בעל העין האחת הוא מלך'".


אפילוג


אנדרטון, כמי שהיה שותף להקמת Precrime ועמד בראשו, חש שבידו לייצב את ביטחונה של העיר הגדולה: "אני אכן גאה", הוא משיב לוויטוור – סוכן פדרלי שנשלח למעשה לבדוק את פרויקט Precrime לפני ההכרזה על הפרויקט ככלל לאומי – "לפני שלושים שנה פיתחתי את התאוריה [...] ראיתי לפני משהו לגיטימי – משהו בעל ערך חברתי עצום". אנדרטון הכּיר אמנם בכך שהגשמת ייעודו תובעת מחיר, אך המחיר נראה לו כדאי ללא כל ספק. אנדרטון פנה אז אל האומה בתכנית הטלוויזיה, והבהיר כי מחיר הוויתור על חירויות האזרח הבסיסיות ביותר כדאי כדי למנוע מקרי רצח שיתרחשו בהכרח ללא התערבותו של Precrime. הוא טען בתוקף: "החוקה שלנו הכירה תמיד בכך שבעִתות של סכנה גדולה אנו עלולים להידרש לנקוט אמצעים ש... פוגעים בעקרונות מסוימים כדי להבטיח את ביטחונה של האומה עצמה".


לאחר שנים שבהן עסק בשאלה המוּרגלת "על מה אסתכל?" אנדרטון ניצב עתה בפני השאלה הדוחקת "כיצד אחיה?". זאת לאחר שהתברר שהוא עומד לבצע רצח, ושסוכני ה-Precrime מצויים בעקבותיו. כאשר היה מצויד בעיניו שלו, נותר עיוור פסיכולוגית לאמת בדבר הבעייתיות המוסרית של ה-Precrime; אולם כאשר סיכן את מאור עיניו, ראה לבסוף את האור. במובן מסוים, מה שנִגלה לעיניו היה העולם מנקודת מבטו של בן "מיעוט אתני" (ראו את שמו של הסרט בשפה האנגלית: Minority Report) – מר יקאמוטו (Yakamoto), האסיאני שעיני אנדרטון הוחלפו בעיניו.


ברגע ש"השיטה" הופנתה נגדו, אנדרטון נאלץ להכיר בכך שהארגון הקפקאי שהוא משרתו עלול "לעצור בני אדם חפים מפשע ולפתוח נגדם בהליכים חסרי טעם וחסרי תכלית, כמו במקרה שלי. ואיך אפשר למנוע שחיתות פקידים מן הסוג הגרוע ביותר נוכח חוסר תכלית זה? אין סיכוי, גם העליון בשופטים לא יצליח, אפילו לגבי עצמו".


הכרה זאת צריכה הייתה לעמוד לנגד עיניו זה מכבר, לפחות עם ההצהרות צופות פני העתיד שהשמיע בפניו ב'רגס, אביה של "שיטת ה-Precrime", בכבודו ובעצמו: "האירוניה היא שלעיתים עצם החזון שגורם לך לִרצות לעשות את העולם למקום טוב יותר הופך אותך למשהו שאתה אפילו לא יכול להכיר עוד"; "Precrime טוב רק כמו הגברים והנשים המקיימים אותו".


כאשר הוא ניצב בפני הדילמה המחייבת אותו לבחור בין ביטחונו האישי לבין קיומה של השיטה, הוא בוחר ללא היסוס באפשרות הראשונה. לטענתו: "אם השיטה יכולה להתקיים רק על ידי כליאתם של חפים מפשע, אזי ראוי לה שתושמד. ביטחוני האישי חשוב מכיוון שאני אדם". מכאן נדרש שינוי המוטו של Precrime – "מה ששומר על ביטחוננו שומר גם על חירותנו" (That Which Keeps Us Safe Keeps Us Free) – וניסוחו מחדש: "מה ששומר על חירותנו שומר גם על ביטחוננו" (That Which Keeps Us Free Keeps Us Safe).


ההכרה ששינוי כזה הוא מחויב המציאות היא המסר הפוליטי-החברתי העיקרי של הסרט.


* הכתבה מבוססת על: ג'ורג' אורוול, 1984. תל אביב: עם עובד, 2001; אַנְרִי בֶּרְגסוֹן, ההתפתחות היוצרת. ירושלים: מאגנס, 1974; ארווינג גופמן, הצגת האני בחיי היומיום. תל אביב: רשפים, 1989; אנטוניו דמסיו, השגיאה של דקרט: רגשות, היגיון והמוח האנושי. כנרת, 1998; פרנץ קפקא המשפט. ירושלים: שוקן, 1992; Charles Horton Cooley, Social Organization: A Study of the Larger Mind. Glencoe, Ill.: Free Press, 1956; Philip K. Dick, The Collected Short Stories of Philip K. Dick. Vol. 5: Minority Report. London: Gollancz, 1987; Michel Foucault, Discipline and Punishment: The Birth of the Prison. New York: Pantheon Books, 1977; Michel Foucault, Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings, 1972‑1977 (Ed. by Gordon Colin). Brighton, Sussex: Harvester Press, 1980.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0